מתני': המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו.
ואיכא למידק בין לפירוש זה בין לפירוש הראשון, כיון דסוף סוף בסתם בקעה איירי, שאין דרכן לגדור, למה מחייבין אותו, וכי מפני שקדם זה ונדר מחייבין את חברו לשלם לו, אם כן מה הועילו חכמים בדינן, נמצא האחד מקדים ובונה ומחייב את חברו בנדרים, ותירץ הרמב"ן נ"ר דנפקא מינה שאם עמד הניקף ומיחה במקיף ואמר שלא לגדור מחמתו על מנת שישלם לו מדמי הנדרים כלום, הרי זה פטור, אבל כל זמן שלא מיחה בו ועמד וגדר, חייב, דהוה ליה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, (ב"מ קא, א), שאם מיחה בו בעל השדה הרי הנוטע הפסיד לגמרי, ובעל השדה אומר לו טול עציך ואבניך, ואפילו בשדה העשויה ליטע, ואם ירד זה מעצמו ונטעה ולא מיחה בו בעל השדה שמין לו וידו על העליונה, ובזה נחלקו רב הואנ וחייא בר רב בגמ', דרב הונא עביד לה כשדה העשויה ליטע, דסתם שדות עשויות הן לגדור וצריכות לכך, ולפיכך מגלגלין עליו את הכל לפי מה שנדר, וחייא בר רב עביד לה כשדה [שאינה] עשויה ליטע, ולפיכך אינו משלם לו אלא דמי קני בזול, דסתם שדות אינן צריכות לגדור ובנטורא בר זוזא סגי להו, אי נמי בגדר קנים בעלמא.
מקיף וניקף 2
מִי שֶׁהָיָה לוֹ חֻרְבָּה בֵּין חֻרְבּוֹת חֲבֵרוֹ וְעָמַד חֲבֵרוֹ וְגָדַר רוּחַ רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית עַד שֶׁנִּמְצֵאת חֻרְבָּה זוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ גְּדוּרָה. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ הַהוֹצָאָה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹעִיל לוֹ וַהֲרֵי חֻרְבָּתוֹ פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּשֶׁהָיְתָה. לְפִיכָךְ אִם גָּדַר לוֹ רוּחַ רְבִיעִית עַד שֶׁנִּמְצֵאת חֻרְבָּתוֹ מֻקֶּפֶת גָּדֵר מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכּל וְנוֹתֵן חֲצִי הַהוֹצָאָה שֶׁהוֹצִיא זֶה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה מְקוֹם הַכֹּתֶל שֶׁל שְׁנֵיהֶם:
אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁל זֶה שֶׁבָּנָה וּבְחֶלְקוֹ בָּנָה יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶלָּא דָּבָר מוּעָט כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּתָלִים. וְכֵן אִם הַנִּקָּף עַצְמוֹ הוּא שֶׁגָּדַר רוּחַ רְבִיעִית הֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ וְנוֹתֵן חֲצִי הַהוֹצָאָה שֶׁל שָׁלֹשׁ רוּחוֹת אִם הָיוּ הַכְּתָלִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: