צְלוֹתָא דְצַלִי חֲבַקוּק נְבִיָא כַּד אִתְגְלֵי לֵיהּ עַל אַרְכָּא דִיהַב לְרַשִׁיעַיָא דְאִם יְתוּבוּן לְאוֹרַיְתָא בִּלְבַב שְׁלִים יִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן וִיהוֹן כָּל חוֹבֵיהוֹן דְחָבוּ קֳדָמוֹהִי הָא כְּשָׁלוּתָא:
תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. הראשונים פירשו דכשהיה בית המקדש קיים היו התמידין מכפרים על השוגג וז"ש וה' בהיכל קדשו שהיה בית המקדש קיים ומקריבין תמידין הס מפניו פנים של זעם שהתמידין היו מכפרים. אבל עתה תפלה לחבקוק על שגיונות דצריך להתפלל במקום תמידין שיתכפרו על שגיונות:
תפלה לחבקוק, תפלה זו נחלקת לשלשה חלקים, (חלק א' עד מהר פארן סלה פסוק ג') התפלל על זמן הגלות שלא יסתיר ה' פניו מעמו וסיים במלת סלה. (חלק ב' מן כסה שמים הודו, עד ערות יסוד עד צואר סלה פסוק י"ג) התפלל על הנהגת ה' בזמן הגלות ועל התגלות ה' בעת הגאולה עת יצא לישע את עמו וסיים במלת סלה. (חלק ג' מן פסוק י"ד עד סוף הסימן) התפלל על העת שיהיו ישראל למשסה ועל חבלי משיח והודיע שהחבוים והצרות יהיו סימן הגאולה:
ה' שמעתי שמעך, ר"ל אחר ששמעתי השמועה שהגדת לי, שאמר כי עוד חזון למועד ויפח לקץ. שגלה את אזנו שאחרי גאולת בבל יהיה עוד גלות ושהגלות השני יארך מאד כמ"ש אם יתמהמה חכה לו יראתי, פן באורך זמן הגלות יאבדו ישראל בין העמים, ולכן הוא מתפלל על הגלות הזה, ה' פעלך התפלל שפועל ה' אשר פעל לישראל בימי קדם שפעל להם נסים ונפלאות והפלם לחלקו להשגיח עליהם בהשגחה מיוחדת, לא תופסק גם בקרב שני הגלות הארוכים, וזה יהיה בשני אופנים, א] שלפעמים יהיה זה בדרך נסתר שהעולם מתנהג כפי דרך הטבע ופעולת ההשגחה נעלמת, ובכ"ז היא חיה וקיימת, על צד זה בקש ה' פעלך בקרב שנים חייהו, שגם בעת שפעלך יהיה נעלם ונסתר בקרב שני הגלות, בכל זה חייהו, שלא ימות הפעל הזה, ר"ל שלא יופסק ויובטל לגמרי. רק יחיה, כדבר החי שאף בעת שאינו פועל ומודיע פעולותיו בכ"ז כחו טמון בו ונמצא בקרבו והוא חי וקיים, ב] שלא יתעלם הפועל הזה תמיד, רק שיתעורר מפקידה לפקידה לעשות להם נסים גם בקרב שני הגלות עד שכולם יראו פועל ה' ויכירו כי משגיח עליהם מן החלונות ושגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסם להפר בריתו אתם ועל זה אמר בקרב שנים תודיע, שלפעמים תודיע פעלך, שידעו הכל כי אתה משגיח עליהם, וגם ברוגז רחם תזכור וגם בעת שתרגז עליהם על עונותיהם בכ"ז תזכר לרחם עליהם לבל יכלו ויאבדו:
שגיונות. שם, מציין מין שיר או כלי זמר מיוחד, וכן שגיון לדוד:
סלה. מלה זאת תציין ההפסק, ובפירושי לספר תהלות התבאר שכ"מ שבא מלת סלה נפסק הענין והתחיל ענין אחר. ולפעמים תבא מלה זו באמצע הפסוק ללמד שהוא מאמר מוסגר כמ"ש בתהלות בכ"מ: