שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן. וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן אֵין מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן. עֲמִידָה. וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה:
One who was standing in Eretz Yisrael, should focus his heart toward Jerusalem, as it is stated: “And they shall pray to the Lord by way of the city that You have chosen” (I Kings 8:44).
One who was standing in Jerusalem, should focus his heart toward the Temple, as it is stated: “And they shall pray toward this house” (II Chronicles 6:32).
One who was standing in the Temple, should focus his heart toward the Holy of Holies, as it is stated: “And they shall pray toward this place” (I Kings 8:35).
One who was standing in the Holy of Holies, should focus his heart toward the seat of the ark-cover [kapporet], atop the ark, the dwelling place of God’s glory.
One who was standing behind the seat of the ark-cover, should visualize himself as if standing before the ark-cover and turn toward it.
Consequently, one standing in prayer in the East turns to face west, and one standing in the West, turns to face east. One standing in the South, turns to face north, and one standing in the North, turns to face south; all of the people of Israel find themselves focusing their hearts toward one place, the Holy of Holies in the Temple. An allusion to this is found in what Rabbi Avin, and some say Rabbi Avina, said: What verse alludes to this? “Your neck is like the Tower of David, built with turrets [talpiyyot], one thousand shields hang from it, all of the armor of the mighty” (Song of Songs 4:4). He interprets the word talpiyyot as the hill [tel] toward which all mouths [piyyot] turn, i.e., the Temple Mount.
היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד א"י לא תימא כנגד א"י בלבד אלא כנגד א"י וכנגד ירושלים וכנגד בהמ"ק וכנגד בית קה"ק וכשעומד בירושלים א"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי כבר עומד בתוכה אבל יש לו לכוין כנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשעומד בעזרה שאחורי הכפרת אם עומד בצפון חוזר פניו לדרום כדי שלא יהיה אחוריו למקדש אלא פניו כלפי המקדש וכן לכל הצדדין שעומד בעזרה אחרי הכפרת יש לו לחזור פניו כלפי המקדש כדמפרש ואזיל כדי שימצאו כל ישראל מכוונין לבם למקום אחד:
מתני׳ מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה ומרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ורבי יוסי מתיר בחרדל: גמ׳ איבעיא להו ר' עקיבא היכי קאמר לכל רוח הוא עושה וסומך חוץ ממערבה דמרחיק נ' אמה ועושה או דלמא לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ ממערבה דאינו עושה כלל תא שמע דתניא ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר מפני שהיא תדירא א"ל רבא לרב נחמן מאי תדירא אילימא תדירא ברוחות והא אמר רב חנן בר אבא אמר רב ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולן שאילמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת ורוח דרומית קשה מכולן ואילמלא בן נץ שמעמידה מחרבת את העולם שנאמר (איוב לט, כו) המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן אלא מאי תדירא תדירא בשכינה דאריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה דכתיב (נחמיה ט, ו) וצבא השמים לך משתחוים מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה קשיא ורבי אושעיא סבר שכינה בכל מקום דאמר רבי אושעיא מאי דכתיב (נחמיה ט, ו) אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים וגו' שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם שלוחי בשר ודם ממקום שמשתלחים לשם מחזירים שליחותן אבל שלוחיך למקום שמשתלחין משם מחזירין שליחותן שנאמר (איוב לח, לה) התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו יבואו ויאמרו לא נאמר אלא וילכו ויאמרו מלמד שהשכינה בכל מקום ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום דתנא דבי רבי ישמעאל מנין ששכינה בכל מקום שנאמר (זכריה ב, ז) הנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו אחריו לא נאמר אלא לקראתו מלמד ששכינה בכל מקום ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום דא"ל רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח ולאו משום דלית ביה שכינה אלא משום דמורו בה מיני ורבי אבהו אמר שכינה במערב דא"ר אבהו מאי אוריה אויר יה ...
אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד והא רבי יהושע בן לוי אמר שכינה במערב דמצדד אצדודי אמר ליה רבי חנינא לרב אשי כגון אתון דיתביתו בצפונה דא"י אדרימו אדרומי ומנא לן דבבל לצפונה דארץ ישראל קיימא דכתיב (ירמיהו א, יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ:
בבתי כנסת הקדומים
האחת קבעה שיש להתפלל מערבה בכל מקום, שכן שכינה במערב;
והאחרת קבעה שיש להתפלל לכיוון ירושלים והמקדש.
במהלך השנים נתקבלה ההלכה שיש להתפלל לירושלים, וההלכה הקובעת שיש להתפלל מערבה, הלכה ונעלמה. נראה לנו, (אף שאיננו יכולים להוכיח), שההלכה שיש להתפלל לירושלים הלכה ונתקבלה בעיקר אחרי החורבן.
אף בעניין כיוון הפתחים מצאנו שתי גישות.
האחת - הפתחים במזרח,
וחברתה - הפתחים בכיוון התפילה.
ההלכה, הקובעת שהפתחים בכיוון התפילה נהגה בתקופה בה לא היה מקום קבוע לארון-הקודש. כשנקבע מקום לארון-הקודש נוצרו בעיות, שכן קשה לקבוע מקום לארון בקיר שלכיוונו מתפללים, כאשר קבועים בו פתחים.
נמצאו כמה פתרונות לבעיה. למשל, בניית במה לא במרכז הקיר הפונה לירושלים, אלא בצדו.
פתרון זה אינו מוצלח משתי סיבות:
האחת - הארון, שהוא האלמנט המרכזי, אינו במרכז אלא קרוב לפינה;
והאחרת - בגלל מקומו, שאינו במרכז, הוא מוסתר על-ידי עמודי בית-הכנסת.
כך, בבית-הכנסת התחתון בגוש-חלב. פתרון אחר - הזזת הפתח שבקיר, הפונה לכיוון התפילה, ממרכזו לצדדים, כדי שאפשר יהיה לקבוע את ארון-הקודש במרכז. כך עשו באום-אל-קנאטיר ובעין-נשוט שבגולן.
גם פתרון זה אינו נוח, ובמהלך השנים הלכו ופחתו הקהילות שנהגו על-פי ההלכה, שיש לקבוע את פתחי בית-הכנסת בכיוון התפילה.
נראה לנו, כי ההלכה שפתחי בתי-כנסיות יש לפתחם במזרח, תואמת את ההלכה שיש להתפלל מערבה. עם קבלתה של ההלכה שיש להתפלל לכיוון ירושלים, הפכה ההלכה בדבר פתחים במזרח לבעייתית, שכן צפוי, שהפתחים יהיו בציר התפילה, ולכן, בצפון-ירושלים ובדרומה צפויים פתחים בצפון ובדרום,_ אך בנושא זה הייתה התלבטות. יש בתי-כנסת, שצירם מזרח-מערב, הכניסה במזרח והתפילה לצפון, כך בסוסיא ובאשתמוע. באחרים, ציר המבנה צפון-דרום, התפילה לירושלים והפתחים בקיר האורך - במזרח, כך בענים ובמעון שבהר-חברון, וכחמת-גדר שליד הירמוך. התלבטות זו, נמשכה עד שנתקבלה הפרשנות, לפיה "מזרח" שבהלכה אינו "מזרח" שברוחות, אלא מזרח כבמקדש, היינו בקיר שמול כיוון התפילה, וכך הגיעו לדגם המאוחר
- מבני אורך, שצירם מופנה לירושלים ופתחיהם בקיר שמנגד. כך בבית-אלפא, רחוב, מעון, קצרין ועוד.
על-פי דברים אלה, נראה לנו לחלק את תולדות מבני בית-הכנסת לשלושה שלבים:
א. השלב, בו נהגו בקהילות שונות כל ההלכות: לשלב זה שייכים בתי-כנסת כגון כפר-נחום וברעם, בהם התפילה לירושלים ופתחיהם בכיוון התפילה; וגם חר' שמע, חר' דכה וכפר-חנניה, שגם בהם הפתחים כביוון התפילה, אך התפילה אינה לירושלים אלא למערב. כן שייכים לשלב זה בתי-כנסת, בהם מתפללים מערבה, והכניסה במזרח, כגון בית-שערים, סוסיא, יפיע וסומקה. נראה לנו, שאף בית-הכנסת בארבל, בשלב הראשון, שייך לקבוצה זו.
ב.השלב, בו נקבע מקום ארון-הקודש בכיוון התפילה, ונתקבלה ההלכה, שהתפילה לירושלים, אך עדיין נהגו על-פי ההלכות הקדומות. בתי-הכנסת בשלב זה, יש בהם התלבטות בין המנהג והארכיטקטורה הקדומים, לבין ההלכות שנתקבלו. לשלב-ביניים זה שייכים בתי-הכנסת בהר-חברון, אום-אלקנאטור ועין-נשוט שבגולן, שלבים מאוחרים בגוש-חלב, חר' שמע, ארבל ועוד.
ג.בשלב הסופי הותאמה הארכיטקטורה לנתונים שנתקבלו בכל הקהילות - תפילה לכיוון ירושלים, וארון-קודש בכיוון התפילה. בשלב זה, השלב המאוחר - המבנים בנויים בציר הפונה לירושלים ופתחם בקיר שמול ירושלים, כך בעזה, בית-אלפא ועוד.
חלוקה זו לשלבים, אינה בהכרח כרונולוגיה, שכן יש קהילות כגון קצרין, בה, במאה הרביעית, נבנה בית-הכנסת ששייך לטיפוס המאוחר, כשבקהילות אחרות בגולן נוהגים עדיין טיפוסי מעבר. בבית-שאן נבנה בית-הכנסת בשלהי המאה הרביעית, במערבו במה וארון, והכניסות במזרח.
יש לציין, שבבתי-הכנסת בבית-שערים, שהם בני המאה השלישית, ואולי מסוף המאה השנייה, התפללו מערבה. אך כבר בשלב קדום זה היו בבית-שערים ארון ובמה בכיוון התפילה, כשבאזורים אחרים - הארון והבמה מופיעים בשלב מאוחר יותר.
ראוי לבדוק את בתי-הכנסת באזור מגוריו של ר' יהושע בן לוי - דרומא ור' אבהו - קיסריה. שני אמוראים אלה הם שמסרו את ההלכה שיש להתפלל מערבה. ר' יהושע בן לוי הוא אמורא בן הדור הראשון, ור' אבהו - מן הדור השלישי.
באזור יריחו נחשפו שני בתי-כנסת. האחר ביריחו ומשנהו בנערן. שניהם אינם תואמים לדברינו, שכן שניהם מכוונים דרומה (לא לירושלים!), ופתחיהם בצפון. איני יודע להסביר את תכניתם של שני בתי-כנסת אלה.