השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' יצחק בן משה אהרן
ליום היארצייט כ"ז במרחשוון
מיזם 'הסיפור האמיתי'
מוקדש לרפואתם השלמה של ר' לוי יצחק בן שרה ומשה בן מולוק
בתוך שאר חולי עמו ישראל
(א) וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ (ב) וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃...
(יט) וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃
ר' בנאה הוה קא מציין מערתא [היה מציין, מסמן מערות קבורה] כדי לסמנן שלא ייטמאו על ידן. כי מטא למערתא [כאשר הגיע למערה] של אברהם אבינו (מערת המכפלה), אשכחיה [מצא] את אליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא [שעומד לפני הפתח]. אמר ליה [לו]: מאי קא עביד [מה עושה] אברהם כעת? אמר ליה [לו] אליעזר: גאני [שוכב] בכנפה (בחיקה) של שרה וקא מעיינא ליה ברישיה [והיא מעיינת, בודקת בראשו].
כי מטא למערתא [כאשר הגיע למערתו] של אדם הראשון, שאף הוא קבור באותו מקום, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, כלומר, הסתכלת באברהם שהוא כעין דמותו של אדם הראשון, בדיוקני (בתמונתי) עצמה אל תסתכל, שהרי נאמר שבצלם אלוקים עשה את האדם. אמר ר' בנאה: הא בעינא לציוני מערתא [הרי צריך אני לציין את המערה]! אמרו לו: כמדת המערה החיצונה שם קבור אברהם כך מדת הפנימית. ומעירים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שמערת המכפלה בנויה היתה שני בתים זו למעלה מזו, אמרו לו שכמדת העליונה כך מדת התחתונה ואין אתה צריך לבדוק יותר.
ויקר מקרנו שאחד מחשובי החברים בארץ ההיא אשר עליה התרעומת הביא בדבריו מאמר נמצא לחכמים ז"ל בתלמוד וזה נסח המאמר.
רבי בנאה (ב"ב פ"ג דף נ"ח) הוה מציין מערתה דרבנן. כי מטא למערתה דאברהם אבינו אשכחי' אליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה מאי קא עביד אברהם? אמר ליה גאני בכנפיה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. א"ל זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא. אמר ליה ליעול וליתי מידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא לא שליט עאל ציין ונפיק.
מצא האלקים את עון כלנו ועמד זה ודרש שזה המאמר בודאי יש לו סוד וצריך פירוש. כי לא יתכן להאמין שהאבות הקדושים במערת המכפלה או בבית עולמים וצרור חייהם ינהגו אלו המנהגים הפחותים ההכרחיים לנו בעולם הזה מן המאכל והמשתה וכש"כ חברת הנשים אשר היא חרפה לנו. ביחוד יותר מכל מושגי חוש המשוש אשר עליו התיחסה חרפת האדם. ועל כן נראה לו שאותו המאמר כלו משל. כאלו ירצה לומר שזה השלם היה מעיין בתכונת מדרגות השלמים כל ימי העצרם בעולם התחתון שהוא המערה באמת והשפל הגמור בבחינת עליונות התכלית האחרון המקוה לכל שלם זהו ציונו מערות החכמים. והבדילו בבחינת יתרונם קצתם על קצת במעשים ובעיון.
ומצא מתוך התבוננותו שהשכל האנושי היותר שלם שימצא בשום אדם ושחמרו היותר זך והנאות שאפשר שלא ימלט בשום פנים מחסרונות רבים כמו מתנומה ושכחה ושבוש וקשי ההסתכלות וזולתם. שהם כדמות השינה אשר היא התבטלו' החושי' ממושגיהם. שסבת התרדמה ההיא כלה מיוחסת לשכל. היא חברת החמר ושתופו עד שתפרד החברה ההיא בהעלותו מן המערה לבקר בבית אלקים זהו דהוה גאני בכנפיה דשרה. ומידיעת זה והבנתו יצאו לנו בודאי תועלות בקצת משרשי התורה ובפרט בנבואה ובהשגחה. אלא שנניח זכרונם ליראת האריכות והנשאר מחלקת המאמר בא ליפות המשל ולהסתיר הסוד. כמו שלמדנו הרב הגדול זכרונו לברכה במשלי הנבואה שלא נבקש פירוש לכל הפרטים שיבאו במשל.
ואמנם היות דרך הנביאים לפעמים לתאר הצורה לזכר והחמר לנקבה ולכת החכמים ז"ל בזה בעקבותיהם זה בארו לנו הרב הגדול ז"ל. ובזה האמין הרב. ואחריו כל בעל נפש בגלילותינו נמשך שיש ספר במשלי ספורים רבים מהנקבה שיש בגלוים תועלת המוסר וההנהגה ובהסתרם תועלת ידיעת אמתת שרשי המציאו' בזה הענין. והמאמר הנזכר מפני שהוא רומז על שכל היותר שלם שבבני אדם ושנושאו היותר חשוב וזך ההבנה לקח בגלוים מהזוגות שנמצאו בעולם הזוג היותר נכבד שנמצא והיותר נבחר שהם אברהם אבינו ושרה אמנו עליהם השלום והמנוחה.
על כן דברים אלו שדבר לו אליעזר במראה החלום יש לפרש אותם בדרך רמז דאות ה' שנוספה לאברהם אבינו ע"ה בשמו לקחו מן אות יו"ד דשרי שהיתה בסוף שמה שנחלקה לשני ההי"ן אחת לקחה שרי ואחת לקח אברהם אבינו ע"ה ועל זה אמר לו גַּנִי בְּכַנְפָהּ דְּשָׂרָה דאות יו"ד שלקח אברהם אבינו ממנה אות ה' היא היתה בכנפה דשרה רצונו לומר בסוף שמה.
ומה שאמר וּמְעַיְנָא לֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ רמז דאות ה' זו ניתנה לו במלוי אל"ף שהיא קבוע בראש שמו של אברהם אבינו ע"ה דאות ה' תתמלא בשלש מילואים שהם אל"ף ויו"ד וה"ה וזו היתה מלאה באות א' שהוא ברישיה דאברהם אבינו ע"ה.
והיית לאב המון גוים. כל מי שימול ויתגייר תקרא אתה אביו, מיכן היה ר' יהודה אומר גר מביא ביכורים וקורא הגדתי היום אשר נתת לאבותינו, לפי שאברהם אבינו אב לכל הגרים:
ועיקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה וביעט בע"ז והפר עבודתם והכניס בנים רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וצוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך יי' כמו שכתוב בתורה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי וגומר לפיכך כל מי שנתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב''ה כמו שהוא כתוב בתורה מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה הוא ובני ביתו הם כלם והוא החזיר אותם למוטב כשם שהחזיר אנשי דורו בפיו ובלמודו כך החזיר כל העתידים להתגייר בצוואתו שצוה את בניו ואת ביתו אחריו נמצא אברהם אבינו ע''ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר לפיכך יש לך לומר אלקינו ואלקי אבותינו שאברהם ע"ה הוא אביך ויש לך לומר שהנחלת את אבותינו שלאברהם נתנה הארץ שנאמר לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה...
ואל יהא יחוסך קל בעיניך אם אנחנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב אתה מתייחת למי שאמר והיה העולם...
הנה נתברר לך שיש לך לאמר אשר נשבע יי לאבותינו ושאברהם אב לך ולנו ולכל הצדיקים [שהורנו] ללכת בדרכיו והוא הדין לשאר הברכות והתפלות שלא תשנה כלום: וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל
(1) 158 (293 in other editions)
(2) Questions that R. Ovadia the Proselyte asked our master Moshe, of blessed memory, and his responses. Said Moshe b. Maimon, among the exiles of Jerusalem in Spain, of blessed memory. We have received the question of the teacher and master Ovadia, the wise and learned proselyte, may God compensate him for his efforts, and may his reward from the Lord, God of Israel, under Whose wings he has sought protection, be complete. You have asked whether, when you recite blessing and prayers alone or on behalf of the congregation, you should say: “Our God and God of our fathers,” “Who has sanctified us with His commandments,” “Who has separated us,” “Who has chosen us,” “Who has granted to us,” “Who has brought us out of the land of Egypt,” “Who has made miracles for our fathers,” and more of this kind. You should say everything as prescribed. Do not change anything. Rather, you shall bless and pray in the same way that every natural-born Jew blesses and prays, whether as an individual or when leading the congregation. The principle of this matter is that our patriarch Abraham taught all the people, illuminated their minds, and brought them knowledge of true faith and God’s singularity. He rejected idolatry and abolished its worship; he brought many under the wings of the divine presence; he taught and instructed them, and he ordered his sons and the members of his household after him to keep the ways of God, as it is written: “For I have known him, that he will command his children and his household after him, that they may keep the way of God…” (Bereishit 18:19). Thus, anyone throughout history who converts, and anyone who declares the unity of God’s name as the Torah states, is a disciple of our patriarch Abraham and a member of his household. He has returned them to the proper path. Just as he returned his contemporaries with his words and teachings, so too he has returned every future proselyte through the instruction that he gave to his sons and household for posterity. Thus, the patriarch Abraham is the father of his worthy progeny who follow his path and is father of his disciples, of all proselytes who convert. Therefore you shall recite: “Our God and God of our fathers,” because Abraham is your father. And you shall recite: “Who has granted to our forefathers,” for the land was granted to Abraham, as it is stated: “Arise, walk through the length and breadth of the land, for I will give to you” (Bereishit 13:17). However, “Who has brought us out of the land of Egypt” and “Who has made miracles for our fathers” you may change if you wish, and say “Who has brought Israel out of the land of Egypt” and “Who has made miracles for Israel.” But if you do not alter them, it does not matter. Since you have come under the wings of the divine presence and joined yourself to Him, there is no difference between you and us. It is as though all the miracles were done for us and for you. It is stated in the book of Isaiah: “The stranger, that has joined himself to God, must not say: ‘God has separated me from His people…’” (56:3). There is no difference at all between you and us. You shall recite, “Who has chosen us,” “Who has granted to us,” “Who has given to us,” and “Who has separated us,” for the Creator has indeed chosen you and separated you from the nations and given you the Torah. For the Torah has been given to us and to the proselytes, as it is said, “One law shall be for you of the congregation and for the proselyte who sojourns with you—an everlasting law for all generations. As you are, so shall the stranger be before God” (Bamidbar 15:15). Know that our ancestors who came out of Egypt were mostly idolaters; they had mingled with idolaters in Egypt and learned from their ways, until the Holy One sent our teacher Moses, the master of all prophets, who separated us from the nations and brought us under the wings of the divine presence—us and all proselytes—and gave to all of us one law. Do not consider yourself to be of inferior pedigree. Whereas we are the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob, you are traced directly to the Creator. As Isaiah said explicitly: “One shall say, I am the Lord’s, and another shall call himself by the name of Jacob” (44:5). Everything we have told you regarding keeping the blessings unaltered can be proven from m. Bikkurim (1:4), which teaches: “A proselyte brings [the first fruits] but does not make the recitation, for he cannot state ‘which God swore to our ancestors to give us.’ And when he prays alone, he recites ‘Our God and the God of the Israelite patriarchs.’ And when he prays on behalf of the congregation, he recites: ‘Our God and God of our fathers.’” This is an anonymous mishna, and accords with Rabbi Meir. However, this is not the law. Rather, as explained in the Yerushalmi: “It was stated there that there is a teaching in the name of R. Yehuda: A proselyte himself may bring and recite. Why? ‘For I have made you father of a multitude of nations.’ At first, [Abraham] was a biological father. Henceforth he was father of all creatures. R. Yehoshua b. Levi said: The law accords with R. Yehuda. A case came before R. Abahu, and he ruled in accordance with R. Yehuda.” It is thus clear that you should recite “which God swore to our ancestors to give us,” and that Abraham is father to you, to us, and to all the righteous who follow his path. The same applies to all blessings and prayers. You should change nothing. Moshe b. Maimon
ומעתה יש להקדים עוד ענין כדי להבין כללות ענין המאמר דר' בנאה הנ"ל והוא אם בחי' השפעה חיצוניות ומותרות דבחי' שערות הנ"ל נמצא בה עוד בחי' מותרות שלו שהוא פסולת גמור המתהווה מהמותרות והפסולת של האור והחיות שנמשך בגומות שבשערות והוא כמו שאנו רואים באדם התחתון למטה בשערות שבראשו וזקנו שנמצא בהם כינים רבים וידוע שהתהוות הכינים בא מן הפסולת שבזיעה היוצא מן הגומות שבשערות ונדבקים שם בכל פסולת הנדבק כו' וזהו דמיון ומשל להבין למעלה בחי' השפע חיצוניות הנה מבחי' מותרי מוחין דאברהם העליון שנמשך מבחי' השערות להיות מזה בהי' אב המון גוים לגייר גרים הרבה כנ"ל הנה יש בזה ג"כ בחי' פנימית ופסולת.
בחי' הפנימיות הן הנשמות הגבוהות שבגרים כמו נשמות שמעי' ואבטליון ואונקלוס וכה"ג בכל הנפש אשר עשו בחרן כו' ועושים תמיד בכל דור ודור כי כל הגרים שבכל דור היוצאים מע' שרים הכל הוא מכוחות של בחי' אברהם העליון שנק' אב המון גוים עד סוף כל הדורות כו' ולכך כל גר צדק נק' בשם אברהם וכל נשמות הגרים עומדים בהיכלו כמ"ש בזוהר ובדרשי רז"ל
אך בחי' הפסולת הוא שאר נשמות הגרים שיש בהם מבחי' הפסולת הרע דאוה"ע גם לאחר שנתגיירו והוא כמו מדת אכזריות כמו הנתינים שדוד גזר עליהם שלא יבאו בקהל מפני שבקשו לנקום מבני שאול שאין זה ממדת בני ישראל שהם רחמנים בני רחמנים כו' ואע"פ שהנתינים גירי צדק היו בימי יהושע ולזה הטעם ארז"ל קשים גרים לישראל כספחת כו' כי נמשלו לבחי' הפסולת הנדבק כמו ספחת וכל נגע וצרעת שבא מצד בחי' פסולת וכמ"ש ונספחו על בית יעקב כו' וד"ל
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְחָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
ויובן ממשל שר ומלך בשר ודם, שכשהמלך שרוי בצער וכעס מעניני הנהגת המדינה, שבזה השר משתתף עם המלך בצער זה, שהרי זהו ענין שררותו לתיקון המדינה. לכן, אף על פי שגם כי אפילו בשעת הזעם קילוסו של מלך במקומו עומד... שעוז וחדוה במקומו מצד עצמו של מלך, והכעס והזעם אינו אלא מצד הנהגת המדינה. אבל בבחינת מקומו של מלך הנ"ל הרי הוא חנון ורחום, מכל מקום השר לא יוכל לבקש רחמי המלך שבעצמותו לוותר בעניני הנהגת המדינה, לפי שהשהר הוא גם כן שרוי באותו הצער כמו המלך עצמו, כנ"ל שהשר משתתף ומיוחד עם המלך בהנהגת המדינה.
מה שאין כן עבדו של מלך... שעבודתו הוא בצרכי המלך לצורך עצמו, כהכנת אוכל ושתיה ומלבושים, ואין לו עסק בהנהגת המדינה - הנה אפילו בשעת הכעס על בני המדינה, העבד עושה את שלו לבוא אל המלך כקירוב שלו אל המלך תמיד, שהוא אל מהות ועצמות המלך, ושם ידבר עמו גם להסר כעס מעל בני המדינה, באמרו שזהו חסד וטובת המלך עצמו ומהותו.
והיינו לפי שקרבת העבד אל המלך אינה בבחינת התייחדות והשתתפות, ואדרבה הוא בתכלית השפלות והריחוק מן המלך מצד עצמו של מלך, רק מצד שימושו של העבד שהשימוש הוא המתקרב אל המלך, והשימוש הוא למלך עצמו ומהותו ולא מעניני המדינה כנ"ל
מאמרי אדמו"ר הזקן, תקע"א, להבין המאמר דר' בנאה הוה מציין מערתא
תורת חיים, אדמו"ר האמצעי, פ' חיי שרה
אור התורה, אדמו"ר הצמח צדק, פ' חיי שרה (וספר הליקוטים ערך 'אברהם אבינו' בסעיף על מעשה דר' בנאה)
חנה אריאל, הרה"ק הרה"צ ר' אייזיק מהומיל, חיי שרה
ליקוטי שיחות, הרבי נשיא דורנו, חלק טו חיי שרה א'.