(ו) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא (בראשית כו, יב), אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, בָּאָרֶץ הַהִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא, הָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה, וְאִלּוּ הָיְתָה יָפָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (בראשית כו, יב): וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, מֵאָה כּוֹרִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מֵאָה מִנְיָנִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מְלַמֵּד שֶׁהֶאֱמִידוּ אוֹתָהּ וְעָשָׂת מֵאָה כַּמָּה שֶׁהֶאֱמִידוּהָ, וַהֲלוֹא אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא בְּמִשְׁקָל וּבְמִדָּה וּבְמִנְיָן, מִפְּנֵי מָה מָדַד אוֹתָהּ, מִפְּנֵי הַמַּעַשְׂרוֹת.
(א) ויזרע יצחק בארץ ההיא, ר' אליעזר אומר וכי זרע דגן זרע יצחק, חס ושלום, אלא לקח כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים ולאביונים כשם שאתה אומר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד וכל דבר ודבר שעישר פתח לו הב"ה מאה שערין של מיני ברכות, שנ' וימצא בשנה ההיא מאה שערים.
(1)
"AND Isaac sowed in that land" (Gen. 26 12). Rabbi Eliezer said: Did Isaac sow the seed of corn? Heaven forbid ! But he took all his wealth, and sowed it in charity to the needy, as it is said, "Sow to yourselves in righteousness, reap according to love" (Hos. 10:12). Everything which he tithed, the Holy One, blessed be He, sent him (in return) one hundred times (the value) in different kinds of blessings, as it is said, "And he found in the same year an hundredfold: and the Lord blessed him" (Gen. 26:12).
"Rabbi Eliezer said: Did Isaac sow the seed of corn? Heaven forbid !"
Two explanations of "Heaven forbid!"
פירוש הרד"ל
Commentary of Rada"l
The forefathers at that time (that Eretz Yisrael was in the hands of the Canaanites) engaged only in pursuits that would allow them to sojourn in the land (e.g., raising sheep); they did not engage in livelihood that would tether them to one locale (e.g., planting).
פירוש מהרז"ו
Commentary of Maharz"u
Perhaps it is "Heaven forbid!" to suggest such an explanation because this would imply that Yitzchak himself planted (contrast to the episode of Yitzchak's servants digging the wells) and there is nothing laudable about this. Thus to suggest that the Pasuk is telling us this for no apparent reason is "Heaven forbid!".
פירוש הרד"ל
Commentary of Rada"l
Explaining the Ma'aser of Pirkei D'Rebbi Eliezer
(יא) ... מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. מַה שְׁמוֹ, אַבְרָהָם הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, כ): וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, וְהִקְנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְלָמָּה בֵּרְכוֹ שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָאֱלֹקִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לְזַרְעוֹתָיו. וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, זֶה יִצְחָק, שֶׁנָּתַן מַעֲשֵׂר וְנִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, יב): וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו', מַהוּ (בראשית כו, יב): וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, מְלַמֵּד שֶׁמְּדָדָן לְעַשְׂרָן. כִּי תֵדָע, וְכֵן הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יְעַשְׂרוּ תְּבוּאָתָם יְבָרְכֵם בְּעשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, כב): עַשֵֹּׂר תְּעַשֵֹּׂר וגו', עַשֵֹּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר...
(א) ... אָמַר רַב הוּנָא, אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הִפְרִישׁוּ תְּרוּמוֹת וּמַעְשְּׂרוֹת. אַבְרָהָם הִפְרִישׁ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲרִמֹתִי יָד אֶל ה' וְגוֹ' (בראשית יד, כב). וְאֵין הֲרָמָה אֶלָּא תְּרוּמָה, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' (במדבר יח, כו). יִצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְרַע יִצְחָק וְגוֹ' (בראשית כו, יב). אָמַר רַבִּי אֵיבָא בַּר כַּהֲנָא, וַהֲלֹא אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא עַל הַמָּדוּד, וְלֹא עַל הַשָּׁקוּל, וְלֹא עַל הַמָּנוּי. וְלָמָּה מוֹדְדִין. בִּשְׁבִיל לְעַשְּׂרוֹ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיְבָרְכֵהוּ ה' (שם)...
(1) ... R. Huna said, “Our earliest ancestors separated out terumot and tithes.” Abraham separated out the great terumah, as stated (in Gen. 14:22), “[Then Abram said unto the king of Sodom,] ‘I have lifted up my hand unto the Lord, God most high.’” A lifting up is nothing but a terumah (rt.: rwm), as you say (in Numb. 18:26), “[Now you shall speak unto the Levites and say unto them, ‘When you receive tithes from the Children of Israel, the tithe that I have given you as your portion,] you shall lift (rt.: rwm) out of it a terumah of the Lord, [a tithe from the tithe].’” Isaac separated out the second tithe, as stated (in Gen. 26:12), “So Isaac sowed on that land and reaped in that year a hundredfold, [for the Lord had blessed him]”; R. Eiba bar Kahana said, “Is it not true that a blessing does not rest on what is measured, on what is weighed, or on what is counted? So why did he measure them? In order to tithe them. This is what is written (ibid.), ‘for the Lord had blessed him.’.
(א) עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ד) "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וַיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:
(1) Adam, the first man, was commanded with six commandments: 1) idolatry, 2) “blessing” (euphemistically) the Name (of G-d), 3) murder, 4) illicit sexual relations, 5) thievery and, 6) establishing a system of justice. Even though all of these have been received as a Tradition from Moses our Teacher and we can understand the rationale for them, nevertheless, from (verses in) the Torah (we learn that) it was these that they were commanded. A seventh commandment forbidding the eating of a limb torn from a live animal was added for Noah, as it says, “Even flesh, life is in the blood, do not eat of it” (Genesis 9:4). These commandments were universally applicable - until Abraham. With Abraham, circumcision was also commanded and he prayed Shacharis (the Morning Prayer). Isaac separated out a tithe and added another prayer in the afternoon and, with Jacob, the prohibition against eating the sciatic nerve was added, as was the Maariv (Evening) Prayer. In Egypt, Amram was commanded with other precepts82I do not know which. and, with Moses our Teacher, the Torah was completed.
רדב"ז על הרמב"ם
(ג) והוא התפלל שחרית וכו'. כתב הראב״ד א״א כן היה ראוי לומר וכו'. טעם הראב״ד משום דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל ואפשר לומר לדעת רבינו דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרשת חכמים ז״ל בויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה. וענין התפלות האלו שתקנו האבות כך מפורש בברייתא ר״פ תפלת השחר (ברכות דף כ״ו:). אמנם
(ב) כן היה הדבר בכל העולם עד אברהם וכו' עד ונשלמה על ידו: כתב הראב"ד ז"ל כן ראוי לומר וכו': ואני אומר מדרשות חלוקות הם לכמה עניינים יש אומר מימי קדם היו מפרישין ותולין הדבר באברהם דכתיב ויתן לו מעשר מכל פירוש שאברהם נתן למלכי צדק וזהו דהסכמת הראב"ד ז"ל. וי"א כי יצחק התחיל להפרישו מדכתיב וימצא בשנה ההיא מאה שערים כתרגומו כי שיערו לתרומה ומעשרות וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש התורה והרמב"ן ז"ל וזה הוא דעת ר"מ ז"ל וכן נ"ל דאילו באברהם ממה נתן לו מעשר באותה שעה והרי לא לקח כלום דכתיב הרימותי ידי כו' אם מחוט ועד שרוך נעל כו':
(ד) ולא נצרכה אלא לאלפוי דינא בעלמא אבל בנידון שלפנינו נ"ל אפי' אי אמרי בכי האי צדק' אימ' לפנחי' שבקי' היינו אי כ' עליו סתם שהוא הקדש שיפרשו ממנו בני ביתו ולא יהיו משמשי' בו אבל מאי הוה לי' למימר להשאילם ולחייב עצמו אע"כ האמת כן הוא ומ"מ נ"ל הדין עם האפוטרופסי' ואומר מעיקר הדין שבש"ע י"ד סי' רמ"ט בהג"ה ראשונה ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה לתנו לעניים עכ"ל והוא ממהרי"ל ובעל באר הגולה במ"כ שגה ברואה כי סבור הי' להשוו' דעת רמ"א שהוא מתשו' מהרי"ל עם דעת הגאונים דמייתי ט"ז וש"כ שם ע"כ כתב דמהרי"ל רוצה לומר מצוה שמחוייב בלא"ה לעשות וליתא שבתשו' מהרי"ל סיים רק לתנו לעניים מהמעשר שלהם עכ"ל נמצא גוזל העניי' בכל שום מצוה שיעשה כ"א לפרנס עניי' דס"ל למהרי"ל דחיוב הפרשת מעשר כספי' הוא ממש דאורי' ולעניי' ואין לבעלי' בו אלא טובת הנאה לאיזה עני שירצה ואמנם החולקי' דמייתי השפתי כהן סבירי להו דמעשר כספים אינו דומה למעשר גורן שהוא דאורייתא ממש וטובל התבואה מה שאין כן מעשר כספי' דרשת ספרי מעש' תעשר מכאן שמפרישי' לעומלי תורה מעשר ולא דוקא לעומלי תורה אלא לדבר מצוה שירצה לפי נדרו של המפריש וזה הי' המעשר שהפריש אאע"ה ויתן לו מעשר מכל ועל זה אמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ובמדרש שהוצרך להפריש גם מבניו והפריש לוי קודש לה' ולא הפרישו לעניים אלא למצוה וקדושה אמנם יצחק הוא קיים מ"ע של מעשר דאוריי' וימצא מאה שערי' אומד זה למעשר הי' ובזה יובנו דברי רמב"ם רפ"ט ממלכי' שכ' אברהם נצטווה על המילה ויצחק הפריש מעשר ויעקב אבינו ג"ה ויהוד' יבום ואיך שכח שאברהם התחיל ממעשר ולהנ"ל ניחא ובחי' תורה שלי אמרתי ליישב מה שקשה איך הי' אומד למעשר הא אל תרבה לעשר אומדות ועוד אומד זה למה הא בשעת הפרשת מעשר כבר נתמרח הכרי של מאה שערי' ולענין מה אמדוהו מה שהי' ראוי' לעשות זולת הברכה והי' נ"ל שהי' מלוה את העניים בתחלת השנה על סמך מעשר שיגדל שדהו כמבואר בגיטין למ"ד ע"א ואז אמדוהו כמה ראוי' להיו' מעשר של שדה זו כדי להלות להם ולבסוף עשה מאה שערי' ויברכהו ה' ואמרתי שהי' צריך לברכה כי אחז"ל פע"פ כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך ומסתמא גם אותן העניים כשהלוה להם יצחק נתברכו ונתעשרו מפרוטה שלו טרם הגיע זמן הקציר וכיון שנתעשרו אינו יכול להפריש עליהם מעשרותיו כמבואר שם בגיטין והפסיד יצחק אותן מעות שהלוה להם ע"כ לעומת זה הוציא שדהו מאה שערים:
(א) כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים:
שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות (ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי) ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה):
(1) The amount of charity one should give is as follows: if one can but afford, let him give as much as is needed. Under ordinary circumstances, a fifth of one's property is most laudable. To give one-tenth is the average disposition. But to give less than one-tenth is stingy. When the Rabbis said a "fifth" they meant a fifth of the property the first year only and a fifth of the profits in succeeding years.
RMI.—But a man should not squander more than one-fifth to charity, so that he might not himself become a public charge.This refers only to his lifetime. Of course, at the time of death one may leave for charity as much as he pleases.
(ה) שם דף ס"ז ע"ב
(°) פי' שבלאו הכי מחויב על כל פנים לעשות מצוה זו ורוצה לפטור ממנה במעשר אינו רשאי אבל אי רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחויב רשאי:
(א) רק יתננו לעניים. וכ"ש לפרוע בהם מסים דאסור אע"ג דאיתא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שא"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים. ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר ה"ל כפורע חובו ממעשר כנ"ל בזה. וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה עכ"ל ונראה לי דכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם:
(א) ואין לעשות ממעשר שלו כו'. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג:
(ח) וכתב רבינו הרמ"א דאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. עד כאן לשונו. אבל להיות סנדק, ובעד זה נותן להיולדות או הוצאות הברית מילה כשהאב עני, וכן כשנותן על הכנסת כלה וכיוצא בזה – וודאי הם בכלל מעשר (ש"ך סעיף קטן ג). וכן הקונה עלייה לספר תורה, ונותן בעד זה נדבה לבית המדרש – הוה ממעשר. וכן כל מה שנותן צדקה למשרתי הקהילה – וודאי דהוי בכלל צדקה. ויראה לי דמה שנותן לכלי קודש בעת חתונת בנו או בתו – לא הוי בכלל מעשר אלא בכלל הוצאות החתונה. אבל אם נותן בעת מעשה צדקה לעניים אחרים – הוה בכלל מעשר.
The Aruch HaShulchan seems to be clear that "Ba'al B'ris" is not when it's a person's own child (as that presumably would not be Tzedakah); rather, it is referring to when one serves as Sandak for another person's son.
(א) שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים אם אין ידו משגת לכל צורך העניים יתן כפי השגת ידו כמה הוא יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מי' מדה בינונית פחות מכן עין רעה ... וכאשר יתננה יתן אותה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומים ונחמות ואם נותנה בפנים זעומות ורעות מפסיד את זכותו ...
(א) וכאשר יתננה יתן אותה בסבר פנים יפות וכו' ומתאונן עם העני בצערו וכו' כל זה מדברי הרמב"ם בפ"י מה' מתנות עניים וכל זה נלמד מדגרסינן בפ"ק דב"ב (שם:) אמר ר' יצחק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות ומייתי לה מקראי: וכתב סמ"ג הנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות אבד זכותו אפי' נתן לו הרבה ועבר על לא ירע לבבך בתתך לו :
(א) ... וז"ל רמ"א סימן רמ"ט ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לב"ה או שאר דבר רק יתנו לעניים (דמעשר שייך להנות עניים וכן משמע ע"ב דביצה דף כ' כ"כ במהרי"ל בהל' ר"ה עכ"ה):
אשר שאלת לקנות ספרים מן המעשר כך אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בהן וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ מתשובת מהר"ר מנחם בסימן תנ"ט והעיקר לקמן סימן רנ"ח...
(ב) מצוה. עבה"ט (ולכאורה נראה דמהרי"ל ומהר"מ פליגי אהדדי אך לפמ"ש באר הגולה אות ה' דוקא מצוה שחייב בלא"ה כו' י"ל דלא פליגי כלל ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"א שכתב דבאר הגולה שגה בזה דבמהרי"ל הלכות ר"ה ובתשובה סימן נ"ו כתב להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים כו' אך מ"מ אין כאן מחלוקת דמהרי"ל ורמ"א מיירי שהנהיג ג"פ להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים ושוב כל מה שיפריש הוי ממילא לעניים ולאו כל כמיניה לקנות ממנו נר לבהכ"נ אפילו אינו מחוייב בהם אבל אם מיד בתחלת התנהגות להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה מודה מהרי"ל למהר"ם) . (ע"ש בסימן שאחריו שלא כתב כן רק דמהרי"ל ס"ל דמעשר כספים הוא ממש דאורייתא כו') וכתב שם בדבר השאלה בא' שהשיא בנו לבת ת"ח והתחייב ליתן להת"ח בכל שבוע ג' זהובים שיזון הזוג על שולחנו שש שנים כדי שילמד הבן אצל חותנו הת"ח הנ"ל והן עתה כבד עליו הדבר ורוצה ליתן זאת ממעות מעשר. והעלה דאם מיד בשעת נישואין היה דעתו לשלם ממעות מעשר ש"ד ומ"מ מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן פ"ח דפאה מ"ו היה מציל כו' אך אם בשעת חיובו לא היה דעתו לזה אין אדם פורע חובותיו ממעשר (וזה מכוון לדברי הט"ז) ע"ש וכו' עוד בש"ך יש ט"ס מ"ש דאפילו לאביו כו' משום כבוד אביו וצ"ל לולא משום כו'. ושם בסימן רל"ב נדון מי שמת והניח ספרים שכתוב עליהם שהם ממעות מעשר מקרוביו וישאילם לאחרים כל ימי חייו והאפוטרופסים על יתומיו העניים המחוסרים לחם רוצים למכרם לפרנסת היתומים וטוענים שלא כתב אלא כל ימי חייו ואחר שמת יכולים למכרם והאריך בזה והעלה דהדין עם האפוטרופסים ע"ש. ומ"ש וכן לקנות ספרים כו'. עיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת דף י"ט ע"א שכתב בשם אביו הגאון ז"ל דאם קנה בהם ספרים אסור למכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה ואף שהתירו בס"ת למכור ללמוד ולישא אשה היינו בס"ת של יחיד כמבואר בא"ח סימן קנ"ג והספרים הללו זכו בהם רבים ומצוה להשאילם לאחרים א"כ אין לו רשות למכרם וכתב הוא ז"ל על זה דאם התנה עם הקונה שהוא ישאילם לאחרים ואינו מוכר לו כי אם טובת הנאה שיש לו בהם צ"ע אם מותר למכרו בענין זה ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן פ"ה שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר הכלי זמרים ומשרתי סעודת נישואין. וכ' דמ"מ אסור ליקח ממנו שכר משרת ומשרתת אע"ג דסגי ליה לפי עבודתו במשרתת קטנה ששכרה מועט רק רוצה במשרתת גדולה שהיא משגחת יותר בדבר איסור והיתר אפ"ה אסור ע"ש. ועיין בתשובת חות יאיר שם בהשמטות שבסוף הספר שכתב ששאל אחד ממנו להורות לו שנהג להפריש מעשר מן הריוח. ונתרשלו ידיו באמרו שנודע לו בבירור שנותן לצדקה ומזונות לבניו ובנותיו אשר לצדקה תחשב יותר מחומש הריוח והשיב דלא שפיר עביד וחינו יוצא י"ח מעשר בזה כמאמר חז"ל ואל תרבה לעשר אומדות וכתב התוי"ט דלאו דוקא להרבה לעשר אומדות ה"ה רק פעם אחת אסור עכ"ד ועיין בספר משנת חכמים שם שחולק עליו דאף אי נימא דמעשר כספים יש לו דין מעשר עני מ"מ לענין להפריש מאומד ל"ד למעשר תבואה ויכול להוסיף אם ירצה ושפיר עביד אם הוסיף ע"ש:
עשר תעשר. הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו ...
You shall set aside a tenth part - This is what is written in the Sifri: "You shall set aside a tenth part of all the yield of your sowing that is brought from the field every year" (Deut. 14:22) [from a superficial reading] I can only find that one is obligated to tithe the yield of sowing, from where do I know that he is obligated on tithing also on interest and merchandise and all other types of gain? The text says "all" - it could have said simply "the yield of your sowing", why [does it have the word] "all"? To include interest and merchandise and all other types of ways of gain...
(ד) הצדקה דוחה את הגזירות הקשות וברעב תציל ממות כמו שאירע לצרפית : הגה והיא מעשרת ואסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה שנאמר ובחנוני נא בזאת וגו' (טור מגמרא פ"ק דתענית) וי"א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה אבל לא בשאר צדקה (ב"י דכך משמע מש"ס שם):
(4) Charity prevents threatened punishment from Heaven, and in famine it delivereth from death, as in the story of the widow of Zarephath.
(ב) בנתינת מעשר. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ג' שהשיג על הרמ"א דמדבריו משמע דבמעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי ובאמת ז"א שלא נאמר זה על מעשר כספים דלא שרי לנסויי ביה דאינו אלא צדקה ע"ש וכ"כ הגאון בעל של"ה והוא בדפוס א"ד דף רמ"ב דדוקא במעשר תבואה הוא דשרי לנסות אבל לא במעשר כספים ע"ש וכן הסכים בספר משנת חכמים הלכות יסודי התורה דף י"ז ע"א ע"ש:
גליון מהרש"א (על רמ"א שם)
(א) הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז
...מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה ...
(א) בו יבאר ענין מעשר כספים בכל פרטיו
(ב) והפרשת מעשר הוא ענין גדול, כמו שאמרו בתענית דף ט'. על הפסוק (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר. ובכל דבר אסור לנסות הקדוש ברוך הוא, ובזה מתר, מטעם שאמר הכתוב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". וכן נפסק (ביורה דעה סימן רמ"ז סעיף ד'), דבמעשר מתר לנסות השם יתברך *וכן משמע בתוספות תענית ט'., וכן בספר 'אור זרוע' (הלכות צדקה סימן י"ג), דמה שאמרו שם: "עשר בשביל שתתעשר" אינו קאי דוקא למעשר תבואה, רק אפילו למעשר כספים; ועל זה קאי סגית הגמרא שם, דמתיר לנסות. והנה ב'פתחי תשובה' שם ביורה דעה (סימן רמ"ז ס"ק ב') הביא בשם איזה פוסקים, שחולקין על השלחן ערוך, וסוברין דאף דאמת הוא דצדקה, וכל שכן מעשר, מעשרת את האדם [וכדאיתא במדרש משלי פרק י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "יש מפזר ונוסף עוד": אמר ר' אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שהוא מוסיף, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד"]. על כל פנים, לנסות את השם יתברך בזה - אסור. ומה שהתירו לנסות, הינו דוקא במעשר תבואה, אבל לא במעשר כספים, דהוא רק בכלל צדקה. ונראה לי ראיה, שהדין עם השלחן ערוך; דאם תאמר דוקא במעשר תבואה, שמקים בזה מצות עשה מן התורה, הינו, מצות עשה דמעשר,
(ג) וגדר המעשר הוא, דצריך להפריש מתחלה מעשר מן הקרן, ואחר כך כשיזמין לו השם יתברך רוח, יתן מעשר מן הרוח. והנה יש הרבה אנשים, שנזהרים במדת מעשר, אבל אין נזהרים, רק לתן מן הרוח, אבל לא מן הקרן. ולא כן דרך האמת לצאת ידי חובת מעשר, כמבאר בפוסקים, אלא מתחלה יפריש מן הקרן. אמנם, בעונותינו הרבים, שהיצר מתגבר על האדם, ואינו מניחו לחסר מעותיו. העצה היעוצה בזה, נראה לי, שיפריש המעשר מן הקרן לעשות בזה גמ"ח לעניים. וגם הוא יהיה מתר להלות לעצמו, כשיצטרך להם; אך בתנאי, שכשיבוא מי שהשעה דחוקה לו ללות, יראה ללות מאחר ולתן לו בכדי שעור מה שלוה בעצמו מאלו המעות, ויוצא בזה ידי חובת מעשר, שגם זה נקרא בשם צדקה וכנ"ל
(ה) ב. ועתה נחזר לבאר קצת את אפן ההנהגה, שצריך להיות במעות מעשר. ויתנה בתחלת קבלתו, שיתנהג באפן זה, ובזה יסתלקו מעליו כל הפקפוקים. א. ראשון לכל, טוב שיתנה בתחלת קבלתו את המצוה שהוא בלי נדר, כדי שלא יכשל חס ושלום בעון נדרים, על ידי איזה סבה לפעמים. גם יראה שיהיה לו פנקס מיחד, שיכתב בו כל הרוח, שיזמין לו ה', אחר נכוי ההוצאות מהעסק. ב. יעשה חשבון בכל חצי שנה, או על כל פנים בכל שנה. ואם יזדמן לו חס ושלום הפסד בתוך זמן זה, ינכה מחשבון הרוח, ומותר הרוח יהיה שיך מזה מעשר לצדקה. ג. בכל משך הזמן הזה יכתב בהפנקס כל הנתינות שיוציא על צדקה, ויוכל לכלל בהחשבון של המעשר, כל מה שרגיל לתן בביתו לעניים, אפילו איזה פרוטה, וינכה כל זה לבסוף מהמעשר. ד. אם לעת החשבון יראה שיש עדף בהמעשר על מה שהוציא, יראה להפרישם ולחלקם תכף. ואם אין מזדמן לפניו כעת האנשים, שבדעתו לתן להם, יכול להשהות העדף מהמעשר אצלו, עד שיזדמנו לו, ואין מכרח לחלקם תכף, ומתר לעת עתה להשתמש בהמעות לעצמו. אך כשיזדמנו לו האנשים, שרגיל לחלק להם מזה, מחיב ללות ולשלם תכף. ה. אם ימצא שהוציא על צדקה יותר מהמעשר, יש אומרים, דיוכל לנכות זה לבסוף מהמעשר של שנה שניה, ויש מחמירין בזה. על כן טוב לעשות כאשר כתבנו למעלה, דהינו, שיתנה בפרוש בתחלת קבלתו את מצות מעשר, שיהיה יכול לתת מעות לצדקה, על סמך שיגבה לבסוף ממעשר מתי שיזדמן.
(ו) ג. והנה כל זה טוב, אם יש לו עסק פרטי, שיוכל לכתב הרוח שמזמין לו ה' בכל פעם; אבל אם הוא איש חנוני, כמעט אי אפשר לכתב בכל פעם את מעט הרוח שמזדמן לו. על כן העצה לזה, שבכל שנה יעשה חשבון מסחורותיו דרך כלל, וחשבון פנקסו השיך להעסק, וידע את מה שנתוסף לו. גם יחשב לערך את חשבון הוצאות הבית על מזונותיו ומלבושיו, שהיה לו במשך הזמן הזה; ולעמת כל זה יחשב מה שכתוב בפנקסו, שהוציא על צדקה, גם כל עניני צדקה שרגיל לתן בתוך ביתו לעניים. ויתנה כל זה בתחלת קבלתו את המצוה, שיהיה יכול לשער בכל ענינים אלו לפי דעתו בערך ולא בצמצום.
(ז) גם מירושה צריך לתן מעשר (אליה רבה בסימן קנ"ו ס"ק ב').
(א) ומ"ש ואין נותנין ממנו צדקה היינו לומר שאם פסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן להם מ"ע שנמצא פורע חובו במ"ע ...
(א) ומ"ש ואין נותנין מהם צדקה כתב ב"י היינו דוקא צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דהו"ל פורע חובו במ"ע עכ"ל משמע דס"ל דאם לא פסקו עליו כבר צדקה יכול לתת ממנו לכיס של צדקה ולי נראה דאפי' לכיס של צדקה אינו רשאי ליתן דעיקר המצוה היא שיתן בעל הבית מעשר עני לעניים מלבד מה שנותן הגבאי לכל עני ועני בכל ע"ש מקופה של צדקה ואם יתן לכיס של צדקה לא יתנו לעניים אלא קצבתן ומזה הטעם אין נותנין ממנו לפדיון שבויים דהלא כשיגיע לפדות איזה שבוי צריך להגבות לפדיונו מכל אחד לפי השגת ידו ונמצא פורע חובו שמוטל עליו לפדות השבוי מכיסו כפי השגת ידו ממ"ע מיהו אין זה אלא במ"ע מזרע הארץ שהיא מ"ע מן התורה אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן...
(לב) הרבה דיני צדקה. נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות ומו"ח ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים והב"י בשם ירושלמי ...
a) R' Dovid Oppenheim, (whose Teshuva is brought in Shu"t Chavos Yair (Siman 224)) seems to understand the Taz as saying that Ma'aser Kesafim is only d'Rabbanan (more than the Bach's Minhag, but not a d'Oraysah).
b) R' Dovid Oppenheim seems to also assume that the pashtus of Tosfos in Ta'anis 9a is that Ma'aser Kesafim is d'Oraysah (although he does entertain the possibility even in Tosfos that it is d'Rabbanan).
c) R' Dovid Oppenheim himself holds that Ma'aser Kesafim is d'Rabbanan.
שו"ת חות יאיר (סימן רכד)
The Chavos Yair himself argues with R' Dovid Oppenheim and holds that Ma'aser Kesafim is a Minhag. He has 2 objections to saying that it is even a d'Rabbanan.
a) The Rambam mentions no word of it (he is evidently not reading the Rambam in Hilchos Matnas Aniyim 7:5 as a "must"
b) How could the Jewish people, a holy nation, be so lax with a Mitzvah d'Rabbanan.
שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן א' אות ח' ד"ה והכי
See the Tzitz Eliezer where he explains that the proof is from the fact that it is just mentioned as a "bad eye"; not as a sin.
שאילת יעב"ץ חלק א' סימן ו'
The Ya'avetz argues with R' Dovid Oppenheim and holds that Ma'aser Kesafim is only a Minhag.
שאילת יעב"ץ חלק ב' סימן קיט
The Ya'vetz argues with R' Dovid Oppenheim's understanding of Tosfos. He holds that there is a printing error in Tosfos and what Tosfos is really saying is as follows. Even though Ma'aser Kesafim is not a d'Oraysah we learn out from the Pasuk that giving Ma'aser Kesafim will make one wealthy just as giving Ma'aser Tevuah (which is a d'Oraysah) will make one wealthy.
ונראה לי ראיה, שהדין עם השלחן ערוך; דאם תאמר דוקא במעשר תבואה, שמקים בזה מצות עשה מן התורה, הינו, מצות עשה דמעשר (אהבת חסד, הוזכר למעלה)
Does the Ahavas Chessed seem to imply that Ma'aser Kesafim is not d'Oraysah?
(יב) דיני צדקה. עיין בה"ט ומ"ש לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד ובתשובת חות יאיר בסימן רכ"ד ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' ובספר באר יעקב מ"ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע"ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן יו"ד שנשאל על אודות שהתחייב עצמו אבי הכלה בתנאים הנהוגים לשלם המעשר מכיסו וכהיום אומר שרוצה ליתן כל המעשר לעניים הבאים מצדו צד הכלה אם יכול לעשות כן אי הוה כדין המעשר משלו על של חבירו דטובת הנאה שלו או לא דמיין כו' והשיב שאין לאבי הכלה שום טובת הנאה בזה רק יחלקו המעשר לקרובי שניהם לעניי החתן והכלה ע"ש:
Why does the Pischei Teshuva align the Ya'avetz with the others against the Bach? The Ya'avetz says (in the third paragraph of his Teshuva, d"h Elah) that Ma'aser Kesafim is only a Minhag and has no basis even d'Rabbanan!
Similarly, the Chavos Yair himself does hold like the Bach; it's R' Dovid Oppenheim who doesn't! (Is that what the Pischei Teshuva is referring to?)
(ה) בָּא הֶעָנִי וְשָׁאַל דֵּי מַחֲסוֹרוֹ וְאֵין יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת נוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ וְכַמָּה עַד חֲמִישִׁית נְכָסָיו מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה בִּנְכָסָיו בֵּינוֹנִי. פָּחוֹת מִכָּאן עַיִן רָעָה. וּלְעוֹלָם לֹא יִמְנַע עַצְמוֹ מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן פָּחוֹת מִזֶּה לֹא קִיֵּם מִצְוָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה לְאַחֵר:
(5) If a poor person comes and asks for what is sufficient to fill his needs and one does not have the means to provide it for him, one gives according to his means. How much is this? One-fifth of one's assets is the best possible way, but one-tenth is the usual way. Less than this is a bad sign, and never should one restrain himself from a third of a shekel a year. Anyone who has not given at least this much has not fulfilled the mitzvah.132See Babylonian Talmud Bava Batra 9a. Even a poor person who lives on tzedakah is obligated to give tzedakah to another.133See Babylonian Talmud Gittin 7b.
Do the Rambam's first words indicate the he holds that Ma'aser Kesafim is not a d'Oraysah?
(See above note from the Chavos Yair and Tzitz Eliezer)
(א) כמה הוא שיעור צדקה, וכיצד יתננה • ובו כ"א סעיפים
כתבו הטור והשולחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה רמט): שיעור נתינתה: אם ידו משגת – יתן כפי צורך העניים, שיתבאר בסימן ר"ן. ואם אין ידו משגת כל כך – יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר. ואחד מעשרה – מידה בינונית. פחות מכאן – עין רעה. וחומש זה שאמרו: שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. עד כאן לשונם. וכן במעשר הדין כן כמובן. וכתב רבינו הרמ"א: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות (כתובות נ א). ודווקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה. עד כאן לשונו (כתובות סז א). ומשמע שם בגמרא דעד מחצית נכסיו יכול לחלק בשעת מיתה, ולא יותר. והטעם פשוט שלא יעביר הרבה נחלה מהיורשין. ועד מחצה יכול לחלק לצדקה, דזהו כחולק עם יורשיו: מחצה לו לנשמתו, ומחצה ליורשיו (נראה לי).
(ב) ויש להבין בדברי הטור ושולחן ערוך, דלמאי כתבו "אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים"? דכיון דחומש או מעשר מחוייב ליתן, ויותר מחומש אינו רשאי ליתן, אם כן ממילא הוא כן? דאם הוא עשיר גדול, ויש במעשרו או בחומשו צורך כל העניים – יספיקו כל צרכיהם. ואם אינו מספיק – מה יעשה? והוה ליה לומר דכל אדם מחוייב ליתן חומש או מעשר, ומזה יספיקו לעניים. ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דבאמת שיעורים אלו דמעשר וחומש אינן מן התורה, ומדרבנן הוא, דאסמכוה אקרא ד"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך": שני עישורים, כמבואר בכתובות שם. דמעשר מן התורה הוא רק בתבואה, ולא לעניים. אלא מעשר ראשון ללוים, ומעשר שני נאכל בירושלים לבעלים. ורק אחת בשלוש שנים יש מעשר עני. והיא גזירת התורה, ולא שבה נפטרו מצדקה כמובן.
(ג) והחיוב מצדקה מפורש בתורה בכמה פסוקים: "וכי ימוך אחיך והחזקת בו, וחי אחיך עמך"; "פתוח תפתח את ידך לו וגו' די מחסורו אשר יחסר לו"; "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". והשיעור מזה: כמה שהאביון צריך, כדכתיב: "די מחסורו אשר יחסר לו". אמנם הדבר מובן שלא תצוה התורה ליתן כל מה שיש לו לעניים, והוא ישאר עני. ודרכיה דרכי נועם. ובאמת בזמן שהיו ישראל בארץ, והיה מצבם טוב, ועניים היו מועטים – היו יכולין לקיים "די מחסורו וגו'". אבל כשגלינו מארצינו, ועניים נתרבו, ועשירים נתמעטו, ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם – לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם. לכן תקנו חכמים מעשר וחומש, ולא יותר, דבהכרח לתת גבול. וכמו שאמר רבא בתענית (תענית כ ב): כולהו מצינא לבר מהא לפתוח הפתח ולומר "כל דצריך ייתי ויכול", משום דנפישי חילי דמחוזא, שהרבה עניים יש שם, וקא מכליא קרנא. עיין שם.
(ד) ולפי זה הכי פירוש שיעור נתינתה: אם ידו משגת, כלומר שהוא עשיר גדול ועניים שם שמעטים – יתן כפי צורך העניים, אף אם אין בזה לא חומש ולא מעשר, מפני שזהו עיקר המצוה של צדקה ליתן די מחסורו. אבל אם אין ידו משגת, כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך, או שעניים מרובים – יתן עד חומש או מעשר; ואף שאין בזה די מחסורו – הלא אי אפשר יותר. ונראה דאף מי שאינו נותן מעשר, מכל מקום מצות הצדקה קיים, אלא שלא קיימה כראוי. וזהו כתרומה שנותן פחות מחמישים, שהיא מידה בינונית. וכדברינו משמע גם ברמב"ם ריש פרק שביעי ממתנות עניים (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק שביעי) שכתב: מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת וכו' ולפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו וכו' בא העני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת – נותנין לו כפי השגת ידו. וכמה? עד חומש מצוה מן המובחר וכו' עד כאן לשונו. הרי מבואר כדברינו.