חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:
There are five requisites, the absence of which hinder the [proper] recital of a Service, even when its due time has arrived;—Cleansing the hands, Covering the body, Assurance as to the cleanliness of the place where the prayers are recited, Removal of distractions, and Concentration of the mind.
טָהֳרַת יָדַיִם כֵּיצַד. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הָיָה לוֹ מַיִם. אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם אַרְבָּעָה מִילִין שֶׁהֵם שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אַמָּה הוֹלֵךְ עַד מְקוֹם הַמַּיִם וְרוֹחֵץ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יוֹתֵר עַל כֵּן מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל:
Cleanliness of hands: How is this condition complied with? The hands are washed in water, up to the wrists, and then the prayers are recited. A person, travelling on the road, finds, when the time for prayer has arrived, that he has no water. If it can be procured within a distance of four miles, equal to 8000 cubits, he should proceed to the locality where there is water, wash his hands and then recite the prayers. If the distance exceeds that limit, he wipes his hands on a clod, or with loose earth, or on a beam and then reads the Service.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְפָנָיו אֲבָל אִם הָיָה מְקוֹם הַמַּיִם לַאֲחוֹרָיו אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא עַד מִיל. אֲבָל אִם עָבַר מִן הַמַּיִם יוֹתֵר אֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו וּמִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַהֵר לִתְפִלָּה אֶלָּא יָדָיו בִּלְבַד, בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת חוּץ מִתְּפִלַּת שַׁחֲרִית. אֲבָל שַׁחֲרִית רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְאִם הָיָה רָחוֹק מִן הַמַּיִם מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּלְבַד וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:
This rule only applies if the direction of the place where water can be procured is in front of the traveller. But if it is in his rear, he is only obliged to retrace his steps a mile. If he has passed on from the place where there is water beyond this distance, he is not obliged to go back, but wipes his hands and recites the prayers. The statement that for prayers only the hands need to be cleansed refers to all services except the morning service. For this service, the face, the hands and the feet*Why feet? Because these may be mired as people walked barefoot or only wearing sandals. should first be washed, and then the prayers are recited. If water is not accessible, one wipes the hands only, and recites the prayers.
כָּל הַטְּמֵאִין רוֹחֲצִין יְדֵיהֶן בִּלְבַד כִּטְהוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶם לִטְבּל וְלַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן אֵין הַטְּבִילָה מְעַכֶּבֶת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁלֹּא יִקְרָא בַּעַל קֶרִי בִּלְבַד בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּטְבּל. וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ אַחַר כֵּן הִתְקִינוּ אַף לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל בַּעַל קֶרִי בִּלְבַד עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה נָגְעוּ בָּהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן כְּתַרְנְגוֹלִים. וּמִפְּנֵי זֶה תִּקְּנוּ טְבִילָה לְבַעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל הַטְּמֵאִין:
Those who are ritually unclean wash their hands only—like those that are clean—and recite the prayers. Although they are able to take a ritual bath and so be rid of their ritual impurity, their omission to do so does not debar them from the recital of the prayers. We have already explained that Ezra instituted the rule that one who had had an emission should not read Torah alone till he had taken a ritual bath. Subsequent authorities extended the rule to the recital of prayers, and ordained that such a person should not recite the prayers alone till he had ritually bathed. This rule has no connection with ritual cleanliness or uncleanliness. Its purpose is to restrain scholars from uxoriousness. Hence the limitation of the requirement of ritual bathing to those who had seminal emissions and whose case forms an exception to those otherwise unclean.
לְפִיכָךְ הָיוּ אוֹמְרִין בִּזְמַן תַּקָּנָה זוֹ שֶׁאֲפִלּוּ זָב שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע וּמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה דַּם נִדָּה צְרִיכִין טְבִילָה לִקְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן לִתְפִלָּה מִפְּנֵי הַקֶּרִי אַף עַל פִּי שֶׁהֵם טְמֵאִין. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁאֵין טְבִילָה זוֹ מִפְּנֵי טָהֳרָה אֶלָּא מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצוּיִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן תָּמִיד. וּכְבָר בָּטְלָה גַּם תַּקָּנָה זוֹ שֶׁל תְּפִלָּה לְפִי שֶׁלֹּא פָּשְׁטָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה כֹּחַ בַּצִּבּוּר לַעֲמֹד בָּהּ:
While this ordinance was in force it was held that even one who suffered from flux and had a seminal issue, or a woman who in her period of menstration had a seminal discharge, or during cohabitation, found that her period of separation had come, must, in order to read the Shema and the prayers, first take a ritual bath on account of the seminal emission, even though they are also otherwise unclean. This is logical, the ritual bathing being prescribed not because of the uncleanness, but to discourage uxoriousness. The ordinance, however, has become obsolete, as it was never universally adopted by the Jewish people and was found too irksome.
מִנְהָג פָּשׁוּט בְּשִׁנְעָר וּבִסְפָרַד שֶׁאֵין בַּעַל קֶרִי מִתְפַּלֵּל עַד שֶׁרוֹחֵץ כָּל בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם מִשּׁוּם (עמוס ד יב) ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אוֹ בְּחוֹלֶה שֶׁבָּעַל. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁרָאָה קֶרִי לְאָנְסוֹ פָּטוּר מִן הָרְחִיצָה וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג. וְכֵן זָב שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע אֵין בָּהֶן מִנְהָג אֶלָּא מְקַנְּחִין עַצְמָן וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶן וּמִתְפַּלְּלִין:
The custom is general in Spain and in Shinar (Iraq) that one who has had a seminal emission does not recite prayers till he has washed all his body in water, out of respect to the exhortation, "Prepare to meet thy God." This only applies to a healthy person or one who is sick and has cohabited. But a sick man who has had an involuntary emission is exempt from the duty of bathing for prayer. The custom does not apply to his case, nor to the case of one who suffers from a flux or of a woman in her period of separation who had a seminal emission. They dry themselves, wash their hands and recite the prayers.
כָּל הַטְּמֵאִין חַיָּבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְהֵן בְּטֻמְאָתָן. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן בּוֹ בַּיּוֹם כְּגוֹן הַנּוֹגְעִין בְּשֶׁרֶץ אוֹ בְּנִדָּה וְזָבָה וּמִשְׁכָּבָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בַּעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל שְׁאָר הַטְּמֵאִין עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא פָּשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה כֹּחַ בְּרֹב הַצִּבּוּר לַעֲמֹד בָּהּ לְפִיכָךְ בָּטְלָה. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן בַּעֲלֵי קְרָיִין לְפִי שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא עוֹמְדִין בְּטָהֳרָתָן לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג כט) ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ׳״ מָה אֵשׁ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִין טֻמְאָה:
All who are ritually unclean are bound nevertheless to read the Shema; and, while still unclean, they recite the blessings that precede and succeed it, even if it is possible for them to get rid of their uncleanness, on the same day; as is the case with those who have touched a creeping thing, or touched a woman in the period of menstruation, or touched one who has a running issue, or the couch on which anyone of these has lain, etc. Ezra and his colleagues ordained that only one who had had an emission—as an exception to all unclean classes—may not read the words of the Torah till he has ritually bathed. This ordinance was not adopted universally. The majority of the community were unable to observe it, and it fell into desuetude. All Israelites have accordingly had the custom to read the Torah and recite the Shema, notwithstanding that they had had emissions. For the words of the Torah are insusceptible of defilement, but remain always pure, as it is said, "Is it not thus, my words are like fire, saith the Lord" (Jeremiah 23:29). Even as fire is incapable of being defiled, so the words of the Torah are insusceptible of defilement, but keep their purity forever.
מַתְנִי׳ בַּעַל קֶרִי — מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. גְּמָ׳ אָמַר רָבִינָא: זֹאת אוֹמֶרֶת הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי — לָמָּה מְהַרְהֵר? אֶלָּא מַאי — הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו? כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּסִינַי. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי — יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. אֶלָּא מַאי הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, לָמָּה מְהַרְהֵר? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ כׇּל הָעוֹלָם עוֹסְקִין בּוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל. וְנִגְרוֹס בְּפִרְקָא אַחֲרִינָא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עוֹסְקִין בּוֹ. וַהֲרֵי תְּפִלָּה, דְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עֲסוּקִין בּוֹ, וּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי — לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. טַעְמָא דְּאַתְחֵיל, הָא לָא אַתְחֵיל — לֹא יַתְחִיל! שָׁאנֵי תְּפִלָּה דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. וַהֲרֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרָיו דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּתְנַן עַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו! אֶלָּא: קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, וּתְפִלָּה דְּרַבָּנַן
MISHNA: Ezra the Scribe decreed that one who is ritually impure because of a seminal emission may not engage in matters of Torah until he has immersed in a ritual bath and purified himself. This halakha was accepted over the course of many generations; however, many disputes arose with regard to the Torah matters to which it applies. Regarding this, the mishna says: If the time for the recitation of Shema arrived and one is impure due to a seminal emission, he may contemplate Shema in his heart, but neither recites the blessings preceding Shema, nor the blessings following it. Over food which, after partaking, one is obligated by Torah law to recite a blessing, one recites a blessing afterward, but one does not recite a blessing beforehand, because the blessing recited prior to eating is a requirement by rabbinic law. And in all of these instances Rabbi Yehuda says: He recites a blessing beforehand and thereafter in both the case of Shema and in the case of food. GEMARA: Ravina said: That is to say, from the mishna that contemplation is tantamount to speech. As if it would enter your mind that it is not tantamount to speech, then why does one who is impure because of a seminal emission contemplate? It must be that it is tantamount to speech. The Gemara rejects this: But what are you saying, that contemplation is tantamount to speech? Then, if one who is impure because of a seminal emission is permitted to contemplate, why does he not utter the words with his lips? The Gemara answers: As we found at Mount Sinai. There one who had sexual relations with a woman was required to immerse himself before receiving the Torah, which was spoken and not merely contemplated. Here, too, it was decreed that one who was impure due to a seminal emission may not recite matters of Torah out loud until he immerses himself. And Rav Ḥisda said that the opposite conclusion should be drawn from the mishna: Contemplation is not tantamount to speech, as if it would enter your mind that contemplation is tantamount to speech, then one who is impure because of a seminal emission should ab initio, utter Shema with his lips. The Gemara challenges this argument: But what are you saying, that contemplation is not tantamount to speech? If so, why does he contemplate? Rabbi Elazar said: So that a situation will not arise where everyone is engaged in reciting Shema and he sits idly by. The Gemara asks: If that is the only purpose, let him study another chapter and not specifically Shema or one of the blessings. Rav Adda bar Ahava said: It is fitting that one engage in a matter in which the community is engaged. The Gemara challenges: And prayer, which is also a matter in which the community is engaged, and we learned in the mishna: One who was standing in prayer and remembered that he is one who experienced a seminal emission and did not yet immerse himself should not interrupt his prayer, rather he should abridge it. The Gemara infers: The reason is because he already began to pray; however, if he did not yet begin, then he should not begin, even by means of contemplation. The Gemara responds: Prayer is different in that it does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven. The Gemara rejects this: And Grace after Meals does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, and yet we learned in the mishna: Over food, one recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. Rather, the differences must be explained otherwise: The recitation of Shema and Grace after Meals are both mitzvot by Torah law, while prayer is only by rabbinic law. Therefore, one who is impure need not pray.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. לְמֵימְרָא דְקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה בַּעַל קֶרִי מוּתָּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִנַּיִן לְבַעַל קֶרִי שֶׁאָסוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ׳״. מָה לְהַלָּן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין, אַף כָּאן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין!
We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says with regard to one who experiences a seminal emission; he recites a blessing beforehand and afterward in both the case of Shema and in the case of food. The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Yehuda holds that one who experienced a seminal emission is permitted to engage in matters of Torah? Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: From where in the Torah is it derived that one who experiences a seminal emission is prohibited from engaging in matters of Torah? As it is stated: “Just take heed and guard your soul diligently lest you forget the things your eyes have seen, and lest they depart from your heart, for all the days of your life, and you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9), from which we derive, among other things, the obligation to study Torah. And, juxtaposed to it, is the verse: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb” (Deuteronomy 4:10). This juxtaposition teaches us that just as below, at the revelation at Mount Sinai, those who experienced a seminal emission were prohibited and were commanded to refrain from relations with their wives and immerse themselves, so too here, throughout the generations, those who experience a seminal emission are prohibited from engaging in Torah study.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עֲשָׂאָן רַבִּי יְהוּדָה כְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ. דְּתַנְיָא: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחוֹרֵב״, מָה לְהַלָּן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ, אַף כָּאן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ. מִכָּאן אָמְרוּ: הַזָּבִים וְהַמְצֹרָעִים וּבָאִין עַל נִדּוֹת — מוּתָּרִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, לִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּגְמָרָא וּבָהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת. אֲבָל בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹנֶה הוּא בָּרְגִילִיּוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַצִּיעַ אֶת הַמִּשְׁנָה. רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: מַצִּיעַ הוּא אֶת הַמִּשְׁנָה, וְאֵינוֹ מַצִּיעַ אֶת הַגְּמָרָא. רַבִּי נָתָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם אוֹמֵר: אַף מַצִּיעַ אֶת הַגְּמָרָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר אַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ כׇּל עִיקָּר. וְאָמְרִי לַהּ: לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כׇּל עִיקָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹנֶה הוּא בְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁרָאָה קֶרִי, וְהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, שְׁנֵה לָנוּ פֶּרֶק אֶחָד בְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ. יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לָהֶם. אָמְרוּ לוֹ: לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, שׁוֹנֶה הוּא בְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ?! אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיקֵל אֲנִי עַל אֲחֵרִים, מַחְמִיר אֲנִי עַל עַצְמִי. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הָיָה אוֹמֵר: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מְגַמְגֵּם לְמַעְלָה מֵרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר לֵיהּ: בְּנִי, פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְבָרֶיךָ, שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳״, מָה אֵשׁ אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵינָן מְקַבְּלִין טוּמְאָה
From here the Sages stated: Zavim, lepers, and those who engaged in intercourse with menstruating women, despite their severe impurity, are permitted to read the Torah, Prophets, and Writings, and to study Mishna and Gemara and halakhot and aggada. However, those who experienced a seminal emission are prohibited from doing so. The reason for this distinction is that the cases of severe impurity are caused by ailment or other circumstances beyond his control and, as a result, they do not necessarily preclude a sense of reverence and awe as he studies Torah. This, however, is not the case with regard to impurity resulting from a seminal emission, which usually comes about due to frivolity and a lack of reverence and awe. Therefore, it is inappropriate for one who experiences a seminal emission to engage in matters of in Torah.
כִּי אֲתָא זְעֵירִי, אֲמַר: בַּטְּלוּהָ לִטְבִילוּתָא. וְאָמְרִי לַהּ: בַּטְּלוּהָ לִנְטִילוּתָא. מַאן דְּאָמַר בַּטְּלוּהָ לִטְבִילוּתָא — כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. מַאן דְּאָמַר בַּטְּלוּהָ לִנְטִילוּתָא — כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא לָיֵיט אַמַּאן דִּמְהַדַּר אַמַּיָּא בְּעִידָּן צְלוֹתָא.
And the Gemara relates: When Ze’iri came from Eretz Yisrael to Babylonia, he succinctly capsulated this halakha and said: They abolished ritual immersion, and some say that he said: They abolished ritual washing of the hands. The Gemara explains: The one who says that they abolished immersion holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira that one who experienced a seminal emission is not required to immerse. And the one who says that they abolished washing of the hands holds in accordance with that which Rav Ḥisda cursed one who goes out of his way to seek water at the time of prayer.
מַאן דְּתָנֵי שְׁנָאָהּ, מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה וּמִשּׁוּם בִּטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וּמַאן דְּתָנֵי לְחָשָׁהּ — שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים.
The Gemara explains the rationale behind the two versions of this incident. The Sage who taught that ben Azzai taught the law openly in the market held that the leniency was due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote dereliction in the study of Torah. The ruling of Rabbi Yehuda ben Beteira eases the way for an individual who experienced a seminal emission to study Torah. This was also due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote the suspension of procreation, as one might abstain from marital relations to avoid the immersion required thereafter. And the Sage, who taught that ben Azzai only whispered this halakha to his students, held that he did so in order that Torah scholars would not be with their wives like roosters. If the purification process was that simple, Torah scholars would engage in sexual activity constantly, which would distract them from their studies.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדֵר גָּדוֹל גָּדְרוּ בָּהּ. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁתָּבַע אִשָּׁה לִדְבַר עֲבֵירָה. אָמְרָה לוֹ: רֵיקָא! יֵשׁ לְךָ אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁאַתָּה טוֹבֵל בָּהֶן? מִיָּד פֵּירַשׁ.
Regarding this, Rabbi Ḥanina said: They established a massive fence protecting one from sinning with their decree that one must immerse himself in forty se’a of water. As it was taught in a baraita: There was an incident involving one who solicited a woman to commit a sinful act. She said to him: Good-for-nothing. Do you have forty se’a in which to immerse and purify yourself afterwards? He immediately desisted. The obligation to immerse oneself caused individuals to refrain from transgression.
ותיקן טבילה לבעלי קריין דאורייתא הוא דכתיב (ויקרא טו, טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים דאורייתא הוא לתרומה וקדשים אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה:
The Gemara analyzes the last of the ten ordinances: And he instituted the requirement of immersion for those who experienced a seminal emission. The Gemara asks: But this is required by Torah law, as it is written: “And if the flow of seed go out from a man, then he shall bathe all his flesh in water” (Leviticus 15:16). The Gemara answers: By Torah law immersion is required only if one wishes to partake of teruma or sacrificial meat. Ezra came and further instituted that immersion is necessary even for reciting or studying matters of Torah.
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף יג עמוד ב
שאין דברי תורה מקבלין טומאה. יש מפרשים דלא שנא ק"ש ולא שנא קריאה אחרת לכל מילי אמרינן אין ד"ת מקבלין טומאה ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר דברי תורה אסור דהא אמרי' כי דבר ה' בזה וגו' זה הקורא ד"ת במבואות המטונפות והחמירו בזה יותר משאר כריתות דבכל שאר כריתות הכרת מכפר ובזה אינה מכפר אלא אף על פי שנכרת עונה בה:
שאין דברי תורה מקבלין טומאה. יש מפרשים דלא שנא ק"ש ולא שנא קריאה אחרת לכל מילי אמרינן אין ד"ת מקבלין טומאה ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר דברי תורה אסור דהא אמרי' כי דבר ה' בזה וגו' זה הקורא ד"ת במבואות המטונפות והחמירו בזה יותר משאר כריתות דבכל שאר כריתות הכרת מכפר ובזה אינה מכפר אלא אף על פי שנכרת עונה בה:
אתא איהו ותיקן אפילו לדברי תורה - לא קיימא לן הכי אלא כר' יהודה בן בתירא דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה כדאמר בראשית הגז (חולין דף קלו: ושם) ובמי שמתו (ברכות דף כב.) האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי וא"ת דהיכי אלים ר' יהודה לבטל תקנת עזרא וי"ל דדלמא סבר דלא תיקן עזרא דבר זה אי נמי התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל דבכי האי גוונא מותר כדאמר בריש מועד קטן (דף ג:) אי נמי לא פשט איסורו ברוב ישראל כדאמרינן גבי שמן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לו.) ואע"ג דמשמע התם דאי דניאל גזר עליו לא היה ר' יהודה נשיאה יכול לבטלו אע"פ שלא פשט היינו במילתא דכתיב בקרא אבל תקנת עזרא לא כתיב בקרא והא דדריש במי שמתו (ברכות דף כא:) מדכתיב והודעת לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת מה להלן בעלי קריין אסורין כו' אסמכתא היא דהא עזרא תיקן והא דאמר במי שמתו (שם דף יח:) גבי בניהו דתבר גזיזא דברדא ונחת וטבל לא לדברי תורה דאכתי עזרא לא הוה אלא לאכול חולין בטהרה:
ותיקן טבילה לבעלי קריין. והאידנא נהוג כרבי יהודה דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה. ואם תאמר היאך בטל רבי יהודה מה שתיקן עזרא ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (מגילה ג, א). וי"ל דשמא סבור דמעולם לא תיקן עזרא בכך. אי נמי שהתנה עזרא שהרוצה לבטל יבטל וכדאמר בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, ב) שמותר לבטל.
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף יג עמוד ב
כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא וא"ת והא אמרינן (דף כב ב) דעזרא תקן טבילה לבעלי קריין והאיך היו יכולין לבטל תקנת עזרא ואית דאמר מפני שראו שלא היו יכולין הציבור לעמוד בה והנכון יותר שלא פשטה זאת התקנה בכל ישראל ותקנה שלא פשטה בכל ישראל יכולין לבטלה
כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא וא"ת והא אמרינן (דף כב ב) דעזרא תקן טבילה לבעלי קריין והאיך היו יכולין לבטל תקנת עזרא ואית דאמר מפני שראו שלא היו יכולין הציבור לעמוד בה והנכון יותר שלא פשטה זאת התקנה בכל ישראל ותקנה שלא פשטה בכל ישראל יכולין לבטלה
א"ר יעקב בר אבון כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל
ר' אחא בשם תנחום ביר' חייא ביומוי ר' יהושע בן לוי ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה
אמר להן רבי יהושע בן לוי חבר שהוא גודר את ישראל מן העבירה אתם מבקשים לעקור אותו מהו גודר ישראל מן העבירה מעשה בשומר כרמים אחד שבא להיזקק עם אשת איש עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה מעשה באחד שבא להיזקק עם שפחתו של רבי אמרה לו אם אין גבירתי טובלת איני טובלת א"ל ולא כבהמה את אמרה לו ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל שנאמר (שמות כב) כל שוכב עם בהמה מות יומת
א"ר חייא בר ווה כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי ובא ושונה כל צורכו ומתוך שאתה אומר אסור הוא בא ושונה כל צורכו
כל הטמאין קורין בתורה וקורין שמע ומתפללין חוץ מבעל קרי שבא מקלות ראש לכך אסור בד"ת ובק"ש ובתפלה והאידנא שרי דאמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כר"י בן בתירא בד"ת דאמר ד"ת אין מקבלין טומאה וא"צ טבילה וכן כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר"י ב"ב ולאו דוקא לטבילותא אלא הוא הדין נמי רחיצה בט' קבין לא בעי דהא ר"י לא מצריך אפילו רחיצה וקאמר דנהוג עלמא כוותיה לגמרי כתב רב אלפס איכא מ"ד הא דאמר בטלו לטבילותא בין לד"ת בין לק"ש ותפלה ואיכא למ"ד דוקא לד"ת אבל לתפלה בעי טבילה ולאו דוקא טבילה אלא רחיצה בט' קבין ורבינו האי ז"ל כתב כיון דבגמרא ליכא האי מילתא בהדיא נקוט מנהג כל ישראל בידך שבעלי קריין אע"פ שאין להם מים אינן מתפללין עד שירחצו וה"ר ישעיה כתב שאין חילוק בין ק"ש לתפלה וכ"כ בה"ג והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בק"ש ותפלה ויורד לפני התיבה קמי טבילה ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא דנהיגי ביה והאידנא לא נהוג בטבילה ולא ברחיצה לא לד"ת וק"ש ולא לתפלה וכ"כ הראב"ד לא נהוג עלמא כר"י אלא בטבילה אבל ברחיצה לא נהוג כותיה וזעירי מצריך ט' קבין ומיהו בכל מקומותינו לא נהוג (ס"א נהוג) כותיה אף בט' קבין וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם גבי יוה"כ אסור בתשמיש המטה השתא ברחיצה אסור בתשמיש לכ"ש כלומר אסור לו להתפלל בעודו בעל קרי עד שיטבול וכיון שאסור ברחיצה כ"ש בתשמיש המטה ומשני במקום שאין טובלין ואם איתא שצריך ט' קבין מאי משני אכתי ברחיצה אסור כ"ש בתה"מ:
ואהא דתני ר"י בן בתירא שאין ד"ת מקבלים טומאה כתבו תלמידי ה"ר יונה בפ' מי שמתו י"מ דל"ש ק"ש ל"ש קריאה אחרת לכל מילי אמרינן דאין ד"ת מקבלין טומאה ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר ד"ת אסור דהא אמרינן כי דבר ה' בזה וגו' זה הקורא ד"ת במבואות המטונפות והחמירו בזה יותר משאר כריתות דבכל שאר כריתות הכרת מכפר ובזה אינו מכפר אלא אע"פ שנכרת עונה בה עכ"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דמשמע מדבריו שלא אסרו לקרות במבואות המטונפים אלא ד"ת אבל ק"ש לא דאין ד"ת מקבלין טומאה והא ודאי כשגגה שיוצאה מלפני השליט היא דהא בפ' מי שמתו (ברכות כד:) גבי ההיא דמבואות המטונפים תניא בהדיא לא יקרא ק"ש ועוד דאין ד"ת מקבלים טומאה משמע כל ד"ת דאל"כ לא הל"ל אלא אין ק"ש מקבלת טומאה ועוד דר"י דאמר אין ד"ת מקבלים טומאה מקרא מייתי לה דכתיב הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אינם מקבלים טומאה וכי היכי דשייכא האי דרשא בק"ש ה"נ שייכא בשאר ד"ת ועוד דאם איתא דמבואות המטונפות מותר לקרות ק"ש ה"ה דבמקום שיש בו צואה ומי רגלים נמי שרי דמ"ש וא"א לומר כן דהא סוגיין בכוליה פרק מי שמתו דאסור לקרות ק"ש במקום שיש בו צואה ומי רגלים או גרף או עביט עד שירחיק מאחריו ד"א ומלפניו כמלא עיניו ואדרבא ק"ש חמור משאר ד"ת לענין ריח רע שאין לו עיקר כמו שנתבאר בסימן ע"ט הילכך ודאי לא שאני לן בין ק"ש לשאר ד"ת דבכולהו במקום שיש בו צואה או טינופת אסור משום והיה מחניך קדוש ומה שאמרו אין ד"ת מקבלין טומאה היינו במקום שאין בו שום טינוף כלל וגם האדם הקורא נקי מטינוף אלא שהוא טמא שנגע בשום טומאה או שיצתה טומאה מגופו כגון שהוא זב או בעל קרי בהא אמרינן דאין ד"ת מקבלין טומאה ובין ק"ש בין ד"ת מותר לקרות וזה היה פשוט אצלנו בשאר טמאים ומתקנת עזרא היינו אוסרים לבעל קרי ואתא ר"י ב"ב והתירו וקרא דהלא כה דברי כאש אסמכתא בעלמא הוא דהא עזרא נמי ידע דאין ד"ת מקבלין טומאה ואפ"ה גזר על בעל קרי וכבר כתבו התוספות בס"פ מרובה (שם) וה"ר יונה בפרק מי שמתו והרמב"ם בסוף הל' ק"ש טעם לדבר היאך היה כח לר"י ב"ב לבטל תקנת עזרא:
ומ"ש רבינו ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא וכו' הם דברי עצמו והביא ראיה ממה שכתב הראב"ד לא נהוג עלמא כר' יהודה אלא בטבילה וכו' ועד סוף הסי' הכל הוא לשון הראב"ד וביאור דבריו כלומר אע"ג דר' יהודה לא מצריך אפי' רחיצה כדמשמע ממאי דאמר פתח פיך ויאירו דבריך וכמו שכתבתי לעיל זעירי לא אמר דבטלוה אלא לטבילותא אבל לא לרחיצה שאע"פ שלא היו טובלין היו רוחצין בט' קבין ואע"פ דביומי דזעירי לא נהוג כר' יהודה אלא בענין טבילה אבל לא בענין רחיצה מיהו בכל מקומותינו נהוג כוותיה כלומר כר' יהודה גם בענין רחיצה בט' קבין דלא צריך ומשום דאיכא לאקשויי כיון דזעירי דאמר דנהוג כר' יהודה לא אמר דנהוג כוותיה אלא לבטל טבילותא אבל לבטל רחיצה לא נהוג כוותיה מהיכא תיתי לן לבטל גם הרחיצה לכך כתב שסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפרק בתרא דיומא אהא דתנן י"ה אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובתשמיש המטה אתמהה ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן תפתר במקום שאין טובלין והכי איתא נמי בפ"ק דתענית ומפרש הראב"ד דהכי פריך כיון דתני אסור ברחיצה למה הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המטה דכיון שאם שימש מטתו א"א לו להתפלל עד שירחץ והוא אסור ברחיצה לא היה צריך לשנות שאסור בתשמיש ומשני במקום שאין טובלין לקירויין איצטריך לאשמועינן דאסור בתשמיש ומקום שאין טובלים דקאמר על כרחך לומר דהיינו שאינם רוחצים כלל דאל"כ מאי משני הא אע"ג דאינם טובלים מאחר שהם רוחצים הדרא קושיין לדוכתא כיון דתני אסור ברחיצה ל"ל למיתני אסור בתשמיש אלא ודאי מקום שאינם טובלים ולא רוחצים קאמר אלמא יש מקומות שנוהגים שלא לרחוץ כלל כמו שאנו נוהגים וגם הרשב"א הביא בפרק מי שמתו ירושלמי זה ופירשו כמו שפירש הראב"ד שיש מקומות שאינם רוחצים כלל וכן נהגו בכל מקומותינו ע"כ והרמב"ם כתב בסוף הלכות ק"ש שנהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והן בעלי קריין ובפ"ד מה' תפלה כתב שעזרא תיקן שלא יקרא ב"ק בד"ת עד שיטבול וב"ד שעמדו אח"כ התקינו אף לתפלה שלא יתפלל ב"ק עד שיטבול וכבר בטלה תקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה ואח"כ כתב מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלהיך בד"א בבריא או בחולה שבעל אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז אין בהם מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהם ומתפללים עכ"ל ומה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו אמר רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאנסו ט' קבין אבל חולה לאנסו פטור מכלום ופירש"י דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו כלומר שמשמש מטתו ע"כ וכיון דקי"ל דבטלוה לטבילותא וס"ל לבני שנער וספרד דלא בטלו אלא לד"ת אבל לתפלה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא בעי א"כ בריא בין מרגיל בין שאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכים רחיצה בתשעה קבין דרחיצה בתשעה קבין אחר התקנה כטבילה קודם התקנה וחולה לאנסו פטור מכלום דבזמן התקנה נמי היה פטור והוה תמיהא לי כיון דקי"ל דבטלוה לטבילותא היאך רבא דבתרא הוה אסיק הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ומצאתי להרשב"א שכתב משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהוג כר"י ב"ב קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי לומר דאפילו מאן דלא נהיג כר"י ב"ב ועביד כתקנתא דעזרא ותקנתא דרבנן דבתר עזרא בחולה המרגיל בריא לאנסו לא צריך אלא תשעה קבין וחולה לאנסו פטור מכלום עכ"ל: וכתב רבינו בסימן רמ"א ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו מחמירין על עצמן וטובלין לקריין להתפלל וחומרא יתירא היא זו שאף להרי"ף שכתב שיש מצריכים טבילה לתפלה ל"ד טבילה אלא רחיצה בט' קבין ואני כתבתי למעלה שא"צ לא טבילה ולא רחיצה והמחמיר תע"ב ע"כ: והוי יודע דהני מ' סאה שהתקין עזרא לבעל קרי אפילו כולם מים שאובין כשרים וכדתנן במסכת מקואות ר"פ ח' מקואות העכו"ם שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין אפילו נתמלאו בקילון וכן פי' שם הרמב"ם וה"ר שמשון ובפ' מי שמתו תניא בעל קרי שנתנו עליו ט' קבין מים טהור בד"א לעצמו אבל לאחרים כלומר ללמוד לאחרים מ' סאה רבי יהודה אומר מ' סאה מ"מ ואיפליגו אמוראי במילתיה דרבי יהודה ח"א לא שנו אלא בקרקע אבל בכלים לא וחד אמר אפילו בכלים נמי ופריך בגמרא בשלמא למ"ד אפילו בכלים היינו דקתני ר"י אומר מ' סאה מ"מ אלא למ"ד בקרקע אין בכלים לא מ"מ לאיתויי מים שאובים אלמא דלכ"ע מים שאובים כשרים אלא דמר מכשר אפילו לטבול בעודם בכלי ומ"ס שאע"פ שהן שאובין בעינן מיהא שיהיו בקרקע כעין טבילה. וגרסינן בפ"ב דגיטין (טז.) אמר רב פפא הרי אמרו בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור בעי רב פפא חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי תיקו ופירש"י ב"ק וכו' טהור לד"ת דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה והקלו על החולה בנתינת ט' קבין אפילו שאובין במסכת ברכות אבל לטהרו ליכנס במקדש בעינן מ' סאה: וחציו בטבילה. שנכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו נתן ט' קבין שאובין ע"כ וכיון דמידי דתקנתא דרבנן הוא נקטינן לקולא ואע"ג דתקנת עזרא ליתא האידנא כתבתי זה משום דנ"מ למי שקיבל עליו לנהוג כתקנת עזרא: ותשעה קבין שאמרו דוקא כששופכם עליו אבל לטבול בתוכם לא מהני מידי בין אם הם בכלי או בקרקע דגרסינן בפרק מי שמתו ר' זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא א"ל לשמעיה זיל ואייתי ט' קבין ושדי עילואי א"ל רבי חייא בר אבא ל"ל למר כולי האי והא יתיב מר בגוייהו א"ל כמ' סאה מה מ' סאה בטבילה ולא בנתינה אף ט' קבין בנתינה ולא בטבילה וכתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו רחיצת ט' קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה וכן מוכיח במשניות של טהרות עכ"ל ומפשט דבריו נראה לכאורה דבעינן שכל הט' קבין יהיו מכלי אחד ואינו כן דהא תנן בפרק ג' דמקואות בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין מכלי אחד מב' ומג' מצטרפין ומד' אין מצטרפין בד"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ופירש רבינו שמשון ט' קבין. בפרק מי שמתו תניא בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור ואמרינן התם בנתינה ולא בטבילה ואשמעינן מתניתין דמכלי אחד או שנים או ג' ובזמן שמתחיל השני עד שלא יפסיק הראשון מצטרפין מד' אין מצטרפין עכ"ל וגם הרמב"ם פ"ג דמקואות כתב כבר ביארנו בברכות שבעל קרי אם יהיה חולה וראה קרי לרצונו וכו' הנה הוא יספיק לו מן הטהרה לענין התפלה שישפוך על עצמו ט' קבין ואמרו שם שאלו הט' קבין שיטהר בהם ב"ק לתפלה או הג' לוגין שיטמא הטהור לתרומה צריך שיהיה שפיכתן מג' כלים לפחות ויהיה בזה אחר זה ולא יפסיק שפיכת אחד מהם עד שיתחיל הבא אחריו ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא הטהור ואם היה מד' ולמעלה אין מצטרפין לא לטהר ולא לטמא עכ"ל: ודע ששיעור ט' קבין מדדתי ומצאתי שהוא ארבע קלונדרינוש וחצי: כתוב בהגה"מ פ"ד בשם ראבי"ה הנשים נהגו טהרה ופרישות בעצמן בעת נדותן שאין הולכות לבה"כ ואף כשמתפללות אין עומדות בפני חבירותיהן. וכן ראיתי בדברי הגאונים וכשר המנהג כדאמרינן בבעל קרי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל המחמיר בה מאריכין ימיו ושנותיו וה"ה באחרים עכ"ל. וכתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן קל"ב שהוא התיר בימים הנוראים וכה"ג שרבות מתאספות לב"ה לשמוע תפלה וקריאה שילכו לב"ה וסמך ארש"י שמתירו מפני נחת רוח לנשים כי היו להן לעצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בציבור והמה יעמדו חוץ עכ"ל. והשתא נשי דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לב"ה וכתב ר"י בנתיב כ"ו ח"ג שראה אנשים ונשים טועים לומר שהיולדת צריכה ליזהר מליכנס בב"ה עד שיעברו מ' לזכר ופ' לנקבה ומנהג בטעות הוא וצריך למחות בידן:
בעל קרי מותר בק"ש. ובו ס"א:
כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין חוץ מבעל קרי שהוציאו עזרא מכלל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין בק"ש ובתפלה עד שיטבול כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ואח"כ בטלו אותה תקנה והעמידו הדבר על הדין שאף בעל קרי מותר בד"ת ובק"ש ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין וכן פשט המנהג: הגה יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל וכן עיקר (רש"י הלכות נדה) אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה. ובימי ליבון נהגו היתר ואפילו במקום שנהגו להחמיר בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים לילך לבהכ"נ מותרין לילך לב"ה כשאר נשים כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו חוץ: (פסקי מהרי"א סי' קל"ב):
כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין חוץ מבעל קרי שהוציאו עזרא מכלל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין בק"ש ובתפלה עד שיטבול כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ואח"כ בטלו אותה תקנה והעמידו הדבר על הדין שאף בעל קרי מותר בד"ת ובק"ש ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין וכן פשט המנהג: הגה יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל וכן עיקר (רש"י הלכות נדה) אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה. ובימי ליבון נהגו היתר ואפילו במקום שנהגו להחמיר בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים לילך לבהכ"נ מותרין לילך לב"ה כשאר נשים כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו חוץ: (פסקי מהרי"א סי' קל"ב):
One Who Has Had a Seminal Emission is Permitted In the Recitation of the Sh'ma, containing 1 s'if
All those who are ritually impure read from the Torah, and recite the Recitation of the Sh;ma, and pray [the Amidah] - except for the baal keri [one who has an emission] who was excepted by Ezra from the rest of the ritually impure, and he [Ezra] prohibited him [the baal keri] whether with words of the Torah, whether with the Recitation of the Sh'ma, or whether with prayer [i.e. the Amidah] until he immersed, so that scholars would not be found to be [frequently intimate] with their wives like roosters. And afterwards they annulled that enactment, and they the matter stand as the [original] law, that even the baal keri is permitted with regard to words of Torah, the Recitation of the Sh'ma, and prayer [i.e the Amidah] without immersion and without washing with nine kabs [of water], and such is the ordinary practice. Gloss: There are those who wrote that a menstruant woman in the days when she sees [blood] may not enter the synagogue or pray [the Amidah], or mention the Name, or touch the [Torah] scroll (Hagahot Maimuni ch. 4); and there are those who say that she is permitted in all [of those], and that is the correct opinion (Rashi, Laws of Niddah). But the practice in these lands [Ashkenaz] is according to the first opinion. And in the "clean days" [after menstruation, but before immersion] we practice [that there is] permission [to do these things] in a place where they practice stricture during the High Holidays, and similar cases where many assemble to go the synagogue, they are permitted to go to the synagogue like the rest of the women, for it is a great sadness for them, that all are assembled and they stand outside (Terumat HaDeshen, Part II 132).
All those who are ritually impure read from the Torah, and recite the Recitation of the Sh;ma, and pray [the Amidah] - except for the baal keri [one who has an emission] who was excepted by Ezra from the rest of the ritually impure, and he [Ezra] prohibited him [the baal keri] whether with words of the Torah, whether with the Recitation of the Sh'ma, or whether with prayer [i.e. the Amidah] until he immersed, so that scholars would not be found to be [frequently intimate] with their wives like roosters. And afterwards they annulled that enactment, and they the matter stand as the [original] law, that even the baal keri is permitted with regard to words of Torah, the Recitation of the Sh'ma, and prayer [i.e the Amidah] without immersion and without washing with nine kabs [of water], and such is the ordinary practice. Gloss: There are those who wrote that a menstruant woman in the days when she sees [blood] may not enter the synagogue or pray [the Amidah], or mention the Name, or touch the [Torah] scroll (Hagahot Maimuni ch. 4); and there are those who say that she is permitted in all [of those], and that is the correct opinion (Rashi, Laws of Niddah). But the practice in these lands [Ashkenaz] is according to the first opinion. And in the "clean days" [after menstruation, but before immersion] we practice [that there is] permission [to do these things] in a place where they practice stricture during the High Holidays, and similar cases where many assemble to go the synagogue, they are permitted to go to the synagogue like the rest of the women, for it is a great sadness for them, that all are assembled and they stand outside (Terumat HaDeshen, Part II 132).
[ב] ואחר כך בטלו וכו'. משום ביטול תורה ומשום ביטול פריה ורביה וכן פשט המנהג בכל העולם, אך יש אנשי מעשה שטובלין לקריין, ואם קשה עליהם שופכין עליהן תשעה קבין והוא שיעור ט"ו קווארט פולניש, ואינו מהני אלא כשמשפיכין אליו אבל לטבול בתוכה לא מהני בין הם בכלי בין הם בקרקע ארבעים סאה מים שאובין בקרקע טובלין בו אבל לא בכלי ועיין לקמן סוף סימן תר"ו נתבאר ביותר:
(ב) ואח"כ בטלו - ומ"מ מי שירצה לנהוג ולטבול תע"ב ודוקא אם עי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה ואפשר דאפילו אם עי"ז יתבטל מתפלה בצבור ג"כ אין נכון להחמיר בזה: