שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו... אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא... אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה
§ It is related that the following ruling was sent from Eretz Yisrael to Shmuel’s father: If one was forcibly compelled to eat matza on Passover, he has fulfilled his obligation... Rava said: That is to say that one who sounds a shofar for the music, having no intent to fulfill the mitzva, fulfills his obligation, since the critical issue is hearing the blast and not the intent of the blower...The Gemara concludes: Apparently, Rava maintains that the fulfillment of mitzvot does not require intent. That is to say, if one performs a mitzva, he fulfills his obligation even if he has no intention of doing so.
תוספות מסכת פסחים דף קטו עמוד א
ולית הלכתא כוותיה דאבוה דשמואל דאית ליה בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח.) אין צריכות כוונה דקאמר בכפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאוהו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה ומש"ה נמי לא מייתי הכא ברייתות דהתם דבעו כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית
Tosafot on Pesachim 115a
And the Halakha is not like the father of Shmuel who is brought on Rosh HaShanah 28a: "[Mitzvot] don't require intent" as it says, "if you were forced to eat Matzah, you have fulfilled your obligation," and the Gemara there concludes the case is when Persians force feed you. And there it doesn't bring the case of "you ate [the Matzah] without intent" because by eating we don't require so much intent, like we require by prayer and Shofar, and because of that we don't bring these Braytot about intent there [by Matzah or Lulav, like we do by Tefillah and Shofar] because Tefillah and Shofar require more intent, as explained.
רבינו יונה על הרי"ף ברכות דף ו א
אמנם רבינו האי גאון זכרונו לברכה והרבה מן המפרשים פסקו דמצות אינן צריכות כונה... וי"ל דאפי' מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב (סוכה ד' מב א) דאמרי' מדאגבהו נפק ביה וכן כל כיוצא בזה אבל במצות שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות
R. Yonah (13th c. Gerona, Catalonia)
However Rav Hai Gaon z"l and many other commentaries held that Mitzvot don't require intent... And there is what to say that even those who hold Mitzvot don't need intent, this is only with regards to Mitzvot that have an action attached to them, for the action is in the stead of intent. Like shaking Lulav, that we say "from the time you picked it up, you've fulfilled the Mitzvah." And so too all like it. But Mitzvot that are dependent on speech alone, certainly they need intent, for the speech is in the heart, and when you don't have intent with that speech and don't do an action, it's as if you didn't do anything for the Mitzvah.
Returning to the topic of preparation for prayer, the Sages taught in the Tosefta: One who prays must focus his heart toward Heaven. Abba Shaul says: An indication of the importance of this matter is stated in the verse: “The desire of the humble You have heard, Lord; direct their hearts, Your ear will listen” (Psalms 10:17). In other words, if one focuses his heart in prayer as a result of God directing his heart, his prayer will be accepted as God’s ear will listen.
ספר שבלי הלקט ענין תפילה סימן יז
וצריך המתפלל לעמוד באימה ביראה ברתת וזיע. ולכוין לבו בתפלתו דכתיב תכין לבם תקשיב אזנך... ושמעתי מפי הר"ר יעקב מגוירציבורק נר"ו... שאע"פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכוין יש לומר שיצא ידי חובתו למאן דאמר תפלות כנגד תמידין תקנום דאמרינן בתחילת זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומוכיח לשם דאם נזבחו בסתמא כשרין ועלו לבעלים לשם חובה הכא נמי בתפלה יש לומר דאינו מתכוין הוי ליה כסתמא ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף והיא מצוה מן המובחר ומובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם כדכתיב תכין לבם תקשיב אזנך
Tzidkiyah b. Avraham Anaw (13th c. Germany)
And one who prays needs to stand in fear, awe, terror and concern, and to focus his heart with his prayer, as it is stated in the verse: “Direct their hearts, Your ear will listen”… I heard from R. Yaakov of Gortzbork that … even though many times a person prays without kavanna, according to the position which holds that prayer was instituted in place of sacrifices, he has still fulfilled his obligation. As we learned (Zevachim 2a), 'All sacrifices which were offered with the improper intention (she-lo lishman) are valid yet the owner has NOT fulfilled his obligation… if they were offered stam (without explicit intention) they ARE valid and fulfill the owner's obligation.' Here too regarding prayer one should say that praying without intention is akin to stam, and one should fulfill one's obligation. However, praying with kavanna is preferable, and is a mitzva min ha-muvchar, and he is assured that his tefillot with be answered, as it says, 'You will direct their heart, and You will cause Your ear to listen… (Tehillim 10:17)'"
תלמוד ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד
א"ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית... שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא. רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה:
Jerusalem Talmud Brachot 2:4
"Rabbi Chiyya said: most days I don't concentrate during Tefilla… Shmuel said: I count young birds (during prayer). Rabbi Bun bar Chiyya said: I count rows of bricks (during prayer). Rabbi Matniyah said I thank my head that when it gets up to Modim it bows on its own"
(א) חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:
(1) There are five requisites, the absence of which hinder the [proper] recital of a Service, even when its due time has arrived;—Cleansing the hands, Covering the body, Assurance as to the cleanliness of the place where the prayers are recited, Removal of distractions, and focus of the heart.
(טז) כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:
(16) What is to be understood by concentration of the mind? The mind should be freed from all extraneous thoughts and the one who prays should realize that he is standing before the Divine Presence. He should therefore sit awhile before beginning his prayers, so as to concentrate his mind, and then pray in gentle tones, beseechingly, and not regard the service as a burden which he is carrying and which he will cast off and proceed on his way. He should, accordingly, also sit awhile, after concluding the prayers, and then leave. The ancient saints were wont to pause and meditate one hour before the service, one hour after the service and take one hour in its recital.
(א) מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. וְאִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ.
(1) If one has recited the Amidah without devotion, he should recite it again devoutly. If he, however, concentrated his attention during the recital of the first blessing, he need not read the prayer again.
חידושי ר' חיים הלוי הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד
ונראה דדעת הרמב"ם דשני מחלקות הן בתפלה, זאת הכוונה שהוא מכוון ומכיר שהוא עומד בתפלה דזה הוי משום דין מתעסק ומשום דין מצות צריכות כוונה, דזה הדין והעיכוב הלא נוהג בכל התורה ובכל המצות לחוד. וכונת פירוש המלות לחוד. ותרי גווני חיובי המה בתפלה, מחויב הוא לכוון שהוא עומד בתפלה משום דלא שניא תפלה משאר המצות, ומחויב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסוים רק בתפלה. ושני החיובים אין מעכבין זה את זה, אלא דיוצא מזה ממילא, דאם הוא מתעסק או חסר לו דין כוונה של כל המצות א"כ הרי בטל עיקר המצוה, וממילא דהרי הוא כלא התפלל, ואם אינו יכול לכוון אל יתפלל כיון דאין זה תפלה כלל. אכן בחובת כוונה של פירוש הדברים כיון דהויא מסוימת רק בתפלה ע"כ אמרינן דאע"ג דאינו יכול לקיימה מ"מ שפיר חיילא עליה חובת תפלה שיעשה אותה ככל המצות ואית בה דין תפלה
R. Chaim Soloveitchik (19th c. Brisk)
And it appears that the Rambam's opinion is that there are two distinct types [of intent] in prayer. There is the intent that one recognizes that they are standing in prayer, that this is because of the law of Mitaseik (lack of intent and understanding) and the general law that all Mitzvot require intent, for isn't this requirement [of basic intent] applicable to all of the Torah and all Mitzvot– and this is one type. And [another type of intent] is the specific intent of what the words of liturgy man, and that is one type. And both of these types of intent are required for prayer. One is required to generally focus on the fact that they are standing prayer– because prayer is no different from all other mitzvot [that require basic focus]– and one is also required to have the specific intent on the words because of the specific requirement of intent by prayer. And these two requirements don't inhibit each other, but rather are naturally connected. For if one is Mitaseik or lacking in the basic intent needed for all Mitzvot, then one has nullified the very essence of the Mitzvah, and de facto it is as if you didn't even pray, therefore if you cannot have this basic intent you should not even pray, for this is not prayer at all. However, when it comes to the intent for the meaning of the words of the liturgy, since it is a specific requirement to prayer, we say that even if someone can't fulfill this requirement, they still have prayed and fulfilled their obligation like all Mitzvot, and it is considered "prayer."
הגהות מיימוניות הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טו
כתבו התוס' דבכל הני שמעתתא אין אנו נזהרין בזמן הזה דבלא"ה אין אנו מכוונים כל כך בתפלה
R. Meir HaKohen (13th c. Germany)
Tosafot write that in all these cases [of lacking proper intent in prayer] we aren't strict [about requiring you to repeat your prayer] nowadays, because even without this, in general people aren't so focused in their prayer.
(א) צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו. ובו ה סעיפים:
המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות
הגה: ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בב"ה כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא
(1) One who prays needs to intend in their heart the meaning of the words which are coming out of their mouth. They should think as if the Divine Presence is before them, and remove all distracting thoughts from themselves, until their thoughts and intention are pure in their prayer. And one should think, if they had to compose one's words before a king of flesh and blood, how they would prepare the words and say them with great intention, without any stumbling, hence [one should do this] all the more so before the King of kings, the Holy One of Blessing, He who sees all thoughts.
Gloss (Rema): And it is forbidden for people to kiss their small children in synagogue, in order to fix in one's heart that there is no love like the love of the Infinite.
Thirdly, the entire concept of “family pews” is in contradiction to the Jewish spirit of prayer. Prayer means communion with the Master of the World, and therefore withdrawal from all and everything. During prayer man must feel alone, removed, isolated. He must then regard the Creator as an only Friend, from whom alone he can hope for support and consolation. Behold, as the eyes of servants look unto the hand of their master, as the eyes of a maiden unto the hand of her mistress; so our eyes look unto the Lord our God, until He be gracious unto us (Psalms 123:2).
[A Jew] approaches God out of solitude and insecurity, relying completely upon Him for his very breath. This complete concentration on God, this awareness only of Him and nothing or no one else, is called kavana… without kavana, prayer becomes just a senseless repetition of words ……The approach of the Jew to God must be out of a sense of isolation, of insecurity, of defenselessness. There must be a recognition that without God none of us has any security at all14, that my husband's life is dependent on God's will, his strength on God's favor, his health on God's goodness
לבוש אורח חיים סימן צו
כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא, ואהבת בניו אינו נחשבת כלום כנגד אהבתו, כמו שעשה אברהם ע"ה בעקידת יצחק
R. Mordechai Yoffe (16th c. Lithuania)
In order to focus in his heart that there is no love like the love of the omnipresent blessed is He, and his love of his son is not considered significant in the face of his love for God, like Avraham a"h did at the Akeidah
שו"ת בנימין זאב סימן קסג
מצאתי בספר האגודה בברכות פר' כיצד מברכין משם ספר כל בו דיש מספקין אם יש לברך זמן על פירות שבכרו בין י"ז לתמוז לט' באב אם יכולין לברך עליהם לאחר ט"ב כי החסידים אינם רוצים לאוכלן וטעמא שאין רוצים לומר בזמן אבל וצער שהחיינו לזמן הזה ולא ינשק אד' לבניו בבי' הכנסת להודיע שאין אהבה כאהבת הקדוש ברוך הוא
R. Benjamin ben Mattathias (16th c. Greece)
I found in the Agudah in Brachot, chapter "Keitzad Mivarchin" quoted in the name of the Kol Bo that some are uncertain if you should say a SheHechiyanu on fruit that first ripened between the 17th of Tamuz and he 9th of Av. And if you can say SheHechiyanu on them [during the three weeks], because pious people don't want to say SheHechiyanu during a time of mourning and pain. And one should not his sons in the synagogue to show that there is no love like the love of the Holy One Blessed is He.
A basic search of the two books cited by Rabbi Binyamin Ze’ev (the Aguddah and the Kol Bo) reveals nothing. In both books there is no mention of this prohibition of kissing one’s children in the synagogue. It is clear that the one who cited these sources erred in his reading and did not fully comprehend the intention of Rabbi Binyamin Ze’ev. He assumed that the Aguddah was the source upon which Binyamin Ze’ev relied in his discussion of a law against showing affection to one’s children in the synagogue, but this is fallacious. As I have quoted above, there are two new concepts contained in this passage: 1) Perhaps one should refrain from reciting the Shehecheyanu prayer on fruits that ripened between 17 Tammuz and 9 Av. 2) One should not kiss one’s sons in the synagogue. A careful reading of Binyamin Ze’ev would suggest that perhaps Sefer HaAguddah is only the source of the first law, and the second law represents an independent, novel idea belonging to Binyamin Ze’ev. It should be noted that the first idea is likewise not found in Sefer HaAguddah as he claimed, and it is difficult to ignore the possibility that the words “aguddah,” “kol bo,” and “keitsad mevarchin” are a flawed realizations of acronyms, and that Binyamin Ze’ev intended to reference another book or other books.
According to this, not only is there is no source in Bible, Talmud, or the Rishonim for the prohibition of public affection in the synagogue, the source cited in the Shulchan Arukh is also incorrect. The sole source is Rav Binyamin Ze’ev himself; aside from him there is no source for this prohibition whatsoever. It should be noted that the scholars and critics wrote extensively about Rabbi Binyamin Ze’ev. According to them, his relationships with the greats of his era were complex. For example, see what the scholar Meir Benayahu wrote in his introduction to the Responsa of Binyamin Ze’ev and in the book Ze’evim Torfim et Binyamin. On page 55 of the latter, Benayahu quotes the Gaon Rabbi David Vital from his LeHatsil HaRoe’eh MiYad HaZe’ev, page 27a, where he finds Binyamin Ze’ev guilty of forgery. He writes that Binyamin Ze’ev quotes something from Sefer HaAguddah that is not found there, and that he “exults in the gift of lies.” It would appear that the quote from Sefer HaAguddah which prohibits parents from kissing their children in the synagogue is not the only instance where Binyamin Ze’ev was aided by an unauthentic citation from that source. Benayahu also writes that “Rabbi Binyamin Ze’ev is suspect in that his copying is not accurate and he changes the language to suit his own purposes and needs” (122).
ספר חסידים (מרגליות) סימן רנה
לא ינשק אדם בבית הכנסת את בנו ולא בביתו לפני רבו.
R. Yehudah HaChassid (12th c. Germany)
A man should not kiss his son in synagogue, and not in his house in front of his rabbi.
שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן יב
ואין מקום לחלק בזה בין לנשק בניו קטנים, או לנשק קרוב או ידיד שהוא גדול בשנים, שעל כל פנים משום אהבת המקום ומורא שכינה שבמקדש מעט צריך להימנע מזה לגמרי. ולכן המנהג שנהגו קצת אנשים להתנשק עם העולה לספר תורה בסיום קריאתו, אינו נכון על פי ההלכה, וראוי לבטלו
R. Ovadiah Yosef (21st c. Israel)
And there is no room to distinguish between kissing little kids, or other relatives or friends who are adults, because either way because of love of God and awe of his presence that is in the miniature Temple [the synagogue] you have to withhold yourself from this. And therefore the custom that some people have to kiss the Oleh to the Torah when he finished his Aliyah isn't appropriate halakhically, and it is fit to nullify it.
שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן יב
וכן פועל שעובד כשכיר אצל בעל הבית, שעלה לספר תורה, כשחוזר למקומו לא ינשק ידי בעל הבית שלו שנמצא אז בבית הכנסת, שאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם במקום המקודש הזה, זולת כבוד המקום ברוך הוא
R. Ovadiah Yosef
And so too a hired-worked whose boss gets an Aliyah in synagogue, when he returns to his seat the worker should not kiss his boss's hand, for he is in synagogue, and it is not appropriate to show honor for flesh and blood in this holy place, only for honor for God.
שו"ת אור לציון חלק ב - הערות פרק מה - הלכות תפילה
הרמ"א בסימן צ"ח סעיף א' כתב, ואסור לנשק בניו הקטנים בביהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום. ומכל מקום נראה, שהמנשקים בביהכ"נ דרך כבוד אחר עליה לתורה או באמירת שבת שלום וכדומה, ולא כמנשק בניו מתוך אהבה, יש להם על מה לסמוך, כיון שאין זה אלא דרך כבוד בעלמא
Ben Zion Abba Shaul (20th c. Jerusalem)
The Rema (98:1) writes that it is forbidden to kiss little children in synagogue, in order to establish in your heart that there is no love like love of the omnipresent. Nonetheless it appears that those who kiss others in synagogue as a sign of respect after an Aliyah to the Torah, or when they say Shabbat Shalom and the like, are not kissing out of love, and they have what to rely on [to permit their practice] since this is only a gesture of respect in general
הרב אהרן שלמה וויסמן, ”לנשק לבניו ולקרוביו בבית הכסת”
לנשק בעזרת נשים תלוי במחלוקת אחרונים אם יש קדושה בעזרת נשים
R. Aharon Shlomo Weissmann (Contemporary, Israel)
[Whether it is permitted] to kiss in the women's section is dependent on the debate amongst later authorities if there is a status of holiness to the women's section.
פסקי תשובות אורח חיים סימן צח
כי יש המדייקים מסידור דברי הלכה זו כאן בהלכות תפילה ולא בהלכות קדושת ביהכ"נ (לקמן סי' קנ"א) כי האיסור הוא דווקא בעת התפלה וכפי המבואר כדי שיקבע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום
R. Avraham Pieterkovski (Contemporary, Israel)
There are those who point out from the organization of the halakhot that [the law of not kissing children in the synagogue] was placed here in the section dealing with laws of prayer [and intent] and not in the section dealing laws of the sanctity of the synagogue, because the problem here is only during prayer time. And it is because of the given reason, to establish in his heart that there is no love like the love of God.