טַבַּעַת אָדָם, טְמֵאָה. טַבַּעַת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּשְׁאָר כָּל הַטַּבָּעוֹת, טְהוֹרוֹת. קוֹרַת הַחִצִּים, טְמֵאָה. וְשֶׁל אֲסִירִין, טְהוֹרָה. הַקּוֹלָר, טְמֵאָה. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית נְעִילָה, טְמֵאָה. הָעֲשׂוּיָה לִכְפִיתָה, טְהוֹרָה. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל סִיטוֹנוֹת, טְמֵאָה, שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא מַפְתֵּחַ אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁקָּשַׁר חִלָּזוֹן בְּרֹאשָׁהּ, טְמֵאָה:
״וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכוֹרְמִים וּלְיוֹגְבִים״. ״כּוֹרְמִים״ — תָּנֵי רַב יוֹסֵף אֵלּוּ מְלַקְּטֵי אֲפַרְסְמוֹן מֵעֵין גֶּדִי וְעַד רָמְתָא. ״יוֹגְבִים״ — אֵלּוּ צַיָּידֵי חִלָּזוֹן מִסּוּלָּמוֹת שֶׁל צוּר וְעַד חֵיפָה.
הַקּוֹשֵׁר וְהַמַּתִּיר. קְשִׁירָה בַּמִּשְׁכָּן הֵיכָא הֲוַאי? אָמַר רָבָא: שֶׁכֵּן קוֹשְׁרִין בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים. קוֹשְׁרִים?! הָהוּא קוֹשֵׁר עַל מְנָת לְהַתִּיר הוּא. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁכֵּן אוֹרְגֵי יְרִיעוֹת שֶׁנִּפְסְקָה לָהֶן נִימָא קוֹשְׁרִים אוֹתָהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תָּרֵצְתְּ קוֹשֵׁר, מַתִּיר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא: דְּאִי מִתְרְמֵי לֵיהּ תְּרֵי (חוּטֵי) קִיטְרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, שָׁרֵי חַד וְקָטַר חַד — הַשְׁתָּא לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֵין עוֹשִׂין כֵּן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹשִׂין?! אֶלָּא אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי עִילַּאי, שֶׁכֵּן צָדֵי חִלָּזוֹן קוֹשְׁרִין וּמַתִּירִין.
הַצָּד צְבִי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַצָּד חִלָּזוֹן וְהַפּוֹצְעוֹ — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חַיָּיב שְׁתַּיִם. שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּצִיעָה בִּכְלַל דִּישָׁה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין פְּצִיעָה בִּכְלַל דִּישָׁה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — קָסָבְרִי אֵין דִּישָׁה אֶלָּא לְגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְלִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁפְּצָעוֹ מֵת.
אמר זבולון לפני הקב"ה רבונו של עולם לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות לאחיי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות אמר לו כולן צריכין לך ע"י חלזון שנאמר [(דברים לג, יט) עמים הר יקראו] ושפוני טמוני חול
תני רב יוסף שפוני זה חלזון טמוני זו טרית חול זו זכוכית לבנה אמר לפניו רבונו של עולם מי מודיעני אמר לו (דברים לג, יט) שם יזבחו זבחי צדק סימן זה יהא לך כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום
אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה הא תכילתא היכי צבעיתו לה אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה [ומרתחינן ליה] ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא
ת"ר חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים
כעס עליהם ואמר להן במקום שאין מים ועפר בניתם עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה ואם אי אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה למחר השריץ ונעשה כלו בשר שמא תאמר לזמן מרובה עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות
מתני׳ הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש עצב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום:
כִּי לוּלֵי הִתְמַהְמָהְנוּ וגו' וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא (בראשית מג, י יא), רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילָאי תֹּאמַר אוֹתָהּ הַחֲרָדָה שֶׁהֶחֱרַדְתִּי אֶת אַבָּא (בראשית כז, לג): וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא, שֶׁנִּזְדַּעְזְעָה עָלַי כָּאן, אֶתְמְהָה. (בראשית מג, יא): קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי דְּבָרִים שֶׁהֵן מְזַמְּרִין בָּעוֹלָם, חִלָּזוֹן, חֲמַר קְטָף, וּמוֹר, אֶגוֹרִי, (בראשית מג, יא): וּמְעַט צֳרִי בַּלְסָם קְטָף, (בראשית מג, יא): מְעַט דְּבַשׁ, רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אָמַר דְּבַשׁ בָּרִיא כָּאֶבֶן, (בראשית מג, יא): וּנְכֹאת, שַׁעֲוָה, (בראשית מג, יא): וָלֹט, מוּצְטָבָה, (בראשית מג, יא): בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים, מְשַׁח דְּבָטְנִים, מְשַׁח דִּשְׁקֵדִים. (בראשית מג, יב): וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם, רַבִּי יִצְחָק אָמַר שֶׁמָּא הוּקַר הַשַּׁעַר. (בראשית מג, יב): וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב וגו' וְאֶת אֲחִיכֶם וגו', אָמַר לָהֶם הֲרֵי הַכֶּסֶף וַהֲרֵי הַדּוֹרוֹן וַהֲרֵי אֲחִיכֶם, צְרִיכִין אַתּוּן מִלְתָא אוֹחֲרִי, אָמְרֵי לֵיהּ צְלוֹתָךְ אֲנַן בָּעֲיִין, אֲמַר לְהוֹן אִם צְלוֹתִי אַתּוּן בָּעֳיָין (בראשית מג, יד): וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וגו'.
