מצוות צריכות כוונה - פתיחה

א. נפתח את לימודנו בעולם הכוונה במצוות במפגש ראשוני עם סוגיית הגמ':

שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא... אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים (שכפו אותו גויים לאכול ובכל זאת יצא).

§ It is related that the following ruling was sent from Eretz Yisrael to Shmuel’s father: If one was forcibly compelled to eat matza on Passover, he has fulfilled his obligation. The Gemara clarifies the matter: Who compelled him to eat the matza? If we say that a demon forced him, i.e., that he ate it in a moment of insanity, this is difficult. Isn’t it taught in a baraita: With regard to someone who is at times sane and at times insane, at the times when he is sane, he is considered halakhically competent for all purposes and is obligated in all the mitzvot. And when he is insane, he is considered insane for all purposes, and is therefore exempt from the mitzvot. If so, someone who was compelled by a demon to eat matza is not considered obligated to perform the mitzvot at all.

רבא לומד מכך שהתוקע לשיר, לנגינה בעלמא ולא לשם מצוה, יצא ידי מצוות תקיעה בשופר:

ראש השנה כ״ח א:י״ז

אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא... אלמא קסבר רבא: מצות אין צריכות כוונה.

Rosh Hashanah 28a:17

Rav Ashi said: We are dealing with a case where the Persians compelled him to eat. Rava said: That is to say that one who sounds a shofar for the music, having no intent to fulfill the mitzva, fulfills his obligation, since the critical issue is hearing the blast and not the intent of the blower.

הגמ' מביאה בהמשך את דברי רבי זירא (שם):

ראש השנה כ״ח ב:כ״ה

אמר ליה ר' זירא לשמעיה (תכוון להוציא אותי). אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה.

Rosh Hashanah 28b:25

With regard to the intent required in order to fulfill the mitzva of shofar, Rabbi Zeira said to his servant:

חשוב: האם רבי זירא שסבור שעל המשמיע להתכוון להוציא את השומע חולק על רבא שסבור שמצוות אינן צריכות כוונה ואדם שתוקע כדי לנגן יצא?

נראה שכן ושרבי זירא חולק על רבא: אם הוא דורש שהמשמיע יתכוון להוציא את השומע, ודאי שהוא יסבור שעל התוקע להתכוון לשם מצוה ושתוקע כדי לנגן לא יצא.

ואכן, כך הבינו רוב רבותינו הראשונים, למשל הרא"ש שכתב (ר"ה ג, יא):

רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דסבירא ליה דהכי הלכתא, אף על גב דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות אינן צריכות כוונה, הלכתא כר' זירא (שהן צריכות כוונה).

אמנם, בעל המאור הביא גישה אחרת (ראש השנה דף ז. בדפי הרי"ף):

ויש שסבורים לומר דלא פליגא דרבי זירא על דרבא דלא אמר רבי זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשום תקיעת שופר כל דהו אפילו שלא לשום מצוה, ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע.

מה רבי זירא סובר לפי דרך זו? הדברים מובנים לך?

בעל המאור הקשה על הדברים (שם):

וה"ר שלמה ז"ל כתב בפירושו איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתו, ומדבריו למדנו דרבי זירא פליג על דרבא, וכן נראין הדברים שאילו לא היה ר' זירא מחמיר בכוונת המצוה על מה היה מחמיר כ"כ בכוונת המשמיע לשומע יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והלא דין הוא שתהא כוונת המצוה יותר חמורה מכוונת המשמיע לשומע.

מהי קושיית בעל המאור?

איך יתכן שרבי זירא לא ידרוש כוונה לשם מצוה אך ידרוש שהמשמיע יתכוון להשמיע לשומע, 'והלא דין הוא שתהא כוונת המצוה יותר חמורה מכוונת המשמיע לשומע'!

ב. ננסה להתבונן בעמדת הסוברים שמצוות צריכות כוונה. נעלה מספר שאלות עקרוניות: מהי אותה כוונה הנצרכת לדעתם? מדוע היא נדרשת? מהו המקור לצורך בה?
כדי להיטיב להבין את השאלות נציע שתי תשובות אפשריות לחלקן:
1) הדרישה לכוונה היא דרישה למעורבות של תודעת האדם, שכלו וליבו, בקיום המצוה. היא אי נכונות להסתפק בעבודה גופנית בלבד, בלא מעורבות לב האדם.
2) הדרישה לכוונה היא התבוננות על פעולה שמטרתה אינה עשיית מצוה, 'תקיעה לשיר', וקביעה שפעולה שכזו אינה מצוה, שמעשה שכזה איננו מעשה מצוה.

נתבונן בדברי רבותינו האחרונים בשאלת מקור הצורך בכוונה, ונקווה שהדברים יהיו בהירים יותר: הלבוש, ר' מרדכי יפה, כתב (אור"ח ס, ד):

קיי"ל דמצות צריכות כוונה, כדילפינן מקרא לקמן סימן תקפ"ט סעיף ח' עיין שם, כלומר כשיעשה המצוה צריך שיכוין לצאת בעשיית אותה מצוה.

הלבוש אמנם מפנה לסימן תקפ"ט אך הדברים אינם נמצאים בספרים שלפנינו. ר' יוסף תאומים, הפרי מגדים, כותב על כך (א"א ס, ס"ק ג):

ועיין לבוש [כאן סעיף ד] כתב דמקראי יליף מצות צריכות כוונה, ובסימן תקפ"ט לא ביאר זה. והנה כעת לא מצאתיו אי מן התורה מצות דאורייתא צריך כוונה או מדרבנן הוא.

הפמ"ג מסתפק אפוא האם דין זה הוא מהתורה או מדרבנן. הבני יששכר, ר' צבי מדינוב, דן בשאלה זו בהקדמתו לספר דרך פקודיך:

אבל בלבוש סימן ס' [סעיף ד'] משמע דמקרא יליף הכוונה, הגם שלא ביאר מקום המקרא ובישר לנו להודיע בסי' תקפ"ט וגם שם לא ביאר. ולדעתי יש כמה פסוקים בתורה מורים על זה, בפרשת תבא [דברים כו טז] היום הזה ד' אלקיך מצוך וכו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, הנה לב ונפש הוא כוונת המחשבה.

מהו מקור הצורך בכוונה לפי ר' צבי מדינוב? חזור לשתי האפשרויות העקרוניות שהצגנו לעיל וחשוב היטב: באיזו מהדרכים הוא צעד?

המקור לצורך בכוונה לדבריו הוא הפסוק 'היום הזה ה' אלקיך מצוך ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, הנה לב ונפש הוא כוונת המחשבה'. פסוק זה תובע מהאדם לקיים את המצוות עם כל לבבו וכל נפשו. נראה מכך שהוא צעד בדרך הראשונה שהצגנו לעיל: הדרישה לכוונה היא דרישה לעבודה מלאה, לקיום מצוות עם הלב והנפש, לאי הסתפקות בעבודה גשמית בלבד.

ג. ר' אשר וייס הולך בדרך אחרת (מנחת אשר פסחים סימן פא, עמ' שעז):

ומשום כך נראה דשורש המחלוקת אם מצות צריכות כונה או אין צריכות כונה בסברא הוא, ולמאן דאמר מצות צריכות כוונה סברא היא, דכאשר אין כונת המצוה אין כאן כל חפצא של עבודת ה', ואין בזה שם מצוה וכמתעסק הוא. וכשם שלא צריך ילפותא לדעת דדבר שאין מתכוין מותר לרבי שמעון ומסברא ידענו דמעשה שנעשה ללא כונה כנעשה ממילא הוא ואינו פועל האדם, כן ידענו מסברא דמצוה שנעשתה ללא כונת המצוה לא מצוה היא.

מדוע אין צורך לדעתו במקור לכך שמצוות צריכות כוונה? מהי משמעות הצורך בכוונה להבנתו?

אין צורך במקור משום שהדרישה לכוונה אינה ציווי נוסף על האדם, אלא התבוננות על מעשה שנעשה שלא לשם מצוה וקביעה שהוא אינו נחשב כמעשה מצוה. דין זה דומה אפוא לדין 'אינו מתכוין' שנאמר באיסורים ועבירות, וכמוהו גם הוא שיפוט של מעשה ולא ציווי.

בהמשך דבריו מעלה ר' אשר וייס את שתי האפשרויות ודן בהן (שם עמ' שפג):

ונראה בזה דהנה יש לחקור בגדר כונה במצוות, האם פירוש הדברים דכדי לצאת ידי חובתו צריך האדם לעשות שני דברים דהיינו עשיית המצוה והכונה, ועד שלא ימלא את שני הדברים הנדרשים ממנו דהיינו מעשה וכונה לא יצא י"ח, או דלמא כל חובתו בענין המצוות הוא רק לקיים את מצוות ה' בפועל אלא דאם לא יתכוון לצאת ידי חובה אין זה מצות ה' ומעשיו הם כמעשי רשות בעלמא ואין עליהם שם מצוה, וכל הכונה אינה גדר וענין בפני עצמו אלא תנאי במעשה המצוות דאם לא יכון למצוה לא עשה מצוה כלל.

ר' אשר מביא ראיה מהמשך סוגיית הגמ' (ר"ה כח:):

ראש השנה כ״ח ב:ח׳

א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה

Rosh Hashanah 28b:8

Abaye said to Rava: However, if that is so, that the fulfillment of a mitzva does not require intent, one who sleeps in a sukka on the Eighth Day of Assembly should receive lashes for violating the prohibition against adding to mitzvot, since he is adding to the mitzva of: “You shall dwell in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42). Since, according to Rava, even if one did not intend to observe the mitzva of sukka but slept in the sukka for a different reason, his sleeping in the sukka constitutes the fulfillment of a mitzva to dwell there, then, if one did so at an inappropriate time, he is considered to have transgressed the prohibition against adding to the mitzvot. Yet the Sages instituted that in the Diaspora one must observe Sukkot for eight days.

אביי מקשה על רבא: אם מצוות אינן צריכות כוונה אז מדוע הישן בשמיני בסוכה להנאתו אינו עובר על בל תוסיף? עולה מדבריו שאם מצוות היו צריכות כוונה היינו מבינים זאת: הוא אינו מתכוון לשם מצוה ואדם שמוסיף במצוה ללא כוונה אינו עובר על בל תוסיף. מסיק מכך ר' אשר וייס:

ונראה ברור לענ"ד דכל גדר הכונה הוא רק כדי לחדש שם מצוה על המעשה ולא חלק נפרד בעבודת האדם, שהרי בר"ה כח' מבואר דלמאן דאמר מצוות צריכות כונה אינו עובר בבל תוסיף אלא אם כן כיוון למצוה, ולמאן דאמר מצות אין צריכות כונה עובר בבל תוסיף אף ללא כונת המצוה. ומבואר מזה דנחלקו אם יש על המעשה שם מצוה ללא כונה, ולמאן דאמר מצוות צריכות כונה אם לא כיוון אין זה מעשה מצוה ולפיכך אינו עובר בבל תוסיף שאינו מוסיף על המצוה, דגם ההוספה צריכה להיות בגדר מעשה מצוה, אך למ"ד מצות אינן צריכות כונה שפיר הוי מצוה. אך אם נימא דכל גדר הכונה אינו לקבוע על המעשה שם מצוה, אלא מצוה היא על האדם לא שייך זאת בבל תוסיף שבעצם אין בו רצון ה' ויציאת ידי חובה כלל.

מהי ראייתו של ר' אשר?

אם הצורך בכוונה היה דרישה נוספת לקיום המצוה עם השכל והלב, לא היינו מבינים כיצד הוא משפיע על גדרי בל תוסיף - מדוע שאדם לא יעבור על בל תוסיף ללא כוונה? אז מה אם הוא לא קיים את הדרישה הנוספת לכוונה? רק אם נבין אותו כקביעה שללא כוונה המעשה אינו 'מעשה מצוה' נבין את הקשר בינו ובין איסור בל תוסיף: ללא כוונה המעשה אינו נחשב כמעשה מצוה, וממילא לא עובר על בל תוסיף!

ד. כדי להבין טוב יותר את המתח בין שתי האפשרויות העקרוניות, מתח שעוד ילווה אותנו בהמשך, נפגש כבר כעת עם שאלה שיכולה להיות מושפעת ממנו ונלמד את דברי החיי אדם (כלל סח, סעיף ט):

חיי אדם ס״ח:ט׳

(ט) צריך שיכוין לצאת במצוה זו כדקיי"ל מצות צריכות כוונה... ונ"ל דזה דווקא בקורא ק"ש בדרך לימודו (עיין זבחים ב' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה סתם אשה) וכן שכפאוהו לאכול מצה והוא היה סבור שהוא יום חול או שהיה תוקע לשיר וכיוצא אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין כסדר התפלה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אעפ"י שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אעפ"י שאינו מכוין.

Chayyei Adam 68:9

...

מה החיי אדם מחדש? מהי סברתו?

החיי אדם עוסק במציאות השכיחה כ"כ לצערנו של אדם שקורא ק"ש תוך כדי התפילה או מניח תפילין ולא חושב לפני כן שהוא עושה זאת כדי לקיים מצוה. בכל זאת יוצאים בכך משום שמטרת העשייה שלו היא קיום מצוה, גם אם הוא לא חושב על כך בפועל.

חזור לשתי האפשרויות שהצגנו לעיל. לפי איזו אפשרות דברי החיי אדם מובנים יותר?

אם החיי אדם היה צועד בדרכו של ר' צבי מדינוב, ומבין את הצורך בכוונה כתביעה מהאדם לעבודה מלאה, 'ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, הנה לב ונפש הוא כוונת המחשבה', היה קשה להבין את פסיקתו: הרי אותו אדם שהניח תפילין ולא חשב מאומה בשעת ההנחה לא עשה את המצוה בכל לבבו ובכל נפשו!

יתכן אפוא שניתן ללמוד מכך שהוא צעד בדרכו של ר' אשר וייס: משמעות הצורך בכוונה היא קביעה שמעשה שנעשה שלא לשם מצוה, תקיעה לשיר, אינו מעשה מצוה. לכן אם מטרת הפעולה היא קיום מצוה, למשל קריאת ק"ש בבוקר במהלך התפילה, יצא גם אם לא חשב דבר בשעת קיום המצוה: מאחר שמטרת הפעולה היא קיום מצוה מעשיו מוגדרים כמעשה מצוה.

ה. ניסינו ללמוד אפוא מדברי החיי אדם שהדרישה לכוונה היא שמטרת העשייה תהיה קיום מצוה. הצענו שדרישה זו נובעת מהבנה שמעשה שמטרתו אינו עשיית מצוה אינו נחשב כמעשה מצוה. אולם, נפגש כעת עם שני מקורות שמערערים על הבנה זו של הדברים. נפתח בדברי המשנ"ב המביא את דברי החיי אדם וכותב עליהם (ס, ס"ק י):

וכל זה לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב.

חשוב היטב: מדוע לכתחילה צריך לכוון בצורה פעילה לפני הנחת התפילין שאני עושה זאת כדי לצאת ידי חובה? מהו מקור הצורך בכך?

נראה שמקור הצורך לכך הוא דין מצוות צריכות כוונה התובע מהאדם לכתחילה לחשוב בצורה פעילה לפני קיום המצוה. עולה מדברי המשנ"ב שבאופן עקרוני הדרישה לכוונה היא כן תביעה לחשיבה שתלווה את האדם בשעת עשיית המצוה, 'ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך', ואין להסתפק בכך שמטרת האדם תהיה קיום מצוה.

אם הדרישה לכוונה ביסודה היא תביעה לחשיבה מודעת בשעת קיום המצוה, מדוע ניתן להסתפק בדיעבד בכך שמטרת האדם תהיה קיום מצוה? נלמד את הסברו של ר' דב לנדאו במכתבו לר' אשר וייס (מנחת אשר פסחים סימן פא):

דיש כוונה מפורשת ויש כוונה סתומה וכוונה סתומה אינה העדר כוונה, אלא חסר בירורה במחשבתו, אבל גם בכהות המחשבה אית בה כוונה, ובחיי יום יום הרבה פעמים אדם עושה פעולות שונות שודאי עיקר חפצו ועשייתו משום תכליתן, אלא מתוך הרגל וכיוצא בזה אין התכלית עומדת לנגד עיניו כסדרה ובבירורה אלא חבויה בנבכי מחשבתו, וככל החיזיון הזה איכא למימר נמי במעשי המצוות ושאר חפצי שמים.

מהי תשובתו של ר' דב לנדאו? מדוע אדם שמניח תפילין בלי לחשוב מאומה בשעת ההנחה יצא ידי חובה? מדוע הוא נחשב כאדם שהתכוון?

גם במקרה זה יש 'כוונה סתומה', ש'חבויה בנבכי מחשבתו', ולכן יוצא בדיעבד. אולם, לכתחילה עליו להתכוון בצורה בהירה יותר, בצורה גלויה יותר, לעבוד בכל לבבו ובכל נפשו.