(ד) וְכֵן עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפֹּלֶת, אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת. אֵיזֶהוּ דֶבֶר, עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלשָׁה מֵתִים בִּשְׁלשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶבֶר. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין זֶה דֶבֶר:
(4) And so too a city which has a plague or [its buildings] collapse that city fasts and they sound a blast, but those [in the places] around it fast but do not sound the alarm. Rabbi Akiva says: they sound the alarm but do not fast. What constitutes a plague? If in a city that can supply five hundred foot-soldiers and three deaths occurred on three consecutive days, behold this constitutes a plague, less than this is not a plague.
מה קורה פה? מה זה ההגדרות האלו? מה זה אומר לנו שדבר ומפלת באים בהקשר של תענית?
מה גורם למגיפה?
מה ההבדל בין שני הקטעים ומה נקודת המוצא המשותפת שלהם לגבי קושי בעולם?
אמר רב קטינא: גוהא [רעידת אדמה]. ומסופר: רב קטינא הוה קאזיל באורחא [היה מהלך בדרך]. כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא גנח גוהא [כאשר הגיע לפתח בית העושה כישוף אוב בעצמות מת, בעל אוב, נשמעה רעידת אדמה]. אמר: מי ידע אובא טמיא האי גוהא [האם יודע בעל האוב רעש אדמה זה] מהו? רמא ליה קלא [הרים קולו] ואמר: קטינא קטינא, אמאי לא ידענא [מדוע איני יודע]? ודאי טעם הרעש הוא שבשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא [וזוהי רעידת האדמה]....ורב קטינא דידיה [הסבר משלו] אמר בסיבת רעידת האדמה: מפני שהקדוש ברוך הוא סופק כפיו, כלומר, מכה כף לכף מתוך צער וכפי שנאמר: "וגם אני אכה כפי אל כפי והניחתי חמתי אני ה' דברתי" (יחזקאל כא, כב). ור' נתן אומר: סיבת רעש האדמה היא מפני שהקדוש ברוך הוא אנחה מתאנח על צרת ישראל, כפי שנאמר: "וכלה אפי והניחתי חמתי בם והנחמתי" (שם ה, יג). ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: סיבת הרעש היא לפי שהקדוש ברוך הוא בועט ברקיע, ומתוך כך נשמע הקול, וכפי שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו הידד כדרכים יענה אל כל ישבי הארץ" (ירמיהו כה, ל). ורב אחא בר יעקב אמר: סיבת הרעש היא, שהקדוש ברוך הוא דוחק את רגליו מתחת לכסא הכבוד והעולם מזדעזע, וכפי שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיהו סו, א).
שיחה לאחר אסון הצונאמי / הרב אהרן ליכטנשטיין
עד כאן הדברים ברורים - איך לא נתפלל וכיצד לא נגיב? אולם, מעבר לפנייה ולבקשה, לתפילה ולתחנונים, אנו שואלים את עצמנו מה ניתן לומר בסיטואציה כזאת.
כאן הדברים נושאים צביון אחר. נשמעים במקומותינו חיטוט ועיסוק בשאלה מדוע זה אירע, ופה ושם נשמעים קולות של חכמים שמסבירים מדוע דווקא שם ומדוע דווקא בעיתוי זה. אותם אנשים גם בנסיבות אחרות הסבירו מדוע נספים תינוקות של בית רבן ותינוקות של בית ספר וכנראה מדובר באנשים שיודעים את דרכי ההשגחה על בוריין. מתשובות רדודות ושקריות אלו אנו מתרחקים לחלוטין, זה עניין לחז"ל, ולא לאנשים כמונו. המסר שאנו מוצאים בעקבות מאורעות המאה העשרים הוא שאין לנו לחטט ב'למה', ובהקשר לשאלה זו הדבר המתבקש הוא ענווה מוחלטת.
אין להסביר או להתיימר להסביר את מה שלא ניתן להסביר. בהקשר הזה צריך להיזכר בדברי חז"ל על בלעם שחשב שידע דעת עליון, והגמרא אומרת ש"השתא דעת עליון ידע, דעת בהמתו לא ידע?!". את הפסולת הזו, פסולת מילולית מחשבתית ואמונית, אנו דוחים מכל וכל. אנו נזכרים בדברי יהודה ליוסף שבתחילה אומר "מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק?" - אין מה לומר.
מה מחדש הרב ליכטנשטיין? ואיפה אתםן בין היחס שלו לגמראות מקודם?
לאה גולדברג
אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.
הַכֹּל הָכְרַע.
חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם
וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.
אז מה עושים?
(א) סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר...
(ב) עָמְדוּ בִתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ:
(1) What is the order [of service] for fast days?They take the ark out to the open space of the city. And they put ashes on the ark and on the head of the Nasi and on the head of the head of the court (av bet. And everyone [else] puts ashes on his own head. The elder among them says in front of them words of admonition, “Brothers, it does not say of the people of Nineveh, ‘And God saw their sackcloth and their fasting,’ but, ‘And God saw their deeds, for they turned from their evil way. (Jonah 3:10)’ And in the prophets it says, ‘And rend your heart and not your garments” (Joel 2:13).
(2) [When] they stand up to pray they bring down before the ark an old man conversant [with the prayers], one who has children and whose house is empty [of food], so that his heart is complete prayer. He recites before them twenty-four benedictions, the eighteen recited daily, to which he adds six.
ומה שדרשו בספרי ולעבדו זה תלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם וזה כענין שכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם והיא מצוה על צרה שתבא על הצבור לזעוק לפניו בתפלה ובתרועה....ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מן התורה נמנה אותו במנינו של הרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה, והבן זה:
מה עוד אפשר לעשות, האם רק תשובה ותפילה?
קוויר באופן ביקורתי / ג'ודית באטלר
על אף שאין ברירה אלא לפנות לקטגוריות של זהות כדי להעמיד דרישות פוליטיות או לתבוע בעלות על הכוח לקרוא לעצמך בשם ולקבוע את התנאים שבהם ייעשה בו שימוש - אין אפשרות להחיל אדנות מסוג זה על מלוא היקפן של קטגוריות הזהות במסגרת השיח. לכן, אין זה טיעון נגד השימוש בקטגוריות של זהות, אלא תזכורת בדבר הסכנה האורבת לכל שימוש כזה. על הציפייה להגדרה-עצמית שמעוררת הקריאה-העצמית בשם - קוראת תיגר, באורח פרדוקסלי, ההיסטוריות של השם עצמו: ההיסטוריה של השימושים שמעולם לא נשלטו על ידי הקורא-בשם, ואשר מחשקים אפילו את השימוש שעכשיו מסמל אוטונומיה; ואף ניסיונות עתידיים להשתמש במונח בניגוד לרוח הדברים העכשווית, שיחרגו משליטתם של אלה המקשים לקבוע את מהלכם כבר כיום.