Save "פרשת נח - רש"י וגו"א (מהר"ל)
 (Copy)"
פרשת נח - רש"י וגו"א (מהר"ל) (Copy)
מהר"ל עניין שלש עולמות
(טז) צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃
(16) Make an opening for daylight in the ark, and terminate it within a cubit of the top. Put the entrance to the ark in its side; make it with bottom, second, and third decks.
יש אומרים חלון וי"א אבן טובה המאירה. ומה שלא רצה לפרש חלון, דאם כן יקשה למה לא כתב 'חלון'. ומי שפירש חלון כמשמעו, הא דלא כתב 'חלון' היינו לומר שלא היה אותו חלון עשוי בתיבה אלא להאיר להם, ולא להכניס ולהוציא, ונפקא מיניה שהיה עושה החלון כשיעור גדול, עד שהוא ראוי לאורה (בלבד). וגם לענין המקום יש חילוק, שאם הוא לאורה צריך לעשות החלון במקום שהוא לתיבה לאורה, ואם הוא עשוי לכניסה וליציאת אויר או שום דבר - היה מעמיד אותו במקום הראוי לו. ולפי שהכתוב לא נתן מקום - באיזה מקום יהיה החלון ואי זה שיעור בגודל, אמר הכתוב "צוהר תעשה לתיבה" בענין שהוא טוב לצוהר כו':
ואם תאמר למאן דאמר אבן טובה המאירה להם, ולמה לא לקח נר, שהרי יותר מסתבר להיות משמש בנר משיהיה משמש באבן טובה, ויראה לי שהתורה עשתה בנין התיבה על דרך החכמה, שהיתה דומה לגמרי לכלל העולם, ולפיכך היה לה "תחתיים שניים ושלישים" כמו שיש לכלל העולם שלשה עולמות. וכדי שלא יהיה חסר מאור קבע בה אבן המאירה להם, כדי שיהיה דומה לגמרי לכלל העולם. ואם היה נח רוצה להשתמש לאור הנר היה הרשות בידו, אלא שזה ציותה התורה להיות בה מטעם שאמרנו, והיה קבוע בה אבנים דומים לשמש ולירח וכוכבי השמים. אפילו למאן דאמר שהוא חלון כמשמעו, היה החלון בתיבה עומד במקום האור שהיה חסר לתיבה, שלא היה לה אור. תדע, שהרי למאן דאמר 'אבן טובה' הרי בודאי חלון היה לתיבה, כדכתיב בקרא (להלן ח, ו), ואם כן למה לו אבן טובה המאירה להם, אלא שתהיה התיבה דומה אל העולם. והשתא יתורץ הקושיא דלעיל שפיר טפי, שכתוב "צוהר תעשה לתיבה", כלומר מה הוא חסר לתיבה - שאינו דומה לכלל העולם - רק האור, תעשה לה אור, ולא כתב 'חלון' שהרי חלון אינו לעולם, והבן זה היטב:
ענין הקדיש של יהא שמיה רבא בסמוך. הקדושה שאנו מקדשים את השם יתברך הם שלשה, ביוצר אור ובתפלת שחרית ובתפלת מוסף. והם מחולקים, כי ביוצר אור אין אומרים רק כלם אהובים כלם ברורים וכלם עושים באימה וביראה רצון קוניהם וכלם פותחים וכו', ואין אנו אומרים נקדש, אבל בתפלת שחרית ומנחה אומרים נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, ובשבת ויום טוב במוסף אומרים נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש וכו'. אבל שחרית של שבת ושל יום טוב אף על גב שגם יש בקדושה תוספת, מכל מקום התחלת הקדושה שהוא עיקר הקדושה שוה ואנו אומרים נקדש את שמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. ולפיכך אין כאן רק ג' קדושות שנתקנו ביוצר ובשחרית ובמוסף, והם כנגד ג' קדושות שאמר הכתוב (ישעי' ו') קדוש קדוש קדוש ותרגם יונתן קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. ולפי תרגום יונתן אלו ג' קדושות כנגד ג' עולמות, האחד עולם הזה התחתון, והשני עולם השמים, והשלישי עולם העליון. ותרגום אונקלוס קדיש בשמי מרומא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא וזהו עולם העליון. ומה שתרגם קדיש הראשון בשמי מרומא דבר זה מפני כי יש לתת קדושה הראשונה אל עולם אשר הוא נראה לנו כי השמים נראים לנו, אבל עולם העליון אין נראה לנו. ובקדושה הראשונה תקנו והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו', וזה מפני כי כתיב (יחזקאל א') וארא החיות והנה אצל החיות אופן אחד בארץ וגו', הרי זכר הכתוב ארץ אצל החיות ואצל האופנים. ואף כי בודאי פירשו המפרשים בארץ כמו שמבואר בפירוש שלהם מכל מקום אצל האופנים וחיות הקודש כתיב וראיתי אצל החיות והנה אופן אחד בארץ, ואנשי כנסת הגדולה שירדו לחדרי המרכבה הם הבינו הדבר כמו שראוי להבין והם תקנו ברכה זאת. ומפני שקדושה זאת היא כנגד שהוא יתברך קדיש בארעא, ולפיכך בקדושה זאת זכרו והאופנים וחיות הקודש, כי נראה מן הכתוב כי כחם מתפשט בארץ. ולכך בקדושה ראשונה אין צריך לומר כשם שמקדישים אותו בשמי מרום כי קדושה זאת נגד קדיש בארעא, וא"ל נקדש אותך כשם שמקדישים אותך בארץ, כי אדרבה בארץ עיקר הם ישראל לכן אין לתלות הקדושה בהם. קדושה שניה נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, ולכך אנו אומרים נקדש את שמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, קדושה שלישית היא במוסף אומרים נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים את שמך בקודש, כי קדושה הזאת הוא כנגד עולם העליון, ולפיכך אמר נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש הם המלאכים, ודבר זה מבואר. ומה שנושא אדם עצמו למעלה בשעה שאומרים קדוש קדוש קדוש, דבר זה מפני כי כל קדושה שהוא ית' נבדל בקדושתו מן התחתונים ואין לו יתברך חבור וצרוף אליהם, לכן האדם ג"כ כאשר יאמר קדוש קדוש קדוש נבדל קצת מן הארץ ומתנשא כלפי מעלה:
ובפרק קמא דברכות (ח' ע"א) אמר רב הונא בר יהודא אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו ע"כ. ויש לשאול למה שנים מקרא ואחד תרגום. וי"ל כי מצינו שהתורה נתנה בהר סיני ונשנית באוהל מועד ונשתלשה בערבות מואב, ובערבות מואב היה ביאור התורה כדכתיב הואיל משה באר את התורה, פי' רש"י ז"ל בע' לשון, לפיכך שנים מקרא ואחד תרגום שהוא ביאור התורה כי אין צריך שבעים לשון רק כל אחד לפי לשונו ולשון ישראל ההמון היה תרגום ולפיכך צריך שנים מקרא ואחד תרגום. ויש לך לדעת עיקר סוד הדבר כי שנים מקרא ואחד תרגום הוא כנגד ג' עולמות, כי התורה היא מעולם העליון ולכך יקרא שנים מקרא נגד עולם הזה ועולם האמצעי, והשלישי הוא תרגום שהוא כנגד עולם העליון כמו שנתבאר למעלה אצל אמן יהא שמיה רבה מברך וכו', כי התרגום הוא כנגד עולם הג'. ואל תתמה כי איך יהיה התרגום שאינו נחשב לשון יותר עליון מן לה"ק, כי אין הדבר הזה רק כי הלשון של תרגום אינו לשון פרטי מיוחד לאומה והוא לשון כולל אל הכל ולכך התרגום הוא מורה על העולם שהוא כולל הכל, ובדבר זה הארכנו בפרק בעשרה ע"ש, והוא ברור ונתבאר בכמה מקומות. ומפני כך התורה היא נתנה אל הכל, ודבר זה מורה מה שפעם השלישית יקרא אותו בתרגום שהוא לשון כולל כי התורה שייך אל הכל אך האומות לא היו רוצים לקבלה, וזהו מעלת מדריגת התורה כאשר היא לכל. ומפני כי התורה היא באה מעולם העליון אל העולם התחתון לישראל ולכך חייב להשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, וזהו עצם הטעם שהתורה נתנה בהר סיני ונשנית באוהל מועד וחזר ונשתלשה בערבות מואב בשבעים לשון, והבן זה כי הם דברים ברורים:
ובמקום אחר פרשנו כי אלו ג' "ראשית" נגד ג' עולמות שברא השם יתברך. כי עולם העליון קראו אותו 'עולם השכלי', ואין בו הרכבה כלל. ואחר כך עולם האמצעי, ואלו אין בהם הרכבה לגמרי, דהיינו הרכבה של עירוב, אבל יש בהם חבור, כי יש להם קיבוץ אחד, הם הגלגלים. ואמרו שהם נכללים בעשרה, וזהו קבוץ אחד. ולא תמצא בעולם הזה שום התמזגות ביחד. ואף כי הגלגל מורכב מכוכב אשר בגלגל, ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וגם רבוי הכוכבים אשר הם בגלגל, הרי כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק יש להם קבוץ, והם נעשים לאחד. והעולם התחתון הוא עולם הרכבה, ושם יש הרכבה מזגית בודאי, שנמזגו ביחד, וכנגד זה מצות החלה. ועל דבר זה ראיה ברורה, שכן אמרו חכמים במדרש (ב"ר יד, א) אדם הראשון חלה טהורה היה, האשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך מפרשת חלתה. כך "ואד יעלה מן הארץ והשקה כל פני האדמה" (ר' בראשית ב, ו), ואחר כך "ויצר אלקים את האדם" (ר' שם שם ז). הרי בארו כי אדם הראשון, אשר הוא קודש לה', הוא הראשית אשר בעולם הזה התחתון, והוא כמו החלה. והבן אלו דברים מאוד מאוד:

(יח) רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

(18) Rabban Shimon ben Gamaliel used to say: on three things does the world stand: On justice, on truth and on peace, as it is said: “execute the judgment of truth and peace in your gates” (Zechariah 8:16).

ועוד יש לך* לדעת מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל 'על שלשה דברים העולם עומד', הנה ידוע כי אמרו העולמות הם ג'. העולם השפל הזה, הוא עולם התחתון, עד עולם הגלגלים, הוא נקרא 'עולם השפל', אשר הוא עולם הויה והפסד, ודבר זה לא שייך רק בעולם התחתון. וכל הויה הוא על ידי אחר שפועל בו ההויה, כי אין הויה מעצמה, רק שאחר פועל ההויה.
ואחר כך עולם האמצעי, אין בו הויה אחר שנבראו, כי עולם הזה אין שם חסרון עד שיהא* צריך הויה, רק הכל בשלימות. ומפני כך העולם הזה הוא עולם השלום, כי על ידי השלימות שנמצא בהם יש בהם השלום. ומה שהעולם הזה מיוחד בשלום, אמרו ז"ל בפרק אם* אינן מכירין (ר"ה כג:), אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (איוב כה, ב) "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו", מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ולא פגימתה של קשת; פגימתה של לבנה, משום דחלשה דעתה. פגימתה של קשת, שלא יאמרו עובדי חמה גירא קא משדיא, עד כאן. ומאמר זה בודאי צריך פירוש, ואין כאן מקום זה. רק שלמדנו מזה כי עולם הגלגלים הם שנבראו בשלום, עד שאין שם התנגדות כלל. ועוד במדרש "המשל ופחד עמו" (איוב כה, ב), "המשל" זה מיכאל, "ופחד" זה גבריאל, "עושה שלום במרומיו" אפילו העליונים צריכים שלום, המזלות עולים אחורנית, שכל אחד אומר אני תחילה, ואינו רואה מה שלפניו*, עד שכל אחד אומר אני ראשון, ומשלימין זה לזה, ולא זה מזיק את* זה, והרי העליונים צריכין שלום, עד כאן. הרי לך כי העולם האמצעי הכל בו שלום, כי העולם הזה אשר הוא עולם האמצעי, הם גופים שלימים, ואין מקבלים הויה ושנוי אחר בריאתם יש מאין. ומכיוון* שאין בהם שנוי, זהו השלום שנמצא, כי הם נשארים בהוייתם מבלי השתנות, כי המשתנה אין שלום לו, ולפיכך בהם השלום. ואם לא היה קשור השלום ביניהם, לא היו שלימים בעצמם, כי מאחר שכל אחד חלק בפני עצמו, וידוע כי החלק חסר, שהרי הוא חלק בלבד. ולפיכך אם לא היה בעולם האמצעי הזה השלום, שיש להם קשור וחבור זה עם זה עד שהכל מקושר, לא היה שם שלימות, כי היה כל אחד בפני עצמו, והחלק אינו שלם. וכבר אמרנו כי הם גשמים שלמים, אבל מצד השלום הוא החבור אשר ביניהם, אז אין נקרא כל אחד ואחד חלק, שהרי כאילו הכל אחד, ולפיכך השלום משלים הכל. ומפני כך נקרא 'שלום' מלשון השלמה, כי כאשר אין שלום אז כל אחד חלק וחסר השלמה, ובשלום יושלם עד שאינו חלק, שהרי יש לו שלום האחד עם האחד, ואז הדבר שלם. ומפני זה תבין כי כל חותמי ברכות חותמים בשלום; בברכת כהנים חותמים בשלום, בתפילה חותמים בשלום (ויק"ר ט, ט), כי על ידי השלום הדבר נשלם, והדבר נשלם בסוף הכל, ולכך השלום השלמת הברכה. ומפני זה העולם האמצעי מיוחד בשלום, ודבר זה הוא עולם האמצעי, כי הוא עולם שיש בו השלימות, ואין שום שנוי וחסרון בהם, וזהו השלום. ועוד כי העולם האמצעי הוא עולם השלום, כי השלום הוא כאשר כל אחד ואחד עומד מבלי שיכנס האחד לגבול האחר, כמו שהוא בעולם האמצעי שכל אחד ואחד עומד במשמרתו, וכאשר כל אחד במשמרתו, הוא השלום. לכך עולם האמצעי מיוחד בשלום, ולפיכך בהם השלום לגמרי. ותמיד אמרו "עושה שלום במרומיו", שמזה תראה כי מיוחד הוא בשלום.
העולם העליון* הוא עולם השכל, אשר השכל הוא השגת האמת, וקראו אותו 'עולם השכלים הנפרדים'. אף על פי שאין דעתי כך, ואין נראה דעת חכמים כך, מכל מקום בודאי הוא עולם שאין שם שקר רק אמת, כי בעולם האמצעי לא שייך לומר עליו השגת האמת, ולא כמו שאומרים כי הגלגלים חיים משכילים, כי כבר התבאר שאין כך דעת חכמים. אבל עולם העליון הוא השגת האמת, ונקרא 'עולם האמת'.
נמצא אלו שלשה עולמות, כל אחד מיוחד בדבר אחד; העולם העליון מיוחד באמת. העולם האמצעי מיוחד בשלימות ובשלום. העולם התחתון שהוא עולם ההויה, ואין הויה מעצמו, רק שמקבל הויה מן הפועלים. וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב (בראשית א, טז) "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר". והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים. ומפני זה כתוב בכל מעשה בראשית (בראשית פרק א) "אלקים", שהוא לשון דיין, מפני כי השם יתברך גזר ההויה בכח דין על העולם, כמו הדיין שגוזר משפטו על הנדונין בכח דין, שהרי שם הדיין גם כן 'אלקים', שמזה תראה כי ההויה הוא דין בעצמו, כאשר יגזור ההויה כפי המשפט אשר ראוי. וזה אמרם (שבת י.) כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ודבר זה כמו שיתבאר עוד בסמוך, כי מעשה בראשית גם כן היו נבראים בגזירתו, והיו מקבלים גזירותיו ומשפטיו. לכך הדיין כאשר גוזר גזירותיו ומשפטיו, מתחבר למדה זאת שגזר השם יתברך על הנבראים, "כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד" (תהלים לג, ט). ולפיכך העולם התחתון מיוחד בזה, שלא נמצא דבר זה בעולם העליון ובעולם האמצעי, רק בעולם התחתון, שהוא עולם הזה, והוא מקבל הדין מן המושלים.

ועוד כמו שאמרנו, כי עולם אמצעי, מפני שהם עומדים כל אחד בשלום, אין אחד נכנס לגבול הב', לכך נקרא עולם השלום. כי עולם התחתון עולם הדין, כי יכנסו חלקי העולם זה בזה, וצריך כאן לדין. כי הדיין הוא שמחייב שיתן זה לזה כך וכך, וגם מחייב להחזיר למי שלקח מה שלא היה ראוי לו ליקח. ודבר זה הוא בעולם התחתון, כי על ידי המושלים, הם השמים וצבאיהם, שהם מושלים פועלים בתחתונים, הם שגוזרים ומחייבים מה שיתן זה לזה לפי הסדר והמשפט אשר סדר המנהיג, הוא השם יתברך. ודבר זה ידוע, כי ההרכבה נעשה על ידי שהיסודות מתערבים, ונעשה ההרכבה, ואין לך דין יותר מזה. וכן אם לקח יותר ממה שראוי, שמחזיר, כמו שידוע מענין האידים העולים מן המים על ידי תנועת השמים וגזירתם, שמוציאים אותן משם לצורך ההויה. וכן בכל הדברים שנעשו בתחתונים. כלל הדבר, כי עולם התחתון נבנה על גזירת דין, שממנו ההויה בעולם.

ומעתה אם אין האמת בעולם, כאילו בטל העולם העליון, שמיוחד באמת, וזה עיקר עצמו של עולם העליון. וזה כי כאשר ברא השם יתברך אלו שלשה עולמות, היו צריכין לקשר ולחבר יחד כמו שבארנו בסמוך דבר זה. ועל ידי האדם היה קשור אלו ג' עולמות, כי האדם הזה אשר ברא השם יתברך, הוא נברא מלמטה ומלמעלה. ולפיכך ראוי שיהיו נמצאים בו כל ג' עולמות, שהאדם הזה כלול מהם. והדבר הזה ראוי ומחויב, כי מאחר שהאדם הזה מהעליונים ומהתחתונים (רש"י בראשית ב, ז), ראוי שיהיה נמצא בו מה שמיוחדים בו כל ג' עולמות. וכבר האריך הרמז"ל בחלק הראשון (במו"נ שם פע"ב) לפרש דבר זה. ועל כל פנים דבר זה מבואר כי האדם שקול כנגד הכל, ואין להאריך בזה.

ולפיכך כאשר רצה השם יתברך להשלים את ישראל, מפני כי ישראל הם האדם באמת, כמו שאמרו (יבמות סא.) אתם קרוין אדם, ואין אומות קרוין אדם*, ולהם נתן התורה מן העולם העליון. והשלום מעולם האמצעי, כי הם בפרט עם אחד מתאחדים ומתקשרים יחד, וכמו שנאמר (ש"ב ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ונתן בהם י"ב שבטים, אשר הם מתקשרים* זה עם זה, כמו שהוא בי"ב מזלות העולם* האמצעי, שהם מתחברים יחד ויש שלום ביניהם, כך י"ב שבטים הם מתחברים יחד, עד שאי אפשר שיהיה הא' בלא הב'. הרי כי בישראל, שהם האדם, יש בהם מן עולם אמצעי כפי מה שאפשר. ונתן להם הדין, אשר כל עצמו של העולם הזה הוא הדין כמו שביארנו לך*. ולכן נתן להם הדין, עד שהם נכללים מכל ג' עולמות כאשר ראוי לאדם. הרי נכללים כל ג' עולמות באדם, כי על ידי האדם מתקשרים כל ג' עולמות, כאשר הוא כולל שלשתן כמו שביארנו. ואם לא כן, לא היה העולם מתקשר עד שיהיה כאן עולם אחד, אבל היה עולם מחולק, ודבר זה אי אפשר, כי העולם הוא מן השם יתברך שהוא אחד (דברים ו, ד), ראוי שיהיה העולם אחד. ולפיכך על ידי האדם, שהוא כלול מאלו ג' עולמות, [הם] מקושרים ביחד, ובלא זה היה העולם מהורס.

ורמזו חכמים איך האדם מקשר כל העולמות, וזה שאמרו במדרש (ילקו"ש ח"א רמז יח); בראשון ברא שמים וארץ מן העליונים ומן התחתונים, בשני "יהי רקיע" (בראשית א, ו) מן עליונים, בשלישי "תדשא הארץ" (בראשית א, יא) מן התחתונים, ברביעי "יהי מאורות" (בראשית א, יד) מן העליונים, בחמישי "ישרצו המים" (בראשית א, כ) מן התחתונים, בששי בא לברא האדם, אמר אם אני בראו מן העליונים, עכשיו יהיו רבים העליונים על התחתונים בריה אחת, ואין שלום ביניהם, ואין שלום בעולמי. ואם אני בורא אותו מן התחתונים, עכשיו התחתונים רבו בריה אחת על העליונים, ואין שלום ביניהם, ואין שלום בעולמי. אלא הרי אני בורא אותו מהעליונים ומהתחתונים, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) "וייצר יי אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת רוח חיים", עד כאן. ומה מחלוקת שייך בין עליונים לתחתונים שאמר שלא יהיה שלום ביניהם. אבל הפירוש שלא יהיה קשור ואחדות בעולם, וזה שאמר ש'אין שלום בעולמי', כי ראוי שיהיה העולם מקושר, שצריך שיהיה בודאי העולם עולם* אחד מקושר, כי הבורא - הוא השם יתברך - הוא אחד. וזה שאמר 'אין שלום בעולמי', שאני אחד, וכך העולם שהוא שלי הוא אחד, עד שראוי שיהיה העולם אחד מקושר. ולפיכך היה בורא השם יתברך האדם מלמעלה ומלמטה, והוא מקשר ומאחד את העולם, עד שהוא מקושר לגמרי, והוא עולם אחד.

וזה שאמר "על ג' דברים העולם עומד"; שאם אין דין אצל האדם, הרי יש בטול לעולם הזה. כי האדם נברא שיהיה הוא כולל כל ג' עולמות, והרי אין כאן דין אשר הוא באדם מצד עולם התחתון, שכל ענין עולם התחתון הכל גזירת דין, ואם כן יש בטול לעולם. וכן כאשר אין שלום, הרי האדם נברא שיהיה נכלל בו גם כן העולם האמצעי, עד שהוא מקשר כל ג' עולמות. ואם אין בו האמת, הרי בטול לעולם, שהרי האדם ראוי שיהיה כלול* בו האמת, כי האמת מן העולם העליון, כדי שיהיה האדם מקשר כל ג' עולמות. וכאשר אין הקשור הזה, הרי זה בטול העולם. ולפיכך "העולם עומד על הדין ואמת ושלום". והזכירם כסדר*; והתחיל בעולם אשר אנחנו בו, ואחר כך הזכיר בעליון, ואחר כך האמצעי, כי רצה התנא לזכור השלום באחרון, כי השלום נזכר תמיד בסוף, והוא חותם הכל, כמו שבארנו. ופירוש זה ברור גם כן, ויש לו ראיה במדרש חכמים, ואין כאן מקום להאריך בזה, ויתבאר בנתיבות עולם בעזרת השם יתברך.


למה העורב רשע? קשר ל"רעב"; גו"א: "כי לעולם איש טוב מבשר טוב"

יצוא ושוב. הוֹלֵךְ וּמַקִּיף סְבִיבוֹת הַתֵּבָה, וְלֹא הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהָיָה חוֹשְׁדוֹ עַל בַּת זוּגוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנה' ק"ח):

יצא ושוב WENT FORTH TO AND FRO — It (the raven) flew in circles round and round the Ark and did not go on its errand for it suspected that he (Noah) intended to injure its mate, just as we learn in the Agada of Chelek (Sanhedrin 108b).
(ז) וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃
(7) and sent out the raven; it went to and fro until the waters had dried up from the earth.
(א) הולך ומקיף וכו'. שאין לומר שהיה העורב בא אליו אל התיבה ויצא מן התיבה וחזר אליו, אם כן יקשה לך אחר שבא אל התיבה למה יצא ממנה, אלא שהיה מקיף התיבה, וזה נקרא "יצוא ושוב", כי מה שהיה חוזר מן חלון התיבה להקיף נקרא - "יצוא", ושובו אל חלון התיבה הוא נקרא ביאה, שהרי הוא חוזר אל חלון התיבה. ומה שלא פירש "יצוא ושוב" שהיה יצא מן החלון ושב אל החלון וחזר לצאת, ולא שהיה מקיף התיבה יצוא ושוב, מפני שאם היה העורב יוצא קצת בשליחותו מסברא היה הולך לגמרי בשליחותו, ולמה היה הולך במקצת, אמנם אם היה רק מקיף סביב התיבה - לא הלך מידי, שכל היקיפו הוא חזרה אל החלון, שכל היקף הוא חזרה: (ב) שהיה חושדו על בת זוגו. במדרש בגמרא של חלק (סנהדרין קח ע"ב). והכי איתא התם 'שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אני אסור, באסור לי לא כל שכן' עד כאן לשונו. ויראה לי לפרש דבריהם כי העורב מפני אהבת בת זוגו, ושהיה מתירא שיהיו לוקחים זוגתו - לא היה רוצה לילך ממנו, וזה בטבע העוף שכך דרכו לעשות, ומכל מקום הוא טבע ומזג רע מן העוף בזמן הזה, שאילו היה לו מזג ישר לא היה לו טבע זאת בזמן המבול, שהרי תראה כי השם יתברך נתן בטבע כל בעלי חיים כאשר היו בתיבה שלא היו משמשים בתיבה (רש"י פסוק א), ולכך לא היה ראוי להיות חושד את נח - כלומר להיות מתירא שיהיו לוקחין את בת זוגו, ולפיכך קרא אותו נח 'רשע', כלומר שאינו ממזג ישר, וקאמר 'במותר לי וכו'', כלומר ראה כמה מזג רע ובלתי ישר בעורב, שהרי אפילו בעת שהוא אסור בתשמיש אפילו בהמה וחיה ועוף (אפילו הכי) חושדו, כי היה משמש העורב בתיבה (סנהדרין קח ע"ב) משונה מכל החי, וכמו שנתבאר למעלה: (ג) אבל מדרש אגדה וכו'. וקשה על מדרש זה (ב"ר לג, ה) למה לא היה מוכן העורב לשליחות נח, והיה מוכן לשליחות אחרת בעצירת הגשמים, ויראה לי שהעורב הזה הוא אכזרי, כמו שדרשו רז"ל (עירובין ריש כב. ) "שחורות כעורב" (שה"ש ה, יא) 'אין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו אכזרי על בניו כעורב הזה', והכתוב אומר (תהלים קמז, ט) "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו", אם כן אכזרי הוא, ומפני שרצה נח לשלוח העורב לדבר טוב, להגיד לו כי קלו המים, והוא ישוב הארץ, ואין העורב מוכן לשליחות טוב כזה לבשר טובה בעולם, ולא היה מוכן אלא לשליחות אחרת לפרנס את אליהו, שהיה אליהו מביא פורענות לעולם והוא הרעב, ואל זה היה מוכן, לפי שהוא אכזרי גם כן, ואילו לא היה לאליהו מי שיפרנס אותו לא היה מביא הרעב לעולם, ואלו העורבים היו עושין שליחותו של מקום כדי שיהיה רעב בעולם. ומצאנו כי לעולם איש טוב מבשר טוב, שכן אמר דוד "איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא" (ש"ב יח, כז):
(3) Until the water … dried up. See Rashi in the name of the Midrash. Since the raven is a callous creature it would not have been sent to bring glad tidings to the world. Rather, its real mission was to sustain Eliyahu in the desert so that he could bring famine to the world.

פרנסה, ונא אל תצריכנו ... לא לידי מתנת בשר ודם,.. כי אם לידך המלאה ... וכו' (ברכת המזון נוסח אשכנז ד"ה רחם נא...)

טרף. חָטַף. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (עיר' י"ח) לְשׁוֹן מָזוֹן; וְדָרְשׁוּ בְּפִיהָ לְשׁוֹן מַאֲמָר, אָמְרָה יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה וְלֹא מְתוּקִין כִּדְבַשׁ בִּידֵי בָשָׂר וָדָם:

טרף means IT HAD PLUCKED OFF — The Midrashic explanation takes it as meaning “food”, and interprets בפיה as “speaking” — viz., she said. “Rather that my food be bitter as an olive but from the hand of God, than as sweet as honey and from the hand of mortal men” (Eruvin 18b; Genesis Rabbah 33).
ואחרי זאת ההצעה שמע מה שאבארהו בזה הפרק והתבוננהו התבוננות מיוחד בו מוסף על התבוננותך לשאר פרקי זה המאמר. והדבר אשר אבארהו לך הוא זה: דע כי הסיבות הקרובות כולם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסיבות ההם עצמיות טבעיות או בבחירה או במקרה. ורצוני לומר ב'בחירה' שתהיה סיבת המתחדש ההוא - בחירת אדם; עד שאפילו היתה הסיבה - רצון אחד משאר בעלי החיים - שזה כולו ייוחס לאלוה בספרי הנביאים ויתירו על הפועל ההוא בלשונותם שהאלוה פעלו או צוה בו או אמרו - ובא באלו הדברים כולם 'לשון אמירה ולשון חיבור ולשון צווי ולשון קריאה ולשון שליחה'. וזהו הענין אשר רציתי לבעיר עליו בזה הפרק. והוא שאחר שהאלוה - לפי מה שהונח והתיישב - הוא אשר העיר הרצון ההוא לבעל החיים ההוא שאינו מדבר והוא אשר חיב הבחירה ההיא לחי המדבר והוא אשר המשיך הענינים הטבעיים על מנהגיהם והמקרה הוא ממותר הענין הטבעי - כמו שהתבאר - ורובו משותף בין טבע והרצון והבחירה יתחיב לפי זה כולו שיאמר על מה שהתחיב מהסיבות ההם שהאלוה צוה שיעשה כך או אמר שיהיה כך: ואני אזכר לך מאלו כולם משלים ועליהם תקיש כל מה שלא אומרהו. אמר במה שימשך מן הענינים הטבעיים תמיד - כהתוך השלג כשיחם האויר והמית מי הים בהסתער הרוח - אמר "ישלח דברו וימסם" "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו"; ואמר בירידת המטר "ועל העבים אצוה מהמטיר וגו'": ואמר במה שתהיה סיבתו בחירת אדם כמלחמת עם ישלטו על עם או איש יתעורר להזיק איש אחר עד אפילו חרפו - אמר בשלוט 'נבוכדנצר הרשע' ומחנהו "אני צויתי למקודשי גם קראתי גבורי לאפי" ואמר "בגוי חנף אשלחנו" ובענין שמעי בן גרא אמר "כי יי אמר לו קלל את דוד"; ובהמלט יוסף הצדיק מבית הסוהר אמר "שלח מלך ויתירהו"; ובשלוט פרס ומדי על הכשדים אמר "ושלחתי לבבל זרים וזרוה"; ובענין 'אליהו ע"ה' כאשר סיבב האלוה לו אשה תפרנסהו נאמר לו "הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך" ואמר יוסף הצדיק "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים": ואמר במה שתהיה סיבתו רצון בעל חיים והתעוררו בצרכי חייו "ויאמר יי לדג" - אחר שהאלוה הוא אשר העיר בו הרצון ההוא לא שהוא שמהו נביא והשרה עליו נבואה. וכן נאמר בארבה אשר בא בימי יואל בן פתואל "כי עצום עושה דברו". וכן עוד נאמר בשלוט החיות על 'ארץ אדום' בעת חורבנה בימי סנחריב "והוא הפיל להן גורל וידו חילקתה להם בקו" - ואף על פי שלא נזכר הנה 'לשון אמירה' ולא 'צווי' ולא 'שליחה' אלא ענינו - הקש מבואר. והקש גם כן על כל המאמרים הבאים הדומים לזאת התכונה: ואמר בענינים המקריים מקרה גמור אמר בענין רבקה "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר יי"; ובענין יוסף "וישלחני אלוקים לפניכם". והנה כבר התבאר לך איך יסופר על הזדמן הסיגות - הזדמנו על אי זה דרך שהזדמנו - יהיו סיבות בעצם או במקרה או בבחירה ברצון - הכל בשוה באלו החמש לשונות - והם 'צווי אמירה דיבור שליחה קריאה'. ודע זה והנהיגהו בכל מקום כפי ענינו ויוסרו רחוקים רבים ותתבאר לך אמיתת הענין במקום ההוא אשר יביא לחשוב בו שהוא רחוק מן האמת: וזה תכלית מה שהגעתי אל המאמר בו בענין הנבואה ומשליה ולשונותיה. וזה כלל מה שאזכרהו לך מזה הענין בזה המאמר. ונתחיל בענינים אחרים 'בעזרת שדי': נשלם זה החלק השני ממורה הנבוכים:
After having heard this remark, listen to what I will explain in this chapter; direct your special attention to it more than you have done to the other chapters of this part. It is this: As regards the immediate causes of things produced, it makes no difference whether these causes consist in substances, physical properties, freewill, or chance--by freewill I mean that of man--or even in the will of another living being. The prophets [omit them and] ascribe the production directly to God and use such phrases as, God has done it, commanded it, or said it: in all such cases the verbs "to say," "to speak," "to command," "to call," and "to send" are employed. What I desired to state in this chapter is this: According to the hypothesis and theory accepted, it is God that gave will to dumb animals, freewill to the human being, and natural properties to everything; and as accidents originate in the redundancy of some natural force, as has been explained [by Aristotle] and are mostly the result of the combined action of nature, desire, and freewill: it can consequently be said of everything which is produced by any of these causes, that God commanded that it should be made, or said that it should be so. I will give you instances, and they will guide you in the interpretation of passages which I do not mention. As regards phenomena produced regularly by natural causes, such as the melting of the snow when the atmosphere becomes warm, the roaring of the sea when a storm rages [I quote the following passages], "He sendeth his word and melteth them" (Ps. 147:18); "And he saith, and a storm-wind riseth, and lifteth up its waves" (ibid. 107:25) In reference to the rain we read: "I will command the clouds that they shall not rain," etc. (Isa. 5:6). Events caused by man's freewill, such as war, the dominion of one nation over another, the attempt of one person to hurt another, or to insult him, [are ascribed to God, as] e.g., in reference to the dominion of Nebuchadnezzar and his host, "I have commended my holy ones, also I have called my heroes for my anger" (Isa. 13:3); and "I will send him against a hypocrite nation" (ibid. 10:6) in reference to Shimei, son of Gera, "For God said to him, Curse David" (2 Sam. 16:10); in reference to the deliverance of Joseph, the righteous, from prison, "He sent an angel and loosed him" (Ps. 105:20); in reference to the victory of the Persians over the Chaldees, "I will send to Babylon scatterers, and they shall scatter it" (Jer. 51:2); in reference to the providing of food to Eliah, "I have commanded there a woman, a widow, to maintain thee" (1 Kings 17:9); and Joseph, the righteous, says: "Not ye have sent me hither," etc. (Gen. 45:8). The case that the will of an animal or its desire for some of its natural wants is the cause of some event, may be illustrated by the following instance: "And God spake unto the fish, and it vomited out Jonah" (ii. 11). The act is ascribed to God, because He gave the fish the will, and not because He made it a prophet or endowed it with a prophetical spirit. Similarly it is said of the locusts that appeared in the days of Joel, son of Pethuel, "Mighty is he that accomplishes his word" (Joel 2:11); or of the beasts that took possession of the land of Edom when destroyed in the days of Sennacherib, "He cast lot for them, and his hand divided it unto them by a line" (Isa. 34:27). Although here the verbs "to say," "to command," "to send," are not used, the meaning is evidently the same, and you must explain all passages that are analogous to it in a similar manner. Events evidently due to chance are ascribed to God: e.g., in reference to Rebecca, "Let her be a wife to the son of thy master, as the Lord spake" (Gen. 24:51); in reference to David and Jonathan, "Go, for the Lord has sent thee." (1 Sam. 20:22); in reference to Joseph, "God sent me before you" (Gen. 45:7). You see clearly that the providing of a cause, in whatever manner this may take place, by substance, accident, freewill, or win, is always expressed by one of the five terms, commanding, saying, speaking, sending, or calling. Note this, and apply it everywhere according to the context. Many difficulties will thereby be removed, and passages apparently containing things far from truth will prove to be true. This is the conclusion of the treatise on Prophecy, its allegories and language. It is all I intend to say on this subject in this treatise. We will now commence to treat of other subjects, with the help of the Most High.