ביום השלישי נשיא לבני זבולון אליאב בן חלון - למה בכל הנשיאים, מזכיר שבטם ואח"כ מזכיר שמותם, וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה, ואחר כך מזכיר שמותן? לפי שנחשון היה מלך, ונתנאל היה מלכה של תורה, וכמ"ש (משלי ח): בי מלכים ימלוכו ובכל מקום המלך מקדים לעמו, שנאמר (מיכה ב): ויעבור מלכם לפניהם וגו' (מ"א ח): לעשות משפט עבדו ואח"כ, ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. למה בכל הנשיאים כתיב שם נשיא ונחשון אינו קרוא נשיא? לפי שהקריב תחלה, שאם בא להתגאות על הנשיאים האחרים לומר: שאני מלך עליכם, שאני הקרבתי תחלה, הם יאמרו לו: אין אתה אלא הדיוט, שכולם קרואים נשיא נשיא, ואתה לא נקראת נשיא, לקיים מה שנאמר (משלי טז): תועבת ה' כל גבה לב וגו'. ואומר (תהלים קלח): כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע. למה זכה זבולון להקריב שלישי? לפי שחיבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסוק בתורה, לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה, והיה חבירו של יששכר, ולכך הקריב אחריו ואחר יהודה, לקיים מה שנאמר (משלי יח): מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. קרבנו קערת כסף אחת, בא נשיא זבולון והקריב קרבנו, על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו, לפי שהיו זבולון ויששכר שותפים, יששכר היה עוסק בתורה וזבולון היה עוסק בפרקמטיא, והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר, ועל זה היה קרבנו קערת כסף, כנגד הים, שהוא עשוי כקערה, שהיה חלק זבולון, שנאמר (בראשית מט): זבולון לחוף ימים ישכון. מזרק אחד כסף, כנגד הארץ, שהיא עשויה ככדור, שהיתה חלק יששכר, שנאמר (שם): וירא מנוחה כי טוב וגו'. שלשים ומאה משקלה מזרק אחד וגו', הרי מאתים, כנגד מאתים ראשי סנהדראות, שהיו בשבט יששכר, שנאמר:ראשיהם מאתים, ולכך תלה חשבון הגדול בזבולן, לפי שגדול מעשה יותר מן העושה, שלולי זבולן, לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה, שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו. דבר אחר: קערה, כנגד לחם, שהיה מאכילו. מזרק, כנגד היין, שהיה משקהו. ולמה היה של כסף? שגם כסף היה נותן לו, לעשות כל צרכו, כמה דתימא (קהלת י): לשחוק עושים לחם ויין ישמח חיים והכסף יענה את הכל. שניהם מלאים סלת וגו'. זבולון ויששכר, שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד, ושניהם היו מתפרנסין ביחד. כף אחת, זו ברכתו של זבולן, שברכו אביו: זבולון לחוף ימים ישכון, ואין כף, אלא חף, כמה דתימא (תהלים צח): נהרות ימחאו כף. עשרה זהב מלאה קטרת, כנגד י' תיבות, שיש בברכת זבולן. הה"ד: זבולן לחוף ימים וגו'. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד הברכה, שבירכן משה (דברים לג): כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. פר אחד בן בקר וגו' הזכיר שם מכל המינים, עולה לבד, שעיר שהיה לחטאת, שלא מצינו שעיר לעולה, כנגד ברכת משה, שבירכן שניהם לענין הקרבן, שנאמר (שם): עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, והעולה, היא זבחי צדק, שאינה באה על חטא. דבר אחר: שזבולון ויששכר, שניהם היו מקריבים ביחד. וזבחי צדק, היו הקרבנות. שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה לישככר חלק בממונו של זבולון. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד מה שבירכן משה: כי שפע ימים יינקו שני ימים. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הקריב שלשה מינין, כנגד שלשה דברים שבירכן משה: ושפוני טמוני חול. שפוני, זה חלזון. טמוני, זו טרית. חול, זו זכוכית לבנה. למה היה חמשה מכל מין ומין? נגד ה' תיבות שהם בפסוק שבירך משה שותפותם, שנאמר (שם ): שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. זה קרבן אליאב וגו' כיון שראה הקב"ה, שהקריב אליאב על שותפות התורה, התחיל משבח קרבנו, זה קרבן אליאב לקיים מה שנאמר (משלי ג): עץ חיים היא למחזיקים בה, זה שבט יששכר. ותומכיה מאושר, זה שבט זבולון:
מַהוּ (דברים כט, ד): לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מַה שֶּׁהָיָה עֲלֵיהֶן לֹא בָלוּ, אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה לָהֶן בְּתוֹךְ הַתֵּבוֹת, נִתְבַּלּוּ. דָּבָר אַחֵר, לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁאַל אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי חָמָיו, כְּלֵי קוּרִיָּס יָצְאוּ עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, אָמַר לוֹ אוֹתָן הַבְּגָדִים שֶׁהָיוּ עֲלֵיהֶן מַה שֶּׁהִלְבִּישׁוּ אוֹתָן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּסִינַי, לְפִיכָךְ לֹא נִתְבָּלוּ. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ גְּדֵלִין, וְהָיוּ הַבְּגָדִים קְטַנִּים לָהֶם. אָמַר לוֹ אַל תִּתְמַהּ עַל זוֹ, הַחִלָּזוֹן הַזֶּה כְּשֶׁגָּדֵל מַלְבּוּשׁוֹ גָּדֵל עִמּוֹ. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ צְרִיכִין תִּכְבֹּסֶת, אָמַר לוֹ הֶעָנָן הָיָה שָׁף בָּהֶן וּמְלַבְּנָן. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ נִשְׂרָפִים מִן הֶעָנָן שֶׁהוּא אֵשׁ, אָמַר לוֹ אַל תִּתְמַהּ עַל זוֹ, אֲסִיטוֹן הַזֶּה, אֵין מְגַהֲצִין אוֹתוֹ אֶלָּא בָּאֵשׁ, אַף בִּגְדֵיהֶם שֶׁהָיוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, הָיָה הֶעָנָן שָׁף בָּהֶן וְאֵינוֹ מַזִּיקָן. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין מַאֲכֹלֶת, אָמַר לוֹ בְּמִיתָתָן לֹא נָגְעָה בָּהֶן רִמָּה בְּחַיֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ וְלֹא הָיָה רֵיחָן רַע מִכֹּחַ הַזֵּעָה, אָמַר לוֹ הָיוּ מִתְעַנְּגִים בִּנְאוֹת דְּשָׁאִים שֶׁל בְּאֵר, וְהָיָה רֵיחָן מְפַעְפֵּעַ בְּכָל הָעוֹלָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, יא): וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מְהֵיכָן, (שיר השירים ד, טו): מִמַּעֲיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים.
נטה את ידך וגו' [ויהי ברד בכל ארץ מצרים] (שמות ט כב). למה הכה אותן בברד, שחשבו המצרים שיהיו ישראל כורמיהם, אמר דוד יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל (תהלים עח מז), וכיצד היה יורד, ר' פנחס ור' יהודה הלוי בר' שלום, אחר מהם אמר כחלזון הזה היה יורד ומקצץ את האילנות, יהרג בברד גפנם וגו' וחד אמר כחנמל הזה יורד ושקמתם בחנמל. כתיב החטה והכסמת לא נכו (שמות ט לב), אלא שהיה יורד על כל דבר ודבר לפי כחו, על הבהמה לפי כוחה, ועל העשב לפי כחו, ועל האדם לפי כחו, מה כתיב למעלה מן הענין, ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' (שם שם טז), לספר פלאי העמדתיך, שלא המיתיך במכות הראשונים, בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ (שם).
פס'. עמים הר יקראו. אלו שבטי ישראל שהיו מתקבצין אל הר ציון. שם יזבחו זבחי צדק שהיו מתנדבים זבחים כשהיו באים בנמל בחלקו של זבולן היו הספינות מתחברות, כי שפע ימים יינקו. אלו הסחורות שהיו מביאין מחוצה לארץ. ושפוני טמוני חול. זה חלזון שהיה בחלקו של זבולן שבו היו צובעין את התכלת. חול. זה זכוכית לבנה שהיתה בחלק זבולן. וכה״א (בראשית מט) זבולן לחוף ימים ישכון. ד״א עמים הר יקראו שהיו אומות העולם באין בספינות בסחורה עד תחום זבולן. ואומר הואיל ובאנו עד כאן נעלה אל הר ה' ונראה מה טובה של ירושלים והם רואים את ישראל משתחוים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד ומיד הם אומרין אין יפה להדבק אלא באומה זו ואין זזין משם עד שמתגיירין ומביאים זבחים לשם. שנאמר שם יזבחו זבחי צדק. כי שפע ימים יינקו. שנים שנותנין בשופע ומעלים בשופע. ים ומלכות. וספוני טמוני חול. זה חלזון שהיה ספון וטמון בחול. א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד ושאלתי בשלומו אמרתי לו רבי פרנסתך במה אמר לי מחלזון. אמרתי לו וכי מצוי הוא חלזון אמר לי השמים שיש מקום בים הגדול שמושל בהרים וסממיות מקיפות אותו ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו. ואמרתי השמים ניכר שהרי זה גנוז לצדיקים לעתיד לבא. וספוני זו טרית. טמוני. זו חלזון. חול. זו זהורית. וכל מי שהיה נוטל בגנבה לא היה נהנה מפרקמטיא שלו. שם יזבחו זבחי צדק:
[כא] ר' לעזר בר' שמע' שאל את ר' שמע' בר' יוסי בר לקוניא חמויי, אמ' ליה מה הוא דין דכת' שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח:ד), שמא כלי קוריות היו מהלכין עים ישר' במדבר, אמ' ליה ענני כבוד היו מעטפין אותם. ולא היו בלים, אמ' ליה שמלתך לא בלתה מעליך. ולא היו גדילין, אמ' ליה חלזון הזה כל מה שהוא גדיל נרתיקו גדיל עמו. ולא היו צריכין תכבוסת, אמ' ליה ענני כבוד היו מגחצין אותן. ואל תתמה אמינטון הזה אין מגחצין אותו אלא באור. ולא היה ריחן קשה מריח הזיעה, אמ' ליה מתכלכלין היו בדשאי הבאר, וריח שלמתיך כריח לבנון (שה"ש ד:יא).
זבולון לחוף ימים ישכון. שחלקו ימים ומצולה שצריכות לו ע"י חלזון, שיהא זבולון תגר ויורד באניות ומביא סחורות ממדינות הים:
הצובע טלית לעצמו אם (לכסות) [לנסות] בה הרי זו פסולה צבעה אפילו ארבעה וחמשה פעמים פסולה שאין צובעין תכלת אלא בחלזון חלזון למה הוא דומה בריאתו דומה לדג וגופו דומה לרקיע ואינו עולה אלא (לשבע) [לשבעים] שנים לפיכך דמיו ביוקר:
הנתיב הח' נקרא שכל שלם. מלשון ושלמו ימי אבלך, כי תמו והגיעו עד סופן, ולפי שהנתיבות תמו ונשלמו ואי אפשר לעמוד על תכלית נתיב זה אלא מן שכל מזהיר ולפיכך נקרא שלם. ואל תתמה בדבר זה כי זה הספק הוא בין כל שני מינים. והמשל בזה כי הנה החלזון (עטרת) אי אפשר לעמוד עליו אם הוא מכלל הדגים או מכלל הצומח כי הוא חי ומתנועע אינו מחליף מקומו כי הוא נעוץ ותקוע בארץ. וכל הבא לידע אמתת הנתיב הזה צריך שיחקור עליו מחדרי הגדולה (תפא') הנאצלת ממנו:
טַבַּעַת אָדָם, טְמֵאָה. טַבַּעַת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּשְׁאָר כָּל הַטַּבָּעוֹת, טְהוֹרוֹת. קוֹרַת הַחִצִּים, טְמֵאָה. וְשֶׁל אֲסִירִין, טְהוֹרָה. הַקּוֹלָר, טְמֵאָה. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית נְעִילָה, טְמֵאָה. הָעֲשׂוּיָה לִכְפִיתָה, טְהוֹרָה. שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל סִיטוֹנוֹת, טְמֵאָה, שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא מַפְתֵּחַ אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁקָּשַׁר חִלָּזוֹן בְּרֹאשָׁהּ, טְמֵאָה: