הרעיון שמאחורי המראה מקומות
לאחר שהעבד השלים את משימתו והביא את רבקה לאדונו יצחק, נפתחה פרשה חדשה על אברהם אבינו שגם לקח אישה חדשה ושמה קטורה. נולדו לו (להם) בנים רבים, אלו הם נקראים בני הפילגשים, אך דאג אברהם לשלוח אותם מעל יצחק. את הכל נתן ליצחק והרחיק את שאר הילדים ממנו.
נשאלת השאלה מה חיפש אברהם כשאר הוא הוסיף ללדת ילדים עם קטורה, ומדוע לא השאיר אותם עם יצחק, כחלק מהממשיכים את דרכו.
ההפטרה המיוחסת לפרשת חיי שרה, מספרת על ימי הזקנה של דוד המלך. לדוד המלך בניגוד לאברהם אבינו, ואולי כתוצאה ממעדמו של מלך, היו נשים רבות, וכן ילדים רבים. בסוף חייו, נראה שהוא העדיף לא למנות ממשיך מיוחד, מלך יורש, ושמר על שקט על אודות העדיפויותיו בין בניו. בת שבע, בעזרתו של נתן הנביא היא זאת שדוחקת אותו להמליך את בנו שלמה.
נראה התנהגות שונה מאוד בין אברהם, לבין דוד המלך. אברהם בחר בצורה גסה להשאיר את יצחק לבד, אך דוד המלך היה צריך לחדש קשר עם בת שבע, היא זאת שידעה לעורר אותה להחלטה להמליך את שלמה כמלך בעודו בחיים.
מראי המקומות שהבאתי, יכולים להבהיר את העניין הבא: אברהם אבינו חשב שניתן לו להביא לעולם עוד ילדים אשר יהיו, בדומה ליצחק, ממשיכי דרכו, וזאת עם אישה אחרת משרה. הניסיון כשל לכאורה, למרות אישיותה המיוחדת של קטורה. אברהם הבין כי את בניית עם ישראל, והשמכיות השאיפות הגבוהות שלו, ניתן לעשות רק עם שרה, אישה צדקת מאוד כדוגמתו. יש את חיי שרה, ויש את החיים ללא שרה.
דוד המלך, לא החשיב הצלחה חינוכית עם ילד ספציפי. בת שבע הצדקת היא זאת שבאה להראות לו כי בזכותה, יש לו ילד מיוחד, יוצא דופן משאר ילדי המלך אשר מתאים להיות הממשיך. ניתן גם להבין את היחס של דוד המלך כלפי אבישג, שלא ראה תועלת לדעת אותה, ולעומת זאת, החשק הגדול שראה בבת שבע כאשר היא נכנסה לחדרו כדי לבקש את המינוי של שלמה כמלך.
לאחר שהעבד השלים את משימתו והביא את רבקה לאדונו יצחק, נפתחה פרשה חדשה על אברהם אבינו שגם לקח אישה חדשה ושמה קטורה. נולדו לו (להם) בנים רבים, אלו הם נקראים בני הפילגשים, אך דאג אברהם לשלוח אותם מעל יצחק. את הכל נתן ליצחק והרחיק את שאר הילדים ממנו.
נשאלת השאלה מה חיפש אברהם כשאר הוא הוסיף ללדת ילדים עם קטורה, ומדוע לא השאיר אותם עם יצחק, כחלק מהממשיכים את דרכו.
ההפטרה המיוחסת לפרשת חיי שרה, מספרת על ימי הזקנה של דוד המלך. לדוד המלך בניגוד לאברהם אבינו, ואולי כתוצאה ממעדמו של מלך, היו נשים רבות, וכן ילדים רבים. בסוף חייו, נראה שהוא העדיף לא למנות ממשיך מיוחד, מלך יורש, ושמר על שקט על אודות העדיפויותיו בין בניו. בת שבע, בעזרתו של נתן הנביא היא זאת שדוחקת אותו להמליך את בנו שלמה.
נראה התנהגות שונה מאוד בין אברהם, לבין דוד המלך. אברהם בחר בצורה גסה להשאיר את יצחק לבד, אך דוד המלך היה צריך לחדש קשר עם בת שבע, היא זאת שידעה לעורר אותה להחלטה להמליך את שלמה כמלך בעודו בחיים.
מראי המקומות שהבאתי, יכולים להבהיר את העניין הבא: אברהם אבינו חשב שניתן לו להביא לעולם עוד ילדים אשר יהיו, בדומה ליצחק, ממשיכי דרכו, וזאת עם אישה אחרת משרה. הניסיון כשל לכאורה, למרות אישיותה המיוחדת של קטורה. אברהם הבין כי את בניית עם ישראל, והשמכיות השאיפות הגבוהות שלו, ניתן לעשות רק עם שרה, אישה צדקת מאוד כדוגמתו. יש את חיי שרה, ויש את החיים ללא שרה.
דוד המלך, לא החשיב הצלחה חינוכית עם ילד ספציפי. בת שבע הצדקת היא זאת שבאה להראות לו כי בזכותה, יש לו ילד מיוחד, יוצא דופן משאר ילדי המלך אשר מתאים להיות הממשיך. ניתן גם להבין את היחס של דוד המלך כלפי אבישג, שלא ראה תועלת לדעת אותה, ולעומת זאת, החשק הגדול שראה בבת שבע כאשר היא נכנסה לחדרו כדי לבקש את המינוי של שלמה כמלך.
(א) וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃ (ב) וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֖ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ׃ (ג) וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ים וּלְאֻמִּֽים׃ (ד) וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה׃ (ה) וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ (ו) וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃ (ז) וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ (ח) וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ (ט) וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ (י) הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר־קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי־חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (יא) וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ (ס)
(1) Abraham took another wife, whose name was Keturah. (2) She bore him Zimran, Jokshan, Medan, Midian, Ishbak, and Shuah. (3) Jokshan begot Sheba and Dedan. The descendants of Dedan were the Asshurim, the Letushim, and the Leummim. (4) The descendants of Midian were Ephah, Epher, Enoch, Abida, and Eldaah. All these were descendants of Keturah. (5) Abraham willed all that he owned to Isaac; (6) but to Abraham’s sons by concubines Abraham gave gifts while he was still living, and he sent them away from his son Isaac eastward, to the land of the East. (7) This was the total span of Abraham’s life: one hundred and seventy-five years. (8) And Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin. (9) His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre, (10) the field that Abraham had bought from the Hittites; there Abraham was buried, and Sarah his wife. (11) After the death of Abraham, God blessed his son Isaac. And Isaac settled near Beer-lahai-roi. (12) This is the line of Ishmael, Abraham’s son, whom Hagar the Egyptian, Sarah’s slave, bore to Abraham. (13) These are the names of the sons of Ishmael, by their names, in the order of their birth: Nebaioth, the first-born of Ishmael, Kedar, Adbeel, Mibsam, (14) Mishma, Dumah, Massa, (15) Hadad, Tema, Jetur, Naphish, and Kedmah. (16) These are the sons of Ishmael and these are their names by their villages and by their encampments: twelve chieftains of as many tribes.— (17) These were the years of the life of Ishmael: one hundred and thirty-seven years; then he breathed his last and died, and was gathered to his kin.— (18) They dwelt from Havilah, by Shur, which is close to Egypt, all the way to Asshur; they camped alongside all their kinsmen. (19) This is the story of Isaac, son of Abraham. Abraham begot Isaac. (20) Isaac was forty years old when he took to wife Rebekah, daughter of Bethuel the Aramean of Paddan-aram, sister of Laban the Aramean. (21) Isaac pleaded with the LORD on behalf of his wife, because she was barren; and the LORD responded to his plea, and his wife Rebekah conceived. (22) But the children struggled in her womb, and she said, “If so, why do I exist?” She went to inquire of the LORD, (23) and the LORD answered her, “Two nations are in your womb, Two separate peoples shall issue from your body; One people shall be mightier than the other, And the older shall serve the younger.” (24) When her time to give birth was at hand, there were twins in her womb. (25) The first one emerged red, like a hairy mantle all over; so they named him Esau. (26) Then his brother emerged, holding on to the heel of Esau; so they named him Jacob. Isaac was sixty years old when they were born. (27) When the boys grew up, Esau became a skillful hunter, a man of the outdoors; but Jacob was a mild man who stayed in camp. (28) Isaac favored Esau because he had a taste for game; but Rebekah favored Jacob. (29) Once when Jacob was cooking a stew, Esau came in from the open, famished. (30) And Esau said to Jacob, “Give me some of that red stuff to gulp down, for I am famished”—which is why he was named Edom. (31) Jacob said, “First sell me your birthright.” (32) And Esau said, “I am at the point of death, so of what use is my birthright to me?” (33) But Jacob said, “Swear to me first.” So he swore to him, and sold his birthright to Jacob. (34) Jacob then gave Esau bread and lentil stew; he ate and drank, and he rose and went away. Thus did Esau spurn the birthright.
קטורה. זוֹ הָגָר, וְנִקְרֵאת קְטוּרָה עַל שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׁיהָ כִּקְטֹרֶת (בראשית רבה), וְשֶׁקָּשְׁרָה פִּתְחָהּ, שֶֶׁלֹא נִזְדַּוְּגָה לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַבְרָהָם:
קטורה KETURAH — This is Hagar. She was named Keturah because her deeds were as beautiful (sweet) as incense (Ketoreth) (Genesis Rabbah 61). And since she closed her 'opening,' as she did not mate with anyone from the time she separated from Avraham (Genesis Rabbah 61:4).
(א) וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃ (ב) וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ג) וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃ (ד) וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃ (ה) וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃ (ו) וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם־ה֤וּא טֽוֹב־תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃
(1) King David was now old, advanced in years; and though they covered him with bedclothes, he never felt warm. (2) His courtiers said to him, “Let a young virgin be sought for my lord the king, to wait upon Your Majesty and be his attendant; and let her lie in your bosom, and my lord the king will be warm.” (3) So they looked for a beautiful girl throughout the territory of Israel. They found Abishag the Shunammite and brought her to the king. (4) The girl was exceedingly beautiful. She became the king’s attendant and waited upon him; but the king was not intimate with her. (5) Now Adonijah son of Haggith went about boasting, “I will be king!” He provided himself with chariots and horses, and an escort of fifty outrunners. (6) His father had never scolded him: “Why did you do that?” He was the one born after Absalom and, like him, was very handsome. (7) He conferred with Joab son of Zeruiah and with the priest Abiathar, and they supported Adonijah; (8) but the priest Zadok, Benaiah son of Jehoiada, the prophet Nathan, Shimei and Rei, and David’s own fighting men did not side with Adonijah. (9) Adonijah made a sacrificial feast of sheep, oxen, and fatlings at the Zoheleth stone which is near En-rogel; he invited all his brother princes and all the king’s courtiers of the tribe of Judah; (10) but he did not invite the prophet Nathan, or Benaiah, or the fighting men, or his brother Solomon. (11) Then Nathan said to Bathsheba, Solomon’s mother, “You must have heard that Adonijah son of Haggith has assumed the kingship without the knowledge of our lord David. (12) Now take my advice, so that you may save your life and the life of your son Solomon. (13) Go immediately to King David and say to him, ‘Did not you, O lord king, swear to your maidservant: “Your son Solomon shall succeed me as king, and he shall sit upon my throne”? Then why has Adonijah become king?’ (14) While you are still there talking with the king, I will come in after you and confirm your words.” (15) So Bathsheba went to the king in his chamber.—The king was very old, and Abishag the Shunammite was waiting on the king.— (16) Bathsheba bowed low in homage to the king; and the king asked, “What troubles you?” (17) She answered him, “My lord, you yourself swore to your maidservant by the LORD your God: ‘Your son Solomon shall succeed me as king, and he shall sit upon my throne.’ (18) Yet now Adonijah has become king, and you, my lord the king, know nothing about it. (19) He has prepared a sacrificial feast of a great many oxen, fatlings, and sheep, and he has invited all the king’s sons and Abiathar the priest and Joab commander of the army; but he has not invited your servant Solomon. (20) And so the eyes of all Israel are upon you, O lord king, to tell them who shall succeed my lord the king on the throne. (21) Otherwise, when my lord the king lies down with his fathers, my son Solomon and I will be regarded as traitors.” (22) She was still talking to the king when the prophet Nathan arrived. (23) They announced to the king, “The prophet Nathan is here,” and he entered the king’s presence. Bowing low to the king with his face to the ground, (24) Nathan said, “O lord king, you must have said, ‘Adonijah shall succeed me as king and he shall sit upon my throne.’ (25) For he has gone down today and prepared a sacrificial feast of a great many oxen, fatlings, and sheep. He invited all the king’s sons and the army officers and Abiathar the priest. At this very moment they are eating and drinking with him, and they are shouting, ‘Long live King Adonijah!’ (26) But he did not invite me your servant, or the priest Zadok, or Benaiah son of Jehoiada, or your servant Solomon. (27) Can this decision have come from my lord the king, without your telling your servant who is to succeed to the throne of my lord the king?” (28) King David’s response was: “Summon Bathsheba!” She entered the king’s presence and stood before the king. (29) And the king took an oath, saying, “As the LORD lives, who has rescued me from every trouble: (30) The oath I swore to you by the LORD, the God of Israel, that your son Solomon should succeed me as king and that he should sit upon my throne in my stead, I will fulfill this very day!” (31) Bathsheba bowed low in homage to the king with her face to the ground, and she said, “May my lord King David live forever!” (32) Then King David said, “Summon to me the priest Zadok, the prophet Nathan, and Benaiah son of Jehoiada.” When they came before the king, (33) the king said to them, “Take my loyal soldiers, and have my son Solomon ride on my mule and bring him down to Gihon. (34) Let the priest Zadok and the prophet Nathan anoint him there king over Israel, whereupon you shall sound the horn and shout, ‘Long live King Solomon!’ (35) Then march up after him, and let him come in and sit on my throne. For he shall succeed me as king; him I designate to be ruler of Israel and Judah.” (36) Benaiah son of Jehoiada spoke up and said to the king, “Amen! And may the LORD, the God of my lord the king, so ordain. (37) As the LORD was with my lord the king, so may He be with Solomon; and may He exalt his throne even higher than the throne of my lord King David.” (38) Then the priest Zadok, and the prophet Nathan, and Benaiah son of Jehoiada went down with the Cherethites and the Pelethites. They had Solomon ride on King David’s mule and they led him to Gihon. (39) The priest Zadok took the horn of oil from the Tent and anointed Solomon. They sounded the horn and all the people shouted, “Long live King Solomon!” (40) All the people then marched up behind him, playing on flutes and making merry till the earth was split open by the uproar. (41) Adonijah and all the guests who were with him, who had just finished eating, heard it. When Joab heard the sound of the horn, he said, “Why is the city in such an uproar?” (42) He was still speaking when the priest Jonathan son of Abiathar arrived. “Come in,” said Adonijah. “You are a worthy man, and you surely bring good news.” (43) But Jonathan replied to Adonijah, “Alas, our lord King David has made Solomon king! (44) The king sent with him the priest Zadok and the prophet Nathan and Benaiah son of Jehoiada, and the Cherethites and Pelethites. They had him ride on the king’s mule, (45) and the priest Zadok and the prophet Nathan anointed him king at Gihon. Then they came up from there making merry, and the city went into an uproar. That’s the noise you heard. (46) Further, Solomon seated himself on the royal throne; (47) further, the king’s courtiers came to congratulate our lord King David, saying, ‘May God make the renown of Solomon even greater than yours, and may He exalt his throne even higher than yours!’ And the king bowed low on his couch. (48) And further, this is what the king said, ‘Praised be the LORD, the God of Israel who has this day provided a successor to my throne, while my own eyes can see it.’” (49) Thereupon, all of Adonijah’s guests rose in alarm and each went his own way. (50) Adonijah, in fear of Solomon, went at once [to the Tent] and grasped the horns of the altar. (51) It was reported to Solomon: “Adonijah is in fear of King Solomon and has grasped the horns of the altar, saying, ‘Let King Solomon first swear to me that he will not put his servant to the sword.’” (52) Solomon said, “If he behaves worthily, not a hair of his head shall fall to the ground; but if he is caught in any offense, he shall die.” (53) So King Solomon sent and had him taken down from the altar. He came and bowed before King Solomon, and Solomon said to him, “Go home.”
סנהדרין כב.
אבישג מאי היא דכתיב (מלכים א א, א) והמלך דוד זקן בא בימים וגו' ויאמרו לו עבדיו יבקשו וגו' וכתיב (מלכים א א, ג) ויבקשו נערה יפה וגו' וכתיב (מלכים א א, ד) והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו אמרה נינסבן אמר לה אסירת לי
אמרה ליה חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט אמר להו קראו לי לבת שבע וכתיב (מלכים א א, טו) ותבא בת שבע אל המלך החדרה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה קינחה בת שבע בשלש עשרה מפות
אבישג מאי היא דכתיב (מלכים א א, א) והמלך דוד זקן בא בימים וגו' ויאמרו לו עבדיו יבקשו וגו' וכתיב (מלכים א א, ג) ויבקשו נערה יפה וגו' וכתיב (מלכים א א, ד) והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו אמרה נינסבן אמר לה אסירת לי
אמרה ליה חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט אמר להו קראו לי לבת שבע וכתיב (מלכים א א, טו) ותבא בת שבע אל המלך החדרה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה קינחה בת שבע בשלש עשרה מפות
שמואל ב ג
וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְדָוִד֙ הֹלֵ֣ךְ וְחָזֵ֔ק וּבֵ֥ית שָׁא֖וּל הֹלְכִ֥ים וְדַלִּֽים׃ (ס)
וילדו [וַיִּוָּלְד֧וּ] לְדָוִ֛ד בָּנִ֖ים בְּחֶבְר֑וֹן וַיְהִ֤י בְכוֹרוֹ֙ אַמְנ֔וֹן לַאֲחִינֹ֖עַם הַיִּזְרְעֵאלִֽת׃
וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב לאביגל [לַאֲֽבִיגַ֕יִל] אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י וְהַשְּׁלִשִׁי֙ אַבְשָׁל֣וֹם בֶּֽן־מַעֲכָ֔ה בַּת־תַּלְמַ֖י מֶ֥לֶךְ גְּשֽׁוּר׃
וְהָרְבִיעִ֖י אֲדֹנִיָּ֣ה בֶן־חַגִּ֑ית וְהַחֲמִישִׁ֖י שְׁפַטְיָ֥ה בֶן־אֲבִיטָֽל׃
וְהַשִּׁשִּׁ֣י יִתְרְעָ֔ם לְעֶגְלָ֖ה אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְדָוִ֖ד בְּחֶבְרֽוֹן׃ (פ)
וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְדָוִד֙ הֹלֵ֣ךְ וְחָזֵ֔ק וּבֵ֥ית שָׁא֖וּל הֹלְכִ֥ים וְדַלִּֽים׃ (ס)
וילדו [וַיִּוָּלְד֧וּ] לְדָוִ֛ד בָּנִ֖ים בְּחֶבְר֑וֹן וַיְהִ֤י בְכוֹרוֹ֙ אַמְנ֔וֹן לַאֲחִינֹ֖עַם הַיִּזְרְעֵאלִֽת׃
וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב לאביגל [לַאֲֽבִיגַ֕יִל] אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י וְהַשְּׁלִשִׁי֙ אַבְשָׁל֣וֹם בֶּֽן־מַעֲכָ֔ה בַּת־תַּלְמַ֖י מֶ֥לֶךְ גְּשֽׁוּר׃
וְהָרְבִיעִ֖י אֲדֹנִיָּ֣ה בֶן־חַגִּ֑ית וְהַחֲמִישִׁ֖י שְׁפַטְיָ֥ה בֶן־אֲבִיטָֽל׃
וְהַשִּׁשִּׁ֣י יִתְרְעָ֔ם לְעֶגְלָ֖ה אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְדָוִ֖ד בְּחֶבְרֽוֹן׃ (פ)
קטעים ללא רצף מתוך תנחומא שמות א
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ, פְּלוֹנִי הִכָּה אֶת בִּנְךָ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת, סוֹף יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה לוֹ גַּעְגּוּעִין עַל אַבְרָהָם אָבִיו וְלֹא רִדָּהוּ, וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וּשְׂנָאוֹ אַבְרָהָם וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם.
מֶה עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל? כְּשֶׁהָיָה בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הִתְחִיל לְהָבִיא צֶלֶם מִן הַשּׁוּק וְהָיָה מְצַחֵק בּוֹ וְעוֹבְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁרָאָה לַאֲחֵרִים. מִיָּד, וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (בראשית כא, ט). וְאֵין צְחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֵמוּ לְצַחֵק (שמות לב, ו). מִיָּד, וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה וְגוֹ', שֶׁמָּא יִלְמַד אוֹרְחוֹתָיו.
מִיָּד, וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וְגוֹ', כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת. מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וְגוֹ'. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לְיִשְׁמָעֵאל עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְשִׁלְּחוֹ הוּא וְאֶת הָגָר אִשְׁתּוֹ רֵיקָם, וּטְרָדָן מִבֵּיתוֹ עַל כָּךְ.
וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עָשָׂה דָּוִד בַּאֲדוֹנִיָּה, וְלֹא רִדָּהוּ בְּיִסּוּרִין וְלֹא גָעַר בּוֹ, וּלְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, דִּכְתִיב: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגוֹ' (מלכים א א, ו). וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא רִדָּהוּ אָבִיו לְאַבְשָׁלוֹם, יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. וּכְתִיב בַּאֲדֹנִיָּה, וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ, לְפִיכָךְ יָצָא אַף הוּא לְתַרְבּוּת רָעָה. הֱוֵי אוֹמֵר, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ.
וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, זֶה אַבְרָהָם שֶׁיִּסֵּר אֶת יִצְחָק וְלִמְּדוֹ אֶת הַתּוֹרָה וְהִדְרִיכוֹ בִּדְרָכָיו, דִּכְתִיב בְּאַבְרָהָם: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי וְגוֹ' (בראשית כו, ה). וּכְתִיב: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק (בראשית כה, יט). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאָבִיו בְּכָל דָּבָר, בְּנוֹי, בְּחָכְמָה וּבְכֹחַ וּבְעֹשֶׁר וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. תֵּדַע לְךָ, שֶׁבִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ בֶּן שְׁלֹשִים וְשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן וַעֲקָדוֹ וּכְפָתוֹ כְּשֶׂה, וְלֹא נִמְנַע, וּלְפִיכָךְ וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל וְגוֹ'. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים נָתַן אַבְרָהָם וְגוֹ'. הִרְחִיקָם מִיִּצְחָק. הֱוֵי וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר, זוֹ בַּת שֶׁבַע הַצַּדֶּקֶת שֶׁיִּסְּרָה אֶת שְׁלֹמֹה בְּנָהּ, דִּכְתִיב: דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ (משלי לא, א). אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנַנְיָה: מַהוּ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ? מְלַמֵּד, שֶׁכְּפָפַתּוּ בַּת שֶׁבַע עַל הָעַמּוּד וּמַכָּה אוֹתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמְיַסַּרְתּוֹ. וּמֶה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי. אָמְרָה לוֹ: הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם. עַכְשָׁיו אִם תֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, יֹאמְרוּ שֶׁאַתָּה בְּרִי וַאֲנִי גָּרַמְתִּי לָךְ. וּמַה בַּר בִּטְנִי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת אֵינָן רוֹאִין פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן מְלֻבָּן וּמְזֹרָז. וּמֶה בַּר נְדָרַי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: יְהֵא לִי בֵּן הָגוּן לַמַּלְכוּת, וַאֲנִי נָדַרְתִּי יְהֵא לִי בֵּן חָכָם מְמֻלָּא בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת. וּמַכָּה אוֹתוֹ וּמְיַסַּרְתּוֹ וְאוֹמֶרֶת: אַל לַמְּלָכִים לְמוּאֵל, אַל לַמְּלָכִים שְׁתוּ יַיִן, מַה לְּךָ אֵצֶל מְלָכִים שׁוֹתִין יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִין וְאוֹמְרִים לְמוֹאֵל, לָמָּה אֵל. וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר, (משלי לא, ד) מִי שֶׁרָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִם לוֹ, יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר. וּלְפִי שֶׁיִּסַּרְתּוּ, לְפִיכָךְ וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה, יא).
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ, פְּלוֹנִי הִכָּה אֶת בִּנְךָ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ מִן הַמַּרְדּוּת, סוֹף יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׂוֹנְאֵהוּ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה לוֹ גַּעְגּוּעִין עַל אַבְרָהָם אָבִיו וְלֹא רִדָּהוּ, וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וּשְׂנָאוֹ אַבְרָהָם וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם.
מֶה עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל? כְּשֶׁהָיָה בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הִתְחִיל לְהָבִיא צֶלֶם מִן הַשּׁוּק וְהָיָה מְצַחֵק בּוֹ וְעוֹבְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁרָאָה לַאֲחֵרִים. מִיָּד, וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (בראשית כא, ט). וְאֵין צְחוֹק הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֵמוּ לְצַחֵק (שמות לב, ו). מִיָּד, וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה וְגוֹ', שֶׁמָּא יִלְמַד אוֹרְחוֹתָיו.
מִיָּד, וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ וְגוֹ', כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת. מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וְגוֹ'. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לְיִשְׁמָעֵאל עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְשִׁלְּחוֹ הוּא וְאֶת הָגָר אִשְׁתּוֹ רֵיקָם, וּטְרָדָן מִבֵּיתוֹ עַל כָּךְ.
וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עָשָׂה דָּוִד בַּאֲדוֹנִיָּה, וְלֹא רִדָּהוּ בְּיִסּוּרִין וְלֹא גָעַר בּוֹ, וּלְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, דִּכְתִיב: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגוֹ' (מלכים א א, ו). וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא רִדָּהוּ אָבִיו לְאַבְשָׁלוֹם, יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. וּכְתִיב בַּאֲדֹנִיָּה, וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ, לְפִיכָךְ יָצָא אַף הוּא לְתַרְבּוּת רָעָה. הֱוֵי אוֹמֵר, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ.
וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, זֶה אַבְרָהָם שֶׁיִּסֵּר אֶת יִצְחָק וְלִמְּדוֹ אֶת הַתּוֹרָה וְהִדְרִיכוֹ בִּדְרָכָיו, דִּכְתִיב בְּאַבְרָהָם: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי וְגוֹ' (בראשית כו, ה). וּכְתִיב: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק (בראשית כה, יט). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאָבִיו בְּכָל דָּבָר, בְּנוֹי, בְּחָכְמָה וּבְכֹחַ וּבְעֹשֶׁר וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. תֵּדַע לְךָ, שֶׁבִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ בֶּן שְׁלֹשִים וְשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה, וְאַבְרָהָם זָקֵן וַעֲקָדוֹ וּכְפָתוֹ כְּשֶׂה, וְלֹא נִמְנַע, וּלְפִיכָךְ וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל וְגוֹ'. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים נָתַן אַבְרָהָם וְגוֹ'. הִרְחִיקָם מִיִּצְחָק. הֱוֵי וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁיחֲרוֹ מוּסָר, זוֹ בַּת שֶׁבַע הַצַּדֶּקֶת שֶׁיִּסְּרָה אֶת שְׁלֹמֹה בְּנָהּ, דִּכְתִיב: דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ (משלי לא, א). אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנַנְיָה: מַהוּ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ? מְלַמֵּד, שֶׁכְּפָפַתּוּ בַּת שֶׁבַע עַל הָעַמּוּד וּמַכָּה אוֹתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמְיַסַּרְתּוֹ. וּמֶה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לוֹ: מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי. אָמְרָה לוֹ: הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם. עַכְשָׁיו אִם תֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, יֹאמְרוּ שֶׁאַתָּה בְּרִי וַאֲנִי גָּרַמְתִּי לָךְ. וּמַה בַּר בִּטְנִי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ כֵּיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת אֵינָן רוֹאִין פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דָּחַקְתִּי וְנִכְנַסְתִּי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן מְלֻבָּן וּמְזֹרָז. וּמֶה בַּר נְדָרַי, כָּל נְשֵׁי אָבִיךָ הָיוּ נוֹדְרוֹת וְאוֹמְרוֹת: יְהֵא לִי בֵּן הָגוּן לַמַּלְכוּת, וַאֲנִי נָדַרְתִּי יְהֵא לִי בֵּן חָכָם מְמֻלָּא בַּתּוֹרָה וְהָגוּן לִנְבִיאוּת. וּמַכָּה אוֹתוֹ וּמְיַסַּרְתּוֹ וְאוֹמֶרֶת: אַל לַמְּלָכִים לְמוּאֵל, אַל לַמְּלָכִים שְׁתוּ יַיִן, מַה לְּךָ אֵצֶל מְלָכִים שׁוֹתִין יַיִן וּמִשְׁתַּכְּרִין וְאוֹמְרִים לְמוֹאֵל, לָמָּה אֵל. וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר, (משלי לא, ד) מִי שֶׁרָזֵי עוֹלָם גְּלוּיִם לוֹ, יִשְׁתֶּה יַיִן וְיִשְׁתַּכֵּר. וּלְפִי שֶׁיִּסַּרְתּוּ, לְפִיכָךְ וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה, יא).