Rabbi E. Tauber- Thoughts for a Jewish Home- The Torah Approach to Controversy

מנחות נ״ג ב

בן ידיד זה אברהם דכתיב (ירמיהו יא, טו) מה לידידי בביתי ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב (תהלים פד, ב) מה ידידות משכנותיך לידיד זה הקב"ה דכתיב (ישעיהו ה, א) אשירה נא לידידי בחלקו של ידיד זה בנימין שנאמר (דברים לג, יב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל דכתיב (ירמיהו יב, ז) נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים יבא טוב זה משה דכתיב (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא ויקבל טוב זו תורה דכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם מטוב זה הקב"ה דכתיב (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל לטובים אלו ישראל דכתיב (תהלים קכה, ד) הטיבה ה' לטובים יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו יבא זה זה משה דכתיב (שמות לב, א) כי זה משה האיש ויקבל זאת זו התורה דכתיב (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה מזה זה הקב"ה דכתיב (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו לעם זו אלו ישראל שנאמר (שמות טו, טז) עם זו קנית א"ר יצחק בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש אמר לו מה לידידי בביתי אמר לו על עיסקי בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו אמר לו שמא בשוגג חטאו אמר לו (ירמיהו יא, טו) עשותה המזימתה אמר לו שמא מיעוטן חטאו אמר לו הרבים היה לך לזכור ברית מילה אמר לו (ירמיהו יא, טו) ובשר קודש יעברו מעליך אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה אמר לו (ירמיהו יא, טו) כי רעתיכי אז תעלוזי מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה יצתה בת קול ואמרה לו (ירמיהו יא, טז) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מה זית זו אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן (ירמיהו יא, טז) לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו אמר רבי חיננא בר פפא לקול מיליהן של מרגלים ניתרועעו דליותיהן של ישראל דאמר רבי חיננא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה (במדבר יג, לא) כי חזק הוא ממנו אל תיקרי ממנו אלא ממנו כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם מתקיף לה ר' חייא בר' חיננא האי לקול המולה גדולה לקול מלה מיבעיא ליה אלא אמר לו הקב"ה לאברהם קולך שמעתי וחמלתי עליהם אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכיות כל אחת ואחת כשיעור ארבע מלכיות השתא כל חדא וחדא מאי דפסיק לה ואיכא דאמרי אני אמרתי בזה אחר זה עכשיו בבת אחת אמר רבי יהושע בן לוי למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא ואמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין ר"מ אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמיצן [וכו'] מאי חסירה או יתירה אמר רב חסדא עיסת השאור עבה נמצאת יתירה מדת העשרון רכה נמצאת חסירה סוף סוף כי קא כייל לעשרון קא כייל רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לכמות שהן היתה משערינן ולישקול פורתא מיניה וליחמציה מאבראי וליתיה ונילושיה בהדיה גזירה דלמא אתי לאיתויי מעלמא ת"ר אין מחמיצין

Menachot 53b

In the phrase: Son of yadid, this yadid is Abraham, as it is written: “What has My beloved [lididi] to do in My house” (Jeremiah 11:15). This verse is referring to Abraham, as will be explained. In the phrase: And build yadid, this yadid is the Temple, as it is written: “How lovely [yedidot] are Your tabernacles” (Psalms 84:2). And with regard to the term in the phrase: For Yadid, this is the Holy One, Blessed be He, as it is written: “Let me sing of my Beloved [lididi]” (Isaiah 5:1). In the portion of yadid; this yadid is the tribe of Benjamin, in whose territory the Temple was built, as it is stated that Moses blessed Benjamin in the following terms: “Of Benjamin he said: The beloved [yedid] of the Lord shall dwell in safety by Him” (Deuteronomy 33:12). And let yedidim achieve atonement through it; these yedidim are the Jewish people, as it is written with regard to them: “I have given the dearly beloved [yedidut] of My soul into the hand of her enemies” (Jeremiah 12:7). Rabbi Ezra stated another, similar homily: Let the good one come and receive the good from the Good for the good ones. He explained: Let the good one come; this good is Moses, as it is written about him: “And when she saw him that he was a goodly child” (Exodus 2:2). And receive the good; this good is the Torah, as it is written about the Torah: “For I give you a good doctrine; do not forsake my Torah” (Proverbs 4:2). From the Good; this is referring to the Holy One, Blessed be He, as it is written: “The Lord is good to all” (Psalms 145:9). For the good ones; these good ones are the Jews, as it is written with regard to them: “Do good, Lord, to the good ones” (Psalms 125:4). Rabbi Ezra stated yet another homily structured in a similar manner. Let this one come and receive this from this One for this people. He explained: Let this one come; this is referring to Moses, as it is written about him: “For as for this Moses, the man who brought us up out of the land of Egypt” (Exodus 32:1). And receive this; this is referring to the Torah, as it is written: “And this is the Torah which Moses set before the children of Israel” (Deuteronomy 4:44). From this One; this is referring to the Holy One, Blessed be He, as it is written: “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). For this people; these people are the Jews, as it is stated about them: “This people that You have gotten” (Exodus 15:16). § It was stated above that the verse: “What has My beloved to do in My house,” is a reference to Abraham. The Gemara homiletically interprets the complete verse and the one after it: “What has My beloved to do in My house, seeing that she has performed lewdness with many, and the hallowed flesh is passed from you? When you do evil, then you rejoice. The Lord called your name a leafy olive tree, fair with goodly fruit; with the sound of a great tumult He has kindled fire upon it, and its branches are broken” (Jeremiah 11:15–16). Rabbi Yitzḥak says: At the time when the First Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, found Abraham standing in the Temple. He said to Abraham: “What has My beloved to do in My house?” Abraham said to God: I have come over matters concerning my children, to discover why God is destroying the Temple and exiling them from Eretz Yisrael. God said to Abraham: The reason is that your children sinned, and therefore they are being exiled from the land. Abraham said to God: Perhaps they sinned unwittingly, and they do not deserve such a terrible punishment. God said to him: “Seeing that she has performed lewdness [hamzimmata],” i.e., her evil actions were intentional. Abraham further said to God: Perhaps only a minority of Jews sinned, and the rest of the people should be spared punishment. God said to him: “With many,” i.e., the majority of the people are culpable. Abraham continued to contend: Even so, You should have remembered the merit of the covenant of circumcision, which would have protected them from retribution. God said to him: “And the hallowed flesh is passed from you,” as they neglected the mitzva of circumcision. Abraham persisted and said to God: Perhaps if You would have waited for them, they would have returned in repentance. God said to him: “When you do evil then you rejoice.” That is, it is proper for them to be punished without delay, and they should not be given time to repent, since when they sin and are not punished they rejoice and live at ease, and rather than repent they are encouraged to do more evil. Once all his arguments had been refuted, Abraham immediately placed his hands on his head in an act of mourning, and was screaming and crying. And he said to God: Is it conceivable, Heaven forbid, that the Jewish people have no further opportunity for remedy? A Divine Voice emerged and said to him the continuation of the verse: “The Lord called your name a leafy olive tree, fair with goodly fruit.” Just as with regard to this olive tree, its final purpose is fulfilled at its end, when its fruit is picked, so too, with regard to the Jewish people, their final purpose will be fulfilled at their end, i.e., they will ultimately repent and return to Me. The Gemara analyzes the last part of the same verse: “With the sound of a great tumult [hamulla] He has kindled fire upon it, and its branches [daliyyotav] are broken” (Jeremiah 11:16). Rabbi Ḥinnana bar Pappa says: From the sound of the words [milleihen] of the spies that Moses sent to Eretz Yisrael and who brought back an evil report, the branches of the Jewish people were broken. As Rabbi Ḥinnana bar Pappa says: The spies said a serious statement at that moment: “They are stronger than us” (Numbers 13:31). Do not read the phrase as: “Stronger than us [mimmenu],” but rather read it as: Stronger than Him [mimmennu], meaning that even the Homeowner, God, is unable to remove His belongings from there, as it were. The spies were speaking heresy and claiming that the Canaanites were stronger than God Himself. Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Ḥinnana, objects to this interpretation. This phrase: “With the sound of a great tumult [hamulla],” is problematic according to your claim that it is a reference to the words of the spies. According to your interpretation, it should have stated: With the sound of a word [mila]. Rather, Rabbi Ḥiyya interprets this phrase in accordance with the earlier explanation that these verses are referring to Abraham’s discussion with God at the time of the destruction of the Temple. The Holy One, Blessed be He, said to Abraham: I heard your voice, and I took pity [ḥamalti] on the Jewish people and will punish them less harshly. I had previously said that the Jews will be subjugated by four kingdoms: Babylonia, Persia, Greece, and Rome, and each and every one of these kingdoms will subjugate them for the measure of time I had originally set for their subjugation to all four kingdoms put together. But now that you have prayed for them, the Jewish people will be subjugated to each one of these four kingdoms only for the amount of time stipulated for each one separately. And there are those who say that God said the following to Abraham: I initially said that these kingdoms will rule over the Jews one after the other, each of them for a separate period. Now I decree that their dominion shall occur simultaneously in different geographical regions, which will shorten the overall duration of the subjugation. The verse in Jeremiah compares the Jewish people to an olive tree: “The Lord called your name a leafy olive tree.” Rabbi Yehoshua ben Levi says: Why were the Jewish people likened to an olive tree? It is to tell you that just as the leaves of an olive tree never fall off, neither in the summer nor in the rainy season, so too, the Jewish people will never be nullified, neither in this world nor in the World-to-Come. And Rabbi Yoḥanan says: Why were the Jewish people likened to an olive tree? It is to tell you that just as an olive tree brings forth its oil only by means of crushing and breaking, so too, the Jewish people, if they sin, return to good ways only by means of suffering. § The mishna teaches that Rabbi Meir says: With regard to the leaven added to the dough to facilitate leavening, one separates part of the flour for the meal offerings from within the flour of the meal offerings themselves and leavens the meal offerings with it. Rabbi Yehuda maintains that one brings the leaven from another, aged, dough. The Rabbis subsequently questioned Rabbi Yehuda’s opinion, claiming that according to his ruling the measure of the meal offering would be lacking or would be greater than required. The Gemara inquires: What is the meaning of: Lacking or greater? Rav Ḥisda said: If the leavening dough that was brought from elsewhere is stiff, as its flour was mixed with a small amount of water, and it is relatively small in volume, when this stiff leaven is measured with the fine flour, the amount of fine flour for the meal offering is found to be greater than a tenth of an ephah when the measuring vessel is filled. This is because it will be necessary to add more flour to make up for the small volume of leavening dough. Conversely, if the leavening dough is soft, i.e., its flour was mixed with a larger amount of water, its volume will be larger than it should be, which will mean that the measuring vessel will be filled with less fine flour than normal, and the amount of flour is found to be lacking. The Gemara raises a difficulty with the interpretation of Rav Ḥisda: Why does it matter if the leavening dough is stiff or soft? Ultimately, when the one preparing the meal offering measures the leaven brought from elsewhere together with the fine flour used for the meal offering, he measures and reaches the requisite amount of a tenth of an ephah, as the measure is full either way. Rabba and Rav Yosef both say: In order to achieve the appropriate measure it is necessary to know how much flour the substance contained before water was added and it became dough. The reason is that one measures the tenth of an ephah in accordance with the amount there was of the flour of the leavening dough before it was mixed with water, together with the fine flour of the meal offering, and not in accordance with their present volume. The Gemara asks: But even according to the opinion of Rabbis, who hold that Rabbi Yehuda’s method may not be used because the amount might be lacking or be greater than it should be, let him take a little fine flour from the tenth of an ephah after it has been measured and found to be the requisite amount, and leaven it thoroughly outside the rest of the dough, and afterward bring it and knead it together with the rest of the dough. In this way it is possible to bring leaven from the outside and to be certain that the meal offering contains exactly the correct measure. The Gemara answers: One cannot proceed in this manner, due to a rabbinic decree. The reason for this decree is that people who would see this practice might mistakenly think that the leavened portion was not part of the original fine flour, and perhaps they will come to bring leavening dough for their meal offerings from elsewhere, i.e., leavening dough that has not been consecrated for the meal offering. § The Sages taught in a baraita: One may not leaven the meal offerings that come as leavened bread

בבא מציעא פ״ד א

כי האי מעשה לידיה פגע ביה אליהו אמר ליה עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה אמר ליה מאי אעביד הרמנא דמלכא הוא אמר ליה אבוך ערק לאסיא את ערוק ללודקיא כי הוו מקלעי ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו ולא הוה נגעה בהו אמרה להו ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם אמרו לה שלהן גדול משלנו כל שכן איכא דאמרי הכי אמרו לה (שופטים ח, כא) כי כאיש גבורתו איכא דאמרי הכי אמרו לה אהבה דוחקת את הבשר ולמה להו לאהדורי לה והא כתיב (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו שלא להוציא לעז על בניהם א"ר יוחנן איבריה דר' ישמעאל [בר' יוסי] כחמת בת תשע קבין אמר רב פפא איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין ואמרי לה בת שלשת קבין דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי אמר רבי יוחנן אנא אישתיירי משפירי ירושלים האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן נייתי כסא דכספא מבי סלקי ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא ההוא זהרורי מעין שופריה דר' יוחנן איני והאמר מר שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון ואילו ר' יוחנן לא קא חשיב ליה שאני ר' יוחנן דהדרת פנים לא הויא ליה ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי גמירי אורייתא כוותי אמרו ליה רבנן לא מסתפי מר מעינא בישא אמר להו אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר ר' אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין ר' יוסי בר חנינא אמר מהכא (בראשית מח, טז) וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהן אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים א"ל לסטאה בלסטיותיה ידע אמר ליה ומאי אהנת לי התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי אמר ליה אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה חלש דעתיה דרבי יוחנן חלש ריש לקיש אתאי אחתיה קא בכיא אמרה ליה עשה בשביל בני אמר לה (ירמיהו מט, יא) עזבה יתומיך אני אחיה עשה בשביל אלמנותי אמר לה (ירמיהו מט, יא) ואלמנותיך עלי תבטחו נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה

Bava Metzia 84a

Elijah the prophet encountered him and said to him: Until when will you inform on the nation of our God to be sentenced to execution? Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said to Elijah: What should I do? It is the king’s edict that I must obey. Elijah said to him: Faced with this choice, your father fled to Asia. You should flee to Laodicea rather than accept this appointment. § With regard to these Sages, the Gemara adds: When Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would meet each other, it was possible for a pair of oxen to enter and fit between them, under their bellies, without touching them, due to their excessive obesity. A certain Roman noblewoman [matronita] once said to them: Your children are not really your own, as due to your obesity it is impossible that you engaged in intercourse with your wives. They said to her: Theirs, i.e., our wives’ bellies, are larger than ours. She said to them: All the more so you could not have had intercourse. There are those who say that this is what they said to her: “For as the man is, so is his strength” (Judges 8:21), i.e., our sexual organs are proportionate to our bellies. There are those who say that this is what they said to her: Love compresses the flesh. The Gemara asks: And why did they respond to her audacious and foolish question? After all, it is written: “Answer not a fool according to his folly, lest you also be like him” (Proverbs 26:4). The Gemara answers: They answered her in order not to cast aspersions on the lineage of their children. The Gemara continues discussing the bodies of these Sages: Rabbi Yoḥanan said: The organ of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, was the size of a jug of nine kav. Rav Pappa said: The organ of Rabbi Yoḥanan was the size of a jug of five kav, and some say it was the size of a jug of three kav. Rav Pappa himself had a belly like the baskets [dikurei] made in Harpanya. With regard to Rabbi Yoḥanan’s physical features, the Gemara adds that Rabbi Yoḥanan said: I alone remain of the beautiful people of Jerusalem. The Gemara continues: One who wishes to see something resembling the beauty of Rabbi Yoḥanan should bring a new, shiny silver goblet from the smithy and fill it with red pomegranate seeds [partzidaya] and place a diadem of red roses upon the lip of the goblet, and position it between the sunlight and shade. That luster is a semblance of Rabbi Yoḥanan’s beauty. The Gemara asks: Is that so? Was Rabbi Yoḥanan so beautiful? But doesn’t the Master say: The beauty of Rav Kahana is a semblance of the beauty of Rabbi Abbahu; the beauty of Rabbi Abbahu is a semblance of the beauty of Jacob, our forefather; and the beauty of Jacob, our forefather, is a semblance of the beauty of Adam the first man, who was created in the image of God. And yet Rabbi Yoḥanan is not included in this list. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan is different from these other men, as he did not have a beauty of countenance, i.e., he did not have a beard. The Gemara continues to discuss Rabbi Yoḥanan’s beauty. Rabbi Yoḥanan would go and sit by the entrance to the ritual bath. He said to himself: When Jewish women come up from their immersion for the sake of a mitzva, after their menstruation, they should encounter me first, so that they have beautiful children like me, and sons learned in Torah like me. This is based on the idea that the image upon which a woman meditates during intercourse affects the child she conceives. The Rabbis said to Rabbi Yoḥanan: Isn’t the Master worried about being harmed by the evil eye by displaying yourself in this manner? Rabbi Yoḥanan said to them: I come from the offspring of Joseph, over whom the evil eye does not have dominion, as it is written: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain [alei ayin]” (Genesis 49:22); and Rabbi Abbahu says: Do not read the verse as saying: “By a fountain [alei ayin]”; rather, read it as: Those who rise above the evil eye [olei ayin]. Joseph’s descendants are not susceptible to the influence of the evil eye. Rabbi Yosei bar Ḥanina said that this idea is derived from here: “And let them grow [veyidgu] into a multitude in the midst of the earth” (Genesis 48:16). Just as with regard to fish [dagim] in the sea, the water covers them and the evil eye therefore has no dominion over them, as they are not seen, so too, with regard to the offspring of Joseph, the evil eye has no dominion over them. The Gemara relates: One day, Rabbi Yoḥanan was bathing in the Jordan River. Reish Lakish saw him and jumped into the Jordan, pursuing him. At that time, Reish Lakish was the leader of a band of marauders. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Your strength is fit for Torah study. Reish Lakish said to him: Your beauty is fit for women. Rabbi Yoḥanan said to him: If you return to the pursuit of Torah, I will give you my sister in marriage, who is more beautiful than I am. Reish Lakish accepted upon himself to study Torah. Subsequently, Reish Lakish wanted to jump back out of the river to bring back his clothes, but he was unable to return, as he had lost his physical strength as soon as he accepted the responsibility to study Torah upon himself. Rabbi Yoḥanan taught Reish Lakish Bible, and taught him Mishna, and turned him into a great man. Eventually, Reish Lakish became one of the outstanding Torah scholars of his generation. One day the Sages of the study hall were engaging in a dispute concerning the following baraita: With regard to the sword, the knife, the dagger [vehapigyon], the spear, a hand sickle, and a harvest sickle, from when are they susceptible to ritual impurity? The baraita answers: It is from the time of the completion of their manufacture, which is the halakha with regard to metal vessels in general. These Sages inquired: And when is the completion of their manufacture? Rabbi Yoḥanan says: It is from when one fires these items in the furnace. Reish Lakish said: It is from when one scours them in water, after they have been fired in the furnace. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: A bandit knows about his banditry, i.e., you are an expert in weaponry because you were a bandit in your youth. Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: What benefit did you provide me by bringing me close to Torah? There, among the bandits, they called me: Leader of the bandits, and here, too, they call me: Leader of the bandits. Rabbi Yoḥanan said to him: I provided benefit to you, as I brought you close to God, under the wings of the Divine Presence. As a result of the quarrel, Rabbi Yoḥanan was offended, which in turn affected Reish Lakish, who fell ill. Rabbi Yoḥanan’s sister, who was Reish Lakish’s wife, came crying to Rabbi Yoḥanan, begging that he pray for Reish Lakish’s recovery. She said to him: Do this for the sake of my children, so that they should have a father. Rabbi Yoḥanan said to her the verse: “Leave your fatherless children, I will rear them” (Jeremiah 49:11), i.e., I will take care of them. She said to him: Do so for the sake of my widowhood. He said to her the rest of the verse: “And let your widows trust in Me.” Ultimately, Rabbi Shimon ben Lakish, Reish Lakish, died. Rabbi Yoḥanan was sorely pained over losing him. The Rabbis said: Who will go to calm Rabbi Yoḥanan’s mind and comfort him over his loss? They said: Let Rabbi Elazar ben Pedat go, as his statements are sharp, i.e., he is clever and will be able to serve as a substitute for Reish Lakish. Rabbi Elazar ben Pedat went and sat before Rabbi Yoḥanan. With regard to every matter that Rabbi Yoḥanan would say, Rabbi Elazar ben Pedat would say to him: There is a ruling which is taught in a baraita that supports your opinion. Rabbi Yoḥanan said to him: Are you comparable to the son of Lakish? In my discussions with the son of Lakish, when I would state a matter, he would raise twenty-four difficulties against me in an attempt to disprove my claim, and I would answer him with twenty-four answers, and the halakha by itself would become broadened and clarified. And yet you say to me: There is a ruling which is taught in a baraita that supports your opinion. Do I not know that what I say is good? Being rebutted by Reish Lakish served a purpose; your bringing proof to my statements does not. Rabbi Yoḥanan went around, rending his clothing, weeping and saying: Where are you, son of Lakish? Where are you, son of Lakish? Rabbi Yoḥanan screamed until his mind was taken from him, i.e., he went insane. The Rabbis prayed and requested for God to have mercy on him and take his soul, and Rabbi Yoḥanan died.

קידושין ל׳ ב

(משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את וגו' ואומר (משלי ז, ג) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר (תהלים קכז, ד) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ואומר (תהלים קכ, ד) חצי גבור שנונים ואומר (תהלים מה, ו) חציך שנונים עמים תחתיך יפלו ואומר (תהלים קכז, ה) אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער מאי את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר (במדבר כא, יד) את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה ת"ר (דברים יא, יח) ושמתם סם תם נמשלה תורה כסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנא' לפתח חטאת רובץ ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך שנאמר ואליך תשוקתו ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר ואתה תמשל בו ת"ר קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואומר (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים להשיאו אשה מנלן דכתיב (ירמיהו כט, ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו היא הכי קאמר להו ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצו עלה אינשי ללמדו אומנות מנלן אמר חזקיה דאמר קרא (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו בנהר מאי טעמא חיותיה הוא רבי יהודה אומר כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות ליסטות ס"ד אלא כאילו מלמדו ליסטות מאי בינייהו איכא בינייהו דאגמריה עיסקא כל מצות האב על הבן וכו' מאי כל מצות האב על הבן אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה נשים חייבות והתניא האב חייב בבנו למולו ולפדותו אביו אין אמו לא אמר רב יהודה הכי קאמר כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו אחד אנשים ואחד נשים חייבין תנינא להא דת"ר איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהם שוים ת"ר נאמר (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום נאמר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ונאמר (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום נאמר (שמות כא, יז) מקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר (ויקרא כד, טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום אבל בהכאה ודאי אי אפשר וכן בדין ששלשתן שותפין בו ת"ר שלשה שותפין הן באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני

Kiddushin 30b

“Say to wisdom: You are my sister, and call understanding your kinswoman” (Proverbs 7:4), which indicates that one should be as knowledgeable in the Torah as in the identity of his sister. And it states: “Bind them upon your fingers, you shall write them upon the tablet of your heart” (Proverbs 7:3). And it states: “As arrows in the hand of a mighty man, so are the children of one’s youth” (Psalms 127:4). And it states: “Sharp arrows of the mighty” (Psalms 120:4). And it states: “Your arrows are sharp, the peoples fall under you” (Psalms 45:6). And it states: “Happy is the man who has his quiver full of them; they shall not be put to shame when they speak with their enemies in the gate” (Psalms 127:5). The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “enemies in the gate” with regard to Torah study? Rabbi Ḥiyya bar Abba says: Even a father and his son, or a rabbi and his student, who are engaged in Torah together in one gate become enemies with each other due to the intensity of their studies. But they do not leave there until they love each other, as it is stated in the verse discussing the places the Jewish people engaged in battle in the wilderness: “Therefore it is said in the book of the wars of the Lord, Vahev in Suphah [beSufa], and the valleys of Arnon” (Numbers 21:14). The word “vahev” is interpreted as related to the word for love, ahava. Additionally, do not read this as “in Suphah [beSufa]”; rather, read it as “at its end [besofa],” i.e., at the conclusion of their dispute they are beloved to each other. The Sages taught: “And you shall place [vesamtem] these words of Mine in your hearts” (Deuteronomy 11:18). Read this as though it stated sam tam, a perfect elixir. The Torah is compared to an elixir of life. There is a parable that illustrates this: A person hit his son with a strong blow and placed a bandage on his wound. And he said to him: My son, as long as this bandage is on your wound and is healing you, eat what you enjoy and drink what you enjoy, and bathe in either hot water or cold water, and you do not need to be afraid, as it will heal your wound. But if you take it off, the wound will become gangrenous. So too the Holy One, Blessed be He, said to Israel: My children, I created an evil inclination, which is the wound, and I created Torah as its antidote. If you are engaged in Torah study you will not be given over into the hand of the evil inclination, as it is stated: “If you do well, shall it not be lifted up?” (Genesis 4:7). One who engages in Torah study lifts himself above the evil inclination. And if you do not engage in Torah study, you are given over to its power, as it is stated: “Sin crouches at the door” (Genesis 4:7). Moreover, all of the evil inclination’s deliberations will be concerning you, as it is stated in the same verse: “And to you is its desire.” And if you wish you shall rule over it, as it is stated in the conclusion of the verse: “But you may rule over it” (Genesis 4:7). The Sages taught: So difficult is the evil inclination that even its Creator calls it evil, as it is stated: “For the inclination of a man’s heart is evil from his youth” (Genesis 8:21). Rav Yitzḥak says: A person’s evil inclination renews itself to him every day, as it is stated: “And that every inclination of the thoughts in his heart was only evil all day [kol hayyom]” (Genesis 6:5). “Kol hayyom” can also be understood as: Every day. And Rabbi Shimon ben Levi says: A person’s inclination overpowers him every day, and seeks to kill him, as it is stated: “The wicked watches the righteous and seeks to slay him” (Psalms 37:32). And if not for the fact that the Holy One, Blessed be He, assists each person in battling his evil inclination, he could not overcome it, as it is stated: “The Lord will not leave him in his hand” (Psalms 37:33). A Sage from the school of Rabbi Yishmael taught: My son, if this wretched one, the evil inclination, encounters you, pull it into the study hall, i.e., go and study Torah. If it is a stone it will melt, and if it is iron it will break, as it is stated with regard to the Torah: “Is not My word like fire, says the Lord, and like a hammer that breaks the rock in pieces?” (Jeremiah 23:29). Just as a stone shatters a hammer, so too one can overcome his evil inclination, which is as strong as iron, through Torah study. With regard to the second part of the statement: If it is a stone it will melt, this is as it is stated with regard to the Torah: “Ho, everyone who thirsts, come for water” (Isaiah 55:1), and it states: “The water wears the stones” (Job 14:19), indicating that water is stronger than stone. § The baraita (29a) teaches that a father is commanded to marry his son to a woman. The Gemara asks: From where do we derive this matter? As it is written: “Take wives and bear sons and daughters, and take wives for your sons and give your daughters to men” (Jeremiah 29:6). The Gemara analyzes this verse: Granted with regard to his son, this is in his power, i.e., he can instruct him to marry a woman, as a man is the active agent in a marriage. But with regard to his daughter, is this in his power? She must wait for a man to marry her. The Gemara answers: This is what Jeremiah was saying to them in the aforementioned verse: Her father should give her something for her dowry, and he should dress and cover her with suitable clothing so that men will leap to marry her. § The baraita further states that a father is commanded to teach his son a trade. The Gemara asks: From where do we derive this? Ḥizkiyya said: As the verse states: “Enjoy life with the wife whom you love” (Ecclesiastes 9:9). If this verse is interpreted literally, and it is referring to an actual woman, then one can derive as follows: Just as a father is obligated to marry his son to a woman, so too, he is obligated to teach him a trade, as indicated by the term: Life. And if the wife mentioned in this verse is allegorical, and it is the Torah, then one should explain the verse in the following manner: Just as he is obligated to teach him Torah, so too, he is obligated to teach him a trade. § The baraita adds: And some say that a father is also obligated to teach his son to swim in a river. The Gemara asks: What is the reason for this? It is necessary for his life, i.e., this is potentially a lifesaving skill. § The baraita further teaches that Rabbi Yehuda says: Any father who does not teach his son a trade teaches him banditry. The Gemara asks: Can it enter your mind that he actually teaches him banditry? Rather, the baraita means that it is as though he taught him banditry. The Gemara asks: What is the difference between the opinion of the first tanna and that of Rabbi Yehuda? Both state that a father must teach his son a trade. The Gemara answers: There is a difference between them in a case where the father teaches him to engage in business. According to the first tanna this is sufficient, whereas Rabbi Yehuda maintains that he must teach him an actual trade. § The mishna teaches: With regard to all mitzvot of a father with regard to his son, both men and women are obligated to perform them. The Gemara inquires: What is the meaning of the expression: All mitzvot of a father with regard to his son? If we say that this is referring to all of the mitzvot that a father is required to perform for his son, are women obligated in these? But isn’t it taught in a baraita: A father is obligated with regard to his son to circumcise him, and to redeem him? This indicates that his father, yes, he is obligated to do these, but his mother, no, she is not obligated to perform these mitzvot for her son. Rav Yehuda said that this is what the mishna is saying: With regard to each mitzva for the father that is incumbent upon the son to perform for his father, both men and women are obligated in them. The Gemara comments: We already learned this, as the Sages taught in a baraita, with regard to the verse: “A man shall fear [tira’u] his mother and his father” (Leviticus 19:3). I have derived only that a man is obligated in this mitzva; from where do I derive that a woman is also obligated? When it says in the same verse: “A man shall fear [tira’u] his mother and his father” (Leviticus 19:3), employing the plural form of the verb, this indicates that there are two that are obligated here, both a man and a woman. If so, that both of them are obligated, what is the meaning when the verse states: “Man”? In the case of a man, it is in his power to perform this mitzva; whereas with regard to a woman, it is not always in her power to perform this mitzva, because she is under the authority of another person, i.e., her husband. As she is obligated to her husband to maintain her household, she is not always able to find time for her parents. Rav Idi bar Avin says that Rav says: Consequently, if a woman is divorced, then both of them, a daughter and a son, are equal with regard to honoring and fearing their father and mother. The Sages taught that it is stated: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:11), and it is stated: “Honor the Lord with your wealth” (Proverbs 3:9). In this manner, the verse equates the honor of one’s father and mother to the honor of the Omnipresent, as the term “honor” is used in both cases. Similarly, it is stated: “A man shall fear his mother and his father” (Leviticus 19:3), and it is stated: “You shall fear the Lord your God and Him you shall serve” (Deuteronomy 6:13). The verse equates the fear of one’s father and mother to the fear of the Omnipresent. Likewise, it is stated: “He who curses his father or his mother shall be put to death” (Exodus 21:17), and it is stated: “Whoever curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15). The verse equates the blessing, a euphemism for cursing, of one’s father and mother to the blessing of the Omnipresent. But with regard to striking, i.e., with regard to the halakha that one who strikes his father or mother is liable to receive court-imposed capital punishment, it is certainly not possible to say the same concerning the Holy One, Blessed be He. And so too, the equating of one’s attitude toward his parents to his attitude toward God is a logical derivation, as the three of them are partners in his creation. As the Sages taught: There are three partners in the forming of a person: The Holy One, Blessed be He, who provides the soul, and his father and his mother. When a person honors his father and mother, the Holy One, Blessed be He, says: I ascribe credit to them as if I dwelt between them and they honor Me as well. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that a son honors his mother more than he honors his father, because

במדבר כ״א:י״ד

(יד) עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃

Numbers 21:14

(14) Therefore the Book of the Wars of the LORD speaks of “…Waheb in Suphah, and the wadis: the Arnon

שיר השירים ב׳:ו׳

(ו) שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃

Song of Songs 2:6

(6) His left hand was under my head, His right arm embraced me.

משנה אבות ג׳:י״ד

(יד) הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

Pirkei Avot 3:14

(14) He used to say:Beloved is man for he was created in the image [of God]. Especially beloved is he for it was made known to him that he had been created in the image [of God], as it is said: “for in the image of God He made man” (Genesis 9:6). Beloved are Israel in that they were called children to the All-Present. Especially beloved are they for it was made known to them that they are called children of the All-Present, as it is said: “your are children to the Lord your God” (Deuteronomy 14:1). Beloved are Israel in that a precious vessel was given to them. Especially beloved are they for it was made known to them that the desirable instrument, with which the world had been created, was given to them, as it is said: “for I give you good instruction; forsake not my teaching” (Proverbs 4:2).

בראשית רבה ע״ט:א׳

(א) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם (בראשית לג, יח), (איוב ה, יט): בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, אִין שִׁית אִינוּן אֲנָא קָאֵים בְּהוֹן, וְאִין שֶׁבַע אִינוּן אֲנָא קָאֵים בְּהוֹן. (איוב ה, כ): בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת, (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, (איוב ה, כ): וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב, (בראשית לא, כט): יֵשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע. (איוב ה, כא): בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא, אָמַר רַב אַחָא קָשָׁה לָשׁוֹן הָרָע שֶׁמִּי שֶׁבְּרָאוֹ עָשָׂה לוֹ מָקוֹם שֶׁיִּטָּמֵן בְּתוֹכוֹ. (איוב ה, כא): וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא, זֶה עֵשָׂו וַאֲלוּפָיו. (איוב ה, כב): לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק, זֶה לָבָן שֶׁבָּא כָּפוּן עַל מָמוֹנוֹ לְשׁוֹדְדוֹ, (איוב ה, כג): כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וגו', (בראשית כח, יא): וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִלְהָה, מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר. (איוב ה, כד): וּפָקַדְתְּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא, אָבִינוּ יַעֲקֹב בֶּן אַרְבָּעָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה הָיָה וְלֹא רָאָה טִפַּת קֶרִי מִיָּמָיו, (איוב ה, כה): וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, אָמַר רַבִּי יוּדָן לֹא נִפְטַר אָבִינוּ יַעֲקֹב מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרָאָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא מִבְּנֵי בָנָיו, (איוב ה, כו): תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ, רַבִּי יִצְחָק וְרַבָּנָן, רַבִּי יִצְחָק אָמַר תָּבוֹא לַח אֱלֵי קָבֶר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי תָּבוֹא בְּכֹלָא אֱלֵי קָבֶר, מָלֵא שֶׁאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם.

Bereshit Rabbah 79:1

...

שמות י״ט:ה׳

(ה) וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃

Exodus 19:5

(5) Now then, if you will obey Me faithfully and keep My covenant, you shall be My treasured possession among all the peoples. Indeed, all the earth is Mine,

בראשית רבה ס״ח:י״א

(יא) וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם (בראשית כח, יא), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמַר אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר נָטַל שָׁלשׁ אֲבָנִים, אָמַר, אַבְרָהָם יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ, יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה. וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו. וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר כְּתִיב (מיכה א, ג): כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וגו', מִי שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אוֹתָן הָאֲבָנִים שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּחַת רֹאשׁוֹ נַעֲשׂוּ תַּחְתָּיו כְּמִטָּה וּכְפַרְנוֹס, מָה רְטִיבָה הִרְטִיב (שיר השירים א, יז): קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים וגו'. צַדִּיקִים וְצַדִּיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ. וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כָּאן שָׁכַב אֲבָל כָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה טָמוּן בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכָב. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כָּאן שָׁכַב, אֲבָל כָּל עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁעָמַד בְּבֵיתוֹ שֶׁל לָבָן לֹא שָׁכָב, וּמָה הָיָה אוֹמֵר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים, מַאי טַעְמֵיהּ (תהלים קכד, א): שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים הָיָה אוֹמֵר, מַה טַּעַם (תהלים כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא.

Bereshit Rabbah 68:11

...

בראשית כ״ח:י״א

(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃

Genesis 28:11

(11) He came upon a certain place and stopped there for the night, for the sun had set. Taking one of the stones of that place, he put it under his head and lay down in that place.

מחשבות חרוץ ט״ו

(א) השלשה רגלים הם הממשיכים כל מיני שפע לזרע יעקב, וכלל הצטרכות האדם הם שלשה דברים בני חיי ומזוני, בפסח על התבואה (ראש השנה ט"ז ע"א) הוא השפעת מזוני, וע"כ אז יש מצות דאכילה שאין כמוהם בכל השנה שום מצוה דאכילה שיהיה על כל אחד מישראל רק אכילת מצה דפסח, ובזמן שבית המקדש קיים גם אכילת בשר דקרבן פסח, שזהו כלל אכילת האדם בבוקר תשבעו לחם ובערב תאכלו בשר, וכל הסעודה נקראת על שם הלחם כמו שנאמר עבד לחם רב, על כן עתה בהלחם נכלל הכל, וחכמים הוסיפו היין דארבעה כוסות שהוא ג"כ במקום הבשר כי אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, (פסחים ק"ט ע"א) וכך נותנים ליעפי מלחמה לחם ויין, ואדם לעמל יולד כולהו גופי דרופתקי (סנהדרין צ"ט ע"ב) אלא שכל עמל אדם המשוקע בעולם הזה לפיהו למזוני. והמקבל עליו עול תורה להיות עמל בפה דדברי תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, שיהיה לו בשר ולחם ויין בהרחבה כיד ד' הטובה והוא החרות מעבדות דעולם הזה . וזהו יציאת מצרים שגלו לשם על ידי המזון ומפני הרעב, וכל זמן שאחד מהשבטים קיים שהיו כולם זרע אמת לא יכלו להשתעבד בהם ולהעמיס עול מלכות ודרך ארץ עליהם, כי היה עליהם עול תורה, עד אח"כ שנשתקעו בקליפת מצרים שכל כח קליפה זו הוא לשקע האדם בעיני עולם הזה , עד שישכח וישתקע ממוחו ולבו שום מחשבה לטוב כמו שאמר פרעה תכבד העבודה וגו' ואל ישעו וגו', וביציאת מצרים יצאו לחרות מהשתעבדות העולם הזה , ויש בכח נפש איש היהודי מהיום ההוא והלאה לשהליך מעליו כל טרדות העולם הזה ולצאת משיקועם, ולפי שעיקר הטירדא הוא על ידי בקשת המזוני ע"כ הוא מצות מצה שיש בה כח המן כמו שאמרו ז"ל דבצק שהוציאו ממצרים היה בו טעם מן, והוא הלחם מן השמים בלי שום עמל וטורח כלל, וכן הוא השפעת כל מזון עוסקי התורה בעולם הזה כמה שכתוב (מכילתא סוף פרשת בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, ובילקוט (בשלח רמז רנ"ח) דהמן היה יורד בגובה מהלך אלפיים שנה, ונראה לי דהכוונה על שני אלפים תורה דכך נקצב שני אלפים לתורה, ואף שעבר יותר הוא לפי שיצאו מה שיצאו (תנא דבי אליהו רבא ריש פרק ב'), רצה לומר אותם הנפשות עצמן שכבר יצאו חזרו ונתגלגלו שנית, והדור ההולך הוא עצמו הדור הבא ע"כ לא באו בחשבון שנים ולעולם אין שם אלא שני אלפים שנה, והמן ירד בגובה כזה להיות משפיע מזוני לכל השני אלפים שנה, וההשפעה יורדת בפרט בכל שבוע על ידי האכילות דשבת שהם זכר למן כמשאז"ל כי גם בהם יש טעם מן, וזהו הקדושה דקבוע וקיימא מצד הש"י, ובכלל לכל השנה על ידי ישראל דמקדשי בהשתדלותם הוא בפסח, וזהו נגד אברהם איש החסד שהאכיל לעוברים ושבים ופירנס לכל באי עולם:

(ב) ואז מתחילים ספירת העומר שהוא לזכך קדושת היסוד דרגא דיוסף המשביר בר וכילכל ופרנס לאחיו ולכל העולם כולו, והוא תחלה לעבד נמכר ולמצרים בהשתקעות העול, ואח"כ זכה לצאת מבית האסורים למלוך שהוא תכלית פריקת העול דעולם הזה , ולא כמלכי אומות העולם דמלך לשדה נעבד שגם הוא תחת העול דעולם הזה , אבל הוא השדה היה נעבד לו וכל מצרים וגם אדמתם היו נעבדים, וזכה הוא להיות הצנור המשפיע מזוני לכל באי עולם, והעומר הוא של שעורים שהוא מאכל בהמה, ודוגמת מנחת סוטה שלפי שעשתה מעשה בהמה קרבנה כו' (סוטה ט"ו ע"ב) שמקרבת נפש בהמיותה להש"י, וזנות וכל קלקול הברית הוא מעשה בהמה, והתיקון הוא בקרבן עומר שמקריב כל כחות הבהמיות שלו ג"כ להש"י, ואז מתחילין לספור הימים לזמן מתן תורה שבו נעשים חרות מיצר רע וממלאך המות, ולא כתיב בו חטאת כי אין שם עוד חטא כלל, ונצרף גם מעשה הבהמיות שלו במ"ט ימי הספירה להיות מזוקק שבעתים ונזדכך קדושת היסוד ברית קודש, ואז זוכה על ידי קדושת חג השבועות לשפע בני, דבעצרת על פירות האילן (ראש השנה שם) והאדם עץ השדה וזוכה להשפעת פירות למינהו, ונקרא עצרת לשון עצירה וקליטה שאז הוא קליטת הזריעה שבפסח, דאז היתה התחלת ההשפעה דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא וזוה"ק בשלח), אבל היה דרך ראיה לבד ולא בקנין. כי עדיין לא נקלט הקדושה להיות קבוע וקיימא בלב כן לעולמי עד שלא ימוט, רק השגה לפי שעה, וכן כל שפע מזוני הוא השפעה לשעה שיש בו חיי שעה ואח"כ חוזר לרעבונו, מה שאין כן בני הוא הקיום במין לעלמי עד על ידי האשה שהתקין לו בנין עדי עד, וזהו מתן תורה שנמשלה לאשה טובה כמה שכתוב בפרק הבא על יבמות, ואין אשה אלא לבנים (כתובות נ"ט ע"ב) הם תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, שכל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו (יבמות ק"ט ע"ב), שזהו כלל התורה כולה שבכתב ובעל פה לימוד התרי"ג מצות בכללן ופרטיהן ודקדוקיהן, ונקראת התורה חיי עולם ותפלה חיי שעה בפרק קמא דשבת (י' ע"ב), שכל הבקשות דתפלות שמונה עשרה המכוון בהם בקשות דלשעה, אפילו בקשת הדעת ותשובה וכדומה הכל הכונה לצורך השעה דעל כן מתפללין שלש פעמים בכל יום, ואיתא בזוהר לבושין דתקינת בצפרא לא תקינת ברמשא, שאין דומה תפלה לחברתה, והיינו כמה שנתבאר כי כל אחת בקשה כפי השעה, כי עיקר הבקשה והתפלה היא היוצאת מעומקא דלבא, והוא כפי השגת הלב באותה שעה, ודרך משל בדעת מה שאצל זה נחשב דעת עמוק עד שצריך תפלה מרובה לזכות לו, אצל אחר הוא דבר פשוט בתכלית ואין מבקש על זה רק על דעת העמוק הרבה יותר מה שזה אין משיגו כלל לבקש עליו, וכך אצל אדם אחד גם כן בחילוף הזמנים כי לא כל העתים שוים, ועל זה נאמר יודעי בינה לעתים כי לא כל העתים שוים להבינה שבלב שממנה התפלה שהיא מדרגה אחרונה שבעשר מדרגות ההשתלשלות הנקרא עת. שהיא תחת העת והזמן והוא העת לעשות לד' ובה עת לכל חפץ והכ"ח עתים כנודע בזוהר ובת"ז בכ"ד, מה שאין כן התורה למעלה (מן) הזמן ואינה תחת השמים רק למעלה מהשמים, וכמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה) על פסוק תחת השמש שהיא למעלה מהשמש שממנה המועדים ימים ושנים והזמן, כי הוא קדמה לבריאת העולם שאז התחלת הזמן. ועל כן כל עניניה ומצותיה קיימים לעולמי עד ואין להם שינוי, אף על פי שיש עת לעשות לד' הפרו תורתך, ההפרה הוא תחת הזמן ולצורך השעה כאליהו בהר הכרמל, וכשתעבור השעה ישוב משפט התורה לאיתנו, כי גוף התורה הוא חיי עולם דקבוע וקיימא שלא תשתנה, והיא הנותנת חיי עולם לאדם וכמה שכתוב דהעוסק בתורה טל תורה מחייהו:

(ג) וחכמת התורה הוא הנותנת קיום באיש. רצה לומר בשורש הנשמה והנפש שאין אור של גיהנם שולטת בה וכמה שכתוב בסוף חגיגה. והוא השארת הנפש לעלמי עד אף שבעולם הזה כבר מת לא נאבד חס וחלילה לגמרי. ומצותיה שהוא תולדותיהם של צדיקים שהם הכל פעולות גשמיות בעולם הזה הם הקיום במין שהוא ההשארה בעולם הזה לעולמי עד, ואף תלמוד תורה עצמה הוא מכלל מצותיה של תורה ובכלל תרי"ג מצות, והוא הלימוד באברים הגשמיים בפה או בכתיבה בספר שנשארו הדברי תורה שלו קיימים בעולם הזה בידי התלמידים הקרוים בנים תלמידים מפיו או מפי כתביו, ומצוה האחרונה היא כתבו לכם את השירה שכוללת כל כתיבות דברי תורה שיהיה השארה בעולם הזה, ואף דמדינא דברים שבעל פה אי אתר רשאי לאמרם בכתב, מכל מקום אחר שהותר לכתוב הרי כתיבתם מצוה ובכלל מצות כתבו לכם, שעיקר הכונה שיהיה קיים לדורות, וכל זמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב דאין דומה לומד מפי רבו למפי כתבו, וכמה שאמרו והיה עיניך רואות את מוריך וכמה שכתוב בהוריות (י"ב ע"א) תחזו לפומי', כי בפה מתגלה מעמקי הלב, מה שאין כן בכתב שאי אפשר לכתוב מה שבלב, וכמה שאמרו בסנהדרין (ל"ה ע"א) דאע"ג דסופרי הדיינים כותבין ליבא דאינשי אינשי, והתלמיד השומע מפי רבו הוא משיג מה שבלבו, אבל אחר שנפזרו בגלות לכל קצוות עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת חס וחלילה, הרי הכתיבה מצוה חיובית, [ואף על פי שכל תורה שבעל פה האידנא ג"כ כתיבא ומנחא כבר, מכל מקום גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל הוא בכלל תורה שבעל פה שנגלה למשרע"ה כמשאז"ל, ומשחידשו בעולם הזה צריך שישאר הדברים לעולמי עד בעולם הזה ג"כ על ידי הכתיבה, וע"כ הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש כמה שכתוב בספר חסידים (סימן תק"ל) והמגיד להבית יוסף וכדומה, כי אין אדם יודע איזה יכשר ואולי הוא החידוש של תורה שבעל פה השייך לחלקו שלא נגלה עדיין לשום אדם בעולם. והוא לכך נוצר להביא חידוש תורה לעולם הזה וצריך שלא יאבד באבדו חס וחלילה, דאז חס וחלילה יצטרך להתגלגל, רק יוציאנו בפעל בעולם הזה ע"י דיבור פה לתלמידים או על ידי כתיבה, וראיתי כתוב על שם חכם גדול אחד שלא כתב שום דבר מחידושיו באמרו כי לא הותר לו הכתיבה, כי הוא זוכר הכל ולא שכח שום דבר ממשנתו ומחידושיו מעודו, וטעה כפי מה שנתבאר כי אין כונת הכתיבה לעצמו לבד רק לדורות הבאים. ואף על פי שכבר יש ספרים הרבה בעולם ועשות ספרים אין קץ, מכל מקום כל תלמיד ותיק יש לו דבר חידוש השייך לחלקו שלא יוכל אדם אחר ליגע בו, והוא החדש שלמעלה מהשמש שעל ידי זה גורם ג"כ החידושין תחת השמש מה שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובאורייתא ברא עלמא ותחלת הבריאה היה בתורה שבכתב, והחידוש בכל יום תמיד הוא על ידי תורה שבעל פה בחידושין דאורייתא המתחדשים בכל יום תמיד על ידי חכמי ישראל, ואין לך יום שלא יתחדש בו איזה חידוש בתורה על ידי איזה תלמיד ותיק שבדור, ואותו חידוש שהוא חיי עולם צריך שישאר קבוע וקיים בפעל בעולם הזה, ויש בזה עוד הרבה דברים ודרכים בהשארה זו שאין כאן מקומם] וכן היא בהרא"ש ובטור שולחן ערוך יורה דעה סימן ע"ר דהאידנא עיקר מצוה בכתיבת תורה שבעל פה:

(ד) ונראה לי דסימנא מלתא הוא מה שנזדמן לבעלי הטור ושולחן ערוך לכתוב מצוה זו בסימן ע"ר, וכבר העיר בתומים בקיצור תקפו כהן על השולחן ערוך דמאחר שנתקבל בכל ישראל ודאי רוח ד' דבר בו והכל בכתב מיד ד' עליו השכיל אף מה שהוא לא כיון כלל לזה ע"ש, וכן בזה הגם דהם ודאי לא כיונו בכך מכל מקום מאחר שמלאכת שמים הצליח בידם להתקבל לפסק עד שכל דבריהם אצלינו תורה שלימה ובכלל התורה שבעל פה, נוכל לרמז בהם מה שלא כיונו כבכל תורה שבעל פה שבידינו שהוא ממש דוגמת התורה שבכתב, כי כולם מרועה אחד נתנו והכל ברוח הקודש ולא בא שום דבר על צד המקרה וההזדמן, ומצוה זו הוא תיקון לחטא ער הנקרא רע, וכמו שנאמר ויהי ער וגו' רע וגו' וכנודע בזוהר (חלק א' קפ"ו ע"ב) דבעון זה נקרא רע, והוא מי שאינו חפץ בקיום המין להשאיר זרע בעולם הזה, ותיקונו הוא במצות כתיבת ספר תורה ותורה שבעל פה שהוא הקיום בעולם הזה לתולדות הרוחניות, וזהו תיקון היסוד כי כל כתיבה הוא ביסוד דדכורא שהוא הקולמס הכותב, ויסוד דנוקבא הוא הנייר המקבל הכתיבה וזהו המצוה האחרונה שהוא התיקון אחר הקלקול, ובאחרית ימיו כשכבר עבר מה שעבר השם יתברך יהיב עטין בכולה דלא ידח ממנו נדח, ומצוה הראשונה הוא מצות פריה ורביה להיות קיום המין בפעל שלא יביא עצמו לידי חטא ער כלל, והוא מה שנצטוה בה אדם קודם החטא, דאחר החטא גם הוא פירש מן האשה ונכשל בחטא ער בשיכבת ז"ל דחזא לאנסו כמה שכתוב בפרק עושין פסין, עד אחר התיקון בתשובה ששב להוליד בדמותו וצלמו את שת שממנו הושתת העולם, רצה לומר תיקון היסוד דעולם, כי זהו תכלית התשובה לתקן הקודם עד שישוב לימי עלומיו וכמי שלא חטא, וזה סוד נעוץ סופה בתחלתה, כי תורת ד' תמימה כהדא עגילתא תמימתא כדרך שאמרו בבראשית רבה ריש פרשת חיי על פסוק יודע ד' ימי תמימים, והיינו כי התמימות הוא השלימות לגמרי, ומה שיש לו ראש וסוף אינו תמים וכולו בשלימות שהרי זה ראש וזה סוף, ואינו נקרא תמים אלא דבר העגול שאין בו ראש וסוף, וזה סוד עיגולין ויושר, שבעולם הזה היא חלוקת המדריגות כי העיגולין לא נתגלו בפועל בעולם הזה רק עומדים בסוד אור מקיף עד לעתיד שיתגלה אור העיגולין, היינו אחר תיקון הכל שאז הסוף ומדריגה היותר אחרונה אחר שנתקנה, היא מתאחדת עם ההתחלה ומדריגה היותר עליונה וכשמתחבר הסוף עם ההתחלה אז נעשה מהיושר עיגול ואין כאן עוד חילוק מדריגות, וזהו המקום שבעלי תשובה עומדין שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות ל"ד ע"ב) כי הם חלוקים למדריגות, וכל צדיק נכוה מחופתו של חבירו (בבא בתרא ע"ה ע"א) ואינו יכול לעמוד במקום ומדריגה הגבוה ממדריגתו, מה שאין כן בעל תשובה הבא לתקן אחר שכבר חטא ליצא למקום שיצא להחזיר הכל למקור העליון, ולנעוץ סוף כל דרגין, והמקום שנשקע לשם בהתחלה, הוא זוכה להשגת אור העיגולים שאין שם מדריגות כלל, ומשפל מדריגתו בתחתית וסוף הכל יוכל להתאחד עם ההתחלה וראשית הכל:

(ה) וזהו דרגא דדוד המע"ה שהקים עולה של תשובה (עבודה זרה ה' ע"א), שהוא אבן מאסו הבונים ונפש היותר קטנה שבמדריגות הנפשות, וזכה להיות לראש פינה וירום ונשא וגבה מאוד על ידי התגלות העיגולין, דכל מאן דאיהו זעיר איהו רב שסמוך יותר לההתחלה, וזהו כל כח בעל תשובה דלבבו יבין ושב שמגיע לבינה שבמעמקי הלב, שהוא למעלה משבע מדות המתפשטות בכחות הגוף, וה' תחתונה חוזרת להיות ה' ראשונה, והוא סוד לאה עקרת הבית שהיתה שנואה בעיני יעקב על ידי הרגשת קלקול היסוד בזרעה בשבט שמעון במעשה דשטים וראובן בבלהה ויהודה בתמר וער ואונן ודוד ובית שמאי וכדומה, ובזוהר דב"נ סני עריין דאמיה היינו דודאי הרגיש גם התיקון אלא דהתיקון הוא שיחזיר למקור, והוא החדשות שיעשה ד' דנקבה תסובב גבר שהה' קודמת לו', וזה סוד ב"נ דנחות דרגא ונסיב אתתא (יבמות ס"ג ע"א), ועיקר תולדות של יעקב יוסף שהוא דרגא דצדיק שומר הברית בלא חטא, שהוא בן זקונים שזיו איקונין דומה לו דרך דמיון כאפי זוטרי נגד אפי רברבי, והוא הוציא דבת השבטים רעה, רצה לומר בקלקול היסוד שנקרא רע דנושאים עיניהם בבנות הארץ, ובודאי היה לו איזה טענה נגדם למראית העין בעולם הזה, אבל לא השיג דרגא דתשובה דעיקרו בזרעא דלאה בראובן הבכור שפתח בתשובה כמו שאמרו ז"ל , דע"כ הושע מזרעו אמר פרשת שובה ישראל, ויהודה המשלים בדוד המע"ה וכל זרעו אחריו עד משיח בן דוד דירום ונשא מאברהם יצחק ויעקב (ילקוט ישעיה), כי יזכה לזיו דאדם הראשון קודם החטא שהוא למעלה מזיו איקונין דיעקב, וע"כ יהודה ויוסף היו המרובים מכל השבטים כי פרו ורבו ביותר מפני שהיה בהם קדושת היסוד יותר מכל השבטים, יוסף צדיק גמור בפעל בלא חטא, ויהודה בעל תשובה אחר החטא, דהתחלת התפשטות דיהודה בצאצאיו היה בחטא דער ואונן, אבל יהודה מחוקקי שהוא שורש המחוקק דנקרא כן משרע"ה, שהוא שורש התלמידי חכמים שבישראל כידוע בסוד מה שכתוב בכמה דוכתין בגמרא (שבת ק"א ע"ב) משה שפיר קאמרת, וכן יהודה שורש התלמידי חכמים שבישראל ולשכת הגזית בחלקו, ותלמיד חכם שעבר בלילה אל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשובה (ברכות י"ט ע"א), ובידו וכח תשובתו לתקן הקודם בכח התורה, דעיקר תיקון הקודם לכל החטאים עד שיהיה כמי שלא חטא הוא רק על ידי התורה, ובחטא זה בפרט דאיתא בזוהר שאין מועיל לו תשובה היינו דבתשובה לבד אי אפשר לתקן בזה הקודם לגמרי כלל רק בצירוף התורה, וזהו דיוק הלשון תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר כו' יעויין שם בברכות י"ט א', והרי אמרו בפרק רבי עקיבא פ"ט ב' דל פלגי דלילתא שאין חוטאים כלל, וכ"א כשדן א"י דן בלילה שאין חוטאים, אבל הכוונה על חטא הברית שהוא בלילה וכמו שנאמר ועין נואף שמרה נשף, ועיקר גיהנם הוא על קלקולי הברית כמה שכתוב בפרק עושין פסין שהכל יורדין על עסקי הנם, ואין לזה תיקון רק על ידי התורה דעל זה אמרו (חגיגה כ"ז ע"א) דתלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם, כי הם ודאי עשו תשובה דהמאור דתורה מחזירם למוטב ומתקנים הקודם, ואחר התשובה חוזר להתחלה למצות פריה ורביה שהיא המצוה הראשונה דקודם החטא, ועל ידי מצות כתבו האחרונה זוכה אח"כ לקיים מצות פריה ורביה הראשונה שאחר התיקון חוזר להתחלה:

(ו) ועיקר הכתיבה הוא למען ידעו דורות הבאים וע"כ זוכה לדורות, והתחלת הכתיבה דדברי תורה בעולם הזה היה בשבועות בשעת מתן תורה שאז ניתנו עשרת הדברות, והגמר דלוחות אחרונות ביום הכפורים הוא התיקון אחר הקלקול שנתכפר הכל, והרמז בו לכתיבת תורה שבעל פה בדורות הבאים להשלים לתורה שבכתב, וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא תשא ל"ד) דעתידים אומות העולם לומר אנו ישראל עד שיאמר מי שמסטורין שלי בידו, דהבירור רק ע"י תורה שבעל פה שבזה מברר מעלת ישראל דלא עשה כן לכל גוי, מה שאין כן בתורה שבכתב הרוצה לטעות יטעה, ואף בישראל עצמן הצדוקין פקרו על ידי התורה דכתיבא ומנחא שלא האמינו בתורה שבעל פה, וזה סוד שבירת הלוחות ראשונות שהיו מן השמים ונתקיימו על ידי האחרונות שהיו על ידי משרע"ה כמו שאמרו ז"ל על פסוק פסל לך, והאחרונות עצמן חזרו להיות ראשונות ובמקום לוחות ראשונות אחר תיקון החטא, וקודמין להם דלוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ברכות ח' ע"ב), והלוחות קודמין שהן עיקר, וכך חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה (שיר השירים רבה, עיין עבודה זרה ל"ה ע"א), אף שבאמת התורה שבכתב עיקר, רק הוא על דרך שאמרו בעלמא (יבמות ב' ע"ב וש"מ) איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה. כי הללו חדשים שחידשום סופרים והללו ישנים, וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה) על פסוק חדשים גם ישנים והקדים חדשים לחביבותיהו דחדושם, ומשרע"ה קיבל הכל בסיני גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, דהכל היה כלול בלוחות כמו שאמרו ז"ל דבין דבור לדבור היו כל מצותיה של תורה בפרטיהם ודקדוקיהם, היינו בחלל שבינתים היה רמוז הכל לחכם ומבין מדעתו כמשרע"ה שהשיג דאין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם, שאין שום דבר ריק בעולם ולא מקום פנוי מכלום, ולא שהיה כתוב על הלוחות שום אות יותר מעשרת הדברות רק שהתפשט האור של כל דבור בגליון שסביבו הופיע נגד השגה הבהירה דמשרע"ה כל הענפים המתפשטים מאור הזה והעתידים להתגלות בדורות הבאים, וע"כ בשבועות הוא זמן קבלת שתי התורות שבכתב ושבעל פה, ועל ידי זה זוכין לבני ואפילו מי שהוא עקר בטבע או במזל שלא יכול להוליד, על זה אמרו באאע"ה שהרימו למעלה מהשמים והמזלות, והיינו על ידי כח התורה שהוא למעלה מהשמש שהתחיל באאע"ה, שממנו התחלת שני אלפים תורה מהנפש אשר עשו בחרן כמה שכתוב בפרק קמא דעבודה זרה, ואברהם אע"ה לא מצינו דנתפלל על בני וכמו שכתוב בזוהר תולדות קל"ז רע"ב, והיינו דבכל שמונה עשרה ברכות דתפלה לא נמצא תפלה על בני, ואף על פי שיש לומר משום דרוב נשים מתעברות ויולדות ורוב בני אדם יש להם בנים, מכל מקום הרי מבקשין רפואה אף שרוב בני אדם בריאים, ובודאי קבעו בתפלה כל צרכי בני אדם ואיך לא קבעו ג"כ בקשת הבני לחשוכי בנים או מעוטי בנים, ועוד שאף למי שיש לו בנים שייך בקשת בני לבקש בעדם שיהיו צדיקים ושלא יצאו מהשורה, עד שיאמרו עליהם מוטב שנהפכו שליתו על פניו ושלא בא לעולם דגרוע ממי שאין לו בנים, וכמה שכתוב בתנא דבי אליהו רבא על אותו כהן שהיה לוחך עפר ומתפלל על בניו ובני ביתו שלא יצאו לתרבות רעה וזכה ששימשו בבית המקדש, אבל הוא הדבר שאמרתי כי התפלה הוא רק לצרכי שעה וחיי שעה, ובני הוא חיי עולם בקיום המין דבר זה אי אפשר להשיג בתפלה לבד רק בכח התורה:

(ז) ואברהם אע"ה הוא המתחיל בתפלה ותיקן תפלת שחרית שהוא סמוך למיטתו קודם העסק בתורה, כי הוא התחיל בתפלה ועל ידי זה זכה אחר כך לתורה כי כך הוא סדר ההשגה מתתא לעילא להתחיל כאאע"ה שנקרא תחילה לגרים בריש חגיגה, ולא היה יכול להגיע מיד לתורה שהוא חלק ישראל לבד מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי, אלא אחר שקדמתו תפלה שבזה יש שייכות לכל האומות, כמו שנאמר בתפלת שלמה המע"ה בעד הגוים המתפללים בבית המקדש, כי הם אין להם חלק בחיי עולם רק בחיי שעה, אבל אאע"ה אחר שזכה לחיי שעה דתפלה לא נח ולא שקט עד שזכה על ידי החיי שעה גם חיי עולם, שממנו יהיה השתלשלות אומה הישראלית ויעקב אשר פדה את אברהם, אבל לא היה עדיין אצלו בקביעות גמור עד שלא נולד יצחק שהרי יצא ממנו ג"כ ישמאעל שהיה גוי גמור לכל דבר, עד שנולד יצחק שהיה קדוש מלידה ומבטן, ואף שממנו יצא ג"כ פסולת, הרי עשו נקרא ישראל מומר בפרק קמא דקדושין כי כבר נקבע שם ישראל ביצחק שנימול לשמונה. וממנו התחלת התורה בקביעות דאורייתא מסטרא דגבורה נפקת, והוא תיקן תפלת המנחה שהוא התפלה אחר לימוד התורה. כי הוא זכה לתפלה על ידי התורה שקדמה לה וע"כ הוא הראשון שנתפלל על בני. ובלשון ויעתר שדרשו בסוכה שמהפך כעתר מידת הדין למידת הרחמים, דכל תפלה צריך עת רצון כמו שנאמר ואני תפלתי וגו' וכמו שאמרו ז"ל עתים הם לתפלה, ובשעת מדת הדין שאינו עת רצון אינו נענה, מה שאין כן בתורה שהוא למעלה מהשמש והזמן על זה נאמר קרוב ד' לכל וגו' יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה, ועל ידי הקריאה לו ית' על ידי התורה הוא קרוב לעולם לכל נפש ובכל זמן כי על ידי זה הוא הדביקות באלקים חיים שאין שום דבר חוצץ, ופסח נגד אברהם היה על ידי שועתם והתפלה דקודם מתן תורה, ואח"כ בקריעת ים סוף נאמר ואתם תחרישון ופירוש בזוהר דבעתיקא תליא, והוא מזל העליון שאינו יכול להגיע לשם בתפלה ועדיין לא זכו לתורה, וגם בני חיי ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא כמה שכתוב במועד קטן כ"ח א' אי אפשר להשיג בתפלה, ועל זה אמרו (פסחים קי"ח ע"א) קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וכן (סוטה ב' ע"א) קשה לזווגן כקריעת ים סוף, דהיינו בני ואע"ג דמזוני הוא חיי שעה ונקבע בקשות על זה בכל התפלות, מ"מ זהו למאן דקיימא ליה שעתא דאיברי בשעתא דמזוני או שמתפלל בעת רצון ונענה, אבל מי דלא איברי בשעתא דמזוני כרבי אליעזר בן פדת בתענית (כ"ה ע"א) זה תליא במזלא מזל העליון דהוא בעתיקא כנודע, ואין מועיל עוד תפלה רק על ידי התורה וקריאה באמת שהוא למעלה מהמזל, ועל ידה הוא התדבקות ישראל במקור חוצבם בראשית המחשבה היותר עליונה למעלה מעלה מכל השתלשלות דאצילות:

(ח) ועל ידי חידושין דאורייתא יכולין להוריד שפע חדשה מן המזל העליון, וזהו המן עצמו שהוא לחם מן השמים הוא בזכות משה היינו בכח התורה, אבל מצה שהוציאו ממצרים היה רק טעם מן ולא מן עצמו כי הוא לחם עוני בעניות דתורה, וזהו הפרנסה שמבקשין בכל יום לזכות על ידי התפלה אף מי שאינו כדאי, דתפלה לעני סלקא על כל צלותין דעיקר התפלה הוא מעוני, ורבי דפתח אוצרות בשני בצורת היה מכריז שניתן רק לבעלי תורה (בבא בתרא ח' ע"א) עד שאמר לו יונתן בן עמרם פרנסני ככלב, ועל זה אמרו בתיקונים צווחין ככלבא הב לן כו', היינו שלא יקראוהו באמת ובכח התורה דאז הש"י מוכן לתת, רק באים בטענה פרנסני ככלב אף שאינו כדאי והגם שהשם יתברך נותן גם לזה בכח התפלה דעני דמעטפא כל צלותין, מכל מקום השם יתברך רוצה ומשתוקק שנהיה בתכלית השלימות כרצונו כי אני ד' מלמדך להועיל בתכלית העילוי, ומכל מקום גם העת העניות הוא העוזר ומושיע בישועה שלימה והוא הישועה דלחם עוני דפסח שיש בו טעם מן שהוא לחם אבירים לחם של מלאכי שרת, ואח"כ בשבועות זוכין לעשירות דתורה ומתחיל אז זמן השמחה ואסיפת הרכוש, דמעצרת ועד החג מביא וקורא ושתי הלחם מתירין הבאת בכורים, ועל כן מתברכים על ידם פירות האילן כדפירש"י ראש השנה י"ז סוף ע"א, והיינו דהם רומזות לתורה לכו לחמו בלחמי שהוא לחם מן השמים, והם ב' נגד תורה שבכתב ושבעל פה דגם תורה שבעל פה הוא לחם מן השמים, כמה שכתוב בריש חגיגה כולם מרועה אחד כו' דהכל מסיני וכמה שכתוב בברכות ה' א' ובכמה דוכתי, והתורה הוא עץ החיים שבתוך הגן כמה שכתוב בתנא דבי אליהו רבא פרק א' ובכ"ד, בנקודת המרכז שכל עצי הגן יונקים, ועץ הדעת טוב ורע שנזכר בכתוב עמו נראה דהוא עומד סמוך לו ממש ג"כ באמצע שכל העצים יונקים גם ממנו, כי באמת כולו חד ואלמלא חטא אדם הראשון היה גם הוא נהפך להיות עץ החיים שהיה נכלה הרע לגמרי מהעולם, ועל ידי חטאו נתהפך גם עץ החיים דתורה להיות מסטרא דעץ הדעת טוב ורע כשר ופסול טמא וטהור כו' כמה שכתוב בתיקונים, ונראה לי דהם נגד תורה שבכתב ושבע״‎פ, ואלמלי חטא אדם הראשון היה הכל בכתב מיד ד' עליו השכיל ולא צריך לתורה שבעל פה, וכדרך שאמרו בנדרים (כ"ב ע"ב) אלמלא זכו לא ניתן להם אלא תורה וספר יהושע שהוא ערכה של ארץ ישראל, היינו נגד תורה שבעל פה כולה היה די ספר יהושע, שבגבולות הארץ שבו שהוא סדרי הארץ התחתונה נכלל כל סדרי ארץ העליונה שהוא שורש תורה שבעל פה כנודע, וזה היה אחר גירוש אדם הראשון מגן וישראל תקנו חטאו במתן תורה וקבלת הלוחות שהיו אז חרות ממה"מ, וזכו לנחלת הארץ תמורת הגן והיו צריכים לספר יהושע, ואלמלא חטא אדם הראשון היו הגן תמורת ארץ ישראל, ובמקום צירופי האותיות שבתורה מחטא אדם הראשון הי' צירופים מסדרי עצי הגן, וכתנות אור תחת עור והיה הכל בתורה שבכתב:

(ט) וכך יהיה לעתיד, דכל ימי עולם הזה הוא הזמן של התגלות כל התורה שבעל פה בשלימות על ידי חכמי ישראל שבכל דור, כל אחד השייך לחלקו עד דורו של משיח שאז יתגלה הכל ויבולע המות לנצח, לא כבמתן תורה שהיה רק לשעה שהיה אפשר להתקלקל אח"כ ע"י החטא, אבל אז לא יתקלקל עוד כי יבוטל היצר רע וכל סטרא דרע וזרעו של עמלק מן העולם, ואז ישוב העולם לגמר תיקונו כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון ויוכלל כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב, כי יתגלה לכל האור שבתורה שבכתב איך כל התורה שבעל פה ג"כ כלולה שם, וע"כ לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו וגו', הכל מהתורה דכתיבא ומנחא דלא יצטרכו ללימוד שבעל פה תלמיד מרב, מה שאין כן בשבועות שהיה מתן תורה על ידי משרע"ה וכל ישראל תלמידיו, והשם יתברך רצה שיהיה אז תכלית השלימות בשתי דברות ראשונות ששמעו מפי הגבורה ולא יצטרכו למשרע"ה וכלעתיד דלא ילמדו וגו', אלא שלא הגיעו אז עדיין למדרגה זו ולא יכלו לסבול זה ואמרו דבר אתה וגו' פן נמות, ואף על פי שבאמת על ידי זה היו זוכים לחיי עולם, רק זה הוא אתחלתא דחטא שמצד העולם הזה עלמא דשקרא המראה הכל היפך האמת, ובמקום החיים האמתים היה אצלם פחד המות, והגם דמצד העולם הזה היה זה באמת מיתה, כי ודאי היה זה מיתה לחיי עולם הזה כשהיו זוכים לתכלית התיקון וליכנס לגן עדן מיד בחייהם הנברא למשכן האדם, דהרי היו נעדרים מעולם הזה אבל היו זוכים לחיי עולם, אלא שלא הגיע הזמן ולא זכו עדיין להיות אור הזה נקבע בקביעות בלב דרך קנין, אבל מכל מקום היה אתחלתא שעל כל פנים כבר זכו כל ישראל ונפשות כל הדורות העתידים לבוא שהיו ג"כ באותו מעמד, זכו כולם לשמוע שתי דברות מפי הגבורה ולנבואה גמורה כנבואת משרע"ה, ובב' דברות אלו כלולים שתי התורות שבכתב ובעל פה שהם נגד אנכי ולא יהיה לך, כי מצד לא יהיה לך שיש עדיין מציאות אלהים אחרים וסטרא דרע, על ידי זה הוא הצורך לתורה שבעל פה, ואי אפשר לכל אחד להכיר האור שבתורה שבכתב שהוא האור דששת ימי בראשית שנגנז בתורה שאדם צופה בו מסוף עולם ועד סופו אלא שהוא גנוז ובהעלם, ועל ידי תורה שבעל פה מוציאין מההעלם לגילוי מעט מעט, וזהו שתי הלחם מחטה כנודע דהוא בגמט' כ"ב נגד כ"ב אותיות התורה, ועל כן לעתיד עתידה שתתמר כדקל כמה שאמרו סוף כתובות, לא כמו עתה שאורה נעלם עדיין, וכך היה קודם החטא דעל כן סבירא ליה לר' יהודה (ברכות מ' ע"א) דעץ הדעת חטה היה דאז היה מין עץ, ובשבועות חוזר להיות מין עץ, כי אז מתעורר בכל שנה אותו אור שהיה בשעת מתן תורה בשתי דברות ראשונות שהיה אתחלתא דתיקון דלעתיד שמכחם הוא קדושת שתי הלחם, ועל כן הם הממשיכים ברכה לפירות האילן שכולם יונקים מעץ הדעת טוב ורע, ועל ידי שתי הלחם הוא כח ההתהפכות עץ הדעת לעץ החיים, ועל ידי זה הוא המשכת שפע בני, כי אמרו בעבודה זרה ה' א' אלמלא אבותינו שחטאו אנו לא באנו, ומסיק כמי שלא באנו לעולם, היינו דכל הנפשות מישראל שרשם בתורה וכפי התחדשות התורה שבעל פה שבלב חכמי ישראל בכל דור ודור, כך התחדשות הנפשות בכל דור ודור, ואם זכו אבותינו שהיה הכל גלוי בתורה שבכתב לכל ישראל והיו משיגים כולם כל ההתחדשות דדורות העתידות לא היה מקום להתחדשות נפשות, ואף על פה שמכל מקום היה יציאת הנפשות לפועל בעולם מכל מקום הוא כמי שלא באנו, כי כך כבר הכל כלול בפועל גלוי לכל באבות ג"כ ואין שום התחדשות: ()

(י) ובכל שבועות מתעורר אור זה דהשגת תורה שבכתב על השלימות כלעתיד, היינו שכל אחד משיג שורש האור תורה הנעלם לעת עתה, ועתיד להתגלות עדיין בדורות הבאים אצל כל אחד בזרעו אחריו כי אין לך אדם שאין מוכן להוליד זרע דלא תוהו בראה ואפילו הסריס חמה שאין לו רפואה והוא בתולדה כן, היינו רק מצד טבע העולם הזה כפי הקלקולים שבו, אבל כפי מה שהאלקים עשה את האדם ישר שאין שום קלקול אין ראוי לשום בריה לצאת מהצורה והתכלית שנבראה לו, ומכוון הבריאה הוא לפרות ולרבות ולהוליד בדומה שעל זה נבראו אברי ההולדה, וכטענת חנה שדיים הללו שבראת בי ל"א להניק בו (ברכות לא ע"ב) ודברה לשון נקייה וכללה בזה ג"כ אברי ההולדה, ואברהם ושרה מטומטמים היו (יבמות ס"ד ע"א), כי הם היו התחלת תיקון חטא אדם וחוה, ונוצרו כפי הקלקול של חטאם בביאת נחש על חוה (שבת קמ"ו ע"ב) והולדת אדם הראשון רוחין שדים ולילין אותן מאה ושלשים שנה (עירובין י"ח ע"ב) להיות טומטמים לעונש זה, ואחר שתיקנו מה שהיה להם לתקן זכו גם הם להוליד, וכך כל איש חשוך בנים הוא מצד איזה חטא שלו באותו גוף [או בגלגול קודם או באיפה שלו באדם הראשון אם הוא סריס בתולדה וטומטום וכיוצא בו שזה מורה על חסרון שבתולדה, אבל כשאינו סריס בתולדה ודאי הוא מפני חטא עצמו] שאין מניח להתגלות אור נפשות הבנים צאצאיו וצאצאי צאצאיו הכלולים בו בכל אחד מישראל, כי לעולם נפשות הבנים כלולים באבות אלא שהם בהעלם עצום, ועל ידי השגת האור דשבועות שהוא התגלות אותו האור הגנוז בהעלם מנפשות דורותיו שהם אורות התורה שבעל פה שיתגלה על ידיהם, ואף על פי שעדיין הוא בהעלם עצום שהרי לא נגלה בפעל כלל, מכל מקום הוא אתחלתא דהתגלות ונתעורר השורש הזה של ההתגלות להאיר בלב, וממילא יוכל למשוך על ידי זה שפע ההתגלות לצאת מכח אל הפועל גמור בעולם הזה בהולדת זרע למינהו של הנפשות ואורות התורה שבעל פה הגנוזים בו, והתחלת אתחלתא זו הוא בשבועות, והוא ההתחלה שקודם החטא וגמרה ביום הכפורים שהוא התיקון שאחר החטא שנתכפר הכל, ושב לכמות שהיה קודם החטא וכמי שלא חטא ונגמר אז האתחלתא דשבועות, ואז נפרד עשו מהם לדרכו שעירה לעזאזל המדברה, ומכפר על מעשה עוזא ועזאל בקלקול הברית שבו עיקר הקטרוג עשו שנגע בכף ירך יעקב, ויעקב נסע סכותה הוא זמן שמחתינו, כי כל צער שיש לאדם בעולם הזה וביטול השמחה שלימה דישמח לב מבקשי ד' ושמחת צדיקים בד', הוא על ידי פגם הברית שהוא המבטל לשמחת לב אשה הוא האשה יראת ד' הרמוזה באשת חיל:

(יא) ועל זה אמרו (בראשית רבה פרשה פ"ד) ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, היינו קלקולי הברית, שזהו ענין מכירת יוסף דרגא דצדיק יסוד עולם לעבד בין העמים ולמצרים ערות הארץ יסוד דקליפה, והוא רוגזו של יוסף שמזה נמשך רוגז שהוא היפך השלוה והשמחה, ואחר התיקון נתברר דאף על פי שמחשבת האדם [מישראל זרע אברהם יצחק ויעקב ומצאצאי שבטי י-ה] היה לעבירה. על ידי התשובה דחזיא לחפיא על כל עובדוי כאם החופפת על בניה הזדונות מתהפכין לזכיות, וכדרך שנאמר אתם חשבתם עלי רעה והאלקים חשבה לטובה, ונתברר אח"כ שכל מכירת יוסף היה לטובה, ומה שיעקב נתיירא שעל ידי זה ירד אבל שאולה, כשחס וחלילה יטמע יוסף בין העמים והשתות הוא היסוד יהרסון צדיק מה פעל, כי אם אין יסוד אין כלום וכל בנין בנוי על יסוד וצריך שיהיה היסוד חזק וקיים, ועיקר ההבדל בין ישראל לעמים הוא בברית קודש דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים ומולי אומות העולם נקראים ערלים שהערלה נקראת על שמם כמה שאמרו בנדרים (ל"א ע"ב), היינו שהם יסודם ברע ושורשם מיסוד דקליפה, וזרע ישראל יסודם קודש לד' מורשה מאבות, וכשראה אבידת יוסף נתיירא דנתבטל חס וחלילה קדושת היסוד מזרעו ויהיו ככל הגוים בית ישראל חס וחלילה, אבל באמת האלקים חשבה לטובה הוא תכלית תיקון היסוד דאמרו צדיק כי טוב, דנתברר קדושת הברית דתולדות יעקב יוסף, שאפילו במקום ערות הארץ והוא בתוקף חומו והיא הסיתתו בכל מיני הסתות ולבושים שלבשה לו כו' כמשאז"ל היינו לבושי הטומאה דקליפה ורע. ולא יכלה לו כי עמד נגדו דמות דיוקנו של אביו, היינו שורש הקדושה שמורשה בכל נפש ישראל מהאבות, והעיקר יעקב מובחר שבאבות שכולם נקראו על שמו כמשאז"ל (בראשית רבה פרשה ס"ג) כי כל הקדושה שבהם היה רק מה שעתיד לצאת מהם יעקב שמטתו שלימה ואין פסולת כלל בזרעו כמו שנאמר יעקב אשר פדה את אברהם, כי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה להיות דבוק לגמרי באלקים חיים עד שאין מקום להתפשטות דסטרא דרע, ובזה היה הבירור גם על שאר השבטים כי כולם זרע אמת, אף על פי שלמראית העין לא כן דעל כן הביא יוסף דבתם רעה שנושאים עיניהם בבנות הארץ, וזהו הגרם לחטא מכירת יוסף שנראה שהם ביקשו להאביד הצדיק יסוד עולם מן העולם ולמסור היסוד ברית קודש לטמע בין העמים, אבל עבירתן של שבטים זכירה היא לעולם תקוה היא לעולם כמה שאמרו בבראשית רבה פרשה פ"ד, פירוש זכירה וזכרון הוא העומק ראשית וההתחלה כמו ראש השנה נקרא יום הזכרון, כי סוף מעשה במחשבה תחלה ויום הרת עולם ההריון והמחשבה, כמה שכתוב בתוס' ראש השנה כ"ז זה א' דבתשרי היה המחשבה דבריאה, אז זמן הזכרון להפקד כל רוח ונפש, כי ראשית המחשבה הוא הזכרון שזוכר למעלה במחשבתו כל המפעל שרוצה לפעול, ותקוה הוא על הסוף כלשון הכתוב אחרית ותקוה טובה, כי הקיווי הוא על העתיד להיות, והוא העומק אחרית שבסוף מעשה וסוף הכל לטובה, וכן התחלת הכל כי ישראל עלו במחשבה, וגם עונותיהם, סדורים ובאים מששת ימי בראשית כמה שאמרו בפרק רבי עקיבא, היינו מראשית הבריאה האלקים חשבה לטובה, ואף על פי שהיה צפוי לפניו וראה הקלקולים לא מנע הבריאה, בשביל ישראל שהם עיקר הבריאה שהכל הוא מתהפך אצלם לטוב ואפילו עבירתם, אחר התיקון נתגלה העומק ראשית והעומק אחרית שכולו טוב וממילא נמתק מה שבינתים:

(יב) וזהו תוקף ועוצם השמחה כאשר מתברר אחר הקלקול שהכל לטובה ושלא היה קלקול מעולם רק אדרבא תוספות טובה וזכיות, וכמו מי שאבד כל רכושו וחזר ומצאו אצלו ונוסף כפליים כהנה, דבזה השמחה יתירה ממי שלא הפסיד והרויח, ובפרט בענין תיקון הברית דישמח צדיק כי חזה נקם, ואחר תיקון הקלקול נעשה מצדיק ישרת לב וזוכה לשמחה, ועל כן השבטים לא שתו יין דישמח לב מעת מכירת יוסף עד שראוהו פעם ראשונה, אף דאינהו לא ידעו דהוא הוא, מזלייהו ידע כי נשלם קומת השכינה ותקרתו של עולם, ונתעורר השמחה בלבבם לשתות יין, ועל כן בת קול יוצא במוצאי יום הכפורים פעמים לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו', כי תיכף אחר יום הכפורים דכבר רצה אלקים את מעשיך היינו כל המעשים שעשה מכבר גם קודם התיקון, השתא איגלאי מלתא למפרע דמכבר היו לרצון, על ידי זה מתעורר השמחה בלב ונוסע סוכותה שהוא זמן שלימות השמחה שזוכה לחיי עולם, דעל זה רומזים הארבעה מינים לולב בגימטריא חיים, וכן הדס בגימטריא חיים עם הכולל, ואתרוג עם הכולל בגימטריא תורה שהוא חיי עולם, וערבה בגימטריא זרע כי הוא לא טעם ולא ריח רומז לפושעי ישראל וגם מהם לא ידח נדח, ותיקונם לזכות לחיי עולם על ידי זרעם אחריהם דברא מזכה אבא (סנהדרין ק"ד ע"א), וכמה שכתוב בסוף כתובות רפואה לע"ה שיקומו בתחית המתים על ידי שמשיא בתו לתלמיד חכם, וגם אפילו אותן הנדחים חס וחלילה לגמרי שאין להם תקנה ככל אותן שנמנו בפרק חלק דאין להם חלק לעולם הבא, אף דאין להם קיום באיש יש להם קיום במין וזוכים לחיי עולם על ידי זרעם שנקראים על שמם, וכמו שנאמר ולא ימחה שמו מישראל שכשיש לו זרע נקרא שלא נמחה שמו, ועל ידי הזרע הזוכה לחיי עולם אף הוא לא נאבד שמו מן העולם, ולא דבר ריק הוא זכר זה כי לא לחנם מתייחס הבן אל האב כי יש בו מכחו, כידוע דהאבות הם שורש לנפשות הבנים והמזלא שלהם, ומאחר שנפש הבן יש לו קיום לעולם אף השורש של האב שהוא שורשו קיים עמו, וזה ענין הדורשי רשומות שאמרו דכולם יש להם חלק לעולם הבא (שם ק"ה ע"ב), כי התשלמת כח האבות בבנים אין ניכר בפעל אלא רשימו בלבד, ואותו הרשימו אינו נכרת כלל בשום זרע ישראל, כי כל ישראל מזרע אברהם יצחק ויעקב הם בתולדותם ובתחלת היצירה משורש הטוב, ויש בהם מאור הזרוע לצדיק דעמך כולם צדיקים לעולם וגו' הזוכים על ידי זה לחיי עולם הבא, אלא שאח"כ כשמקלקל מעשיו הוא מנתק ומאפיל אותו האור מעט מעט עד שיוכל להגיע בקלקולו שינותק אותו האור ממנו לגמרי, ומכל מקום הלא ידוע דכל אור אף אחר שניתק נשאר רשימו וגם הרשימו אי אפשר שתנתק כלל, ועל כן אפילו פושעי ישראל כל שהם זרע אברהם יצחק ויעקב שהיה בהם אור צדיקים בתולדתן, אף שקלקלו מעשיהם עד שנכרתו מאילן החיים מכל מקום הרשימו לא נפקעה, ועל ידי אותה הרשימו יוכלו לזכות לבנים צדיקים, ומצד זו הרשימו אמרו דורשי הרשומות שהשיגו ענין הרשימו הזו דכולם יש להם חלק לעולם הבא, וזהו תוקף השמחה שמשיגים אחר יום הכפורים דנמחל הכל, ואפילו אותן פושעי ישראל נעשין כולן אגודה אחת על ידי אור הרשימו שבזרעם אחריהם:

(יג) ובזה נעשה צירוף כל ארבע אותיות שם ההוי', כי כל פושעי ישראל אחוזים בה' אחרונה שרגליה יורדות מות, על ידי הפתיחה שתחתיה יכולים לצאת למקום המיתה חס וחלילה, והוא הפתח להבא לטמא שמניחין לו לצאת, אבל מכל מקום שרשו נשאר עדיין אחוז במקורו בכנסת ישראל שהיא ה' זו, שגם היא מעצמיות מקור החיים ית"ש, ועל כן רמוז בערבה ארבע פעמים חיים בגימטריא ער"ב והה' רומז לה' אחרונה, כי בכל אות משם הוי' יש מקור חיים מיוחד להמשיך ממנו חיי עולם לכל החפץ לידבק באלקים חיים, ונגדם הם ההארבעה מינים, אתרוג נגד ה-י' שהוא החכמה שבמוח משכן הנשמה הטהורה שאין שם שליטה לרע דמשכן היצר רע בלב, כנודע דבאצילות הנמשך מאבא הוא כולו טוב, וזהו האתרוג שיש בו טעם וריח, ועל כן הוא עם הכולל רצה לומר עם מקור החכמה שהוא השורש הנעלם הרמוז בקוצו של י' בגימטריא תורה, שהיא נובלות חכמה העליונה, ועל כן עיקרה במוח וממנה שופעת סמא דחיי ללב למיימינים בה להיות תבלין ליצר ולפוצצו, וההדס נגד ה' ראשונה שהוא הבינה שבלב טרם יצא לפועל בכחות הפעולה המתגלים, וע"כ בו ריח ולא טעם, כי הטעם הוא דבר המורגש בפעל, מה שאין כן ריח הוא רוחני דבר שהנשמה נהנה בו כמה שכתוב בברכות מ"ג ב', ועל כן הוא בגימטריא חיים עם הכולל רצה לומר עם מקור החיים שהוא בלב כמו שנאמר כי ממנו תוצאות חיים, והלולב נגד הו' שהוא עצם החיי עולם המתפשט בנפשות מישראל זרע יעקב על ידי השלכת האמת דרגא דיעקב ארצה, שהו' הוא אות אמת המשפיע חיים, כמה שכתוב בזוהר על פסוק והחייתם אותי דרחב על ידי האות אמת הוא הו' הרמוז בתקות חוט השני הדומה לו', וכן הלולב דומה לו, וזהו שורש החיים המתפשט בששה קצוות שהם כל כחות הפעולה דנבראים, ועל כן כל הד' מינים כלולים בלולב בברכה, ואמרו ז"ל לפי שגבוה מכולם, היינו שכחו בהתגלות יותר מכולם כי כחות הפעולה הם המתגלים בנפעל, ועל כן שתי אותיות אחרונות דשם הם הנגלות וראשונות הנסתרות כנודע, ובו טעם ולא ריח, כי השלימות דכחות הפעולה אפילו יהיו הנסתרות לא כן דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה בזרע ישראל (קדושין מ' ע"א), וה' האחרונה כולל כל הכנסת ישראל אף אותם שלא טעם ולא ריח וכבר יצאו למקום שיצאו, מכל מקום אף על פק שחטא ישראל הוא ולא נפרד משרשו שהוא כח הכלי קיבול, דזהו כל כח ה' זו דד' הוות רק דקבילת עוברה, כי היא עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום, דעל כן ישראל מונין ללבנה שדומין לה ועתידין להתחדש כמותה בקבלת אור מחודש בכל יום תמיד, וכל מקום שנאמר דל עני כו' בישראל מדבר דיאי עניותא להו (חגיגה ט' ע"ב) רצה לומר עניות בדעת היינו הרגשת החסרון דלית להו מגרמיהו כלום לא תורה ולא מצות דמגנו עלן, ואין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים שהוא עוזר דלים, ואז השם יתברך שוכן את דכא ושפל רוח להחיות וגו' ומתדבק באלקים חיים, ובזה כלול בהם כל מיני חיים, היינו מה שמקבלת משלש אותיות שלפניה וחיות עצמה שהוא מה שיש בה כח הקיבול, ובצירוף מקור העליון נשלם כל הה' פרצופים ברמוזים בה' זו, והיא הה' דערבה שכולם כלולים בה כי היא אספקלריא המקבלת כל האורות, וכשנשלמה הקומה אז נתקן הכל וגם הפושעי ישראל שאף הם מלאים חרטה, ולא ימלטו מרגע אחת בכל ימי חייהם לכל מי שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב שלא יתבונן על עצמו להכיר שפלותו והשתקעותו ושיתחרט ויכיר שלא לתכלית זה נברא, ואף שהוא רק כרגע והתעיף עיניך ואיננו וחוזר לרשעו, מכל מקום אין שום הרהור ומחשבה טובה נאבד, ואותו הרהור העולה בלבו הוא מצד שורש נפשו שעדיין יש בו שורש משהו שלא ניתק ממקורו. ואף על פי שרובו ככולו נשתקע למקום שנשתקע ונידון בשאול ואבדון, אותו שורש משהו קיים לעד דביה הדר עייל בפתח עליון דהה' להתעלות למקום שבעלי תשובה עומדין. אף שהוא לא שב באמת היינו כל התפשטות קומת נפשו, אבל שורש נפשו שממנו בא ההרהור ללבו שהוא המקור דחיותו, אותו המקור שב ונתחרט ונכלל בכלל הה':

(יד) וזהו חג הסוכות דניתן לאזרח בישראל ומאן דהוא משרשא וגזעא קדישא, ונסיון הגוים לעתיד יהיה במצות סוכה כמה שנאמר בריש עבודה זרה, וכמו שנאמר זאת יהיה חטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות כי אין להם שייכות לשמחה זו ולחיי עולם כלל, דאפילו חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא, היינו שיהיו עבדים לישראל, וזהו כל חסידותם והשגתם דמכירים מעלת ישראל, וכמו שהם בעולם הזה עובדי עבודה זרה שיש להם אדון אחר וקרו ליה אלקא דאלקא, ונאמר אשר חלק ד' אלקיך לכל העמים, שזה חלקם שאינם תחת רשות השם יתברך עצמו רק מתנהגים על ידי אמצעי, אלא שהם חטאו לעשות האמצעי אלו"ק ועבודה זרה, אבל גוף הדבר אמת דהשם יתברך לא לקחם לחלקו, אלא שהם היה להם לקרב את עצמם ולהיות גרים גרורים ועבדים לישראל, וכמו שיהיה לעתיד כשישפוך רוחו (על) כל בשר ויכירו כח מלכותו יאמרו ד' אלקי ישראל מלך, ויכירו דהוא רק אלקי ישראל והם אדוניהם ואמצעים להם, ועבד פטור מן הסוכה דהוא החסיון בצל ד' וצלא דמהימנותא זהו רק למי שאין לו אדון אחר זולת השם יתברך שחוסה בצילו, ודבר זה רק לזרע יעקב שהוציאם ממצרים מהיות עבדים ואמר להם עבדי אתם, וזהו הסכך במדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, כי אמת מארץ תצמח דרגא דיעקב שמטתו שלימה, ואין מקבל שום טומאה כלל, וזהו האימא תתאה הסוככת בכנפיה על כל הנפשות מישראל. אפילו אותם המריעים ומשחיתים נקראים זרע ובנים דכולם זרע אמת, רק שלפי שעה הוא בן כסיל ותוגת אמו, אבל שרשו הוא מיוצאי חלציו של יעקב אע"ה זה אי אפשר לינתק, ומצד אותו שורש הרי הוא בן חכם ישמח אב ויש לו שייכות לזמן שמחתינו:

(טו) ועל כן סוכה בגימטריא שני שמות הידועים הרומזים לאותיות ו"ה, שהם קודשא בריך הוא ושכינתיה רזא דיעקב וכנסת ישראל, שכל הכנסת ישראל אחוזים בשרשם מאביהם ומתייחדים כאחד, וסכת חסר בגימטריא ז' פעמים חיים (עם כולל הארבע אותיות), נגד ז' תחתונות הכוללים כל ב' הקומות דיעקב וכנסת ישראל שהם כחות הפעולה היוצאים לפעל, שבהם הוא שליטת הידיעת טוב ורע בהאי עלמא שמהם נמשך חיים ומות, וזרע יעקב דבוקים בחיים של כל השבעה מיני כחות, שנגדם הם שבעת ימי החג ושבעת ענני כבוד שהיו מקיפים אותם, וג' העודפים הוא נגד ג' ראשונות שהם ג' המקורות לז' אלו כנודע, ובזה הוא שלימות כל הקומה ושלימות החיות לבטל סטרא דמותא שהיא הנוקבא דקליפה שהיא ג"כ בגימטריא ת"פ כידוע, והיא שורש המיתה והיפך החיים והביאה אבל לעולם בהסתתה, והשמחה הוא היפך האבל, ועל כן בחג הסוכות הוא ביטולה, ועל כן יעקב אבינו ע"ה לא מת (תענית ה' ע"א) כי בו שורש הקדושה דחג הסוכות שבו מקור החיים דשפע חיי עולם, וסוכו"ת מלא עם יעקו"ב מלא בו' בגימטריא עשר פעמים חיים, שהוא שלימות המשכות כל מיני חיים מכל הקומה שלימה דעשר ספירות שיש לכל אחת המשכת חיים מיוחד, וברי"ת הוא בגימטריא תשע פעמים חיים, כי הוא נגד קדושת היסוד שהיא מדה התשיעית ומשיג רק המשכת תשעה מיני חיים שעד היסוד בה, ועדיין אין הקומה שלימה אף על פי שהוא צדיק גמור יסוד עולם, וכן תורה עם הכולל בגימטריא כן כי היא נובלות חכמה העליונה שהיא ג"כ מדה התשיעית ממטה למעלה, וכך היא המדה שבהשגת התורה הוא הולך ממטה למעלה להשיג בכל יום יותר, אבל הצדקות והתגברות נגד היצר שמתגבר עליו בכל יום והוא עומד נגדו, הוא הולך ממעלה למטה להתגבר בכל יום יותר נגד היצר אשר הוא לעולם למטה מטה, וכל מה שמתגבר ועולה יותר הוא עומד במדרגה תחתונה יותר, עד שנעשה נקי גם בכל מדרגות היותר תחתונות, כי מדריגה היותר עליונה שם הוא הנקיות מיצר רע יותר, כי שם הוא הדיבוק במקור הנשמה שנתת בי דטהורה היא, וכל שמתרחק יותר מן המקור הוא התגברות הרע יותר, וצריך להתגברות הצדיק כי טוב, ובכל מעשה בראשית נאמר כי טוב שזהו מכוון כל הבריאה להיות טוב ולהתרחק מן הרע, ועל כן הוזהר מאכילת עץ הדעת טוב ורע להיות רק כי טוב, והוא אות הט' הרומז לטוב כמו שאמרו ז"ל בבבא קמא (נ"ה ע"א) ובמדרש ובזוהר בכמה דוכתין ואין טוב אלא תורה שנאמר לקח טוב וגו' (ברכות ה' ע"א) וכן הצדיק נקרא טוב (חגיגה י"ב ע"א), והם שני מיני השלימות שיש בישראל צדיקים ותלמידי חכמים, דהיינו בעלי תורה ובעלי מצות שהם שורשי שני בשבטים יהודה ויוסף שכל ישראל נקראו על שמם, ויוסף נקרא יהוסף כמו שנאמר עדות ביהוסף דזכה לשלש אותיות של השם הכוללות כל התשע ספירות, עד מלכות, שלא זכה לה דכתר מלכות זכה יהודה ונטלו ועל כן הוא נקרא כולו על שם השם יתברך כמה שאמרו בסוטה, ואין מפסיק אלא הד' הרומז על דלותו והכרת חסרונו, ועל ידי זה זכה למילוי החסרון בקבלת העובר דאתעביד ה' וזכה לכל השם:

(טז) ולעתיד יבורר זה כשיעשם הקב"ה לעץ אחד ואפרים לא יקנא את יהודה כי יכיר מעלתו נגדו, ואז יהיה שלימות כל העשר מדרגות בכל זרע ישראל שכולם נקראים יהודים על שם יהודה, וזהו מילוי הג' ווי"ן דבעולם הזה שהוא עלמא דשקרא האמת נעלם, ועל כן הו' שהוא אות אמת באה בהעלם, ואף על פי שנשלך אמת ארצה הוא מעט הטוב שבעולם העשיה דרובו רע עד שאין הטוב ניכר כלל, וכמעט כמי שאינו בהיות העולם נידון אחר רובו, אלא דישראל חשיבי ולא בטילי ובהם יש בהעלם אות הו' דיעקב הנעלמת בעולם הזה ועתידה להתגלות לעתיד לבוא, וכמו שאמרו ז"ל דה' פעמים יעקוב מלא ואליה חסר דנטל משכון ו' דאליהו, היינו שבאליהו הוא בהתגלות שהוא היחוד שהיה בעולם הזה שלא חטא וחי לעולם, ואותו ישלח השם יתברך לבשר ביאת המשיח, היינו בזמן שיתוקנו כולם להיות כמוהו, ועל כן הו' דאליהו הוא עצמו הו' הנעלמת דיעקב שהיא נעלמת בעולם הזה אפילו ביעקב אע"ה עצמו דלא מת, מכל מקום בעולם הזה היה זה נעלם דהרי חנטו חנטיא וקברו קבריא ולא נתגלית אלא באליהו, ולא דאליהו היה גדול מיעקב כי באמת אין כחו אלא מה שהוא זרע יעקב, רק לפי שביעקב היו כלולים גם נפשות זרעו אשר לא כן כפי הנגלה בעולם הזה, על כן לא היה אפשר להתגלות בו בפועל רק באליהו שלא היה לו זרע כלל כפי הנזכר בזוהר חדש, והוא מצידו כבר נתברר כולו על כן היה יכול אות ו' זו לבוא לידי גילוי, אלא שמכל מקום נחסר ה' פעמים לא מצידו רק מצד שאין כלל ישראל בשלימות עדיין, והרי גם הוא מכלל הכנסת ישראל וכל זמן שאין כל הכנסת ישראל שלימה כמוהו הרי החסרון נוגע גם בו, כי כנסת ישראל כולו קומה שלימה והוא אחד מאבריה, ועל כן אף על פי שהוא חי לעולם מכל מקום הוא נעלם בעולם הזה, וזהו העלמת הו' ה' פעמים נגד ה' מדרגות הנפש הידועים נפש רוח נשמה חיה יחידה הרמוזים בארבע אותיות השם וקוצו של י', שמהם נמשך חיי עולם לכל ה' מדרגות הנפש, ונגדם הם הה' פעמים דיעקוב מלא, שבאמת הו' דאליהו הוא ג"כ בכל זרע יעקב, והוא עתיד לגלות ולברר זה כשיבוא לעשות שלום בעולם, שאז יהיה הרש שבישראל כאליהו כמה שכתוב בשיר השירים רבה על פסוק ראשך עליך ככרמל, ועולם הזה כולו קטטות ולא השליך השלום ארצה רק האמת ארצה כמה שכתוב בברראשית רבה פרשה א', כי באמת רק מצד האמת אין שום מחלוקת, רק מצד שהאמת נעלם בעולם הזה וטוביה גנוז בגויה על ידי זה הוא המחלוקת בעולם הזה מהו האמת והטוב:

(יז) וזהו המחלוקת דיהודה ויוסף וחלוקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם מזרעו דיוסף, והוא מצד החסרון שבעולם הזה שאין אדם צדיק בארץ וגו', ולא היה עדיין אדם בתכלית השלימות להיות תלמיד חכם אמיתי וצדיק גמור באמת בתכלית השלימות רק כל אחד אחיד בתשע ספירות, ואמרו בתיקוני זוהר תיקון ע' דמאן דאחיד בתשע ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות, ומזה נמשכים כל מיני עבודה זרה, ובזה היה חטא ירבעם ושאר מלכי ישראל מזרעא דיוסף, ונמשך גם לבית דוד על ידי התחתנות יהושפט עם אחאב. כי באמת הכל כנסיה אחת וגוי אחד וחסרון שיש במקצת הוא בכולו, וזה גרם חורבן ראשון, עד שקמו אנשי כנסת הגדולה לתקן הכנסיה בביטול יצרא דעבודה זרה (יומא ס"ט ע"ב), ועל כן נקראו כנסת הגדולה שנתגדלה הכנסיה על ידיהם, אבל נשאר יצרא דעריות הגורם הפקרות ופריקת עול, ומזה נמשך המינות והצדוקים ומאן דנטיל מלכות בלא תשע ספירות כופר בעיקר, ובירור זה הוא בעקבתא דמשיחא דחוצפא יסגי (סוף סוטה) וחוצפתא מלכותא בלא תגא (סנהדרין ק"ה ע"א), היינו כופר בעיקר שהוא הכתר והמקור. ונתרבה האפקורסות בעוה"ר שהוא תכלית הרע הנמשך מצד החכמות הרעות שהם חיצוניות לחכמת התורה, שהוא תכלית הטוב דגנוז ונעלם בעולם הזה עתה שאין לנו שיור רק התורה הזאת, והכל בא מצד הפירוד והמחלוקת שאין הכנסיה שלימה בקומתה לגמרי עדיין, ועל כן אין שמחה שלימה בעולם הזה כמו שאמרו ז"ל על פסוק לשמחה מה זו עושה, ואסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה (ברכות ל"א ע"א) עד עת קץ אז ימלא שחוק פינו שתהיה השמחה מליאה ושלימה, ויש מזה הרגשה בעולם הזה בחג הסוכות שאז הוא זמן שמחתינו, ואז הוא המשכת שפע חיי עולם אחר שנכתבו ונחתמו בראש השנה ויום הכפורים לחיים, הגמר הוא בהושענא רבה יום שביעי דסוכות שהוא גמר ההיקף דז' פעמים חיים הכולל כל ה-י' פעמים חיים והוא יום ערבה שיש בו תיקון גם לפושעי ישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח מצות, ומזה באים אח"כ לגמר השמחה שהוא שלימותה בשמיני עצרת שהוא נגד הצדיק כי טוב העצור מכל התאות, ושמחת תורה הוא הלקח טוב דתורה, והכל נגד יעקב אע"ה שהוא הכולל הכל ואחיד גם בב' הקצוות, ועל כן בו כלול גם בני ומזוני שזה קיום החיים וזה הקיום במין, ושניהם מסייעים לחיי עולם ובכלל חיי עולם גם הם, ואף הם נכתבים ונחתמים בראש השנה ויום הכפורים, והגמר ביום ערבה הה' ממנה שפע בני כנודע בסוד ה"א לכם זרע דמהה' המשכת שפע זרעא, וגם כפשטיה הזרע היא זריעת התבואה לפרנסה ג"כ נמשך ממנה, כי האשת חיל היא הנותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה, ואותיות ערב הם המשכת שפע החיי מכל הד' קצוות גם לעת ערב ולההולכים באפילה וברע, ועל כן אף על פי שהוא אחרון למועדות ולחשבון חדשים שהוא ללבנה, נקבע בתחלת השנה למנין השנים שהוא לחמה, כי מצד השם יתברך סוף מעשה הוא במחשבה תחלה, רק מצד המקבלים הוא בסוף כי הוא התכלית הכל:

Machshavot Charutz 15

...

דברי הימים ב י״ז:ו׳

(ו) וַיִּגְבַּ֥הּ לִבּ֖וֹ בְּדַרְכֵ֣י יְהוָ֑ה וְע֗וֹד הֵסִ֛יר אֶת־הַבָּמ֥וֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִ֖ים מִיהוּדָֽה׃ (פ)

II Chronicles 17:6

(6) His mind was elevated in the ways of the LORD. Moreover, he abolished the shrines and the sacred posts from Judah.

עובדיה א׳:י״ח

(יח) וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃

Obadiah 1:18

(18) The House of Jacob shall be fire, And the House of Joseph flame, And the House of Esau shall be straw; They shall burn it and devour it, And no survivor shall be left of the House of Esau —for the LORD has spoken.

בראשית מ״ט:כ״ו

(כו) בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙ין֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ (פ)

Genesis 49:26

(26) The blessings of your father Surpass the blessings of my ancestors, To the utmost bounds of the eternal hills. May they rest on the head of Joseph, On the brow of the elect of his brothers.

יומא כ״ב א

מתני׳ בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס ארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון גמ׳ והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא לא חשיבא להו ולא אתו כיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה תקינו לה פייסא והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה רבנן פייסא סוף עבודה דיממא היא האי נמי תחלת עבודה דיממא היא דאמר ר' יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה איכא דאמרי מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה תקינו לה רבנן פייסא והרי איברים ופדרים דאיכא אונס שינה ותקינו לה רבנן פייסא שאני מיגנא ממיקם ותקנתא להך גיסא הואי תקנתא להאי גיסא הואי דתניא מי שזכה בתרומת הדשן (יזכה) בסידור מערכה ובשני גזירי עצים אמר רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא סבור לא אתו כיון דחזו דקאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא כיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים כי היכי דניתו וניפייסו ובזמן שהן מרובין וכו' אמר רב פפא פשיטא לי ארבע אמות דארעא לא רצין ועולין בכבש תנן קמייתא נמי לא רצין ועולין בכבש תנן והדר כל הקודם את חבירו דביני ביני נמי לא דלא מסיימא מילתא פשיטא לי דגבי מזבח תנן בעי רב פפא ארבע אמות שאמרו בהדיה אמה יסוד ואמה סובב

Yoma 22a

MISHNA: Initially, the practice among the priests was that whoever wishes to remove the ashes from the altar removes them. And when there are many priests who wish to perform that task, the privilege to do so is determined by a race: The priests run and ascend on the ramp leading to the top of the altar. Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the top of the altar first is privileged to remove the ashes. And if both of them were equal and neither preceded the other, the appointed priest says to all the priests: Extend your fingers, and a lottery was performed, as will be explained. And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The reason is that the lottery was conducted by the appointee choosing a number and counting the extended fingers of the priests standing in a circle. As the count progressed, a priest could calculate and manipulate the result in his favor by surreptitiously extending his thumb and an additional finger. Since there is separation between the thumb and the forefinger it could appear as though they belonged to two different priests, skewing the results of the lottery. Initially, that was the procedure; however, an incident occurred where both of them were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved another and he fell and his leg was broken. And once the court saw that people were coming to potential danger, they instituted that priests would remove ashes from the altar only by means of a lottery. There were four lotteries there, in the Temple, on a daily basis to determine the priests privileged to perform the various services, and this, determining which priest would remove the ashes, was the first lottery. GEMARA: The Gemara questions the original practice of holding a race to determine which priest would remove the ashes: And what is the reason that the Sages did not initially institute a lottery for the removal of the ashes as they did for other parts of the service? The Gemara answers: Initially they thought: Since it is a service performed at night it would not be important to the priests, and not many of them would come to perform it, so a lottery would be unnecessary. Then, when they saw that many priests did indeed come and that they were coming to danger by racing up the altar’s ramp, they instituted a lottery. The Gemara poses a question against the assertion that nighttime Temple services did not normally require a lottery: But there is the burning of the limbs of burnt-offerings and the fats of other offerings, which is a service that is performed at night, and nevertheless the Sages instituted a lottery for that from the outset. The Gemara answers: The burning of those parts is not considered a nighttime service but the end of a daytime service, as the main part of the sacrificial service, the slaughtering and the sprinkling of blood, took place during the day. The Gemara asks: If so, it could be argued that this service of removing the ashes is also not a nighttime service but the start of a daytime service, as Rabbi Yoḥanan said: If a priest has sanctified his hands at night by washing them for the removal of the ashes, the next day, i.e., after daybreak, if he remained in the confines of the Temple, he need not sanctify his hands again, because he already sanctified them at the start of the service. Apparently, the removal of the ashes, though performed at night, is considered the start of the next day’s service. The Gemara responds by emending Rabbi Yoḥanan’s statement: Say the following version of the end of Rabbi Yoḥanan’s statement: Because he had already sanctified them at the outset for service. According to this formulation, Rabbi Yoḥanan did not say that the removal of the ashes is considered the start of the following day’s service. Rather, he said that although the removal of the ashes is a nighttime service, since the priest sanctified his hands before performing that service, the sanctification remains in effect for the services performed after daybreak as well, since there is no interruption between the two activities. Some say that the original practice should be explained as follows: Initially, the Sages thought that since there is a likelihood of being overcome by sleep at that time of night, not many priests would come. When they saw that they did indeed come and that they were also coming to danger, the Sages instituted a lottery for this task. The Gemara asks: But there is the burning of the limbs of burnt-offerings and the fats of other offerings, a service for which there is the same likelihood of being overcome by sleep, and nevertheless the Sages instituted a lottery for that from the outset. The Gemara answers: Lying down to go to sleep late is different from rising in the middle of the night. It is not as difficult to stay up late in order to burn limbs on the altar as it is to rise before dawn to remove the ashes from the altar. The Gemara addresses the substance of the mishna’s claim: But was the ordinance to assign the removal of ashes by means of a lottery due to that reason cited in the mishna, the matter of the dangerous incident? The ordinance was instituted due to this reason: There were other important tasks associated with the removal of the ashes that required a lottery in their own right, as it was taught in a baraita: The priest who was privileged to perform the removal of the ashes was also privileged with laying out the arrangement of wood on the altar and with placing the two logs that were placed on the altar each morning. Since these were inherently important tasks, the only way to assign them was through a lottery, which would also determine who removed the ashes. The Gemara answers: Rav Ashi said: There were two separate ordinances instituted. Initially, the Sages thought that priests would not come forward to perform the task of removing the ashes. Once they saw that many priests did come and that they were also coming to danger, the Sages instituted a lottery for this task. Once they established a lottery for removing the ashes, the priests did not come anymore. They said: Who says the lottery will fall in our favor? Therefore, they did not bother to come. Then the Sages instituted for the priests that whoever was privileged with performing the removal of the ashes would also be privileged with laying out the arrangement of wood on the altar and with placing the two logs, so that the importance of all these tasks combined would ensure that the priests would come and participate in the lottery. § It was taught in the mishna that before the lottery was instituted, when there were many priests who sought to perform the removal of the ashes, the first priest to reach within four cubits of the top of the altar was privileged with performing the removal of the ashes. Rav Pappa said: It is obvious to me that the four cubits the mishna is referring to are not the four cubits adjacent to the ramp on the ground, because we learned in the mishna that the priests run and ascend on the ramp, and not adjacent to the ramp. It is also not referring to the first four cubits from the foot of the ramp, because we learned that the priests run and ascend on the ramp, and only afterward it says: Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the altar first, indicating that the competition begins only once they have ascended the ramp to some extent. It is also not referring to four cubits somewhere in the middle, between the four on the bottom and the top of the altar, because the matter is not defined and there is no clear indication which four cubits on the ramp are the determining cubits. In light of all this, it is obvious to me that the four cubits we learned in the mishna are referring to the four cubits that are adjacent to the altar itself. The priest who reaches those four cubits first is the one privileged to remove the ashes. Rav Pappa raised a dilemma based on the above clarification: Are the four cubits that they stated, which are the four cubits adjacent to the altar, calculated including the cubit of the base of the altar and the cubit of its ledge, as the ramp continues and overlaps these two cubits at the top of the altar,

תהילים נ״א:ה׳

(ה) כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃

Psalms 51:5

(5) for I recognize my transgressions, and am ever conscious of my sin.

תהילים קט״ז:ט״ז

(טז) אָֽנָּ֣ה יְהוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲ‍ֽנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמוֹסֵרָֽי׃

Psalms 116:16

(16) O LORD, I am Your servant, Your servant, the son of Your maidservant; You have undone the cords that bound me.

בראשית ל״ז:ז׳

(ז) וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃

Genesis 37:7

(7) There we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf stood up and remained upright; then your sheaves gathered around and bowed low to my sheaf.”

תהילים כ״ב:ז׳

(ז) וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃

Psalms 22:7

(7) But I am a worm, less than human; scorned by men, despised by people.

ברכות ל״ד ב

כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. הַמֶּלֶךְ — כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְגוֹ׳ קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה׳ מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה — עַל בִּרְכַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה — זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבָּיֵי וְרָבָא דְּמַצְלוּ אַצְלוֹיֵי. תָּנֵי חֲדָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה! לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אַמַּאי קָא עָבֵיד מָר הָכִי? אָמַר לְהוּ: חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע וַחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּקָא עָבֵד הָכִי. וְהָתַנְיָא הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה! הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּ״הַלֵּל״. וְהָתַנְיָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה וּבַהוֹדָאָה שֶׁל ״הַלֵּל״ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. מַתְנִי׳ הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה — סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא — סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר: ״זֶה חַי, וְזֶה מֵת״. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל. וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. גְּמָ׳ אַהֵיָיא? אָמַר רַב חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָּן, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין בְּכוּלָּן — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא וְכוּ׳: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, אֲבָל צַדִּיקִים גְּמוּרִים ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין — צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״. ״לָרָחוֹק״ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר ״לַקָּרוֹב״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְךָ: מַאי ״רָחוֹק״ — שֶׁהָיָה רָחוֹק מִדְּבַר עֲבֵירָה מֵעִיקָּרָא. וּמַאי ״קָרוֹב״ — שֶׁהָיָה קָרוֹב לִדְבַר עֲבֵירָה, וְנִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַשְׁתָּא. מַאי ״עַיִן לֹא רָאָתָה״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה עֵדֶן, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עֵין כׇּל בְּרִיָּה. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵיכָן הָיָה? בַּגָּן. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: הוּא גַּן, הוּא עֵדֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן״, גַּן לְחוּד וְעֵדֶן לְחוּד. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. שִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לָעֲלִיָּיה, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה?! אָמַר לָהֶן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל, וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּונוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶן: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְחָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ בְּעִלִּיתֵהּ (לָקֳבֵל) [נֶגֶד] יְרוּשְׁלֶם״. אָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי בְּבַקְתָּא. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ חִטְאֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״.

הדרן עלך אין עומדין

Berakhot 34b

It is appropriate, though, for a High Priest to bow at the end of each and every blessing; and for a king to bow at the beginning of each and every blessing and at the end of each and every blessing. This is because the more lofty one’s status, the more important it is to demonstrate his subservience to God. Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani said: It was explained to me directly from Rabbi Yehoshua ben Levi himself differently: An ordinary person, conducts himself as we said; a High Priest bows at the beginning of each and every blessing; the king, once he has bowed at the beginning of the first blessing, does not rise until he concludes the entire prayer, as it is stated: “And it was that when Solomon finished praying all of his prayer to the Lord, he rose from before the altar of the Lord, from kneeling upon his knees with his hands spread forth toward the heavens” (I Kings 8:54). Having mentioned Solomon bowing, the Gemara distinguishes between various types of bowing. The Sages taught in a baraita: The term kidda means bowing upon one’s face, with his face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [vatikod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as regarding Solomon it is stated: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikkeroa] upon his knees.” Finally, hishtaḥava’a, that is bowing with one’s hands and legs spread in total submission, as it is stated in Jacob’s question to Joseph in response to his dream: “Shall we, I and your mother and your brothers, come and bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground?” (Genesis 37:10). On the topic of bowing, Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said: I saw Abaye and Rava, who would lean their heads and not actually prostrate themselves on the ground. The Gemara asks: One baraita taught: One who bows in the blessing of thanksgiving, it is praiseworthy. And it was taught in another baraita: One who bows in the blessing of thanksgiving, it is reprehensible. These baraitot are contradictory. The Gemara reconciles these two baraitot: This is not difficult; this baraita, which praises one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the beginning of the blessing. This baraita, which condemns one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the end of the blessing. Rava bowed in the blessing of thanksgiving, both beginning and end. The Sages said to him: Why does our master do this? He said to them: I saw Rav Naḥman who bowed in the blessing of thanksgiving, and I saw Rav Sheshet who did so as well. But wasn’t it taught in a baraita that one who bows in thanksgiving, it is reprehensible? Rava explained: That baraita refers to one who bows in the thanksgiving that is in hallel, when one recites: Give thanks to the Lord. Then, bowing is inappropriate. The Sages continue to question Rava’s conduct: But wasn’t it taught explicitly in a baraita: One who bows in thanksgiving or in thanksgiving of hallel, it is reprehensible? The term thanksgiving unqualified does not refer to thanksgiving of hallel; it obviously refers to the blessing of thanksgiving recited in the Amida prayer. One who bows in either, it is reprehensible. The Gemara rejects this challenge as well: When that baraita was taught, it was in reference to the blessing of thanksgiving, the second blessing recited in Grace after Meals: We thank You. MISHNA: Concluding its discussion of the halakhot of prayer, the mishna discusses less practical aspects of prayer. One who prays and realizes that he erred in his prayer, it is a bad omen for him; it indicates to him that his prayer was not accepted. And if he who erred is the communal prayer leader, it is a bad omen for those who sent him, because a person’s agent has legal status equivalent to his own. On a similar note, they said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that he would pray on behalf of the sick and immediately after his prayer he would say: This one shall recover from his illness and live and this one shall die. When they said to him: From where do you know? He said to them: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected. GEMARA: We learned in the mishna that if one errs in his prayer it is a bad omen. The Gemara asks: In which blessing is an error a bad omen? Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: An error is a bad omen in the first blessing of the Amida prayer, the blessing of Patriarchs.” Some teach that this statement was made on a baraita referring to another topic. It was taught in a baraita: One who prays must focus his heart in all of the blessings. And if he is unable to focus his heart in all of them, he should focus his heart at least in one. Regarding this baraita, Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: In one refers to the blessing of Patriarchs. We learned in the mishna: They said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that the indication whether or not his prayer was accepted was whether the prayer was fluent in his mouth as he recited it. The Gemara asks: From where are these matters, that this is an accurate indication of whether or not his prayer was accepted, derived? Rabbi Yehoshua ben Levi said: As the verse stated: “The Lord that creates the expression of the lips says, Peace, peace, to him that is far off and to him that is near; and I will heal him” (Isaiah 57:19). It can be inferred from this verse that if speech of the lips, fluent speech, is granted to one who prays, it indicates that his prayer on behalf of the ill has been accepted and I will heal him, that person will be healed. In conclusion of this discussion, the Gemara cites that which Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said with regard to the reward of the righteous: All the prophets only prophesied in their prophecies of consolation, with regard to one who values wisdom and therefore marries his daughter to a Torah scholar and to one who conducts business [perakmatya] on behalf of a Torah scholar as well as to one who utilizes his wealth to benefit a Torah scholar in some other way. However, the prophets did not describe the extent of the reward for Torah scholars themselves, whose reward is not quantifiable as it is stated: “And from of old they have not heard, they have not lent an ear, no eye has seen it, God, aside from You, who will do for those who await Him” (Isaiah 64:3). And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: All the prophets only prophesied with regard to the change in world order in the end of days with regard to the days of the Messiah. However, with regard to the World-to-Come, which exists on a higher level, it is stated: “No eye has seen it, God, aside from You.” And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: The only difference between this world and the days of the Messiah is with regard to servitude to foreign kingdoms alone. While in the days of the Messiah, Israel will be independent and free from enslavement to foreign powers, the world order will remain otherwise unchanged, as it is stated: “For the poor shall not cease from the land” (Deuteronomy 15:11), which indicates that the ways of the world are set and unchanging. And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: All of the prophets only prophesied their prophecies of consolation with regard to penitents but with regard to the full-fledged righteous it is stated: “No eye has seen it, God, aside from You.” And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Rabbi Abbahu who holds that penitents are superior to the righteous. As Rabbi Abbahu said: In the place where penitents stand, even the full-fledged righteous do not stand, as it is stated: “Peace, peace upon him who is far and him who is near.” Peace and greeting is extended first to him who is far, the penitent, and only thereafter is peace extended to him who is near, the full-fledged righteous. And Rabbi Yoḥanan could have said to you: What is the meaning of him who is far? This refers to the full-fledged righteous who was distant from an act of transgression from the outset, and to whom peace is extended first. What is meant by him who is near? This refers to the penitent who was close to an act of transgression but has now distanced himself from it, and to whom peace is extended only after it has been extended to him who has been righteous from the outset. Earlier, Rabbi Yoḥanan said that there is a reward referred to in the verse: “No eye has seen it.” The Gemara asks: What is this reward about which it is said: “No eye has seen it”? Rabbi Yehoshua ben Levi said: That is the wine that has been preserved in its grapes since the six days of creation and which no eye has ever seen. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: That is Eden, which no creature’s eye has ever surveyed. Lest you will say: Where was Adam the first man? Wasn’t he there and didn’t he survey Eden? The Gemara responds: Adam was only in the Garden of Eden, not in Eden itself. And lest you will say: It is the Garden and it is Eden; two names describing the same place. That is not the case, as the verse states: “And a river went out from Eden to water the Garden” (Genesis 2:10). Obviously, the Garden exists on its own and Eden exists on its own. Having mentioned Rabbi Ḥanina ben Dosa in our mishna, the Gemara proceeds to further praise the efficacy of his prayer: The Sages taught: There was an incident where Rabban Gamliel’s son fell ill. Rabban Gamliel dispatched two scholars to Rabbi Ḥanina ben Dosa to pray for mercy and healing on his behalf. When Rabbi Ḥanina ben Dosa saw them approaching, he went up to the attic on the roof of his house and prayed for mercy on his behalf. Upon his descent, he said to the messengers: You may go and return to Rabban Gamliel, as the fever has already left his son and he has been healed. The messengers asked him: How do you know? Are you a prophet? He replied to them: I am neither a prophet nor son of a prophet (see Amos 7:14), but I have received a tradition with regard to this indication: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected. The Gemara relates that these messengers sat and wrote and approximated that precise moment when Rabbi Ḥanina ben Dosa told them this. When they came before Rabban Gamliel and related all that had happened and showed him what they had written, Rabban Gamliel said to them: I swear by the Temple service that in the time you wrote you were neither earlier or later; rather, this is how the event transpired: Precisely at that moment his fever broke and he asked us for water to drink. And there was another incident involving Rabbi Ḥanina ben Dosa, who went to study Torah before Rabbi Yoḥanan ben Zakkai, and Rabbi Yoḥanan’s son fell ill. He said to him: Ḥanina, my son, pray for mercy on behalf of my son so that he will live. Rabbi Ḥanina ben Dosa placed his head between his knees in order to meditate and prayed for mercy upon his behalf, and Rabbi Yoḥanan ben Zakkai’s son lived. Rabbi Yoḥanan ben Zakkai said about himself: Had ben Zakkai stuck his head between his knees throughout the entire day, they would have paid him no attention. His wife said to him: And is Ḥanina greater than you? He replied to her: No, but his prayer is better received than my own because he is like a servant before the King, and as such he is able to enter before the King and make various requests at all times. I, on the other hand, am like a minister before the King, and I can enter only when invited and can make requests only with regard to especially significant matters. And on the topic of prayer, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: One may only pray in a house with windows, as then he can see the heavens and focus his heart, as it is stated with regard to Daniel’s prayer: “In his attic there were open windows facing Jerusalem” (Daniel 6:11). With regard to the appropriate place to pray, Rav Kahana said: I consider impudent one who prays in a field. Employing parallel language, Rav Kahana also said: I consider impudent one who specifies his transgression, as it is stated: “Happy is he whose iniquity is forgiven, whose transgression is covered over” (Psalms 32:1); one who conceals his transgressions indicates that he is ashamed of them, and due to his shame he will be forgiven. May we return unto thee : One must not stand.

ישעיהו מ״ט:ג׳

(ג) וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃

Isaiah 49:3

(3) And He said to me, “You are My servant, Israel in whom I glory.”

תהילים כ״ג:ט״ז

...

Psalms 23:16

...

ברכות ל״ד ב

כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. הַמֶּלֶךְ — כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְגוֹ׳ קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה׳ מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה — עַל בִּרְכַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה — זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבָּיֵי וְרָבָא דְּמַצְלוּ אַצְלוֹיֵי. תָּנֵי חֲדָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה! לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אַמַּאי קָא עָבֵיד מָר הָכִי? אָמַר לְהוּ: חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע וַחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּקָא עָבֵד הָכִי. וְהָתַנְיָא הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה! הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּ״הַלֵּל״. וְהָתַנְיָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה וּבַהוֹדָאָה שֶׁל ״הַלֵּל״ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. מַתְנִי׳ הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה — סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא — סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר: ״זֶה חַי, וְזֶה מֵת״. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל. וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. גְּמָ׳ אַהֵיָיא? אָמַר רַב חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָּן, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין בְּכוּלָּן — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא וְכוּ׳: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, אֲבָל צַדִּיקִים גְּמוּרִים ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין — צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״. ״לָרָחוֹק״ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר ״לַקָּרוֹב״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְךָ: מַאי ״רָחוֹק״ — שֶׁהָיָה רָחוֹק מִדְּבַר עֲבֵירָה מֵעִיקָּרָא. וּמַאי ״קָרוֹב״ — שֶׁהָיָה קָרוֹב לִדְבַר עֲבֵירָה, וְנִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַשְׁתָּא. מַאי ״עַיִן לֹא רָאָתָה״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה עֵדֶן, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עֵין כׇּל בְּרִיָּה. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵיכָן הָיָה? בַּגָּן. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: הוּא גַּן, הוּא עֵדֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן״, גַּן לְחוּד וְעֵדֶן לְחוּד. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. שִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לָעֲלִיָּיה, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה?! אָמַר לָהֶן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל, וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּונוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶן: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְחָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ בְּעִלִּיתֵהּ (לָקֳבֵל) [נֶגֶד] יְרוּשְׁלֶם״. אָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי בְּבַקְתָּא. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ חִטְאֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״.

הדרן עלך אין עומדין

Berakhot 34b

It is appropriate, though, for a High Priest to bow at the end of each and every blessing; and for a king to bow at the beginning of each and every blessing and at the end of each and every blessing. This is because the more lofty one’s status, the more important it is to demonstrate his subservience to God. Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani said: It was explained to me directly from Rabbi Yehoshua ben Levi himself differently: An ordinary person, conducts himself as we said; a High Priest bows at the beginning of each and every blessing; the king, once he has bowed at the beginning of the first blessing, does not rise until he concludes the entire prayer, as it is stated: “And it was that when Solomon finished praying all of his prayer to the Lord, he rose from before the altar of the Lord, from kneeling upon his knees with his hands spread forth toward the heavens” (I Kings 8:54). Having mentioned Solomon bowing, the Gemara distinguishes between various types of bowing. The Sages taught in a baraita: The term kidda means bowing upon one’s face, with his face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [vatikod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as regarding Solomon it is stated: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikkeroa] upon his knees.” Finally, hishtaḥava’a, that is bowing with one’s hands and legs spread in total submission, as it is stated in Jacob’s question to Joseph in response to his dream: “Shall we, I and your mother and your brothers, come and bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground?” (Genesis 37:10). On the topic of bowing, Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said: I saw Abaye and Rava, who would lean their heads and not actually prostrate themselves on the ground. The Gemara asks: One baraita taught: One who bows in the blessing of thanksgiving, it is praiseworthy. And it was taught in another baraita: One who bows in the blessing of thanksgiving, it is reprehensible. These baraitot are contradictory. The Gemara reconciles these two baraitot: This is not difficult; this baraita, which praises one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the beginning of the blessing. This baraita, which condemns one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the end of the blessing. Rava bowed in the blessing of thanksgiving, both beginning and end. The Sages said to him: Why does our master do this? He said to them: I saw Rav Naḥman who bowed in the blessing of thanksgiving, and I saw Rav Sheshet who did so as well. But wasn’t it taught in a baraita that one who bows in thanksgiving, it is reprehensible? Rava explained: That baraita refers to one who bows in the thanksgiving that is in hallel, when one recites: Give thanks to the Lord. Then, bowing is inappropriate. The Sages continue to question Rava’s conduct: But wasn’t it taught explicitly in a baraita: One who bows in thanksgiving or in thanksgiving of hallel, it is reprehensible? The term thanksgiving unqualified does not refer to thanksgiving of hallel; it obviously refers to the blessing of thanksgiving recited in the Amida prayer. One who bows in either, it is reprehensible. The Gemara rejects this challenge as well: When that baraita was taught, it was in reference to the blessing of thanksgiving, the second blessing recited in Grace after Meals: We thank You. MISHNA: Concluding its discussion of the halakhot of prayer, the mishna discusses less practical aspects of prayer. One who prays and realizes that he erred in his prayer, it is a bad omen for him; it indicates to him that his prayer was not accepted. And if he who erred is the communal prayer leader, it is a bad omen for those who sent him, because a person’s agent has legal status equivalent to his own. On a similar note, they said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that he would pray on behalf of the sick and immediately after his prayer he would say: This one shall recover from his illness and live and this one shall die. When they said to him: From where do you know? He said to them: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected. GEMARA: We learned in the mishna that if one errs in his prayer it is a bad omen. The Gemara asks: In which blessing is an error a bad omen? Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: An error is a bad omen in the first blessing of the Amida prayer, the blessing of Patriarchs.” Some teach that this statement was made on a baraita referring to another topic. It was taught in a baraita: One who prays must focus his heart in all of the blessings. And if he is unable to focus his heart in all of them, he should focus his heart at least in one. Regarding this baraita, Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: In one refers to the blessing of Patriarchs. We learned in the mishna: They said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that the indication whether or not his prayer was accepted was whether the prayer was fluent in his mouth as he recited it. The Gemara asks: From where are these matters, that this is an accurate indication of whether or not his prayer was accepted, derived? Rabbi Yehoshua ben Levi said: As the verse stated: “The Lord that creates the expression of the lips says, Peace, peace, to him that is far off and to him that is near; and I will heal him” (Isaiah 57:19). It can be inferred from this verse that if speech of the lips, fluent speech, is granted to one who prays, it indicates that his prayer on behalf of the ill has been accepted and I will heal him, that person will be healed. In conclusion of this discussion, the Gemara cites that which Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said with regard to the reward of the righteous: All the prophets only prophesied in their prophecies of consolation, with regard to one who values wisdom and therefore marries his daughter to a Torah scholar and to one who conducts business [perakmatya] on behalf of a Torah scholar as well as to one who utilizes his wealth to benefit a Torah scholar in some other way. However, the prophets did not describe the extent of the reward for Torah scholars themselves, whose reward is not quantifiable as it is stated: “And from of old they have not heard, they have not lent an ear, no eye has seen it, God, aside from You, who will do for those who await Him” (Isaiah 64:3). And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: All the prophets only prophesied with regard to the change in world order in the end of days with regard to the days of the Messiah. However, with regard to the World-to-Come, which exists on a higher level, it is stated: “No eye has seen it, God, aside from You.” And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: The only difference between this world and the days of the Messiah is with regard to servitude to foreign kingdoms alone. While in the days of the Messiah, Israel will be independent and free from enslavement to foreign powers, the world order will remain otherwise unchanged, as it is stated: “For the poor shall not cease from the land” (Deuteronomy 15:11), which indicates that the ways of the world are set and unchanging. And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: All of the prophets only prophesied their prophecies of consolation with regard to penitents but with regard to the full-fledged righteous it is stated: “No eye has seen it, God, aside from You.” And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Rabbi Abbahu who holds that penitents are superior to the righteous. As Rabbi Abbahu said: In the place where penitents stand, even the full-fledged righteous do not stand, as it is stated: “Peace, peace upon him who is far and him who is near.” Peace and greeting is extended first to him who is far, the penitent, and only thereafter is peace extended to him who is near, the full-fledged righteous. And Rabbi Yoḥanan could have said to you: What is the meaning of him who is far? This refers to the full-fledged righteous who was distant from an act of transgression from the outset, and to whom peace is extended first. What is meant by him who is near? This refers to the penitent who was close to an act of transgression but has now distanced himself from it, and to whom peace is extended only after it has been extended to him who has been righteous from the outset. Earlier, Rabbi Yoḥanan said that there is a reward referred to in the verse: “No eye has seen it.” The Gemara asks: What is this reward about which it is said: “No eye has seen it”? Rabbi Yehoshua ben Levi said: That is the wine that has been preserved in its grapes since the six days of creation and which no eye has ever seen. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: That is Eden, which no creature’s eye has ever surveyed. Lest you will say: Where was Adam the first man? Wasn’t he there and didn’t he survey Eden? The Gemara responds: Adam was only in the Garden of Eden, not in Eden itself. And lest you will say: It is the Garden and it is Eden; two names describing the same place. That is not the case, as the verse states: “And a river went out from Eden to water the Garden” (Genesis 2:10). Obviously, the Garden exists on its own and Eden exists on its own. Having mentioned Rabbi Ḥanina ben Dosa in our mishna, the Gemara proceeds to further praise the efficacy of his prayer: The Sages taught: There was an incident where Rabban Gamliel’s son fell ill. Rabban Gamliel dispatched two scholars to Rabbi Ḥanina ben Dosa to pray for mercy and healing on his behalf. When Rabbi Ḥanina ben Dosa saw them approaching, he went up to the attic on the roof of his house and prayed for mercy on his behalf. Upon his descent, he said to the messengers: You may go and return to Rabban Gamliel, as the fever has already left his son and he has been healed. The messengers asked him: How do you know? Are you a prophet? He replied to them: I am neither a prophet nor son of a prophet (see Amos 7:14), but I have received a tradition with regard to this indication: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected. The Gemara relates that these messengers sat and wrote and approximated that precise moment when Rabbi Ḥanina ben Dosa told them this. When they came before Rabban Gamliel and related all that had happened and showed him what they had written, Rabban Gamliel said to them: I swear by the Temple service that in the time you wrote you were neither earlier or later; rather, this is how the event transpired: Precisely at that moment his fever broke and he asked us for water to drink. And there was another incident involving Rabbi Ḥanina ben Dosa, who went to study Torah before Rabbi Yoḥanan ben Zakkai, and Rabbi Yoḥanan’s son fell ill. He said to him: Ḥanina, my son, pray for mercy on behalf of my son so that he will live. Rabbi Ḥanina ben Dosa placed his head between his knees in order to meditate and prayed for mercy upon his behalf, and Rabbi Yoḥanan ben Zakkai’s son lived. Rabbi Yoḥanan ben Zakkai said about himself: Had ben Zakkai stuck his head between his knees throughout the entire day, they would have paid him no attention. His wife said to him: And is Ḥanina greater than you? He replied to her: No, but his prayer is better received than my own because he is like a servant before the King, and as such he is able to enter before the King and make various requests at all times. I, on the other hand, am like a minister before the King, and I can enter only when invited and can make requests only with regard to especially significant matters. And on the topic of prayer, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: One may only pray in a house with windows, as then he can see the heavens and focus his heart, as it is stated with regard to Daniel’s prayer: “In his attic there were open windows facing Jerusalem” (Daniel 6:11). With regard to the appropriate place to pray, Rav Kahana said: I consider impudent one who prays in a field. Employing parallel language, Rav Kahana also said: I consider impudent one who specifies his transgression, as it is stated: “Happy is he whose iniquity is forgiven, whose transgression is covered over” (Psalms 32:1); one who conceals his transgressions indicates that he is ashamed of them, and due to his shame he will be forgiven. May we return unto thee : One must not stand.

ישעיהו ג׳:ה׳

(ה) וְנִגַּ֣שׂ הָעָ֔ם אִ֥ישׁ בְּאִ֖ישׁ וְאִ֣ישׁ בְּרֵעֵ֑הוּ יִרְהֲב֗וּ הַנַּ֙עַר֙ בַּזָּקֵ֔ן וְהַנִּקְלֶ֖ה בַּנִּכְבָּֽד׃

Isaiah 3:5

(5) So the people shall oppress one another— Each oppressing his fellow: The young shall bully the old; And the despised [shall bully] the honored.

חגיגה י״ד א

קודם שנברא העולם ולא נבראו עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור ורב נחמן בר יצחק אמר אשר קומטו לברכה הוא דכתיב אלו תלמידי חכמים שמקמטין עצמן על דברי תורה בעולם הזה הקב"ה מגלה להם סוד לעולם הבא שנאמר (איוב כב, טז) נהר יוצק יסודם אמר ליה שמואל לחייא בר רב בר אריא תא אימא לך מילתא מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ובטלי שנאמר (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כתוב אחד אומר (דניאל ז, ט) לבושיה כתלג חיור ושער (רישיה) כעמר נקא וכתיב (שיר השירים ה, יא) קוצותיו תלתלים שחורות כעורב לא קשיא כאן בישיבה כאן במלחמה דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן ואין לך נאה במלחמה אלא בחור כתוב אחד אומר (דניאל ז, ט) כרסיה שביבין דינור וכתוב אחד אומר (דניאל ז, ט) עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב לא קשיא אחד לו ואחד לדוד כדתניא אחד לו ואחד לדוד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול אלא אחד לדין ואחד לצדקה קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת"ש אחד לדין ואחד לצדקה דברי רבי עקיבא אמר לו ר"א בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו שנאמר (ישעיהו סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעיהו ג, ה) ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד שמונה עשרה קללות מאי נינהו דכתיב (ישעיהו ג, א) כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקוסם וזקן שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם וגו' משען אלו בעלי מקרא משענה אלו בעלי משנה כגון ר"י בן תימא וחביריו פליגו בה רב פפא ורבנן חד אמר שש מאות סדרי משנה וחד אמר שבע מאות סדרי משנה כל משען לחם אלו בעלי תלמוד שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכל משען מים אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה גבור זה בעל שמועות ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה שופט זה דיין שדן דין אמת לאמיתו נביא כמשמעו קוסם זה מלך שנאמר (משלי טז, י) קסם על שפתי מלך זקן זה שראוי לישיבה שר חמשים אל תקרי שר חמשים אלא שר חומשין זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה דבר אחר שר חמשים כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה ונשוא פנים זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא למטה כגון רבי אבהו בי קיסר יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו חרשים בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין ונבון זה המבין דבר מתוך דבר לחש זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש ונתתי נערים שריהם מאי ונתתי נערים שריהם א"ר אלעזר אלו בני אדם שמנוערין מן המצות ותעלולים ימשלו בם אמר רב (פפא) בר יעקב תעלי בני תעלי ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן (והנקלה בנכבד) אלו בני אדם שמנוערין מן המצות ירהבו במי שממולא במצות כרמון והנקלה בנכבד יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות אמר רב קטינא אפי' בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה שנא' (ישעיהו ג, ו) כי יתפש איש באחיו בית אביו (לאמר) שמלה לך קצין תהיה לנו דברים שבני אדם מתכסין כשמלה ישנן תחת ידך (ישעיהו ג, ו) והמכשלה הזאת מאי והמכשלה הזאת דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אא"כ נכשל בהן ישנן תחת ידך (ישעיהו ג, ז) ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם ישא אין ישא אלא לשון שבועה שנאמר (שמות כ, ו) לא תשא את שם ה' אלהיך לא אהיה חובש לא הייתי מחובשי בית המדרש ובביתי אין לחם ואין שמלה שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא ודלמא שאני התם דאי אמר להו גמירנא אמרי ליה אימא לן הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש לא אהיה חובש כלל איני והאמר רבא לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה שנאמר (ירמיהו ה, א) שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה לא קשיא

Chagigah 14a

before the creation of the world, but they were not created. The Torah was supposed to have been given a thousand generations after the world was created, as it is written: “He commanded His word for a thousand generations” (Psalms 105:8), but God gave it earlier, after only twenty-six generations, so that nine-hundred and seventy-four generations should have been created but were not. The Holy One, Blessed be He, acted by planting a few of them in each and every generation, and they are the insolent ones of the generation, as they belonged to generations that should not have been created at all. And Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse: “Who were snatched [kumtu]” (Job 22:16), is written for a blessing, as the verse is not referring to lowly, cursed people, but to the blessed. These are Torah scholars, who shrivel [mekamtin], i.e., humble, themselves over the words of Torah in this world. The Holy One, Blessed be He, reveals a secret to them in the World-to-Come, as it is stated: “Whose foundation [yesodam] was poured out as a stream” (Job 22:16), implying that He will provide them with an abundant knowledge of secret matters [sod]. Shmuel said to Ḥiyya bar Rav: Son of great ones, come and I will tell you something of the great things that your father would say: Each and every day, ministering angels are created from the River Dinur, and they recite song to God and then immediately cease to exist, as it is stated: “They are new every morning; great is Your faithfulness” (Lamentations 3:23), indicating that new angels praise God each morning. The Gemara comments: And this opinion disagrees with that of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: With each and every word that emerges from the mouth of the Holy One, Blessed be He, an angel is created, as it is stated: “By the word of the Lord the heavens were made, and by the breath of His mouth all their hosts” (Psalms 33:6). The hosts of heaven are the angels, who, he claims, are created from the mouth of God, rather than from the River Dinur. § The Gemara continues to reconcile verses that seem to contradict each other: One verse states: “His raiment was as white snow, and the hair of his head like pure white wool” (Daniel 7:9), and it is written: “His locks are curled, black as a raven” (Song of Songs 5:11). The Gemara answers: This is not difficult. Here the verse in Daniel is referring to when He is in the heavenly academy, while there the verse in Song of Songs speaks of when He is at war, for the Master said: There is no finer individual to study Torah in an academy than an old man, and there is no finer individual to wage war than a youth. A different metaphor is therefore used to describe God on each occasion. The Gemara poses another question: One verse states: “His throne was fiery flames” (Daniel 7:9), and another phrase in the same verse states: “Till thrones were placed, and one who was ancient of days sat,” implying the existence of two thrones. The Gemara answers: This is not difficult. One throne is for Him and one is for David, as it is taught in a baraita with regard to this issue: One throne for Him and one for David; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yosei HaGelili said to him: Akiva, how long shall you make the Divine Presence profane, by presenting it as though one could sit next to Him? Rather, the two thrones are designated for different purposes: One for judgment and one for righteousness. The Gemara asks: Did Rabbi Akiva accept this rebuff from him, or did he not accept it from him? The Gemara offers a proof: Come and hear the following teaching of a different baraita: One throne is for judgment and one is for righteousness; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya said to him: Akiva, what are you doing occupying yourself with the study of aggada? This is not your field of expertise. Take [kelakh] your words to the topics of plagues and tents. Meaning, it is preferable that you teach the halakhot of the impurity of leprosy and the impurity of the dead, which are within your field of expertise. Rather, with regard to the two thrones: One throne is for a seat and one is for a small seat. The seat is to sit on, and the small seat is for His footstool, as it is stated: “The heavens are My seat, and the earth My footstool” (Isaiah 66:1). § The Gemara stated earlier that one who studies the secrets of Torah must be “a captain of fifty and a man of favor” (Isaiah 3:3), but it did not explain the meaning of these requirements. It now returns to analyze that verse in detail. When Rav Dimi came from Israel to Babylonia, he said: Isaiah cursed Israel with eighteen curses, and his mind was not calmed, i.e., he was not satisfied, until he said to them the great curse of the following verse: “The child shall behave insolently against the aged, and the base against the honorable” (Isaiah 3:5). The Gemara asks: What are these eighteen curses? The Gemara answers: As it is written: “For behold, the Master, the Lord of hosts, shall take away from Jerusalem and from Judah support and staff, every support of bread, and every support of water; the mighty man, and the man of war; the judge, and the prophet, and the diviner, and the elder; the captain of fifty, and the man of favor, and the counselor, and the cunning charmer, and the skillful enchanter. And I will make children their princes, and babes shall rule over them” (Isaiah 3:1–4). The eighteen items listed in these verses shall be removed from Israel. The Gemara proceeds to clarify the homiletical meaning of these terms: “Support”; these are masters of the Bible. “Staff”; these are masters of Mishna, such as Rabbi Yehuda ben Teima and his colleagues. The Gemara interjects: Rav Pappa and the Rabbis disagreed with regard to this. One of them said: They were proficient in six hundred orders of Mishna, and the other one said: In seven hundred orders of Mishna, only six of which remain today. “Every support of bread”; these are masters of Talmud, as it is stated: “Come, eat of my bread, and drink of the wine that I have mingled” (Proverbs 9:5). “And every support of water”; these are the masters of aggada, who draw people’s hearts like water by means of aggada. “The mighty man”; this is the master of halakhic tradition, one who masters the halakhot transmitted to him from his rabbis. “And the man of war”; this is one who knows how to engage in the discourse of Torah, generating novel teachings in the war of Torah. “A judge”; this is a judge who judges a true judgment truthfully. “A prophet”; as it literally indicates. “A diviner”; this is a king. Why is he called a diviner? For it is stated: “A divine sentence is on the lips of the king” (Proverbs 16:10). “An elder”; this is one fit for the position of head of an academy. “A captain of fifty,” do not read it as “sar ḥamishim,” rather read it as “sar ḥumashin”; this is one who knows how to engage in discourse with regard to the five books of [ḥamisha ḥumshei] the Torah. Alternatively, “a captain of fifty” should be understood in accordance with Rabbi Abbahu, for Rabbi Abbahu said: From here we learn that one may not appoint a disseminator over the public to transmit words of Torah or teachings of the Sages if he is less than fifty years of age. “And the man of favor”; this is one for whose sake favor is shown to his generation. The Gemara provides different examples of this: Some garner favor above, such as Rabbi Ḥanina ben Dosa, whose prayers for his generation would invariably be answered. Others gain favor below, for example: Rabbi Abbahu, who would plead Israel’s case in the house of the emperor. “The counselor”; this is referring to one who knows how to intercalate years and determine months, due to his expertise in the phases of the moon and the calculation of the yearly cycle. “The cunning”; this is a student who makes his rabbis wise through his questions. “Charmer [ḥarashim]”; this is referring to one so wise that when he begins speaking matters of Torah, all those listening are as though deaf [ḥershin], as they are unable to comprehend the profundity of his comments. “The skillful”; this is one who understands something new from something else he has learned. “Enchanter [laḥash]”; this is referring to one who is worthy of having words of the Torah that were given in whispers [laḥash], i.e., the secrets of the Torah, transmitted to him. The Gemara continues to interpret this verse: “And I will make children their princes” (Isaiah 3:4). The Gemara asks: What is the meaning of “And I will make children [ne’arim] their princes”? Rabbi Elazar said: These are people who are devoid [menu’arin] of mitzvot; such people will become the leaders of the nation. “And babes [ta’alulim] shall rule over them”; Rav Pappa bar Ya’akov said: Ta’alulim means foxes [ta’alei], sons of foxes. In other words, inferior people both in terms of deeds and in terms of lineage. And the prophet Isaiah’s mind was not calmed until he said to them: “The child shall behave insolently against the aged, and the base against the honorable” (Isaiah 3:5). “The child” [na’ar]; these are people who are devoid of mitzvot, who will behave insolently toward one who is as filled with mitzvot as a pomegranate. “And the base [nikleh] against the honorable [nikhbad]”; this means that one for whom major [kaved] transgressions are like minor ones [kalot] in his mind will come and behave insolently with one for whom even minor transgressions are like major ones in his mind. § The Gemara continues its explanation of the chapter in Isaiah. Rav Ketina said: Even at the time of Jerusalem’s downfall, trustworthy men did not cease to exist among its people, as it is stated: “For a man shall take hold of his brother of the house of his father, and say: You have a cloak, be our ruler” (Isaiah 3:6). The Gemara explains that they would approach someone and say to him: Things that people are careful to keep covered as with a cloak, i.e., words of Torah that are covered and concealed, are under your hand, as you are an expert with regard to them. What is the meaning of the end of that verse: “And this stumbling block” (Isaiah 3:6)? Things that people cannot grasp unless they have stumbled over them, as they can be understood only with much effort, are under your hand. Although they will approach an individual with these statements, he “shall swear that day, saying: I will not be a healer, for in my house there is neither bread nor a cloak; you shall not make me ruler of a people” (Isaiah 3:7). When the verse states: “Shall swear [yissa],” yissa is none other than an expression of an oath, as it is stated: “You shall not take [tissa] the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:6). Therefore, the inhabitant of Jerusalem swears: “I will not be a healer [ḥovesh]” (Isaiah 3:7), which means: I was never one of those who sit [meḥovshei] in the study hall; “for in my house there is neither bread nor a cloak,” as I possess knowledge of neither the Bible, nor Mishna, nor Gemara. This shows that even at Jerusalem’s lowest spiritual ebb, its inhabitants would admit the truth and own up to their complete ignorance. The Gemara raises a difficulty: But perhaps it is different there, for if he had said: I have learned, they would have said to him: Tell us, and people do not lie about things that can be easily verified. The Gemara rejects this claim: If he were a liar, he would have said that he learned and forgot, thereby avoiding shame. What is the meaning of “I will not be a healer,” which seems to imply that he had learned in the past? It means: I will not be a healer at all, as I have never learned. Consequently, there were trustworthy men in Jerusalem after all. The Gemara raises another difficulty: Is that so? But didn’t Rava say: Jerusalem was not destroyed until trustworthy men ceased to exist in it, as it is stated: “Run to and fro through the streets of Jerusalem, and see now and know, and seek in its broad places, if you can find a man, if there is any that acts justly, that seeks truth, and I will pardon her” (Jeremiah 5:1), implying there were no trustworthy people at that time? The Gemara answers: This is not difficult: