(א) (במדבר כא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף. הָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָיא, דִּנְטָלוֹ מִלְּאוֹלָפָא תַּלְמוּדָא, דְּאִקְרֵי הֹר הָהָר. אַמַּאי אִקְרֵי הֹר הָהָר, בְּגִין דִּמְתַמָּן נָפֵיק הוֹרָאָה לְעָלְמָא. דִּכְתִיב (שמות כד) אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָ''ם, וְדָא אִיהוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
(ב) אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא דְחָכְמְתָא אִית הָכָא. הַאי אַתְרָא דְּאִיקְּרֵי הֹר הָהָר, אוֹרְחָא הוּא לְיַמָּא דְסוּף, סוֹפָא דְדַרְגִּין, דַּהֲוַת מֵדַבְּרָא קֳדָמֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא, וּמְאַלְפָא לְהוֹן אוֹרְחִין דְּחַיִּין, בְּגִין דְּאִיהִי אוֹרְחָא, לְמֵיעַל לְעָלְמָא דְאָתֵי.
(ג) וְאִינוּן נְטָלוּ מִבַּתְרָהּ וּמֵאוֹרְחָהּ, וְאָזְלִין בָּתַר אֹרַח חִוְיָא עֲקִימָא, דְּשַׁלִּיט בְּאֶרֶץ אֱדוֹם, כְּדֵין (במדבר כא) וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ, בְּגִין דְּטָעוֹ מֵאָרְחָא דְחַיֵּי. כְּדֵין, וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה. בְּכֹלָא אִיתְרַעֲמוּ, בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כִּי אֵין לֶחֶם, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֵין מַיִם, דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְהוּא לֶחֶם הַקְּלֹקֵל, דִּקְלִילָא הֲוָה בְּעֵינֵיהוֹן מִלְּתָא דְאוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה.
(ד) תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן יְמִינָא דְמַלְכָּא, אִסְתַּלַּק, וְאִסְתַּלְּקָן ז' עֲנָנִים מִנְהוֹן, כְּדֵין אִתְחֲזָרוֹ לְבַתְרֵיהוֹן שֶׁבַע דַּרְגִּין. כַּד נְטָלֵי מֵהַאי בֵּירָא דְּמַיִּין נָבְעִין, דְּהֲוָה מְנַסְכָא עֲלַיְיהוּ לְקַבָּלָא עוֹל מַלְכוּתָא דִשְׁמַיָא. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲווֹ סָלְקִין בְּאִינוּן דַּרְגִּין מִתַּתָּא לְעֵילָא. לְבָתַר, אִתְחֲזָרוֹ לַאֲחוֹרֵיהוֹן, וְאִתְדַּבְּקֵי בְּחִוְּיָא עֲקִימָא, דְּשָׁאט בְּיַמָּא, דְּהָא נְפָקוּ מֵרְשׁוּתָא עִילָאָה, בְּאִינוּן ז' דַּרְגִּין דְּחָבוּ בְּהוֹן, וְאִסְתַּלָּקוּ מִנְּהוֹן. כְּדֵין הֲוָה לֵיהּ רְשׁוּתָא לְחִוְּיָא תַּתָּאָה לְשָׁלְטָא בְהוֹ, וְאִיהוּ, (שם יג) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. אִי לָאו דְּאַהַדְּרוּ בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְדַּבָּקוּ בְּקוֹל יַעֲקֹב, וּכְדֵין שְׁלִיטוּ בְּהַהוּא חִוְּיָא וְאִתְמְסַר בִּידַיְיהוּ.
(ה) וּלְבָתַר אִתְהַדְּרוּ לְסוּרְחָנַיְיהוּ, וְחָבוֹ בְאַתְרָא דְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וְאִתְהַדְרוּ לְאָחוֹר שֶׁבַע דַּרְגִּין. כְּדֵין אִיתְעַר חִוְיָא עִילָאָה לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ, דִּכְתִיב, (שם כא) וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים. מַאי שְׂרָפִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה ו) שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. תְּרֵי הֲווֹ, חַד אִתְחֲזָרוּ, תַּנִּינָם כְּתִיב חָסֵר.
(ו) וְכַמָּה נְחָשִׁים נְפָקוּ מֵהַהוּא חִוְּיָא עִילָאָה, וְאִזְדַּוְּוגוּ בְּהוּ. כְּדֵין אַהֲדָרוּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, וְאִתְדַּבָּקוּ בְּסִטְרָא דְרַחֲמֵי, לְנַחֲתָא רַחֲמֵי, לְבַסְמָא עָלְמָא, וְאִתְעַדֵּי חִוְּיָא, וְאִתְבַּסְּמוּ כָּלְהוֹ עָלְמִין.
(ז) תָּא חֲזֵי, כַּד חָבוֹ, כְּתִיב, וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה. כַּד אַהֲדָרוּ בִּתְיוּבְתָּא כְּתִיב (במדבר כא) כִּי דִּבַּרְנוּ בַּה' וָבָךְ. אֶלָּא בָּעוֹ לְאַהֲדָרָא מַיָּא מִמָּקוֹרָא עִילָאָה לְאַתְרַיְיהוּ, מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאִתְדַּבָּקוֹ בְּאַתְרָא עִילָאָה, דְּבֵיהּ תַּלְיָיא כּוֹלָא לְבַסְמָא אַתְרָא, וּלְאִנְגְּדָא מַיִין עִילָאִין לְאַתְרָא דְשַׁרְיָיא עֲלַיְיהוּ, בְּגִין כָּךְ כִּי דִבַּרְנוּ בַּה' וָבָךְ.
(ח) תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ חָב בְּאַתְרָא דְדִינָא, כְּאִלּוּ חָב בְּאַתְרָא דְּדִינָא עִילָאָה. כָּל שֶׁכֵּן הָכָא, דִּבְכוֹלָא חָבוּ, בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה. וּמַאי טַעְמָא אָתָא עֲלַיְיהוּ נָחָשׁ. בְּגִין דְּאִינוּן נְחִישׁוּ, וַאֲמָרוּ, אִי לָא יֵיתֵי עֲלַיְיהוּ דִינָא, לֵית לוֹן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִי אָתֵי נִשְׁתַּדֵּל בָּהּ.
(ט) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ב׳) שְׂרָפִים עוֹמְדִים. בְּגִין דְּכֵיוָן דְּתָבוּ בִּתְיוּבְתָּא עִילָאָה, הָא אִינוּן בְּהֵיכָלִי, כִּשְׂרָפִים עִילָאִין דִּמְשַׁמְּשִׁים קֳדָמַי. וְשִׂים אוֹתוֹ עַל נֵס, לְאַגְבָּהָא לוֹן לְעֵילָא, דְּיָנְקָא לוֹן אֲתַר דְּמַדְבְּחָא עִילָאָה בְּגַדְפָהָא לְשֵׁזָבוּתְהוֹן מֵחִוְּיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ז:ט״ו) וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי, וְעַל דָּא וְשִׂים אוֹתוֹ עַל נֵס וַדַּאי.
(י) תָּא חֲזֵי, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, דְּאָרֵים דִּגְלֵיהּ עַל כֹּלָא. אוּף הָכָא אָרֵים דִּגְלָא דִּילְּהוֹן עַל כּוֹלָא. וּמַאי טַעְמָא עָבְדֵיהּ מִנְּחשֶׁת. בְּגִין דִּנְחשֶׁת בְּאַתְרָא דְּחַיִּים תַּלְיָיא, אַתְרָא דְיַעֲקֹב שְׁרֵי תַּמָּן, בְּגִין כָּךְ וָחָי, וָחָי וַדַּאי.
(יא) וְתָּא חֲזֵי, כַּמָּה הִיא עִילָאָה חֵילָא דִתְיוּבְתָּא עַל כֹּלָא. בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ תָּב קַמֵּי מָארֵיהּ, כְּדֵין בְּאֵר מַיִם חַיִּים אִתְמְלֵי, וְנָפְקִין מַבּוּעוֹי לְכָל סִטְרִין, וּלְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא נָגֵיד לֵיהּ בִּתְרֵי עֲשַׂר תַּרְעֵי, לְאַשְׁקָאָה חֵיוָן זְעִירָן עִם רַבְרְבָן.
(יב) יִשְׂרָאֵל כַּד תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא, כְּדֵין אָמְרֵי שִׁירָתָא. וְאִינוּן שֶׁבַע דַּרְגִּין דְּתָבוּ מִבַּתְרֵיהוֹן, אַהֲדָרוּ לוֹן בְּשִׁירָתָא דִילְּהוֹן, וּסְלִיקוּ בֵּירָא עִילָאָה לְעֵילָא, דְּאִתְפְּרַשׁ חִוְּיָא מֵעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר כ״א:י״ז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל וְגו', עֲלִי בְּאֵר עֱנוּ לָהּ, דְּסָלְקָא לְעֵילָא לְעֵילָא, וְאִתְחַבְּרָא אִימָא תַּתָּאָה בְּעִילָאָה.
(יג) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שם) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, דָּא אַבָּא וְאִמָא, דְּאוֹלִידוּ לָהּ. כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, אִלֵּין אֲבָהָן. מַאי כָּרוּהָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ג׳:ב׳) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף. אִלֵּין אֲבָהָן. וְזַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְחַבָּרוּ בָּהּ, בְּט''ו בְּנִיסָן, וְאִתְעָרָא יַד רָמָּה דְּאִקְּרֵי כָּסֶף, יְמִינָא דְמַלְכָּא עֲלַיְיהוּ.
(יד) בִּמְחוֹקֵק בְּמִשְׁעֲנוֹתָם, עַל יְדָא דְמשֶׁה, דְּאִיהוּ מְחוֹקֵק, אִתְחַבְּרָא בִּתְרֵי עֲשַׂר שִׁבְטִין, דְּאִינוּן בְּנִין דִּילָהּ דְּשָׁרָאן סַחְרָנָהָא. מַאי בְּמִשְׁעֲנוֹתָם, תָּא חֲזֵי, כַּד יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְיְיהִיבָא עַל יְדָא דִמְחוֹקֵק, כְּדֵין סָמְכִין לָהּ לִשְׁכִינְתָּא אִינוּן תְּרֵיסַר סָמְכִין דִּלְעֵילָא, וְעַל דָּא בְּמִשְׁעֲנוֹתָם, דְּאִיהִי נִשְׁעֶנֶת עֲלַיְיהוּ.
(טו) וְתָּא חֲזֵי, תְּרֵיסַר תַּרְעִין אִית לָהּ לְהַאי בֵּירָא קַדִּישָׁא, קַרְתָּא קַדִּישָׁא, דְּאִקְּרֵי יְרוּשָׁלַיִם. וּמִן אִינוּן תַּרְעִין נָפְקִין לְעָלְמָא תְּרֵיסַר מַתְּנָן עִילָאִין: טוֹבָה. וְשִׂמְחָה. בְּרָכָה. וְשָׁלוֹם. עֶזְרָה. כַּפָּרָה. תּוֹרָה. חָכְמָה. וְחַיִּים. וְרָצוֹן. וְעוֹשֶׁר. וְכָבוֹד. וְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא, יַנִּיקוּ מַתָּנָה עִילָאָה לֵיהּ.
(טז) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. מַאי מִדְבָּר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שה''ש ד) וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. מֵהַהוּא מִדְבָּר אַתְיָין לוֹן מַתָּנָה עִילָאָה. בְּהַאי זִמְנָא כַּד אִינוּן לָא מִתְפָּרְשָׁאן מִלְּאַסְמָכָא לָהּ.
(יז) וְעַל דָּא אִתְעָרוּ חַבְרַיָיא, דְּכַד בַּר נָשׁ נְסִיב אִיתְּתָא, אִתְדַּבַּק בִּשְׁכִינְתָּא. דְּהָא עַד לָא אִנְסִיב, לָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ. דְּלֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל אַתְרָא פְּגִימָא. וְכַד לָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ, אִיהִי אִתְמְנָעוֹ מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר מַתָּנָן עִילָאִין.
(יח) וְעַל דָּא אִיתְעָרוּ חַבְרַיָּיא, כָּל הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה, שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י״ח) לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. בְּלֹא שִׂמְחָה, דִּכְתִיב (דברים י״ד:כ״ו) וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. בְּלֹא בְּרָכָה, דִּכְתִיב (יחזקאל מ״ד:ל׳) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. בְּלֹא שָׁלוֹם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ה׳:כ״ד) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ. בְּלֹא עֶזְרָה, דִּכְתִיב (בראשית ב׳:י״ח) אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזְר כְּנֶגְדּוֹ. בְּלֹא כַּפָּרָה, דִּכְתִיב (ויקרא ט״ז:ו׳) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. בְּלֹא תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ו׳:י״ג) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי. בְּלֹא חָכְמָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י״ד:א׳) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ. בְּלֹא חַיִּים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ט׳:ט׳) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. בְּלֹא רָצוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י״ח:כ״ב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'. בְּלֹא עוֹשֶׁר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר. בְּלֹא כָבוֹד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם יא) אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד.
(יט) בְּגִין דְּהַאי אֵשֶׁת חַיִל, יִרְאַת ה' אִקְּרֵי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים י״ט:י׳) יִרְאַת ה' טְהוֹרָה. וְכַד אִנְסִיב בַּר נָשׁ, כָּלְהוֹ תְּרֵיסַר תַּרְעִין אִתְפַּתְּחָן, לְאוֹסָפָא בִּרְכָאן עַל רֵישֵׁיהּ. בְּגִין דִּיתֵיב בְּסִתְרָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְאִשְׁתְּלֵים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָא.
(כ) וְעַל דָּא, (במדבר כ״א:י״ח-י״ט) וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵ''ל. נַחֲלִין דְּאֵל נָגְדִין עֲלֵיהּ. וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. מַאי בָּמוֹת, אִסְתַּלָּקוּת, דְּאִסְתַּלֵּיק וִיתֵיב בְּרוּמֵי עָלְמָא, וְאִשְׁתַּדֵּל בְּמִלִּין עִילָאִין דְּאוֹרַיְיתָא.
(כא) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא, אוֹקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ אִתְדַּבַּק בְּאוֹרַיְיתָא, וִיתֵיב בְּרוּמֵי עָלְמָא, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאַשְׁפָּלָא גַרְמֵיהּ, בְּגִין דְּיִצְרָא בִּישָׁא קַטֵיגוֹרָא דִּמְקַטְרֵג עֲלוֹי, לָא יִשְׁלוֹֹט עֲלוֹי לְאַסְטָאָה לֵיהּ. וְעַל דָּא, וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֶעְבַּד כְּגַיְא בְּגִין דְּיִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ הַהוּא דִּיתֵיב בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וַדַּאי, יִצְרָא בִּישָׁא דְּאִקְּרֵי לוֹט, וְשַׁרְיָא בְּמוֹאָב, בְּגִין דְּאִתְדַּבְּקוּתֵיה בְּקַדְמִיתָא לַאֲפָקָא פֵּירָא דְּעוֹבָדִין בִּישִׁין בְּעָלְמָא, בְּמוֹאָב הֲוָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״ט:ל״ז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב.
(כב) וְאִי בַּר נָשׁ אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, סָלֵיק לְמֶהֱוֵי רֹאשׁ, וּלְמִשְׁרֵי בַּפִּסְגָּה. מַאי פִּסְגָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים מ״ח:י״ד) פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ. וְנִשְׁקָפָה. דְּאִסְתַּכְּלוּתָא דִלְעֵילָא בֵּיהּ. ו (במדבר כ״א:כ׳) עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן, דָּא עָלְמָא דְאָתֵי, דְּאִקְרֵי יְשִׁימוֹן, דְּאִסְתַּכַּל בָּהּ בְּהַאי פִּסְגָּה, קַרְתָּא קַדִּישָׁא יְרוּשָׁלַיִם.
(כג) דָּבָר אַחֵר, כַּד יִשְׂרָאֵל אֲהַדְּרוּ בִּתְיוּבְתָּא, וּסְלִיקוּ לְבֵירָא לְעֵילָא, אִתְיְיהִיבַת לוֹן בְּמַתָּנָה. וְכַד תָּבוּ לְאוֹרַח בִּישָׁא, כְּדֵין וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ג׳:כ״ט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר. עַל הַהוּא חוֹבָה, יָתְבוּ לְתַתָּא בַּגָּיְא. אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, בְּגִין דְּסִטְרָא דְמוֹאָב גָּרֵים לוֹן.
(כד) וּלְבָתַר דְּקַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְיהוּ, סְלִיקוּ לְרֵישָׁא, וַאֲרִימוּ דִּגְלֵיהוֹן עַל כֹּלָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר כה) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וכו', שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ. לַאֲרָמָא דִּגְלֵיהוֹן עַל כֹּלָא.
(כה) תָּא חֲזֵי, הַאי בֵּירָא מִנְחָה אִקְּרֵי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ג:י״א) וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה. תְּחַבְּרוּן מִנְחָה בְּבַעֲלָהּ, דְּגָרַמְתּוּן דְּיִסְתַּלֵּק מִינָּהּ, כַּד נָחֲתוּ כ הַהוּא צַדִּיק לְמִצְרַיִם.
(כו) וְהָא הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאִקְּרֵי בְּאֵר, דִּכְתִיב (דברים א׳:ה׳) הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר. וְאִית בָּהּ שִׁית סִדְּרִין. בְּגִין כָּךְ שִׁית דַּרְגִּין יִסְתַּלֵּיק, מַאן דְּיִתְעַסֵּק בָּה.
(כז) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. מַאי מִדְבָּר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ד׳:ג׳) וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. מַתָּנָה, גָּרִים לַצַּדִּיק, דִּיהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, אִלֵּין נַחֲלִין עִילָאִין, נֶצַח וָהוֹד. וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, דָּא אִסְתַּלְּקוּתָא לְאַתְרָא דְמַלְכָּא שָׁארֵי. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, דָּא יִצְחָק, דִּיתֵיב בְּהַהוּא שָׂדֶה. דִּכְתִיב (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. וּמֵהַהוּא שָׂדֶה אִיתְעַר עֲלֵיהוֹן דִּינָא, עַד דְּיָתְבוּ בַּגָּיְא. רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, דָּא אַבְרָהָם, רֵישָׁא דְעָלְמָא.
(כח) וְתָּא חֲזֵי, כַּד נָחַת יוֹסֵף לְמִצְרַיִם, חָזָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה, וְרָמַז לוֹן דְּיַחֲתוּן תַּמָּן לְמִנְחָה, דְּתֶהֱוֵי מְגִינָה עֲלֵיהוֹן בְּגָלוּתָא. וּבְהַאי מִנְחָה, שִׁית סִטְרִין כְּלִילָן. (בראשית מ״ג:י״א) מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ.
(כט) מַאי טַעְמָא מְעַט מְעָט. תָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ לֹא אִתְכַּשְׁרוֹן עוֹבָדֵיהוֹן לְעֵילָא, כְּדֵין סִטְרָא דְּיָמִינָא אִתְרַפְיָיא, וְשַׁלִּיט שְׂמָאלָא, וְעַל דָּא מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, דָּא תָּמָר, דְּאִסְתַּלַּק דְּכוּרָא מִן נוּקְבָא, וּכְדֵין מְעַט דְּבַשׁ. נְכֹאת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים ב כ׳:י״ג) וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה. (בראשית מ״ג:י״א) וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים, הָא שִׁיתָּא דַּרְגִּין הָכָא, דִּכְלִילָן בְּהַאי מִנְחָה.
(ל) וְעִם כָּל דָּא אַף עַל גַּב דְּנָחֲתָא, מְעַט צֳרִי אָתִי מִשּׁוּם דְּיָתְבָא בְּגָלוּתָא. וְכַד תַּעַבְדוּן הַאי מִנְחָה, כְּדֵין (שם) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים. אֵל: דָּא אַבְרָהָם. שַׁדַּי: דָּא יִצְחָק. יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים: דָּא יַעֲקֹב. לִפְנֵי הָאִישׁ: דָּא יוֹסֵף. כָּל אִלֵּין דַּרְגִּין יִתְחַבָּרוּ. וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. שָׁכֹלְתִּי בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. שָׁכָלְתִּי בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. לֹא אֶשְׁכַּל עוֹד. וְכָל דָּא בְּחוֹבָא דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּנָחֲתוּ לְמִצְרַיִם.
(לא) וְתָּא חֲזֵי, תְּרֵיסַר שְׁנִין יָתִיב הַהוּא צַדִּיק בְּבֵית הָאֲסוּרִים. בְּגִין כָּךְ תְּרֵיסַר שְׁבָטִין בְּגָלוּתָא דֶּאֱדוֹם. בְּגִין מְאָה בִּרְכָאן דִּמְנָעוּ מִכָּל יוֹמָא.
(לב) וְשַׁתָּא חָדָא לְחוּד יָתִיב בְּבֵית פּוֹטִיפַר. דִּכְתִיב, (בראשית ל״ט:ה׳) וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, דָּא פַּלְגוּת שַׁתָּא דִּקְרִירוּ נָחִית לְעָלְמָא. וּבַשָּׂדֶה, דָּא פַּלְגוּת שַׁתָּא דְּבַר נָשׁ יָתִיב בְּעוֹבָדוֹי בְּחַקְלָא. יִשְׁתָּאֲרוּ י''ב שְׁנִין דְּיָתִיב בְּהַהוּא בּוֹר. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר עֲלֵיהוֹן בּוֹר דְּהַהוּא נָחָשׁ, גָּלוּתָא דְּעֵשָׂו. וְעַל דָּא וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה, וּבְסוֹף גָּלוּתָא, בְּגִין דְּאִינוּן יָהֲבוּ מִנְחָה, אִתְקַיִּים בְּהוּ (ישעיהו ס״ו:כ׳) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה'.
(לג) וְתָּא חֲזֵי, הַאי מִנְחָה אַרְעָא קַדִּישָׁא אִתְקַרְיָיא, וְאִשְׁתַּבְּחָא בְּשִׁבְעָה פֵּירִין עִילָאִין דְּאִית בָּהּ, כַּד אִיהִי בְּאִתְחַבְּרוּתָא לְעֵילָא. וְעַל דָּא פַּקֵּיד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד יֵיעֲלוּן לְאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּיִתְחַבְּרוּן אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ.
(לד) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כו) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה. אָדָם, דָּא יַעֲקֹב, כַּד אִתְחַבַּר בֵּיהּ אִימָא עִילָאָה, דְּאִתְקַרְיָא ה', וְאַעֲטָרַת לֵיהּ, כְּדֵין יָהֵיב פְּרִי הַהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא, וְאִיקְרֵי בִּשְׁלִימוּ אֲדָמָ''ה.
(לה) וְשַׂמְתָּ בַטֶנֶא, דָּא מַטְרוֹנִיתָא, דְּאָתֵי לָהּ נְהִירוּ מִנֵּיהּ, וְשַׁוֵּי בָהּ נְהִירוּ עִילָאָה דְּאָתֵי לֵיהּ מֵרֵאשִׁית. וּכְדֵין, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם. וּמַאן הוּא פְּרִי דְאָדָם דְּעֵילָא, דָּא יוֹסֵף, דְּאִקְרֵי צַדִּיק, פְּרִי מֵהַהוּא עֵץ חַיִּים. וְהַהוּא פְּרִי תְּחַבֵּר בַּטֶנֶא. וְאִי לָא תֵיזֵל עִם הַאי פְּרִי, אִסְתַּמַּר מִלְּמֵיזַל לְהַהוּא אַתְרָא, דְּלָא תּוֹקִיד לָךְ בְּשַׁלְהוֹבְהָא.
(לו) כָךָ אָמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹי, אִסְתַּמָּרוּ מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם, אִי לָא תַחֲתוּן לָאִישׁ הַהוּא מִנְחָה. וְכַד תַּחֲתוּן, תִּתְפַּיְיסוּן כַּחֲדָא, וְכָל עָלְמָא בְּחֶדְוָה.
(לז) וְתָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בֹּא יוֹסֵף. דְּהַאי מִנְחָה אִתְתַּקָּנַת בִּתְרֵיסַר סַמְכִין דִּילָהּ, עַד דְּאָתָא בַּעֲלָהּ לְאִתְחַבָּרָא בָּהּ בַּצָּהֳרָיִם. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִינוּן יֵיכְלוּן לַחֲמָא תַּמָּן, וְסַמָּא דְחַיֵּי אִתְעַר עֲלַיְיהוּ.
(לח) פְּתַח וַאֲמַר, (תהילים י׳:י״ב) קוּמָה ה' אֵל נְשָׂא יָדֶךָ. לְאַגְבָּרָא יָמִינָא עַל כֹּלָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ו׳:ח׳) נָשָׂאתִי אֶת יָדִי. וְדָא יָמִינָא עִילָאָה, דְּאִקְרֵי אֵל, דַּאֲרֵימַת דִּגְלָא לְעֵילָא. וְעַל דָּא, (דברים כ״ו:ג׳) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן, וְדָא סִטְרָא דְּיָמִינָא, דְּאִתְעַר בְּעָלְמָא, וְהוּא יְקַבֵּל מִינָךְ הַהוּא מִנְחָה, וִיקַבֵּל לָהּ בְּיָמִינָא.
(לט) וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברי הימים א כ״ט:י״א) לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה. מַה טַעַם, מִשּׁוּם דִּכְתִיב כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם. וְאִתְחַבַּר בָּאָרֶץ הַאי רֵאשִׁית פְּרִי, וְכָל כִּתְרִין.
(מ) וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קל״ד:ב׳) שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ, קַבִּילוּ לְהַהוּא מִנְחָה דְּאִקְרֵי יֶדְכֶם דְּיָמִינָא, וְתִשְׂאוּ יָתָהּ לְאַתְרָא דְאִקְרֵי קֹדֶשׁ, דְּהַיְינוּ שַׁבָּת, תִּשְׂאוּ יָתָהּ לֵיהּ. וּכְדֵין וּבָרְכוּ אֶת ה', וְאִיהִי אִתְבָּרְכַת מִכֹּלָא, עַל יְדוֹי דְּכַהֲנָא דְּאִתְלַבַּשׁ בְּבַד, דְּאִיהוּ עֲנָפָא דְאִילָנָא עִילָאָה, דְּאִקְרֵי חָכְמָה עִילָאָה דְּאִתְלַבְּשַׁת בֵּיהּ. וּמֵהַהוּא עֲנָפָא, נָפְקִין כָּל בִּרְכָאן בְּעָלְמָא.
(מא) וְחוּשְׁבְּנָא דְּהַאי כֹּהֵן שִׁבְעִין וְחָמֵשׁ. שִׁבְעִין וּתְרֵין, לָקֳבֵיל ע''ב סִטְרִין, רְשִׁימִין בְּסִטְרָא דְחֶסֶד. וּתְלָתָא דְּאִישְׁתָּאֲרוּ, לָקֳבֵיל תְּלָתָא דַּרְגִּין עִילָאִין, דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוֹן. וְלָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְמִיפְסַק, בֵּין הַהוּא לְבוּשׁ עִילָאָה דְּאִתְלַבַּשׁ בֵּיהּ, דְּלָא לְאַחֲזָאָה פִּרוּדָא בְּאַתְרָא עִילָאָה. וּכְדֵין אִתְבָּרְכָן עִילָאִין וְתַתָּאִין עַל יָדֵיהּ.
(מב) וְתָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵא הַהוּא מִנְחָה דְּנָחֲתָא עִמְּהוֹן, וּבָעְיָא עֲלֵיהוֹן רַחֲמִין, לָא נַפְקֵי מִתַּמָּן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ג) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבוֹדָה. הָאֱלֹהִים: דָּא אִימָא עִילָאָה. מִן הָעֲבוֹדָה: דָּא מִנְחָה, דְּאִיהִי עֲבוֹדָה וְאִיהִי מְצַלְּאָה עַל בְּנָהָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ט:ד׳) וַאֲנִי תְפִלָּה. וְאִקְרֵי עֲבוֹדָה, בְּגִין דְּהִיא גַּן עֵדֶן, וְאִצְטְרִיךְ לְמִפְלְחָה.
(מג) וְאִיהִי קִיּוּמָא דְּעָלְמָא. וְעַל דָּא אִיתְעָרוּ חַבְרַיָיא, עַל תְּלַת מִלִּין עַלְמָא מִתְקַיִּים, עַל הַתּוֹרָה, דָּא יַעֲקֹב. עַל הָעֲבוֹדָה, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, דָּא אַבְרָהָם. דָּבָר אַחֵר, עֲבוֹדָה, דָּא יִצְחָק, וְכוֹלָא חַד.
(מד) וְכַד אִיתְעַר הַאי כֹּהֵן, לְהַאי עֲבוֹדָה, כְּדֵין נָחִית לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם לְהַאי אֶרֶץ, וְזָן לְיָתְבָהָא. וּמַאי לֶחֶם. דָּא לֶחֶם, דְּאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, וּמְזוֹנֵי בְּמַזָּלָא תַּלְיָין. וּמִתַּמָּן נָחִית בְּשַׁבָּת מְזוֹנֵי. כֵּיוָן דְּאִיהִי קִיּוּמָא דִּלְעֵילָא. בְּגִין דְּהוּא עָלְמָא דְאָתֵי, וְעָלְמָא דְאָתֵי אַפֵּיק נְהִירוּ לְעֵילָא.
(מה) וְעַל דָּא, (שמות ט״ז:כ״ה) הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, בְּגִין דְּהַאי יוֹמָא, קַבֵּילַת הַאי שָׂדֶה, שַׁקְיוּ לְגַרְמָהּ. אֲבָל לְעַלְמָא דְאָתֵי, תִּשְׁכְּחוּן הַהוּא יוֹמָא טָבָא, דָּא הוּא שָׂדֶה, דְּנָהֵיר בִּנְהִירוּ דְשִׁמְשָׁא.
(מו) וְתָּא חֲזֵי, הַאי שַׁבָּת כָּ''ל אִיקְרֵי. בְּגִין דְּחַמְשִׁין תַּרְעִין בֵּיהּ אִתְפַּתְּחִין וְאִיתְעַר. וְכַד הַאי כָּל אִתְעַר לְכַלָּה, כְּדֵין אִימָא עִילָאָה אַלְבֵּישַׁת לֵיהּ גְּבוּרָן עִילָאִין, וְאִיתְעָרוּ רַחֲמִין בְּעָלְמִין, וְתִיקוּנָא עִילָאָה אִתְתַּקַּן.
(מז) וְהוּא, הַהוּא אַפִּרְיוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב (שה''ש ג) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה. דָּא תִּיקוּנִין דְּעָלְמָא. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, דָּא אַבְרָהָם. רְפִידָתוֹ זָהָב, דָּא יִצְחָק. מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, דָּא יַעֲקֹב, כָּלֵיל תְּרֵין סִטְרִין. דְּרָכֵיב עַל כּוּרְסַיָּיא, דְּאִקְרֵי אַהֲבָה זוּטָא.
(מח) דָּבָר אַחֵר, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, דָּא אַהֲבָה רַבָּה, דְּאִיהִי פְּנִימָאָה. מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, כַּד אַתְקִינוּ לְהַאי מִנְחָה, דְּאַנְהֵיר לָהּ שִׁמְשָׁא.
(מט) וְעַל דָּא (בראשית מ״ג:כ״ה) וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה, כְּדֵין וַיִּשָׂא מַשְׂאֹת, פָּלִיג לוֹן חוּלָקֵיהוֹן. וּמֵאָן אֲתַר יָהֵיב לוֹן, מֵאֵת פָּנָיו, דָּא הַאי כּוּרְסַיָיא, דִּמְזוֹנָא דְּכוֹלָא בֵּיהּ.
(נ) (שם) וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִין, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא בְּחוּלָקֵיהּ. מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת, תָּא חֲזֵי, הַאי ה' בַּתְרָאָה, אִקְרֵי כַּלָּה, כַּד אִתְחַבַּר כָּ''ל עִמָּהּ, לָא אִתְיַיְשְׁבוּ אֶלָּא בְּחוּלָקָא דְּבִנְיָמִין. וְעַל דָּא חָמֵשׁ יָדוֹת קַבֵּיל, כַּד קַבֵּיל הַאי ה' דְּאִקְרֵי מִנְחָה בְּחוּלָקֵיהּ. וְכָל חַמְשִׁין בִּרְכָאן, דְּאַתְיָין מִכָּ''ל לְהַאי כַּלָּ''ה, קַבֵּיל בִּנְיָמִין. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִיהוּ זְעֵירָא דְּכָלְהוֹ.
(נא) מַשְׂאַת כָּלְהוֹ שִׁבְטִין עֲשָׂרָה, מַשְׂאַת בִּנְיָמִין, אִתְרַבֵּי, ה' זִמְנִין עֲשָׂרָה. הָא חַמְשִׁין. וְכוֹלָא בְּגִין הַאי ה' דְּשַׁרְיָא בְּחוּלָקֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִיהִי זְעֵירָא, וְאִיהוּ זְעִיר, אִתְרְעִיאַת בֵּיהּ, לְשַׁוָּאָה מְדוֹרָה עִמֵּיהּ.
(נב) וְעַל דָּא כְּתִיב, (שה''ש א) הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, דָּא בִּנְיָמִין, דְּאָעֵיל לֵיהּ יוֹסֵף בְּאִידְרֵיהּ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה, אָגִילָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי נָגִילָה. דְּכָלְהוֹ אָעֵיל לוֹן בְּגִינֵיהּ דְּבִנְיָמִין. בָּךְ, מַאי בָּךְ. דָּא כְּלָלָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְקַיִּים כַּד נָטֵיר אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. נַזְכִּירָה דוֹדֶיךָ מִיָּיִן, דִּכְתִיב וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.
(נג) וְעַל דָּא כְּתִיב, מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, דְּמָשִׁיךְ לוֹן לַאֲחוֹי תַּמָּן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (הושע י״א:ד׳) בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, דָּא אַהֲבָה דְּנַחֲתָא עִמְּהוֹן לְדַיְיָרָא תַּמָּן, וְחָדוֹ תַּמָּן בְּמַלְכָּא עִילָּאָה, דְּאִתְחַבַּר עִם יוֹסֵף תַּמָּן, בְּגִין דְּנָטַר בְּרִית קֹדֶשׁ דְּאִתְיְיהֵיב לִתְמַנְיָא יוֹמִין.
(נד) וְעַל דָּא כְּתִיב, (שיר השירים א׳:ד׳) מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. מַאי מֵישָׁרִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״ט:ד׳) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים. וּמַאן אִינוּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שם) מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. אִלֵּין אִיקְרוּן מֵישָׁרִים וַדַּאי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ב:ד׳) צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. וְאִתְכְּלֵיל דְּכוּרָא עִם נוּקְבָא, מִשְׁפָּט אִתְכְּלֵיל בְּצֶדֶק, וּצְדָקָה אִיתְעָרַת בְּעָלְמִין כָּלְהוֹ. וְעַל דָּא מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ וַדַּאי.
(נה) (בראשית ל״ז:ג׳) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו. יִשְׂרָאֵל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וְיִשְׂרָאֵל. לְאַכְלָלָא עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, דִּרְחִימָא לֵיהּ לְיוֹסֵף. כְּגַוְונָא דָא תָּנִינָן וַה', הוּא וּבֵית דִּינוֹ.
(נו) וְכָלְהוֹ שְׁבָטִין אוֹדוּ לֵיהּ, עַל דְּאִתְרְחֵים מֵאַבָּא וְאִימָא. וּבְרִיכוּ לֵיהּ בִּרְכַּת עָלְמִין כָּלְהוֹ, לְאִתְיַישְׁבָא בְּדוּכְתֵּיהּ כִּדְקָא חָזֵי.
(נז) וּמְנָא לָן דַּאֲפִילוּ אֲחוֹי רְחִימוּ לֵיהּ. דִּכְתִיב (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מַאי עֲלָמוֹת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ז׳:כ״ה) עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר. וְאִינוּן בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא, וְאִינוּן אִיקְרוּן עֲלָמוֹת.
(נח) בָּתַר דְּאִסְתַּלֵּיק יוֹסֵף לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שה''ש א) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּגִין דְּאִתְתַּקֵּיף גָּלוּתָא עֲלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא וְנָאוָה, דְּלָא אִתְעַרְבֵי בְּהוּ. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, אִתְקַדְרִית בֵּינַיְיהוּ, דְּגָזְרוּ עָלַי כַּמָּה גִּזְרִין בִּישִׁין, וְעִם כָּל דָּא אֲנָא אִיהִי כִּירִיעוֹת שְׁלמֹה, בְּעוֹבָדִין טָבִין. בְּגִין דְּשִׁבְטֵי יָהּ עָאלוּ, וְשִׁבְטֵי יָהּ נָפְקוּ.
(נט) (שם) אַל תִּרְאֻנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת, בְּגִין דְּשִׁמְשָׁא אִסְתְּלֵיק. וְכָל דָּא בְּנֵי אִמִּי גָּרְמוּ. מַאן בְּנֵי אִמִּי. דָּא בְּנוֹי דְּיַעֲקֹב, דְּזַבִּינוּ לְיוֹסֵף הָכָא. וְאִינוּן גָּרְמוּ לִי וְלִשְׁכִינְתָּא דְּאִתְגַּלְּיָיא עִמִּי הָכָא.
(ס) עַל דָּא אָמַר (שמות ב) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. כַּד חָמוּ פּוּלְחָנָא קַשְׁיָא, עַד דְּהֲוָה דָּכֵיר לְהוֹן קְיָימָא עִילָאָה וְאִתְעָרַת בְּרַחֲמִין עַל בְּנָהָא, אִימָא עִילָאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שם) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים, דָּא אִימָא עִילָאָה, דְּכָל חֵירוּ בִּידָהָא, וּפָתְחָה לוֹן פִּתְחִין עִילָּאִין, חַמְשִׁין תַּרְעִין, וַאֲפֵיקַת לוֹן מִתַּמָּן. וְאִתְמַלְיָיא אִימָא תַּתָּאָה רַחֲמִין עֲלַיְיהוּ. וּמשֶׁה נְפַק לְעַלְמָא, מְמַנָּא וְאַב לְמִרְעֵי לְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹרַיְיתָא.
(סא) תָּא חֲזֵי, דָּוִד רָמַז לֵיהּ לְהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּשִׁיר הַשִּׁירִים קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָיא, עַל יְדָא דִבְנֵי קֹרַח, אֶלָּא דְלָא מָטָא זִמְנָא דְּיִתְאֲמַר. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהלים מה) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת. עַל שׁוֹשַׁנִּים, אִלֵּין נְשִׁיקוֹת פִּיהוּ, דְּאִיקְרוּן שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים.
(סב) דָּבָר אַחֵר, שׁוֹשַׁנִּים, אִלֵּין שִׁית שְׁנִין, דְּאִתְחַבְּרוּן בְּהַאי שׁוֹשַׁנָה סוּמְקָא, דְּאִיהִי שְׁבִיעָאָה דְּכֹלָא. מַשְׂכִּיל, דָּא נְגִידוּ דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, דְּנָגֵיד לוֹן בְּהַאי שַׁעֲתָא, דְּיָתְבֵי יַחַד וְלָא מִתְפָּרְשִׁין. בְּגִין אִינוּן נְשִׁיקִין בִּדְבֵיקוּתָא דְרוּחָא, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין.
(סג) שִׁיר יְדִידוּת, רֶמֶז לְהַאי שִׁירָתָא, דְּאִקְרֵי שִׁיר כָּפוּל. הָכָא שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָכָא שִׁיר יְדִידוּת, וְכוֹלָא חַד. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִיקְרוּן דּוֹדִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שה''ש ה) שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. בְּגִין כָּךְ שִׁיר יְדִידוּת, דְּאִינוּן דּוֹדִים, דָּא מְשַׁבְּחָא לְדָא, וְדָא מְשַׁבְּחָא לְדָא. וּכְמָא דְהָתָם, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת בְּתוּשְׁבַּחְתָּא, דְּהָכֵי אִתְחֲזֵי, דִּכְתִיב יִשָׁקֵנִי. אוּף הָכָא, הִיא שְׁרִיאַת לְשַׁבָּחָא לְמַלְכָּא.
(סד) (תהלים מה) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. רָחַשׁ לִבִּי, דָּא חַיָיתָא, דְּרָחִישׁ בְּלֵילְיָא, דְּאִקְרֵי לִבִּי. דָּבָר טוֹב, דִּסְלִיקַת בִּרְעוּתָהּ דְּיִתְחַבַּר מַלְכָּא עִמָּהּ, דְּאִקְרֵי טוֹב.
(סה) דָּבָר אַחֵר, בְּגִין דְּלָא אִתְיְיהֵיב לֵיהּ רְשׁוּ לְגַלָּאָה, אָמַר רָחַשׁ בְּגִין דִּמְרַחֲשָׁא לֵיהּ הַאי מִלָּה בְּלִבֵּיהּ, וַאֲפִילוּ בְּשִׂפְוָותֵיהּ לָא אִתְיְיהֵיב לֵיהּ רְשׁוּ לְרַחֲשָׁא, אֶלָּא בְּלִבֵּיהּ.
(סו) דָּבָר אַחֵר, מַאי טַעְמָא רָחַשׁ לִבִּי. בְּגִין דְּדִבּוּר בְּלָא קוֹל, לָא יָכִיל לְמַלָּלָא. וְהַאי לִבִּ''י דְּאִקְּרֵי דִּבּוּר, עַד הַשְׁתָּא לָא אִשְׁתַּלֵּימַת, עַד דְּאָתָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וּבְנָא לָהּ בֵּיתָא, וְאִשְׁתַּלֵּימַת סִיהֲרָא בִּרְבוּ יַתִּיר עַל כּוֹלָא. בְּגִין דְּקוֹל אִתְחַבַּר עִמָּהּ.
(סז) וְהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְיְיהֵיב רְשׁוּ לְמַלָּלָא, דְּהָא אִשְׁתְּלֵימַת בְּקָלָא. וְיָתְבָא בִּשְׁלִימוּ עִם מַלְכָּא. בְּגִין דַּאֲפֵיקַת בְּרָא חַכִּימָא לְעָלְמָא, וְאַתְקֵינַת בֵּיתָא לְמַלְכָּא. כְּדֵין מַלְכָּא שַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ עִמָּהּ, וְשָׁרַאת לְמַלָּלָא, וַאֲמָרַת יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.
(סח) אֲבָל הַשְׁתָּא בְּיוֹמֵי דְדָוִד, עַד כְּדֵין לָא יָתְבָא בְּאִשְׁתַּלָּמוּתָא, בְּגִין כָּךְ רָחַשׁ לִבִּי וַדַּאי הַהוּא דָּבָר טוֹב. הַשְׁתָּא טוֹב, וְלֹא טוֹבִים. כֵּיוָן דְּאִתְחַבַּר קוֹל עִמָּהּ, כְּדֵין טוֹבִים וַדַּאי בְּכוֹלָא. צַדִּיק טוֹב אִקְּרֵי, דִּכְתִיב, (ישעיה ג) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. אוּף אִיהִי אִתְקְרִיאַת טוֹבָה, (קהלת ז) טוֹבָה חָכְמָה. וְכַד אִיתְקְרִיבוּ אִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא בְּאִינוּן נְשִׁיקִין, כְּדֵין (שה''ש א) כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן, אִינוּן דּוֹדִים תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא.
(סט) הָכָא דּוֹדִים, וְהָכָא יְדִידוּת. וְאֵימַת אִינוּן טוֹבִים. מִיָּיִן. כַּד אִשְׁתַּקְיָין מִנֵּיהּ דְּהַהוּא יַיִן דְּמִנְטְרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שם ה) שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. דְּהָא נְטִיעָן שַׁקְיוּ בָּעְיָין מִנַּהֲרָא עֲמִיקָא, אִימָא עִילָאָה, דְּאִיהִי אַשְׁקִיאַת לוֹן בְּקַדְמִיתָא מֵהַהוּא יַיִן.
(ע) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שם ב) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וּלְבָתַר לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. וְדָא הוּא מִשְׁחָא טָבָא, דְּנָגִיד לֵיהּ מֵאִימָא.
(עא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן. דָּא כַּהֲנָא רַבָּא לְעֵילָא, יָמִינָא דְמַלְכָּא, כֹּהֵן לְעוֹלָם. וְכַד מָטָא הַהוּא מִשְׁחָא אֶל דִּיקְנֵיהּ דְּאַהֲרֹן, כְּדֵין שְׁמָנֶיךָ וַדַּאי אִיקְרוּן, מִסִּטְרָא דְאִימָא וּמִסִּטְרָא דְאַבְרָהָם, וּכְדֵין שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים.
(עב) מַאי טַעְמָא נְגִיד הַהוּא מִשְׁחָא טָבָא לְאַבְרָהָם. מִשּׁוּם דְּפָּשִׁיט יָמִינָא, לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שם) הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. מַה טוֹב, דָּא נְהוֹרָא קַדְמָאָה. דִּכְתִיב (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וּמַה נָּעִים, דָּא נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל. יוֹמָא רְבִיעָאָה, סִיהֲרָא.
(עג) וְתָּא חֲזֵי, כְּמָה דִנְהוֹרָא דְּאִתְבְּרֵי בְּיוֹמָא קַדְמָאָה, יָהֵיב שְׁלִימוּ, וְנָגִיד מִנֵּיהּ נְהִירוּ, לִנְהוֹרָא דְּהַאי עָלְמָא אִתְנְהֵיג בֵּיהּ. אוּף אַבְרָהָם, נְהוֹרָא קַדְמָאָה, יְהֵיב נְהִירוּ לְהַאי בְרַתָּא דְמַלְכָּא, יוֹמָא רְבִיעָאָה, דְּעַל יָדָהּ אִתְנְהֵיג הַאי עָלְמָא. וְעַל דָּא חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עֲלֵיהּ, לְאַנְהָרָא מִן נְהוֹרֵיהּ. וְכַד אִתְחַבְּרַת עִמֵּיהּ וְיָתְבָא לְיָמִינָא, אִתְגַּדֵּל אִיהוּ בְּכוֹלָא.
(עד) וְתָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם כַּד אָתָא לְעָלְמָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (בראשית י״ב:ב׳) וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ. מַאי הִיא, דְּאוֹסִיף בֵּיהּ הֵ''א. וְהַאי אַתְרָא, בֵּיהּ אִתְגַּדֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ח:ב׳) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ. כַּד הַאי קַרְתָּא קַדִּישָׁא, דְּאִקְּרֵי ה' תַּתָּאָה, אַהֲבָה זוּטָא אִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ, וְשָׁרֵי בְּגַוָּוהּ, שְׁמֵיהּ יִתְגַּדֵּל עַל כּוֹלָא.
(עה) וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שם קמה) צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו. בְּגִין דִּבְהַאי דַרְגָּא יָהֵיב בַּיָּם דָּרֶךְ. וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו, בְּהַהוּא דַּרְגָּא, יָמִינָא דְמַלְכָּא אִתְעֲבֵיד בְּעָלְמָא. וְעַל דָּא, אַבְרָהָם בְּהַאי יָמִינָא, עָבִיד לֵיהּ בְּרִיָה חֲדָשָׁה, וְאִתְחַדֵּשׁ מַזָּלָא דִילֵיהּ לְאוֹלָדָא, וְאִתְגַּדֵּל עַל כּוֹלָא. וְעַל דָּא, (בראשית כ״ד:א׳) וַי''י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּ''ל בְּהַאי בַּכֹּ''ל, בְּרַתָּא דְמַלְכָּא דְּאִתְיְיהִיבַת לֵיהּ.
(עו) וּמַאי בִּרְכָתָא. מִשְׁחָא טָבָא דְּנָחִית עַל רֵאשֵׁיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ג:א׳) מַה טוֹב וּמַה נָּעִים. וַדַּאי. כַּשֶּׁמֶן הַטוֹב, שֶׁמֶן שַׁרְיָיא בֵּיהּ בִּרְכָתָא, דְּאַתְרָא גָּרִים. וְעַל דָּא, וַה' בֵּרַךְ אֶת אֲדוֹנִי מְאֹד, וַיִּגְדָּל כְּמָא דִכְתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ה) וַאֲגַדְּלָה. שְׁמֶךָ, כְּמָא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ג׳) שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ.
(עז) תָּא חֲזֵי, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לַאֲרָמָא יְמִינֵיהּ עַל כּוֹלָא, בְּיוֹמֵי דִמְשִׁיחָא, בְּהַאי מִשְׁחָא טָבָא. מַאי כְּתִיב. (עמוס ט׳:י״א) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת. הַאי יוֹם הַהוּא לָא יְדַעְנָא מַאן הוּא. אֶלָּא דָּא יוֹמָא קַדְמָאָה, יְמִינָא דְאַבְרָהָם, דְּזַמִּין לְאַתְעָרָא לְאַקְמָא לָהּ מֵעַפְרָא.
(עח) וְעַל דָּא בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹמָא קַדְמָאָה דְּכֹלָא. נְאוּם ה', דָּא אַבְרָהָם, דְּאִתְּמָר עֲלוֹי נְאוּם ה' מִקַּמֵּי כּוֹלָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:ט״ז) בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'. וְהָכָא אִתְרְמִיז שְׁמָא דְעַתִּיקָא, דְּאוֹמֵי בֵּיהּ זְעֵיר אַנְפִּין לְאַבְרָהָם. וְעַל דָּא הַהוּא יוֹמָא, לָא יוֹם וְלָא לַיְלָה אִקְרֵי, דִּבְעַתִּיקָא תַּלְיָא, דְּבָעֵי לְאוֹקִיר דִיקְנֵיהּ. בְּהַהוּא יוֹמָא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת.
(עט) משֶׁה, חָמָא כָּל אִינוּן עַקְתִין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא, כַּד הַאי סֻכָּה נוֹפָלֶת. דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:כ״ד) וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי, אַף אֲנָא עִמְּכוֹן בְּגָלוּתָא. וְכַד אִשְׁתַּלִּימוּ אִינוּן חוֹבִין מַאי כְּתִיב, (שם) וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. סָמַךְ אַרְעָא קַדִּישָׁא, סוּכַּת דָּוִד, לְאַבְרָהָם, לְאָקְמָא לָהּ בְּיָמִינָא, וְתֵיתִיב בִּשְׁלִימוּ.
(פ) מַאן בְּרִיתִי. דָּא אַבְרָהָם. דִּכְתִיב, (בראשית י״ז:ד׳) הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְכַד הַאי בְּרִית דְּאִיהִי ה' עִמָּךְ, תִּשְׁתַּלֵּים בְּכוֹלָא. וְעַל דָּא אִיתְעָרוּ חַבְרַיָיא, מַאן דְּקָרֵי לֵיהּ אַבְרָם, פָּגֵים אַתְרָא דְּאִקְרֵי עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. בְּגִין דִּבְהַאי ה', אִשְׁתְּלֵים בִּמְהֵימְנוּתָא.
(פא) וְכַד תִּסְתַּלֵּיק ה' בְּיָמִינָא דְאִימָא, בְּרַתָּא תְּקַבֵּל מֵאִימָא עִילָאָה, הַהוּא טוֹבָה דְּלָא אִתְפְּסַק לְעָלְמִין, וּכְדֵין עָבְדַת נוֹקְמִין לִשְׁאָר עַמִּין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דניאל ב׳:מ״ה) דִּי מִטוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן. מִטוּרָא: דָּא אַבְרָהָם, טוּרָא עִילָאָה. אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן. דָּא אִיהוּ אֶבֶן אַחַת, דַּעֲלָהּ ז' עַיְינִין. וַעֲבָדַת דִּינִין בְּכָלְהוֹ דְּהַדִּיקוּ בְּנָהָא בֵּין רַגְלִין, הַדִּיקַת לוֹן בְּכוֹלָא. וּכְתִיב (שם) הֲוַת לְטוּר רַב וּמְלָאת כָּל אַרְעָא, בְּגִין דְּאִתְדַּבְּקַת בְּיָמִינָא, אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה.
(פב) וְתָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כַּד אָתָא אַבְרָהָם לְעָלְמָא, אִתְנְהֵירַת סִיהֲרָא. וְשָׁרַאת לְאַנְהָרָא, עַד דְּאִשְׁתְּלֵימַת בְּדַרְגָּהָא, בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה, דְּאִתְגַּדֵּל עַל כֹּלָא. דִּכְתִיב, (מלכים א א׳:מ״ז) וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ. וְעַל דָּא, (הושע ג׳:ב׳) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף, אִינוּן ט''ו זַכָּאִין עַד שְׁלֹמֹה. וְעַל דָּא עַל יָדוֹ אִתְיְיהֵיבַת הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא עִילָאָה, בְּגִין דְּיִתְגַּדֵּל בָּהּ. אֲבָל דָּוִד בִּלְחִישׁוּ אִתְאֲמַר, וְלָא אִתְיְיהֵיב לֵיהּ רְשׁוּ לְגַלָּאָה.
(פג) (תהילים מ״ה:ב׳) אוֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ, לְאַתְעָרָא מֶלֶךְ עִילָאָה. וּמַאי אִינוּן מַעֲשַׂי, מַאן דְּלָא תָּלֵי בֵּיהּ עוֹבָדָא מַאי עָבִיד, דְּהָא מַעֲשֶׂה לְעֵילָא תָּלֵי. אֶלָּא, מַאי מַעֲשַׂי אִלֵּין אִינוּן (שם) לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר. בְּגִין דְּשַׁבַּחַת בְּפַלְגוּ לֵילְיָא לְמַלְכָּא עִילָאָה. שִׁיר יְדִידוּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים, דְּשַׁבְּחָא מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא, אוּף הָכָא מַטְרוֹנִיתָא שַׁבַּחַת לֵיהּ.
(פד) (שם) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הָא אוֹקְמוּהָ חַבְרַיָיא בְּאַבְרָהָם. נִתְיַפֵּיתָ בָּעֶלְיוֹנִים, פ (בראשית ט״ו:א׳) אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. נִתְיַפֵּיתָ בַּתַּחְתּוֹנִים, (שם כג) נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה. לְכָךְ יָפְיָפִיתָ, תְּרֵין תּוּשְׁבְּחָן כְּלִילָן. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, (שם יח) הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי. עַל כֵּן בֵּרַכְךָ, (שם כד) וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
(פה) אֲבָל תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא, רָזָא עִילָאָה אִית בֵּיהּ. לָקֳבֵיל מַלְכָּא עִילָאָה, אֲמָרֵית לֵיהּ יָפְיָפִיתָ לְעֵילָא בְּמִשַּׁרְיָין עִילָאִין, דְּאִינוּן מְשַׁבְּחָן קַמָּךְ. וּלְתַתָּא, בְּאִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, דְּקָיְימִין בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, בְּשַׁעֲתָא דְּאַתְּ קָרֵי וּמַקִּישׁ לִתְרַע הֵיכָלִי, פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי. עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים. אִימָא עִילָאָה אִעַטְרָא לָךְ בְּעִטְרִין עִילָאִין. לְעוֹלָם, בְּגִין הַהוּא עוֹלָם בַּתְרָאָה, וּבְגִינָהּ קָאֲמַר, דְּאִיהוּ אַנְהֵיר לָהּ.
(פו) דָּבָר אַחֵר. לְעוֹלָם, דָּא יָמִינָא לְעֵילָא. דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:ד׳) אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם. וְכָל בִּרְכָאן וּמִשְׁחָא טָבָא שַׁרְיָין בֵּיהּ, וְאוֹקִימְנָא לֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב עַל כֵּן, כַּד הַאי כֵּן אִתְחַבְּרַת לְעֵילָא. אֲבָל בְּזִימְנָא דְּאִתְרַחֲקָא מִנֵּיהּ הַאי עוֹלָם, מַאי כְּתִיב (ירמיהו כ״ה:ל׳) שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ, דָּא מַטְרוֹנִיתָא, בְּגִין דְּאִתְמְנָעוֹ מִנֵּיהּ בִּרְכָאן, דְּלָא שַׁרְיָין בֵּיהּ, אֶלָּא כַּד הַאי נָוֵהוּ אִתְחַבְּרַת בֵּיהּ. וְהַאי הוּא דִכְתִיב שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ. לָקֳבֵיל דָּא כְּתִיב, (שיר השירים א׳:ב׳-ג׳) כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּבֵרְכֲךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
(פז) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, לָקֳבָל דָּא כְּתִיב, (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר. דָּא (ישעיהו ל״ד:ו׳) חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָּם. לְאִתְפְּרָעָא מֵחַיָּיבַיָא, דְּגָרְמִין לָהּ פִּרוּדָא מִלְּעֵילָא. קָרְבֵית יָתָהּ לְגַבָּךְ לְרַחֲמָא עָלְמָא, וְתִתְבַּסְּמוּן כַּחֲדָא.
(פח) וְכַד אִתְקְרִיבַת בֵּיהּ, אִתְלַבֵּשׁ בְּהוֹד וְהָדָר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:א׳) הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. וּמַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגַּדֵּל בְּגִין דְּאִתְחַבַּר בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ. וְעַל דָּא כְתִיב, (שם) גָּדַלְתָּ מְאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. בְּאִינוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר, דְּפָרְשַׂת עֲלֵיהּ אִימָא עִילָאָה. בְּגִין כָּךְ (בראשית ל״ו:ל״ט) הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ, אֵימָתַי, כַּד אִתְחַבְּרַת בֵּיהּ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד. וְעַל דָּא הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ וַדַּאי. כְּגַוְונָא דָא, (שיר השירים א׳:ד׳) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן, נְגִידוּ דְּאִימָא, דְּאַשְׁקֵי לָךְ וּלְכֹלָא. וְדָא הֲוֵי הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ וַדַּאי.
(פט) וַהֲהָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק, לָקֳבֵיל דָּא, שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה. בְּקַדְמִיתָא כַּד אִתְקְרִיאַת חֶרֶב לְמֵידַן עָלְמָא, אִיתְקְרֵי שְׁחוֹרָה וַדַּאי. וְהַשְׁתָּא כַּד אִתְקְרֵיבַת לְעֵילָא בַּעֲנָוָה, אִתְקְרֵי נָאוָה. נָאוָה וַדַּאי בְּכוֹלָא. בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אִינוּן תְּרֵיסַר חִיוָן עִילָאִין רַבְרְבָן דְּאִקְרוּן הָכֵי, וְכָלְהוֹ בִּשְׁלִימוּ. עַל דַּהֲווֹ הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא כְּאָהֳלֵי קֵדָר, אִתְהַדְּרוּ אִינוּן הַשְׁתָּא כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה וַדַּאי.
(צ) וְתָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּהַהִיא חַרְבָּא אִסְתַּחֲרַת מִדִּין דְּהֲוָה בָהּ, דְּאַכְשְׁרוּ בְּנֵי עָלְמָא עוֹבָדַיְיהוּ. אִתְעֲבִידַת דָּבָר, דְּבַר אֱמֶת, וְאִתְחַבָּרַת בֶּאֱמֶת. וֶאֱמֶת בַּעֲנָוָה. וּכְדֵין צֶדֶק בְּכֹלָא וְכוֹלָא חַד.
(צא) סוֹפָא בְּרֵישָׁא דְּבַר אֱמֶת. אֱמֶת בְּרֵישָׁא, דִּכְתִיב (תהילים קי״ט:ק״ס) רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת. רֵישָׁא דְּהַהוּא דְּאִקְרֵי דְּבָרְךָ, סֵיפָא דְדַרְגִּין, אֱמֶת אִקְרֵי. רֵישָׁא בְּסוֹפָא, עֲנָוָה צֶדֶק בְּלָא פִּירוּדָא, אִתְכְּלִילוּ וְאִתְחַבָּרוּ בְּכוֹלָא. עֲנָוָה רֵישָׁא, צֶדֶק סוֹפָא, (משלי כ״ב:ד׳) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'.
(צב) וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ, דָּא יַעֲקֹב, דְּנָטֵיל תְּרֵין חוּלָקִין בְּגִין דְּאִתְדַּבַּק בְּיָמִינָא לְעָלְמִין, דִּכְתִיב (בראשית ל׳:ל״ז) מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת.
(צג) וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא, כּוֹלָא אִתְהַדַּר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. בְּגִין דְּסִטְרָא דְיָמִינָא אִיתְעַר בְּעָלְמָא, וִידָא יְמִינָא פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל לִדְתָיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא. דְּהָא עַד הַשְׁתָּא אִתְקַדָּרוּ בְּחוֹבַיְיהוּ כְּאָהֳלֵי קֵדָר, וְהַשְׁתָּא דְּהַדְּרִין בִּתְיוּבְתָּא אִינוּן כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, בְּגִין דְּאַבְרָהָם אִיתְעַר בְּעָלְמָא, יָמִינָא דְמַלְכָּא.
(צד) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים, אוֹקְמוּהָ עַל אַבְרָהָם, כַּד רָדַף בָּתַר כָּל אִינוּן מַלְכִין בְּלֵילְיָא, כַּד אִתְפַּלְגוּ רַחֲמִין מִדִּינָא, וְקָטַל אִינוּן מַלְכִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ב׳-ג׳) כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם. וְנָפְלוּ כָּלְהוֹ בִּידֵיהּ.
(צה) אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה. חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים, אִלֵּין חִצִּים וְאַבְנֵי בְּלִיסְטְרָאוֹת. דְּדָנַת עָלְמִין, בְּאִינוּן מָאנֵי קְרָבָא, דְּמַלְכָּא דְּאַפְקֵיד בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. וְאִינוּן חִצִּים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁנוּנִים וַדַּאי בְּכוֹלָא, מִסִּטְרָא דְּיוֹמָא תִּנְיָינָא, סִטְרָא דְיִצְחָק, בְּגִין דְּמִנֵּיהּ נָפַק דִּינָא לְחַיָּיבַיָא לְמֵידַן יַתְהוֹן.
(צו) וְעַל דָּא עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּל''ב. וּמַאן הוּא דַרְגָּא דְּאַפִּיל לוֹן, דַּרְגָּא דְּאִקְרֵי ל''ב, דְּאִתְמַנָּא עַל עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, וְדָנַת לוֹן עַל דְּאִינוּן אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ.
(צז) לָקֳבֵיל דָּא אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִתְלַבַּשְׁנָא בְּדִינָא לְמֵידַן עַלְמָא. וַאֲמָרַת לִבְנָהָא דִּקְרֵיבִין לָהּ גּוֹ בֵיתָא, אַל תִּרְאוּנִי. וַדַּאי, אִי אִשְׁתַּדַּלְתּוּן בְּאוֹרַיְיתָא דְּיַהֲבֵית לְכוֹן, לָא תִדְחֲלוּן. וְאִי לָא תִּשְׁתַּדַּלְתּוּן, תִּגְרְמוּן לִי, דִּבְנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, לְמִיטַר לְאוּמִין דְּעַלְמָא בְּגִינֵיכוֹן דְּתִתְבַּדְּרוּן תַּמָּן. וְעַל דָּא אִיתְעָרוּ, אִי דִינָא אִיתְגְּזַר עַל יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית לֵיהּ עַל שְׁאָר אוּמִין, כַּד הַדְּרָן יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא. וְאִי לָא הַדְּרָן, נַחֲתִין בֵּין שְׁאָר אוּמִין, וְאָכְלִין לוֹן גְּרָמָא וּבִשְׂרָא.
(צח) דָּבָר אַחֵר, בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ, דָּא אַבְרָהָם, דְּאִתְמַנָּא מַלְכָּא עַל עָלְמָא, וְכָל אוּמִין אִסְתַּכְּמוּ עֲלוֹי לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עֲלֵיהוֹן, בְּעֵמֶק שָׁוֵה. וְכָל שַׂנְאוֹי לֵילְיָא קְטֵילַת לוֹן.
(צט) דָּבָר אַחֵר חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים, דְּאִינוּן זְמִינִין לְמֵיעְבַּד דִּינָא. עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ, אִלֵּין דְּאָתוֹ מִסִּטְרָא דִּשְׁאָר עַמִּין, תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ, סִטְרָא דְנָחָשׁ, כַּד הַהוּא שַׁלְהוֹבָא דְּסִטְרָא דְצָפוֹן אִיתְעַר עֲלֵיהּ, אִיהוּ נָפִיל בְּעֵמֶק יַמָּא עִילָאָה, וְאִתְבַּר חֵילֵיהּ. וְכַד חֵילֵיהּ אִתְבַּר, חֵילָא דִּשְׁאָר עַמִּין אִתְבַּר, בְּגִין דְּאִינוּן אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. מַאי מֶלֶךְ, דָּא יִשְׂרָאֵל, מַלְכָּא בְּכוֹלָא.
(ק) (תהילים מ״ה:ז׳) כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד, עֲלָה קָאָמַר הָכֵי, כְּאִתְּתָא דְּאִיתְעֲרָא לְבַעֲלָהּ, וַאֲמָרַת אִינְתְּתָךְ בַּעְיָיא לְאִתְחַבְּרָא בָּךְ, דְּהָא אִינוּן חַיָּיבִין דְּאַפְרִידוּ זִוּוּגָא דִילָן, אִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא, וַעֲבֵידַת בְּהוּ דִּינָא. וְהַשְׁתָּא בָּעֵינָא, דְּיִתְחַבַּר עוֹלָם בַּתְרָאָה, בְּאַתְרָא דְאִיקְרֵי וָעֶד. בְּגִין דְּשֵׁבֶט מִישׁוֹר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ, דְּהַהוּא דִּינָא דַּעֲבָדַת כִּסְאֲךָ בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא, דִּינָא דִקְשׁוֹט הוּא, דְּנָפֵיק מֵאַתְרָא דְאִקְּרֵי יָשָׁר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ב:ד׳) צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. וְכוּרְסְיָיא אִקְרֵי יָשָׁר, וְעַל דָּא דְּנָפִיק מִינֵיהּ שֵׁבֶט מִישׁוֹר אִיקְרֵי.
(קא) דָּבָר אַחֵר שֵׁבֶט מִישׁוֹר, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּאִיקְרֵי שֵׁבֶט לְאוֹכָחָא חַיָּיבֵי עָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:י׳) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּכְתִיב (במדבר כ״ד:י״ז) וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. מִישׁוֹר, (ישעיהו י״א:ד׳) וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ. שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ, עַל דָּא כְתִיב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל לְאַתְעָרָא בְּעָלְמָא. מַאי טַעְמָא, דְּהָא אֲפֵיקַת לָךְ בְּרָא טָבָא חַכִּימָא לְעָלְמָא. וְהַאי שִׁבְחָא מְשַׁבַּחַת מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא לַאֲרָמָא רֵישָׁא דְיִשְׂרָאֵל עַל כּוֹלָא. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט, בְּגִין דִּכְתִיב (תהלים פט) כִּסְּאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי.
(קב) אָהַבְתָּ צֶדֶק, בְּגִין דְּהַאי צֶדֶק, אַהֲבָה דִידָךְ, הִיא אַהֲבָה זוּטָא. דִּבְאִתְחַבְּרוּתָה לְעֵילָא אִיתְעֲבִידָא רַבְרְבָא. וְאוֹף אִיהוּ נָמֵי בְּאִתְחַבְּרוּתֵיהּ עִמָּהּ, אִיהוּ גָדוֹל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שם מח) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ. וְעַל דָּא מָשְׁכָא לֵיהּ מַטְרוֹנִיתָא, בְּמִלִּין אִלֵּין דִּרְחִימוּ.
(קג) לָקֳבֵל דָּא, (שה''ש א) הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אַנְתְּ, דְּכָל רְחִימוּ דְּנַפְשָׁאי בָּךְ, אִי לָא תִתְחַבַּר בִּי, אֵיכָה תִרְעֶה עָלְמָא, אֵיךְ תָּזוֹן נַפְשְׁךָ מֵעוֹמְקָא עִילָאָה, לָךְ, וּלְאַחֲרִינֵי, דְּהָא בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא שַׁרְיָין, אֶלָא בְּאַתְרָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא.
(קד) שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה. אֵיכְדֵין אֱהֵא בִּכְסִיפָא, כַּד תָּבְעִין מִינִי מְזוֹנָא בְּנֵי אֲבָהָן, דְּאִינוּן עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ, עֵדֶר ה' מַמָּשׁ. בְּגִין כָּךְ אָהַבְתָּ צֶדֶק, דָּא כּוּרְסְיָיא דִּילָךְ. וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, דָּא סִטְרָא דְּשִׁפְחָה, דְּכָל מִילָהָא בְּחִיּוּבָא, וְקָיְימָא לְחִיּוּבָא עַל עָלְמָא.
(קה) דָּבָר אַחֵר, אַף עַל גַּב דְּכֹלָא חַד, אָהַבְתָּ צֶדֶק, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל דַּאֲחִידָן בְּהַאי צֶדֶק, וְאִיהִי חוּלָקֵיהוֹן, דִּכְתִיב (מלאכי א׳:ב׳) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וכו', וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. לְאַסְגָּאָה דַּרְגָא דְּצֶדֶק, דְּאָחִיד בָּהּ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיקְרֵי יַעֲקֹב. וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, דָּא עֵשָׂו, דְּכָל עוֹבָדוֹי בְּחִיּוּבָא, וְסִטְרָא דִילֵיהּ סִטְרָא דְּרָשָׁע, חִוְיָא עֲקִימָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שם) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן, דָּא מִשְׁחָא טָבָא, דְּנָגֵיד עַל רֵישָׁךְ מִסִּטְרָא עִילָאָה, דְּאִקְרֵי הָכֵי. מַאי עַל כֵּן. בְּגִין דְּאָהַבְתָּ צֶדֶק.
(קו) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ג:א׳) הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. שֶׁבֶת אַחִים, אִתְחַבְּרוּתָא דְּאָח בְּצֶדֶק. גַּם, לְאַסְגָּאָה לְיִשְׂרָאֵל. בְּגִין כָּךְ אֲמָרַת לֵיהּ, אֵיכָה תִרְעֶה לְגַרְמָךְ. אֵיכָה תַרְבִּיץ, אִינוּן עֲדָרִין קַדִּישִׁין דְּיַעֲקֹב. מֵחֲבֵרֶיךָ, אִלֵּין אֲבָהָן עִילָאִין, דְּאִתְחַבָּרוּ בָּךְ בְּקַדְמִיתָא.
(קז) דָּבָר אַחֵר, יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן אַחִים וְרֵעִים לֵיהּ, נַגְדִין לְהַאי שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן עַל רֵישֵׁיהּ, בִּצְלוֹתְהוֹן. שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן, אִלֵּין תְּרֵיסַר נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָיא, דְּנָהֲרִין בָּהּ. וּכְדֵין חֶדְוָה בְּעָלְמִין, רָצוֹן בְּעָלְמִין, וְרוֹגְזָא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא.
(קח) מֹר וַאֲהָלוֹת, מֹר: דָּא אַבְרָהָם, דְּאִקְּרֵי הַר הַמֹּר. וַאֲהָלוֹת: דָּא יַעֲקֹב. קְצִיעוֹת: דָּא יִצְחָק. כָּל בִּגְדוֹתֶיךָ: בְּאִלֵּין תְּלַת גְּוָונִין, חִיוַו''ר וְסוּמָ''ק וְיָרוֹ''ק, אִשְׁתַּלִּימוּ אִינוּן לְבוּשֵׁי דְּאַרְגְּוָונָא.
(קט) מִן הֵיכְלֵי שֵׁן, אִלֵּין שִׁבְעָה הֵיכָלִין עִילָאִין, דְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא חָדָאן בְּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּכְדֵין חֶדְוָה קַמֵּיהּ. וְאַמַּאי אִיקְרוּן הֵיכְלֵי שֵׁן, בְּגִין דְּזָכוּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִתְתַּקְפ''וּ בָּהּ, זָכוּ לְהַאי שֵׁ''ן.
(קי) מִנִּי שִׂמְּחוּךָ, בְּמַאי עָסְקִין אִינוּן נִשְׁמָתִין. אִינוּן עָסְקִין בְּתֻשְׁבְּחָאן דִּידִי קַמָּךְ. וּכְדֵין חֶדְוָה קַמָּךְ אִשְׁתַּלִּימַת, דְּלֵית חֶדְוָה קַמֵּיהּ מִכָּל רְתִיכִין דִּילֵיהּ, כְּחֶדְוָה דְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּאִינוּן קְרִיבִין לֵיהּ.
(קיא) דָּבָר אַחֵר, מִנִּי שִׂמְּחוּךָ, וַדַּאי דְּלֵית חֶדְוָה קַמֵּיהּ, כְּזִמְנָא דְּעָבַד שְׁלֹמֹה שִׁיר הַשִּׁירִים. וְשַׁבַּח תּוּשְׁבְּחָאן דְּמַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא.
(קיב) וּמַאי אָמְרִין. בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְרוֹתֶיךָ. בְּנוֹת מְלָכִים: אִלֵּין נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, דְּאִקְּרוּן וַדַּאי בְּנוֹת מְלָכִים, דְּהָא מִזִּוּוּגָא דְמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא הֲווֹ אִינוּן. בִּיקְרוֹתֶיךָ: דָּא גַּן עֵדֶן, דְּיַקִּיר מִכָּל מַה דִּבְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי עָלְמָא דְּאִינוּן נְטִיעָן דִּידוֹי.
(קיג) נִצְּבָה שֵׁגָל לִימִינְךָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שם קי) נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי. בְּגִין כָּךְ לְתַתָּא, בְּאַבְרָהָם אִתְדַּבְּקַת, וּבְגִין כָּךְ אִיקְרֵי אַבְרָהָם אוֹהֲבִי, דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ אַהֲבָה דִילִי. וְאוֹדַע דִּינִי לְעָלְמָא, וּבְגִינָהּ זָכָה לְבֵן, דְּהָא ה''א אִיתּוֹסְפַת עֲלוֹי מִקַּדְמַת דְּנָא.
(קיד) בְּכֶתֶם אוֹפִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה יג) וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר, וְאֵימָתַי הוּא בְּכֶתֶם אוֹפִיר. כַּד אִזְדַּוְּוגָא בְּמַלְכָּא, כַּד נָחִית כִּתְרָא בְּדִלּוּגִין, דְּאַנְהֵיר מִסִּטְרָא דְּאִימָא עִילָאָה, וְשַׁרְיָא עַל רֵישָׁא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וּכְדֵין (שם מד) תִּפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. דְּהָא בֵּיתָא דְּהַאי עָלְמָא, עַל יָדָהּ אִתְנְהִיגַת.
(קיה) בְּגִין כַּךְ אָמְרָה לֵיהּ, אִם לֹא תִתְחַבֵּר בִּי, אֵכְדֵין אֶהֱוֵי בְּצַחוּתָא עַל אִינוּן עֲדָרִין קַדִּישִׁין, דְּסָמְכִין עַל פָּתוֹרִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שה''ש א) שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעוֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ.
(קיו) קוּהְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָה אָתֵיב לָהּ, (תהלים מה) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי. לָקֳבֵיל דָּא, אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִךְ. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא עֵיטָא עִילָאָה לָךְ, צְאִי לָךְ בְּעִקְּבֵי הַצֹּאן, אִלֵּין זַכָּאִין שְׁלֵימִין דְּאִתְעַטְרַת בְּהוּ קֳדָמַי, וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִךְ אִינוּן דְּאִתְמַשְּׁכִין אֲבַתְרָךְ.
(קיז) וְאִינוּן חַיָּיבֵי דָרָא, יִתְמַשְׁכְּנוּן בְּחוֹבַיְיהוּ, אַלְקֵי יַתְהוֹן בִּרְצוּעָא, וְלָא יוֹסִפוּן לְמֶחֱטֵי. וְתִטְרֵי בְּנָיךְ דְּאָזְלִין אֲבַתְרָיךְ, דְּלָא יִתְמַשְׁכְּנוּן עֲלֵיהוֹן, וְכוֹלָא בְּדִינָא דִקְשׁוֹט. מַאי טַעְמָא. דְּכָל הַנְּשָׁמוֹת קֳדָמַי אִינוּן, וְעַל דָּא (יחזקאל יח) בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן.
(קיח) כְגַוְונָא דָא שִׁמְעִי בַת וּרְאִי. שִׁמְעִי, דְּבָךְ תַּלְיָא שְׁמִיעָה, כַּד יִשְׂרָאֵל אֲהַדְּרִין בִּתְיוּבְתָּא קַמָּאי, שִׁמְעִי, אָעֵיל צְלוֹתְהוֹן קֳדָמַי, דְּפִתְחָא דְּכֹלָּא בָּךְ הוּא, כּוֹלָא מְסָרִית בִּידָךְ לְאַנְהָגָא עַלְמָא תַּתָּאָה. וְעַל דָּא שִׁמְעִי בַת וּרְאִי, בְּגִין דְּאַתְּ חֵיזוּ דְּכוֹלָא, אַתְּ אִתְקְרִיאַת בְּאֵר לַחַי רוֹאִי. בְּגִין כָּךְ אִית לָךְ לְעַיְינָא כָּל יוֹמָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּעָלְמָא, לְמֵיהַב לְבַר נָשׁ כְּפִי עוֹבָדוֹי.
(קיט) תָּא חֲזֵי, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, מַנֵּי הֵיכָלֵיהּ בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא לְעַיְינָא עַל עָלְמָא. וְכַד בְּנֵי עָלְמָא זַכָּאִין, חֶדְוָה אִתּוֹסֵיף לְעֵילָא.
(קכ) וְהַטִי אָזְנֵךְ, לָקֳבֵל צְלוֹתָא דְכוֹלָא. וְכֵן עֲבָדַת אוּף אִיהִי מִכָּל צְלוֹתִין, לְקָרְבָא עֲטָרָה לַצַּדִּיק. בְּגִין דְּהָא כָּל צְלוֹתִין, לְקָרְבָא עֲטָרָה לַצַּדִּיק הוּא.
(קכא) וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, דְּכַד בָּנַי לָא אָזְלִין בְּאוֹרַח מֵישָׁר, אִית לָךְ לְאַיְיתָאָה עֲלֵיהוֹן מָחָאן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ו:כ״ד) וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַם אָנִי שֶׁבַע. וְעַל דָּא וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, עָבִיד יַתְהוֹן כְּאִלּוּ הֵם שְׁכוּחִין מֵעָלְמָא, עַד דִּיתוּבוּן בִּתְיוּבְתָּא קַמָּאי. וּבֵית אָבִיךְ, דְּאִיהוּ אַבְרָהָם, דְּאִיהִי בְּרַתֵּיהּ, וּבַכֹּל שְׁמָהּ.
(קכב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, דָּא מַלְכָּא עִילָאָה, דְּרָחִים לְאִתְדַּבְּקָא בָּךְ, וּלְאִזְדַּוֵּוג בָּךְ זִוּוּג עָלְמִין. אֵימַת, בְּשַׁעֲתָא דְּכָל בְּנֵי הֵיכָלָא דְמַלְכָּא זַכָּאִין. בְּשַׁעֲתָא דְּיָסַרְתְּ לוֹן, וְדַבַּרְתְּ לוֹן לִרְעוּתָא דְמַלְכָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל״א:א׳) מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְרַתּוּ אִמּוֹ. וְדָא בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה, דְּדַּבְּרַת לֵיהּ לִרְעוּתָא דְמַלְכָּא.
(קכג) כִי הוּא אֲדֹנַיִךְ, כָּל חֵילָא דִידָךְ מִנֵּיהּ הוּא. סִיהֲרָא לָא אִתְנְהֵירַת אֶלָּא מִשִּׁמְשָׁא. שְׁמָה דִּילָהּ אדנ''י, סִימָנָא נָקְטַת מִבֵּי מַלְכָּא. א' מֵרֵישָׁא דְּכוֹלָא לְאִתְנַהֲגָא בָּהּ. וְי' רֵישָׁא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, חָכְמָה עִילָאָה.
(קכד) וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א א) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע. וּכְדֵין מַלְכָּא עָבִיד כָּל רְעוּתָהּ. וְיִשְׂרָאֵל מִתְגַּבְּרִין לְעֵילָא לְעֵילָא. וּמְדוֹרַיְיהוּ עִם מַלְכָּא וְעִם מַטְרוֹנִיתָא.
(קכה) כְדֵין שְׁאָר עַמִּין אִתְכַּפְיָין תְּחוֹתַיְיהוּ, וְכָלְהוֹ אִתְהַדְּרוּן לְעָבְדִין לוֹן, בְּגִין דְּאִינוּן בְּנֵי מַלְכָּא. בְּגִין כָּךְ (תהלים מה) וּבַת צוֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם.
(קכו) לָקֳבֵיל דָּא, לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִיתִיךְ רַעְיָתִי. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהֵיב בְּלִבֵּיהּ לְמֵיעַל בַּתְרַיְיהוּ לְיַמָּא, בְּגִין דְּיִשְׂבְּעוּן יִשְׂרָאֵל מִמָּמוֹנֵיהוֹן, דְּאוֹבִילוּ עִמְּהוֹן תַּמָּן. וְכוֹלָא נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַמָּא, אַגְרָא דְּהַהוּא עֲבִידְתָּא דַּעֲבָדוּ עִמְּהוֹן.
(קכז) כְגַוְונָא דָא לְזִמְנָא דְּאָתָא, וּבַת צוֹר, דָּא סִטְרָא דְעֵשָׂו וּשְׁאָר עַמִּין דְּאָעְקוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעַד הַשְׁתָּא הֲווֹ אָעְקִין לוֹן בְּחוֹבַיְיהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נט) כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ.
(קכח) כְהֵין, יִשְׂרָאֵל יְהַדְּרוּן בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְחֲזֵי בְּאִינוּן עָקְתִין סַגִּיאִין דְּאַתְיָין עֲלַיְיהוּ, כְּמַאן דְּאִשְׁתַּכַּח דּוּכְרָנֵיהוֹן לְעֵילָא. וְכַד אִינוּן הַדְּרָן בִּתְיוּבְתָּא בְּלִבָּא שְׁלֵימָא, כְּגַוְונָא דִּכְתִיב (דברים ד) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ וְגו', וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ. וְיָשׁוּב מַלְכָּא לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא לְפַיְיסָא לָהּ. וְעַל דָּא י (ישעיה נט) וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵ''ל, דָּא מַלְכָּא דְּאָתֵי לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא. בְּגִין דְּבֵיתָהּ כָּלְהוֹ שְׁלֵמִין קַמָּהּ, אָתֵי לְאַקְמָא לָהּ מֵעַפְרָא.
(קכט) בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם, בְּגִין דְּאַתְּ (תהלים מה) כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה. וּמַאי כְּבוּדָה. כְּבוֹד ה'. וְדָא בַּת מֵהַהוּא מֶלֶךְ דְּאִיהִי פְּנִימָה וַדַּאי. וְדָא אִימָא עִילָאָה, דְּאִיהִי פְּנִימָה דְּכֹלָּא, וְאִיהִי אִיתְעָרַת חֵירוּ וְנַיְיחָא עַל בְּנָאָה.
(קל) (שם) מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, לָקֳבֵיל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (שיר השירים א׳:י׳) נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתּוֹרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים. לְחָיַיִךְ תְּרֵין. לְזִמְנָא הַהוּא, וּלְזִמְנָא דְאָתֵי. בַּתּוֹרִים תְּרֵין תּוֹרִים וַדַּאי. בְּגִין דִּבְיוֹמָא דִמְשִׁיחָא תִּתְחַדֵּשׁ דַּעְתָּא בְּעָלְמָא, וְתִתְנְהֵיר אוֹרַיְיתָא קַמֵּי כּוֹלָא. בְּגִין דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ל״ד) כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם. וְעַל דָּא, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, דָּא סִיטְרָא דְצָפוֹן, דְּאִתְלְבִישַׁת בָּהּ לְמֶעְבַּד נוּקְמִין, בְּאִינוּן דְּאָעְקִין לִבְנָהָא. וְעַל דָּא קָרִינָן לֵיהּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְדָוִד וַדַּאי הוּא. וּכְדֵין אִיתְעַר בְּעָלְמָא.
(קלא) מַה כְּתִיב לְעֵיל. (תהילים מ״ד:כ״ו) כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ כו' קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ. מַאי קוּמָה. בְּגִין דְּעַד הַשְׁתָּא אִיהִי נוֹפֶלֶת, הַשְׁתָּא קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ, דְּאִתְדַּבַּק מַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא. וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ. דָּא אַבְרָהָם, יָמִינָא, דְּלָא תֶּהֱוֵי לַאֲחוֹרָא. דְבְּגִין כָּךְ אָמַר, (תהילים ס׳:ז׳) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. בְּגִין כָּךְ, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
(קלב) לִרְקָמוֹת: אִלֵּין לְבוּשִׁין דִּיקָר, דְּאִינוּן מְרוּקָמִין לְמַקְדְּשָׁא. וְכָל מָנוֹי דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִלְבַּשׁ, לְמֵיהַב נוּקְמְתָא בֶּאֱדוֹם. תּוּבַל לַמֶּלֶךְ, דָּא כַּלָּה אַלְבִּישַׁת לֵיהּ. מַאן גָּרַם כָּל דָּא. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִתְעָרְבוּ בְּסִטְרָא דְעֵשָׂו, כָּל אִינוּן זְמִינִין לְמֶחֱמֵי בִּיקְרָא דְצִיּוֹן.
(קלג) לָקֳבֵיל דָּא תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָךְ. תּוֹרֵי, תְּרֵין. רֶמֶז לְאוֹרַיְיתָא דְּאִתְיְיהֵיב בִּימֵי פַּרְעֹה. וְרֶמֶז לְדַעְתָּא דְּתִתְחַדֵּשׁ בְּיוֹמוֹי דִמְשִׁיחָא. עִם נְקוּדוֹת הַכָּסֶף. הָתָם, (הושע ג׳:ב׳) בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף. וְהָכָא, (שה''ש ח) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וַדַּאי מִסִּטְרָא דְּאַבְרָהָם אַתְיָא לוֹן הַאי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
(קלד) (תהילים מ״ה:ט״ז) תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל, תְּרֵין חֶדְוָון, לְעֵילָא וּלְתַתָּא. לְעֵילָא, דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא וְכוּרְסְיָיא אִשְׁתְּלֵים, כַּד אִתְאֲבֵיד יוֹדֵעַ צַיִד מֵעָלְמָא, וְדוּכְרָנֵיהּ לְעָלְמִין לָא אִידְכַּר. לְתַתָּא, יִשְׂרָאֵל בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּרַחֲמִין עִילָאִין אָרֵים דִּגְלֵיהוֹן עַל כּוֹלָא. וְעַל דָּא מוּבָאוֹת לָךְ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״ו:כ׳) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה'. וְעַל דָּא כְּתִיב תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.
(קלה) (תהילים מ״ה:י״ז) תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ, אִינוּן אֲבָהָן עִילָאִין, דְּאוֹדִיעוּ לָךְ בְּעָלְמָא, וְאַתְקִינוּ לָךְ, עַל כּוֹלָא יִהְיוּ בָנֶיךָ. תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים, דְּאִינוּן אֲבָהָן עִילָאִין, דִּכְתִיב בְּהוּ (במדבר כ״א:י״ח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, דְּאַתְקִינוּ לָהּ בְּכוֹלָא וְכוֹלָא לְהַאי בְּאֵר. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְקְרֵי.
(קלו) דָּבָר אַחֵר, תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ. דְּכָלְהוֹ בִּרְחִימוּ, כְּאִינוּן דָּרָא דְּמַדְבְּרָא, כְּאִינוּן דְּאִיקְרוּן דּוֹר דֵּעָה. יִהְיוּ בָנֶיךָ, דְּכָלְהוֹ בִּרְחִימוּ יִתְגַּבְּרוּן עַל אוֹרַיְיתָא. לָקֳבֵל דָּא כְּתִיב, (שה''ש א) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. דְּאַקְדִימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה. אוּף הָכָא בָּנֶיךָ יִשְׁתַּלְּמוּן כְּוָותְהוֹן.
(קלז) (תהילים מ״ה:י״ח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. מִדָּרָא עִילָאָה, דְּתַלְיָיא בֵּיהּ דְּרוֹר וְחֵירוּ לְכֹלָּא. בְּזִמְנָא דְּהַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל, יַפֵּיק כּוֹלָא לְחֵירוּ, כְּדֵין עַמִּים יְהוֹדוּךָ לְעוֹלָם וָעֶד, דְּלָא יִתְפְּרַשׁ עוֹלָם מִוָּעֶד, וּוָעֶד מֵעוֹלָם. לָקֳבֵיל דָּא, צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין.
(קלח) עַד הָכָא אִתְיְיהֵב לֵיהּ רְשׁוּ לְגַלָּאָה. אָתָא שְׁלֹמֹה, וְאִשְׁתְּלֵים בְּכֹלָּא, וְאַשְׁלֵים כֹּלָא, וְאַכְלֵיל בְּהַנְהוּ תּוּשְׁבְּחָן חָכְמָתָא עִילָאָה, קִיּוּמָא דְכָל עָלְמִין, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַלָּאָה לָהּ לִבְנוֹי, בְּזִמְנָא דְּיִתְעַר דַּעְתָּא בְּעָלְמָא. דְּכָל חַד וְחַד מִיִּשְׂרָאֵל יַדְבֵּיק אַדְבְּקוּתָא בְּחָכְמְתָא עִילָאָה, רָזָא דִשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדָא אִיהוּ טִיבוּ, דְּלֵית לֵיהּ פְּסִיקוּ כְּלַל, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין
(1) And they set out from Hor Hahar through the way of the Sea of Reeds. That is that the group stopped studying the Talmud, which is called Hor HaHar. Why is it called Hor HaHar? Because from there comes teaching [hora'ah] to the world, as "I have written to instruct them [lehorotam]" (Exodus 24:12) - and this is the Oral Torah [Mishnah, Talmud and Midrash].
(2) But come and see: there is a vision of wisdom in here. The place called Hor HaHar its way was near the Sea of Reeds, the end of the steps/levels, that she [the Shechinah] was speaking in front of them in the desert, and taught them the ways of life, to go above the present world.
(3) And they [Israel] went left her and on her way, and went after the way of the snake Akalton, which reigns in the land of Edom, so it says "the soul of the people became smaller in the way" this is because they left the way of life, and so they "spoke against God and Moshe" [Moshe represents the Shechinah]. They rejected all: the Oral Torah and the Written Torah. "There is no bread" - this is the Oral Torah. "There is no water" - this is the written Torah. And this is "kelokel bread" - the words of the Oral Torah were light [kal] in their eyes.
(11) Come and see how great is the strength of teshuvah (return) over all that there is, because when a person returns to her Source then the well of living waters is replenished to the brim, and from all its sides [water] from the core comes out, and the twelve gates of a person are drenched from smallness of living with largeness of living.
(12) When Israel returned in teshuvah then they sang a song. And those are the seven levels that they returned with their song, and the higher well was raised high, and the snake disappeared from the world. This is what is written "Then Israel sang" (Numbers 21:17) "raise well, answer to it", and the lower mother [malchut, our reality] is infused with the higher mother [binah, understanding]
הדרן עלך המגרש וסליקא לה מסכת גיטין
(ד) רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח (תהלים סח, ז): אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָהּ לְשֵׁשֶׁת יָמִים, כְּדִכְתִיב (שמות כ, יא): כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אָמְרָה לוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו, אָמַר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, מָמוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמְרָה לֵיהּ, וְדָא הוּא אֻמָּנוּתֵיהּ, אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמָּה עֲבָדִים כַּמָּה שְׁפָחוֹת יֵשׁ לִי, לְשָׁעָה קַלָּה אֲנִי יְכוֹלָה לְזַוְּגָן. אָמַר לָהּ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ, קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הָלַךְ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה עָשְׂתָה נָטְלָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְהֶעֱמִידָה אוֹתָן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אָמְרָה פְּלַן יִסַּב לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּסַּב לִפְלוֹנִי, וְזִוְּגָה אוֹתָן בְּלַיְלָה אַחַת. לְמָחָר אֲתוֹן לְגַבָּהּ דֵּין מוֹחֵיהּ פְּצִיעָא, דֵּין עֵינוֹ שְׁמִיטָא, דֵּין רַגְלֵיהּ תְּבִירָא. אָמְרָה לְהוֹן מַה לְּכוֹן, דָּא אֲמָרָה לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדֵין, וְדֵין אֲמַר לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדָא. מִיָּד שָׁלְחָה וְהֵבִיאָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ לֵית אֱלוֹהַּ כֶּאֱלָהֲכוֹן, אֱמֶת הִיא תּוֹרַתְכוֹן נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַאן דִּבְעֵי אוֹמֵר שִׁירָה וּמַאן דְּלָא בְעֵי בָּכֵי. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֱשִׁיבָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה סֻלָּמוֹת מַשְׁפִּיל לָזֶה וּמֵרִים לָזֶה, וּמוֹרִיד לָזֶה וּמַעֲלֶה לָזֶה. הֱוֵי אוֹמֵר (תהלים עה, ח): אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים, יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, סג): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
(4) [The following dialogue, one of many, is reported in the name of R. Yosi ben Halafta, one of the Mishnah’s most prominent sages, and an unnamed Roman woman of rank.] Rabbi Yehudah bar Simon began: "God returns the solitary ones homeward" (Psalms 58:7). A Roman Matron asked Rabbi Yosi ben Halafta, "In how many days did God create the world?" He said, "In six, as it is said, 'Since six days God made...' (Exodus 20:11) "And since then," she asked, "what has God been doing?" "God sits [on the Heavenly Throne] and makes matches: the daughter of this one to that one, the wife [i.e. widow] of this one to that one, the money of this one to that one," responded R. Yosi. "And for merely this you believe in Him!" she said. "Even I can do that. I have many slaves, both male and female. In no time at all, I can match them for marriage." R. Yosi, "Though this may be an easy thing for you to do, for God it is as difficult as splitting the Sea of Reeds." Whereupon, Rabbi Yosi took his leave. What did she do? The Matron lined up a thousand male and a thousand female slaves and paired them off before nightfall. The morning after, her estate resembled a battlefield. One slave had his head bashed in, another had lost an eye, while a third hobbled because of a broken leg. She said to them: "What do we have here?" and they each said to her: "I don't want this one" [with whom you matched me." Immediately, she summoned R. Yosi and she brought him to her and said: "Your God is not like our god, and your Torah is true, pleasing and praiseworthy. You spoke wisely." ...
(ב) אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג לט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג מ) "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה" וְגוֹ':
(2) Permit not your thought to dwell upon that which ridiculous fools of other peoples and a majority of asinine individuals among the children of Israel say, that the Holy One, blessed is He! decrees at the very embryonic state of every man whether he should be just or wicked. The matter is not so. Every man is capable of being as just as Moses our Master or as wicked as Jeroboam, wise or incony, merciful or human, miser or philanthropist, and so in all other tendencies. There is none to either force things upon him or to decree things against him; either to pull him one way or draw him another way, but he alone, of his own free will, with the consent of his mind, bends to any path he may desire to follow. It is concerning this that Jeremiah said: "Out of the mouth of the Most High proceedeth not the evil and the good" (Lam. 3. 38),2I am amazed that the English version of the American Jewish Publication Society, too, makes this sentence interrogatory. G. which is as if saying, the Creator decrees not that man should be either good or bad. Now, this being so, the consequence hereof is that the sinner alone brought harm upon himself. It is, therefore, meet that he should lament and shed tears because he sinned, and because of what he did to his soul and rewarded it with evil. Even this is the meaning of the succeeding Verse: "Wherefore doth a living man complain, or a strong man? Because of his sins" (Ibid.)3The English version in all existing translations is entirely opposed to what was an accepted doctorine by all medieval and modern Hebrew scholars. I corrected it to harmonize the texts. G. Again, he continues, in the succeeding Verse seeing that it all is in our power, and we did all the evil of our own free will and accord, it is, indeed meet for us to turn in repentance and abandon our wickedness, for our free will is in our hands now as well as at the time we committed the sins saying: "Let us search and try our ways, and return to the Lord" (Ibid.–40).4See Niddah, 16b; but the Maimoni doctorine does not contradict that text; you can not teach a brainless idiot wisdom, but a man with brains is often a charlatan; the choice is his. C. G.
(א) דָּא אִתְּמַר בָּהּ, (תהלים קכח ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, מַה גֶּפֶן לָא קַבִּילַת הַרְכָּבָה מִמִּין אָחֳרָא מִכָּל אִילָנָא דְעָלְמָא, הָכִי שְׁכִינְתָּא לָא קַבִּילַת עֲלֵיהּ הַרְכָּבָה אָחֳרָא בְעָלְמָא אֶלָּא מִבַּעִִלָהּ
(ב) קָמוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּא וְאִשְׁתַּטְחוּ קַמֵּיהּ, וְאָמְרוּ אִלּוּ לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע דָּא דַי, פָּתַח וְאָמַר וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א ה), וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, דְאִיהוּ מֹשֶׁה בְּדִיּוֹקְנֵיהּ, וְזָרַח הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג ב) יהו''ה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ כַּד אִתְכַּנִּישׁ מֹשֶׁה, וְעִם כָּל דָּא דְאִתְכַּנִּישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, וְדָא יְהוֹשֻׁעַ דַּהֲוָה כְּגַוְונָא דְסִיהֲרָא דְאִיהִי שְׁכִינְתָּא.
(ג) וְעוֹד וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא מֹשֶׁה, כַּד יֵיתֵי בְּגִלְגּוּלָא בְּצַדִּיק גָּמוּר, וְכַד לָא אִיהוּ בְּצַדִּיק גָּמוּר וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אִתְכַּנִּישׁ מִנֵּיהּ, וְאָזַל וְאָתֵי בְּגִלְגּוּלָא עַד דְּאַשְׁכַּח אַתְרֵיהּ, וּבְגִין דָּא אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.
(ד) וְעוֹד וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאָן אֲתַר, בְּבַר נַשׁ דִּשְׁכִינְתָּא עִמֵּיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כא) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹמֵר, וְתִרְגֵּם אֹנְקְלוֹס בַּאֲתַר דְּתִשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן, וְאִי לֵית שְׁכִינְתָּא תַמָּן וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אִתְכַּנַּשׁ מִנֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִשְׁתָּאַר בַּחֲשׁוֹכָא וְשָׁלְטִין עֲלֵיהּ כַּמָּה מְחַבְּלִין וְכַמָּה יִסּוּרִין בִּישִׁין, דְּלַאו אִינוּן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לא יז) עַל כִּי אֵין אלֹה''י בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, דְּאִלֵּין רָעוֹת מְמַנָּן עַל כָּל עִתִּין וְרִגְעִין, דַּעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (איוב ז יח) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהלים לא טז) בְּיָדְךָ עִתּוֹתָי וְגוֹמֵר, וּמָאן גָּרִים דְּלָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עֲלֵיהּ, וְלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא עֲלֵיהּ, בְּגִין הֲבַל דְּשִׁקְרָא וּמִלִּין דְּשִׁקְרָא דְנָפְקִין מִפּוּמוֹי, וּבְגִין דָּא (קהלת ח יד) יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, אִית הֶבֶל וְאִית הֶבֶל, אִית הֶבֶל מִמָּארֵי דְשִׁקְרָא דְאִתְּמַר בְּהוֹן (ירמיה י טו) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעִִתּוּעִים, דְּאִינוּן תּוֹעִים בְּעוֹבָדָא דְשִׁקְרָא.
(ה) וְיֵשׁ הֶבֶל דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (דברים ח ג) כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יהו''ה יִחְיֶה הָאָדָם, וְדָא הֲבַל דְּאוֹרַיְיתָא, דְאִיהוּ חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, מִן ב' דִּבְּרֵאשִׁית עַד ל' לְעִינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, וְדָא הוּא הֶבֶ''ל, וְהָא שִׁית אִינוּן עִם זֶה סֵפֶר, אֶלָּא דָא ו' דְּאִיהוּ קוֹל דְּסָלִיק בְּהֶבֶל דְּאִיהוּ ה', זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דִּמְחַבֵּר לוֹן כַּחֲדָא, וְאַפִּיק לוֹן מִפּוּמוֹי בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ דְי''ה, וּבְגִין דָּא (קהלת ח יד) יֶשׁ הֶבֶל וכו', אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים.
(ו) אָמְרוּ לֵיהּ חַבְרַיָּא רַבִּי רַבִּי אִי הָכִי דְאִינוּן צַדִּיקַיָּיא אַמַּאי מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, אָמַר לוֹן גִּלְגּוּלָא גָרִים לוֹן דְּיֵיתֵי לוֹן כְּעוֹבָדָא דְרַשִּׁיעַיָּא, כְּאִלּוּ הֲווֹ רַשִּׁיעַיָּא הָכִי יֵיתֵי לוֹן יִסּוּרִין וְדָחֲקִין, וְהַאי אִינוּן דְּנִשְׁמָתִין דִּלְהוֹן מִסִּטְרָא דְאָדָם וְהֶבֶל, דְּדָא חָאב בְּמַחֲשָׁבָה וְעוֹבָדָא, וּבְגִין דָּא אָמַר עֲלַיְיהוּ קְרָא (קהלת א טו) בְּשַׁגַּם זֶה הֶבֶל, גַּם לְרַבּוֹת אָדָם.
(ז) אָמְרוּ לֵיהּ יְדַעִִנָא דְמַחֲשָׁבָה אִיהִי אָדָם קַדְמָאָה, מ''ה דִלְעִילָא, מַ''ה שְּׁמוֹ, עוֹבָדָא כ''ח דִּילֵיהּ, כ''ח אַתְוָון דְּעוֹבָדָא דִבְּרֵאשִׁית בָּרָא וכו', וְכֹלָּא חָכְמָה כֹּחַ מָה, אִם כֵּן בְּמַאי הֲווֹ יָכְלֵי לְמֶחטֵי הָכָא, אָמַר לוֹן בְּוַדַּאי כָּל מָאן דְּחָב בְּגוּפֵיהּ דְּתַמָּן עוֹבָדָא, וּבְנִשְׁמָתֵיהּ דְּתַמָּן מַחֲשָׁבָה, כְּאִלּוּ חָאב בְּהַהוּא דְאִתְבְּרֵי אִיהוּ בְּדִיּוֹקְנֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א כז) וַיִּבְרָא אלהי''ם אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ כו'.
(ח) וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, דְּאִית לוֹן עוּתְרָא וּשְׁלָם וַאֲרִיכוּ דְיוֹמִין בְּהַאי עָלְמָא, אָמְרוּ לֵיהּ בָּתַר דְּאִינוּן רְשָׁעִים אַמַּאי אִית לוֹן כָּל הַאי יְקָר, אָמַר לוֹן הַאי טוֹבָה דִלְהוֹן אִיהוּ הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, דְּגִלְגּוּלָא דִלְהוֹן גָּרִים לוֹן דַּהֲווֹ רְשָׁעִים גְּמוּרִים, וְעָבְדוּ (זכוון כמה מנייהו, ואתקצרו בקצרות שנין ולא אשתלים לון), כַּמָּה מִינֵי טָבִין, אַיְיתִי לְהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְגִלְגּוּלָא לְאַשְׁלָמָא לוֹן אַגְרַיְיהוּ בְּהַאי עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ז י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו כו', וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (קהלת ח י) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וָבָאוּ כו'.
(ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:
(2) Ben Azzai said: Be quick in performing a minor commandment as in the case of a major one, and flee from transgression; For one commandment leads to another commandment, and transgression leads to another transgression; For the reward for performing a commandment is another commandment and the reward for committing a transgression is a transgression.
(א) דְּתַמָן כְּנִישׁוּתָא דְּכָל בִּרְכָאן, כְּנִישׁוּתָא דְּחֶדְוְותָא. מִתַּמָּן נָפְקָא עַל יְדֵי דְּהַאי דַּרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּיק, וְתַמָּן אִתְכְּנָשׁוּ בִּרְכָאן, לְבַסְּמָא לְהַאי עִיר קַדִּישָׁא, וּלְאִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ. אִלֵּין כָּל כִּתְרֵי מַלְכָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, וְלַאֲתַר אָחֳרָא מִלִּין אִלֵּין סַלְּקִין.
(ב) תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי עַל יְדֵי דְּקָרְבְּנָא, כֹּלָּא אִתְבְּסָם וְאִתְקְרַב, וְאִתְקְשָׁר דָּא בְּדָא, בְּיִחוּדָא שְׁלִים. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב לְקַשְּׁרָא מִלִּין כַּדְקָא חֲזֵי.
(ג) תָּא חֲזִי, אָדָם כִּי יַקְרִיב, לַאֲפוּקֵי מַאן דְּלָא אִתְנְסִיב, דְּהָא קָרְבָּנֵיהּ לָאו קָרְבָּן, וּבִרְכָּאן לָא מִשְׁתַּכְּחָן לְגַבֵּיהּ, (ס''א על ידיה) לָא לְעֵילָּא, וְלָא לְתַתָּא. מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב אָדָם כִּי יַקְרִיב, שָׁאנֵי הָכָא, דְּלָאו אִיהוּ אָדָם, וְלָא בִּכְלָלָא דְּאָדָם הוּא, וּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא עָלוֹהִי, בְּגִין דְּאִיהוּ פָּגִים, וְאִקְרֵי בַּעַל מוּם, וּמָארֵי דְּמוּמָא אִתְרַחֲקָא מִכֹּלָּא, כָּל שֶׁכֵּן לְמַדְבְּחָא לְקָרְבָא קָרְבְּנָא.
(ד) ונָדָב וַאֲבִיהוּא אוֹכָחָן, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט׳:כ״ד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנִי יְיָ'. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ', אָדָם דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, הַאי חֲזֵי לְקָרְבָא קָרְבְּנָא דָּא, ולָא אָחֳרָא.
(ה) וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, אַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ לְנָדָב וַאֲבִיהוּא בְּמִלָּה אָחֳרָא, הָכִי הוּא ודַּאי. אֲבָל קְטֹרֶת, עִלָּאָה הוּא מִכָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא, דְּעָלֵיהּ אִתְבָּרְכָן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְקָרְבְּנָא דָּא דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִכָּל קָרְבְּנִין לָא אִתְחָזוּן אִינּוּן לְקָרְבָא, דְּהָא לָא אִתְנְסִיבוּ, לְקָרְבָּנָא לָא אִתְחֲזוּן, כָּל שֶׁכֵּן לְמִלִּין עִלָּאִין, דְּיִתְבָּרְכוּן עַל יְדַיְיהוּ.
(ו) וְאִי תֵּימָא וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל אוֹתָם, אֲמַאי. לְבַּר נָשׁ דְּאָתָא קָמֵי מַטְרוֹנִיתָא, לְבַשְּׂרָא לָהּ דְּהָא מַלְכָּא אָתֵי לְבֵיתָהּ, וְיִשְׁרֵי בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא, לְמֶחְדֵּי עִמָּהּ. אָתָא לְקָמֵי מַלְכָּא, חָמָא מַלְכָּא הַהוּא בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ מָארֵי דְּמוּמִין. אָמַר מַלְכָּא, לָאו הוּא יְקָרָא דִּילִי, דְּעַל יְדוֹי דְּהַאי פָּגִים, אִיעוּל לְמַטְרוֹנִיתָא. אַדְּהָכִי אַתְקְנַת מַטְרוֹנִיתָא בֵּיתָא לְמַלְכָּא, כֵּיוָן דְּחָמָאת דְּמַלְכָּא הֲוָה זַמִּין לְמֵיתֵי לְגַבָּהּ, וְהַהוּא בַּר נָשׁ גָּרִים לְאִסְתַּלְּקָא מַלְכָּא מִינָּהּ, כְּדֵין פְּקִידַת מַטְרוֹנִיתָא לְקָטְלָא לְהַהוּא בַּר נָשׁ.
(ז) כַּךָ בְּזִמְנָא דְּעָאלוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, וּקְטֹרֶת בִּידַיְיהוּ, חַדָּת מַטְרוֹנִיתָא, וְאִתְתַּקְּנַת לְקַבְּלָא לְמַלְכָּא. כֵּיוָן דְּחָמָא מַלְכָּא אִינּוּן גֻּבְרִין פְּגִימִין, מָארֵי דְּמוּמִין, לָא בָּעָא מַלְכָּא דְּעַל יְדַיְיהוּ יֵיתֵי לְמִשְׁרֵי עִמָּהּ, וְאִסְתְּלַּק מַלְכָּא מִנָּהּ. כַּד חֲמַת מַטְרוֹנִיתָא דִּבְגִינֵיהוֹן אִסְתַּלָּק מַלְכָּא מִנָּהּ, מִיַּד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל אוֹתָם.
(ח) וכָל דָּא בְּגִין דְּמַאן דְּלָא אִתְנְסִיב הוּא פָּגִים. מָארֵיהּ דְּמוּמִין קֳדָם מַלְכָּא, קְדוּשָּׁה דְּמַלְכָּא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בִּפְגִּימוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, מַאן דְּאִקְרֵי אָדָם יַקְרִיב, וּמַאן דְּלָא אִקְרֵי אָדָם לָא יַקְרִיב.
(ט) מִן הַבְּהֵמָה כְּלָל. מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן פְּרָט, לְבָתַר אִלֵּין דְּכַשְׁרִין לְמֵיכַל, וּדְלָא כַּשִּׁרְיָן לְמֵיכַל אָסִיר לְקָרְבָא. וְלַאֲתַר אָחֳרָא אִסְתָּלִיקוּ אִינּוּן דְּכַשְׁרָן וְאִינּוּן דְּלָא כַּשְׁרָן. (ויקרא א׳:ג׳) אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (ישעיהו נ״ה:ח׳) כִּי לא מַחְשְׁבֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי. כִּי לא מַחְשְׁבֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, מַחְשְׁבֹתַי כְּתִיב חָסֵר בְּלא ו', תָּא חֲזֵי, מַחֲשָׁבָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הִיא עִלָּאָה וְרֵישָׁא דְּכֹלָּא, וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה אִתְפְּשָּׁטוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין, לְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּתִקּוּנוֹי כְּדְקָא יֵאוֹת. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה אִתְנְגִיד וְנָפִיק שַׁקְיוּ דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לְאַשְׁקָאָה כֹּלָּא. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה, קַיְימִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה, מִשְׁתְּכַח תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
(י) מַחֲשָׁבָה דְּבַּר נָשׁ, הִיא רֵישָׁא דְּכֹלָּא, וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה, אִתְפְּשָּׁטוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין, לְאַסְטָאָה אוֹרְחוֹי, בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה, אִתְנְגִיד וְנָפִיק זוּהֲמָא דְּיֵצֶר הָרָע, לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ וּלְכֹלָּא. וּמֵהַהִיא מַחֲשָׁבָה, אִשְׁתְּכָחוּ עֲבֵירוֹת חֲטָאוֹת וּזְדוֹנוֹת, עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל דָּא, כִּי
(א) אנשים חקרי לב ההולכים אחר שכלם מעצמם והם הנקראים פילוסופים, רוצים להתחכם על המציאות ובסדר שלו עד שידמו שעמדו על האמת. והנה סכלו רחקו לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, שאם היו נותנים לב לדעת היו נותנים הודאה לשורש ויסוד תורה מן השמים, והיו יוצאים מאפילתם ומחשיכתם. כי עיקר זה שהוא תורה מן השמים, כאשר האדם יפשיט בגדים הצואים הרעות ויטהר רעיונו, אזי יעמוד על הבירור במופת חותך כי אי אפשר רק שהתורה מן השמים. והנה אלו האנשים בעצמם כאשר היו חוקרים על מציאות הסבה הראשונה, היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה, במה שמסודר ממנו הכל כמה שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם, וכל הדברים אשר נראו לעין הכל בחכמה נפלאה, ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד ואינו הרבה, אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה, גזרו במופת חותך שאי אפשר שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל הוא האל אשר סדר הכל בחכמתו וברא הכל בתבונתו. ומעתה נשאל להם אחר שהם מודים בשני דברים, האחד שכל המציאות מסודר, והשני שאין ראוי לומר שיהיה המציאות העולם וטוב סדרו במקרה קרה כי המקרה אינו תמיד ואינו רב מאד, וכל הנמצאים עם רבוים הם מסודרים ועומדים תמיד כסדרם ולפיכך סדר הנמצאים אינו במקרה קרה, והנה נשאל להם אם היה בעולם הרציחה והניאוף והגזל והחמס אם היה זה מציאות יושר מסודר, הרי הדבר הזה אי אפשר לומר שדבר זה הוא מסודר ביושר, ואם נאמר כי אין התורה מן השמים רק הוא שכל האדם ומדעתו והוא משיג שאין ראוי שיהיה בעולם הרציחה והניאוף, הרי הוא מבואר כי כל חכמה ודעת אשר יקנה האדם מעצמו הוא מקרה קרה שאפשר שישכיל או לא ישכיל ויהיה נשאר בכח כי השכל בעת בריאתו הוא בכח, ואחרי כי אי אפשר לומר שיהיה העולם רק במקרה קרה, וכבר הרחיקו בעצמם לומר שיהיה סדור העולם במקרה קרה, לכן לפי דבריהם בעצמם אי אפשר לומר רק שמיד שברא השם יתברך את האדם וביום ברא אלקים את האדם סדר את מעשיו, וכמו שדרשו ז"ל (סנהדרין נ"ו ע"א) על הכתוב ויצו ה' אלקים על האדם שמיד נצטוה האדם בשבע מצות בני נח וכמו שיתבאר עוד. ודבר זה מחייב השכל כדי שיהיה סדר העולם הזה לא במקרה קרה לכך החכמים היודעים סדור העולם באמת, סדרו וגזרו שנצטוה האדם מן השם יתברך כמו שיתבאר, שלא יהיה סדר העולם על ידי שכל האדם שהוא במקרה אם ישכיל או לא ישכיל. כי השכל הוא בכח ולא בפעל, כי אין מעצם האדם ומבריאתו שיהיה משכיל בודאי גם אפשר שישכיל הדברים בחלוף מה שהוא, והרי ספרו על אחד מחכמיהם שהיה נקרא אפלטון שאמר כי היה ראוי שכל אשר הם בעלי מלאכה אחת שתהינה להם נשים ביחד ולא תהיה לכל אחד אשה מיוחדת, שהלך אחר הדמיון שהיה מטעה אותו אל דבר שהוא בחלוף מה שהוא אל הכל, ואיך ראוי שיהיה נסמך סדר העולם אל שכל האדם אשר הוא חוטא ואיך ד"ז אפשר שיהיו מעשיו הטבעיים דהיינו תקון גופו מסודר בתכלית הסדור מן הש"י כאשר נראה כי הכל מסודר בחכמה, ואלו מעשים שהם מצד השכל לא יהיו מסודרים מן השם יתברך. ועוד המציאות הזה הוא אפשרי מצד עצמו והוא מחויב מצד עלתו, כי מצד השם יתברך הוא מחויב ומוכרח שיהיה נמצא שהוא גוזר מציאותו ומאחר כי מציאות האדם הוא מחויב מן השם יתברך ואם אתה אומר כי סדר הזה הוא נמשך אל שכל האדם היה מציאות האדם אינו מחויב מצד העלה כלל, שהרי סדר שלו נמשך אל שכל האדם שהוא אפשר ובודאי אם אין סדר למציאותו הרי מציאותו בטל. לפיכך אי אפשר רק שיהיה האדם מסודר מן השם יתברך לגמרי מצד העלה, כי איך אפשר לומר שיהיה העולם מחויב מצד העלה מצד המציאות שלו, ומצד סדרו שהוא צריך אל הסדר אינו מחויב מצד העלה, ודבר זה מחייב בגזרה מחויבת שהאדם מצווה מן העלה ובזה הוא מסודר מצד עלתו במציאותו ובסדרו כאשר ראוי:
(ב) מופת שני כי כל הדברים אשר בראם השם יתברך הכל הוא בשלמות ולא נמצא דבר חסר בעולם, ודבר זה מעיד עליו החוש כאשר אנו חוקרין על כל נמצאים שהם שלמים לפי מה שהם. וכמו שאמרו רז"ל גם כן (ראש השנה י"א ע"א) כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בדעתם נבראו בקומתן נבראו ואין זה מקום לבאר הענין, גם הוא מוסכם מפי הכל אף חכמי האומות מודים בזה. וכאשר אנו חוקרין על גדר ההשלמה, הנה ענין ההשלמה שאין בו תוספת וחסרון כלל, שאם יש בו תוספת לא היה זה שלמות וכן אם היה בו חסרון הרי אינו שלם. והאדם הזה הוא חסר, כי מעלת האדם מצד השכל, ומצד הזה האדם חסר שהוא חסר השכל, ואף אם ימצאו פרטיים שהם בעלי שכל מכל מקום אין בדבר זה השלמה כלל, כי האדם נברא בכח על השכל ואף אם הוציא שכלו אל הפעל עדיין אין כאן שלמות כי תמיד הוא בכח יותר לצאת אל הפעל ואין כאן השלמה כלל, כי השלמה הוא כאשר אין כאן תוספת, ודבר זה אינו באדם כי תמיד אפשר לו להוסיף על השכל והרי כל הנבראים יש להם השלמה. אמנם כאשר נתן השם יתברך לעולם התורה דבר זה השלמת השכל לגמרי, ואף כי האדם אין משיג כל התורה, מכל מקום יש לאדם השלמה בצד הזה שנתן לו התורה שבה הכל ויש לו השלמה כמו שאמרו (אבות פרק ה') הפוך בה דכולה בה. ודבר זה שמוציא האדם שלמותו אל הפעל תמיד להתחכם דבר זה אינו עיקר כי אין זה השלמת הכלל, רק מה שנתן התורה לכלל ישראל דבר זה הוא השלמת הכלל, ומה שהאדם משיג בתורה שזה משיג הרבה וזה מעט אין זה חדוש, כי אף בשאר הנמצאים אף שהם כולם מין אחד יש בהם שנוי בדבר שאינו מגיע לעצמו שזה גדול וזה קטן לזה יש כח גדול וזה אינו בעל כח, אבל הם שוים בדבר שמגיע לעצמו ואין בהם שנוי. וכן נתן התורה אל הכלל ביחד והוא השלמה אחת בכלל מבלי תוספת ומבלי חסרון, לכך אי אפשר לומר רק השלמה אחת שיש אל הכלל וכדכתיב (שמות י"ב) תורה אחת, ודבר זה השלמת המין עד שיהיה הכל שוה וכדכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו'. ומפני זה נתנה התורה במדבר שהוא מקום הפקר שתהיה התורה השלמת מין האנושי בכלל, ועם כי לא היו האומות רוצים לקבל את התורה דבר זה הוא מצד המקבל בלבד, ודבר זה מחייב התורה מן השמים עד שיהא השלמה אחת שכלית אל המין בכלל, ואם לא היה תורה מן השמים היה השלמה מיוחדת לכל פרטי ופרטי והכל לפי השכל שלו, ודבר זה אי אפשר כמו שאמרנו. ועל חלוק זה תקנו הברכה על התורה, כי ברכה ראשונה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בתורה, וברכה זאת היא כמו שאר ברכות המצות שמברך על המצות וגם זה שעוסק בתורה מצוה עושה ומברך עליו ומפני כי אין די בברכה זו כי השם יתברך הוא שמוציא שכל האדם אל הפעל, ואין דומה זה לשאר מצוה שהאדם עושה מעצמו, אבל התורה השם יתברך הוא המוציא שכל האדם אל הפעל ואין זה לאדם מעצמו לכך יש לו לברך ברוך המלמד תורה לעמו ישראל וזה כנגד שהשם יתברך מוציא שכל האדם אל הפעל ומלמד תורה לעמו ישראל, וכך מוכח לשון המלמד דמשמע לשון הוה, ודבר זה כי עתה מלמד תורה לעמו ומוציא שכל האדם אל הפעל. ומפני כי דבר זה אינו רק מה שמוציא שכל האדם הפרטי אל הפעל ולא הזכיר השלמת הכלל ודבר זה מחויב ומוכרח להיות כמו שהתבאר, ולכך תקנו ברכה שלישית אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה, וזהו מפני שהשם יתברך השלים את הכלל בתורה שנתן השם יתברך על הר סיני ואמרו (שבועות ל"ט ע"א) כי אף הדורות שעתידים לעמוד, וכ"ז מפני כי התורה היא השלמת הכלל כי אי אפשר זולת זה. והארכנו בזה במקום אחר, ודבר זה הוא מופת חותך ברור שאין לספק בו מי שיש בו חכמה:
(ג) מופת שלישי והוא מופת ברור חיוב תורה מן השמים, וזה כי ראש עפרות תבל הוא האדם ובשבילו נברא הכל, וצריך שיהיה האדם שהוא ראש בתחתונים מסודר תחת השם יתברך שהוא עלת הכל, שאם לא כן יהיה האדם בפני עצמו מסולק מן השם יתברך, הוא ראש בתחתונים כמו השם יתברך שהוא אלוה בעליונים. אלא שצריך אתה לומר במה שמקבל האדם גזרת העלה היא התורה מן השמים שהוא לעול על האדם, בזה הוא מסודר תחת רשות העלה מה שיעשה ומה שלא יעשה. כי האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה, ואינו כמו העליונים שהם עושים רצון קוניהם בלא שינוי וחלוף כלל רק עומדים על מתכונתם אשר נבראו, זולת האדם אשר הוא בעל בחירה רצונית לעשות. ולכך אם לא היה מצווה במעשיו היה הוא חלוק בתחתונים, כי היה רשות לעצמו ולא היה לו קשור וסדר בעלתו, ודבר זה אי אפשר שיהיה האדם נבדל מן העלה ויהיה ברשות עצמו. ובאולי יאמר כי האדם וכל הנמצאים תחת רשות העלה מצד שיכול לעשות בהם כרצונו להמית ולהחיות ובדבר זה האדם תחת רשות העלה. דבר זה אין לומר כלל כי אם האדם תחת רשות השם יתברך מה שיש בידו להמיתו ולהפסידו, אין זה מצד במה שהאדם הוא שכלי כי כל הנבראים משותפין בזה, אבל במה שהוא אדם שכלי מצד הזה ראוי שיהיה תחת רשות העלה, ואי אפשר שיהיה זה רק כאשר נתן לו התורה, שעל ידי התורה האדם במה שהוא שכלי תחת רשות העלה אשר צוה עליו שיהיה הנהגה שלו בענין זה, ואם לא כן אין האדם במה שהוא מיוחד בעל שכל תחת רשות העלה, רק הוא תחת העלה במה שהוא משותף עם שאר התחתונים לא במה שהוא מיוחד מבין שאר הנמצאים. ולכך כאשר הוא בן י"ג שנה שאז האדם בעל שכל ודעת והוא בעל מעשים, נצטוה והוא תחת רשות העלה מצד זה. ובאולי יאמר עם כל זה הרי הבחירה היא באדם לעשות רצונו כאשר ירצה אין זה שאלה, כי דבר זה מצד היצר שבו, וכבר אמרנו כי גופו שבו יצרו הוא תחת העלה להמיתו ולהפסידו ובזה משותפין כל הנבראים, אבל מה שהוא תחת רשות העלה מצד שהוא אדם שכלי אי אפשר לומר כן רק מצד שגזר על האדם גזרת מצותיו, ולפיכך מלבד כי התורה מן השמים הוא מבואר בתורה ועל ידי הנביאים, בארו חכמים בחכמתם לכל באי עולם כי התורה מן השמים במופת חותך כמו שיתבאר בסמוך והם דברים אשר אמרנו. ואם יאמר כי אף בלא נתינת תורה מן השמים הרי האדם תחת רשות העלה מצד שהאדם מכיר את האלקים בשכלו ומקבל אלהותו, לא נקרא דבר זה שהוא תחת רשות השם יתברך כאשר האדם מקבל מעצמו אם לא שגזר עליו העלה. וזהו עיקר הפירוש מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ח ע"א) שכפה עליהם הש"י הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ולמה הוצרך הרי כבר קדמו נעשה לנשמע וכמו שיתבאר עוד דבר זה. אבל אין ראוי שיהיה קבלת התורה מעצמו של אדם, שבזה לא היה לגמרי תחת רשות העלה, והאדם הזה ראוי מצד שכלו שיהיה תחת רשות העלה עד שיהיה העולם אחד לגמרי, ואי אפשר שיהיה זה רק בגזרה ובהכרח. ודבר זה הוא מופת ברור לתורה מן השמים שאי אפשר בלא זה, כי על ידי זה האדם הוא מסודר תחת העלה ועל דבר זה סובב כל נתינת התורה וכמו שיתבאר:
(ד) ולכך אמרו בפרק נגמר הדין (סנהדרין ל"ח ע"ב) אמר רבי אחא שתים עשרה שעות הוי יום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו איבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה עשירית סרח אחד עשר נדון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו ע"כ. בא לבאר מציאות האדם ומהותו לומר שהאדם הוא הכל. ולפיכך אילו לא היה בריאתו כל שנים עשר שעות שהם כל היום שהיום הוא המציאות ולילה הוא העדר כמו שהתבאר פעמים הרבה, לא היה האדם רק חלק ומקצת, ודבר זה אינו כי האדם הוא הכל, ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום שהוא כל המציאות, וההעדר שדבק באדם שאי אפשר שלא יהיה העדר דבק בו, ודבר זה הוא נגד הלילה שהוא העדר האור שהוא עיקר המציאות כמו שבארנו זה במקום אחר. ואמר שעה ראשונה הוצבר עפרו, וזה כי כל דבר יש לו חומר מוכן לקבל הצורה כי אין כל חומר מוכן לקבל והנה המדרגה הראשונה היה לו חומר מוכן וזה שאמר שעה ראשונה הוצבר עפרו כי הצובר העפר הוא המכין הדבר לקבל מה שירצה לעשות. שעה שניה נעשה גולם, פירוש המדרגה הב' שיש לו שקבל החומר התמזגות וזהו מדרגה שנית, ולפיכך אמר שנעשה גולם רוצה לומר ההתמזגות שקבל העפר והיה מורכב. שעה שלישית נמתחו אבריו, כי אחר המורכב הוא הצומח הוא התפשטות הגידול, וזה שאמר נמתחו אבריו הוא כח הגידול והצומח. שעה רביעית נזרקה בו נשמה הוא החיוני. חמישית עמד על רגליו, דבר זה המדרגה החמישית, כי אלו המדרגות הא' מדרגת הגולם הוא שתמצא בדומם, והצומח תמצא בצומח בכל דבר שיש לו צמיחה והחיוני תמצא בבעל חי, אבל דבר זה שעמד על רגליו לא תמצא רק באדם, כי כל הנבראים כולם הולכים כפופים פניהם יורד למטה אבל האדם הולך קומם מפני שהוא מלך הנמצאים התחתונים, והמלך ראוי שיהיה הולך בזקיפה ובתחתונים אין על האדם, ולפיכך כל בעלי חיים הולכים כפופים כמו העבד שהוא כפוף מפני המלך, והאדם בלבד הוא עומד בזקיפה. יש בזה עוד דברים מופלאים בצורתו שהיא זקופה והכל נרמז במה שאמרו (אבות פרק ג') חביב האדם שנברא בצלם אלקים ונתבאר בחבור דרך החיים עיין שם. כלל הדבר כי מה שהולך בקומה זקופה הוא מיוחד לאדם למעלתו יותר על בעלי חיים. שעה ששית קרא שמות, דבר זה מדרגה יותר עליונה והוא השכל שקנה, כי קריאת השמות מורה זה על החכמה ודעת שנתן השם יתברך בו לקרא שמות, ואין ספק כי השכל הזה מדרגה נוספת. שביעית נזדווגה לו חוה. דבר זה מדרגה יותר נוספת מה שיש לאדם זיווג והוא השלמתו עד שהוא אדם לגמרי, שכך אמרו (יבמות ס"ג ע"א) כל שאין לו אשה אינו אדם ודבר זה אין כאן מקומו אבל הדבר הוא ברור כי אין האדם ישראלי נחשב אדם שלם בלא אשה:
(ה) שעה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה הוא פריה ורביה, שדבר זה באין ספק מדרגה נוספת לאדם, כי האדם הוא פרטי בעצמו בלבד ומה שיש בו התולדה ופריה ורביה אינו נחשב פרטי שהרי בכחו הרבוי בלי גבול ומזה הצד אינו פרטי, ודבר זה הוא מדרגה יותר עליונה מה שהאדם כללי. שעה תשיעית נצטווה אחר שהושלם בכל נצטוה מן השם יתברך בשבע מצות, כי כבר אמרנו כי נצטוה האדם ונתיחד במעשים שהם צירוף נפשו כמו שהתבאר למעלה. ועוד אם היה בלא גזרה מן השם יתברך היה האדם לעצמו ולא היה עליו עול מלכות שמים והיה הוא אלוה חס ושלום ולפיכך הבריאה שהאדם הוא ראש בעולם התחתון ויש לו עלה, צריך שיקבל הוא גזרת העלה שבזה אינו לעצמו ונצטוה בז' מצות. וכבר התבאר למעלה למה דוקא בשבע מצות, כי על ידי שבע מצות יש קבלת מלכות שמים וגזרותיו בשלמות כמו שנתבאר למעלה וזהו המדרגה הגדולה. ולכך נצטווה בתשיעית כי אז היום הוא בתכלית שלימותו, ומן תשיעית ואילך היום מתחיל לירד ונוטה אל החושך והעדר האור, וכן האדם יש בו נטיה אל העדר גם כן ולפיכך בעשירית חטא כי יש באדם נטיה אל החסרון. באחד עשר נדון וגם זה נכנס בגדר הבריאה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכך מה שחטא בעשירי הוא שייך לבריאתו וכמו שנכנס גם כן בגדר היום שעה עשירית, שאז האור מתחיל להיות כהה, וכך החטא של אדם גם כן נכנס בגדר האדם שדבק ההעדר בעצם האדם, וכן הדין שודאי כיון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אם כן אי אפשר שיהיה בלא זה. בשנים עשרה נטרד והלך לו, אחר שנדון נטרד ממעלתו אשר היה לו מקודם ונשאר עומד על מדרגה פחותה ממה שהיה לו כמו שראוי לאדם שהוא בעל חטא וזהו שנשאר לאדם בסוף, הרי בארו ז"ל בחכמתם כי תיכף ומיד בבריאת האדם אי אפשר שלא יצטווה האדם, כי הצווי מן השם יתברך נמשך לבריאה כי אין ראוי שיהיה האדם סר מן העלה רק יהיה עומד מסודר תחת רשות העלה. וכנגד אלו המופתים הנאמנים שחייב להיות תורה מן השמים, האחד כי ראוי שיהיה האדם העלול מסודר תחת רשות העלה והשני כי ראוי שיושלם האדם על ידי תורה מן השם יתברך כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך שני דברים בתורה, עשרת הדברות בפני עצמם והשני כל התורה בפני עצמה. וזהו כי עשרת הדברות הם קבלת מלכותו יתברך על ידי אלו המצות האדם עומד תחת רשות העלה, ולפיכך היו כתובים עשרת הדברות על שני לוחות בפני עצמם ונקראו לוחות הברית שהם קבלת מלכותו, והתחלתו אנכי ה' אלקיך לומר כי הוא יתברך מלכם ואחר כך גזר גזרותיו על ישראל, וכמו שיתבאר הכל באורך מאד, ובאלו עשרת הדברים יש קבלת גזרות העלה על העלול ושאר התורה הוא להשלמת האדם כמו שיתבאר לקמן באורך:
(ו) ועוד יש מופת, הנה כל החוקרים מדעתם ושכלם כולם הסכימו שאי אפשר להיות רק כי השכל של אדם שיוצא אל הפעל אשר היה קודם שהשכיל בכח והוא יוצא אל הפעל, אין דבר זה מעצמו כי אם שהשכל יוצא אל הפעל על ידי השכל הפעל שהוא משפיע השכל כמו שידוע מדבריהם. אמנם אנחנו תלמידי משה רבינו עליו השלום אומרים כי השם יתברך מוציא אל הפעל הכל, לא שכל הפעל אשר לדעתם הוא אחד מן המלאכים. סוף סוף הסכמת הכל שהשכל אשר הוא בפעל מוציא השכל של אדם שהוא בכח אל הפעל, ודבר זה הוא בפרטי המין שכל שכל ושכל מן האדם הוא פרטי ומוציא שכלו אל הפועל. בודאי כי יותר ראשון ויותר קודם השפעת השכל אל הכלל שהוא יותר ראשון מן הפרט, ומדבר זה מתחייב בחיוב גמור כי הוא יתברך משפיע השכל הכללי והיא התורה שהיא השפעת השכל השייך אל הכלל במה שהוא כלל לא במה שהוא פרטי וכמו שבארנו למעלה, ודבר זה הוא קרוב למה שהתבאר. ודבר זה מחייב תורה מן השמים ודי בזה אל מי שנתן לו השם יתברך עינים לראות ואזנים לשמוע ולב לדעת האמת:
ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה, ודרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר באי זו מדה הוא שלוח אליהם, כענין שאמר ישעיה ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו (ישעיה מח טז) והנה אמר ישאלוני על שליחותי אם היא במדת אל שדי היא שעמדה לאבות, או במדת רחמים עליונית שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה. וזה בעבור שאמר לו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם (לעיל פסוק ו), ולא פירש שם משמותיו הקדושים כלל, ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה, והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם אל שדי הנזכר באבות רק השם הגדול שבו היה העולם, ועל כן שאל מה אומר אליהם: ורבותינו נתעוררו לזה (שמו''ר ג'), אמרו ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל, אמר ר' שמעון בשם ר' סימון אמר משה עתיד אני לעשות סרסור בינך וביניהם, כשתתן להם התורה ותאמר להם אנכי ה' אלהיך אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו, שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב''ה את השם הגדול וזה ענין השאלה: (ב) והנה ענהו האלהים אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו' לשון רש''י מדברי רבותינו (ברכות ט: שמו''ר ג'). והכונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב''ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ וזה פירוש נכון באגדה זו:
ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו' (איוב יב טו).
ועוד דרשו רבי יצחק אמר, אמר לו הקב''ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלש פעמים (שמו''ר ג ו) וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כלו בבורא בהוה כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות:
ואונקלוס תרגם שני השמות אהא עם מאן דאהא, ולא תרגם כלל השם שאמר לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם והנראה מדעתו, כי אצלו ה' הנכבד שהודיעו הוא בן ארבע אותיות האלה שצוהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אבל הודיעו תחילה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי השם משמו, כענין שחזר ואמר הודיעני נא את דרכך ואדעך (להלן לג יג). וכאשר השיב לו שם וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שם יט), לאמר כי בשם הנכבד הזה אשר יקרא לפניו יחונן וירחם, ולא יוכל אדם לבא עד עומק דרכיו, כן אמר בכאן אהא עם מאן דאהא, בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם:
והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים (א סג) הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר:
והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש כי הקב''ה אמר למשה שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להם ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננו ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפיקורסות המחושב בביטול המציאות לגמרי ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברם שישאלוהו:
ועל דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב וחלילה, אבל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו לך, הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת הרחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' שלחני (פסוק טו), כי השם הזה הוא מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעי' ס''ג י''ב), ויחדש אותות ומופתים בעולם והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם, הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות, כי שתי האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה, כי בראשון יורו על חכמת שלמה, כדכתיב וה' נתן חכמה לשלמה (מ''א ה כו), ובזה יורו על חכמת אלהים ואות האל''ף בראשון תורה על הקדמות והיחיד, והיו''ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שתי האותיות האלה האל''ף והיו''ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחילה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל''ף דל''ת, להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד הסוף, ומדת הדין באמצע, כי שמי בקרבו (להלן כג כא). ומכאן תבין למה קמצוהו, ונשתמש לשון הקדש בשם ההוא בכל שם אדנות, כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקב''ה יראנו נפלאות מתורתו:
(א) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:
(ב) וברוב ספרים גרסינן קודם 'כל אהבה התלויה בדבר וכו''. ודבר זה יותר מוכח הפירוש שאמרנו, כי בא להודיע ענין האחדות, שכל כך חזק עד שכל אהבה שאינה תלויה בדבר היא קיימת לעולם. שכשם שהמחלוקת אין קיום לו, כך הוא ההפוך, שהוא האהבה שהוא החבור, יש קיום לו. ודבר זה, כי האחדות הוא הקיום בעצמו, שכאשר הדבר הוא שלם בלי חלוק, זה* הוא קיום שלו. ועוד, כי בטול הדבר מגיע מצד המתנגד, אשר מתנגד אל דבר, וכאשר יש חבור ולא חלוק, רק אחדות, אין כאן מתנגד כלל, והוא קיום הדבר, כמו שתבין מן הדברים אשר אמרנו. כלל הדבר; אין בטול לדבר שהוא אחד בעצם משום דבר, ולכך הוא קיים בלי שנוי. וזה שאמר 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם', כי מפני שאינה תלויה בדבר, הנה זה הוא האחדות לגמרי, אשר ראוי אל האחדות הקיום ביותר.
(ג) ואין צריך בכאן שתהיה 'אהבה לשם שמים', כמו שהוא אצל המחלוקת, כי אצל המחלוקת, אם אין המחלוקת לשם שמים בודאי אין קיום למחלוקת, מצד כי ההפכים אין קיום להם ביחד, והם שני ההפכים בנושא אחד. גם כי החלוק והפירוד הוא התחלת ההפסד, כאשר אינו שלם. ולפיכך צריך שתהיה המחלוקת לשם שמים, אשר הוא יתברך מאחד ההפכים, כמו שהתבאר. אבל אהבה שהיא אינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם, כי היא האחדות, אשר ראוי מצד עצמו אל הקיום, הפך המחלוקת. רק אותה שהיא תלויה בדבר, אותה בודאי בטילה, כיון שבטל הדבר שהוא סבת האהבה והקשור.
(ד) ולכך נסמך המאמר הזה לכאן, אחר שזכר התנא ענין המספרים, זכר התנא מעלת האחדות שהוא בעולם, והרחקות השניות. ולפיכך סדר 'כל אהבה התלויה בדבר', ואחר כך 'כל מחלוקת'. ובין אם גרסינן קודם 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים', ואחר 'כך כל אהבה', או דגרסינן קודם 'כל אהבה שהיא תלויה בדבר' ואחר כך 'כל מחלוקת', כך הוא הפירוש, שבא התנא לאשמועינן מדריגת האחדות והקשור שהוא בעולם.
(ה) ומה שהתחיל 'כל אהבה שהיא תלויה בדבר', ולא הקדים 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר', כי דבר זה יש להקדים, שהוא עיקר מלתא, דבא לאשמועינן 'אהבה שאינה תלויה בדבר'. רק בשביל זה הקדים 'אהבה התלויה בדבר' כדי לסמוך אחר 'אהבה שאינה תלויה בדבר' 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים', לומר כי שניהם טעם אחד להם, כי האהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם מפני האחדות שיש לאהבה, ולכך אינה בטילה לעולם. וכך* ה'מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים' בשביל טעם זה עצמו, מפני שהוא יתברך מאחד ומקשר ההפכים, כמו שהתבאר למעלה, והכל הוא מבואר מאוד. וזה הפירוש הוא הברור, ועוד יתבאר דבר זה, והוא גם כן ראיה לפירוש זה.
(ו) ויש להקשות גם כן בזה שאמר 'איזה אהבה שהיא תלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר', ומשמע הא סתם אהבה אינה תלויה בדבר. ואחר כך אמר 'איזה אהבה שאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן', ומשמע אבל סתם אהבה תלויה בדבר. ופירושו גם כן כמו שאמרנו למעלה, כי אהבת אמנון ותמר היא אהבה התלויה בדבר לגמרי, ואין בזה צד שאינו תלויה בדבר. כי יש אהבה, אף על גב שהיא תלויה בדבר, מכל מקום אינה תלויה בדבר לגמרי, כי אף אם לא היה אותו הדבר היה כאן אהבה. אף על גב שודאי הדבר שתולה בו האהבה* גורם אהבה יתירה, מכל מקום לא נאמר בזה 'אהבה תלויה בדבר' לגמרי. ולפיכך אמר 'איזה אהבה שהיא תלויה בדבר', שאין צד אהבה כלל רק בשביל הדבר שתלויה בו האהבה, 'זו אהבת אמנון ותמר'. שאין צד אהבה רק שהיה* אמנון אוהב את תמר בשביל המשגל, וכאשר עבר זה, היה כאן שנאה יתירה. ואהבת דוד ויהונתן היא האהבה שאינה תלויה בדבר כלל. ושאר אהבות אינם לגמרי תלוים בדבר, ואינם לגמרי שאינם תלוים בדבר. רק קצת אהבה תלויה בדבר, וקצת אהבה אינה תלויה, ואהבה כזאת אינה בטילה מיד כמו אהבת אמנון ותמר, ואינה גם כן מקויימת לגמרי כמו אהבת דוד ויהונתן.
(ז) וזה שאמר הכתוב (ש"ב, א, כו) "נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים". כי אהבת נשים תלויה בדבר, מפני שהאשה 'עזר כנגדו' (בראשית ב, יח). ואינה תלויה בדבר לגמרי, שכך ברא הקב"ה עולמו שיהיו לבשר אחד, כדכתיב בקרא (בראשית ב, כד) "על כן יעזוב וכו'". ובודאי אין הכתוב מדבר שיעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו משום שהאשה היא להנאתו, רק הכתוב מדבר שכך הוא בעצם הבריאה שהאיש ידבק באשתו. ואם כן עיקר האהבה שאינה תלויה בדבר. ואמר כי "נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים", כי סוף סוף יש צד שאהבת איש לאשה שהיא תלויה בדבר, שהאשה היא לעזר לו, וכאשר היא כנגדו, בטילה האהבה שהיא בעצם הבריאה. אבל אהבת דוד ויהונתן היה בלא שום צד בחינה שתהיה תלויה בדבר כלל. ומה שאמר "מאהבת נשים", והיה לו לומר "מאהבת אשה", כי לפעמים אין האדם אוהב את האשה בשביל שאי אפשר שלא היה דבר באשה שמרחיק קצת האהבה. ולכך אמר "נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים", כלומר מאהבה שיש לנשים בסדר* העולם, לא אשה מיוחדת. כי אפשר שיהיה באשה מיוחדת דבר מגונה, אבל "מאהבת נשים", שהוא בסדר הבריאה.
(ח) ויש לומר עוד כי פירוש "מאהבת נשים", כי אהבת איש לאשה מפני שהם "לבשר אחד", כדכתיב קרא (בראשית ב, כד) "והיו לבשר אחד", ואין האהבה והחבור במה שהם "לבשר אחד" כל כך גדול כמו אהבת החבירים, שנפשו קשורה בנפשו. כי זה מה שנפשם קשורה זה בזה הוא בודאי יותר ממה שהם לבשר אחד, כי אין שייך בבשר אחדות וקשור כמו שהוא שייך בנפשות, שהם מתקשרים לגמרי, וזה נראה.
(ט) ואין לך להקשות למה הוצרך התנא לבאר דבר זה, ומה למדנו מזה. כי כבר אמרנו שהתנא בא לאשמועינן כמה גדול מעלת האחדות שהוא בעולם, וכמו ששנואה המחלוקת, שהיא הפך האחדות, כך אהוב האחדות, והיא אהבה שאינה תלויה בדבר.
(י) ויש לומר גם כן כי מה שאמר 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם', בא להודיע תקות ובטחון ישראל בגלות, שאי אפשר שתהיה האהבה בטילה לעולם, שהרי האהבה שהשם יתברך אהב ישראל לא היתה תלויה בדבר כלל, ומאחר שאין האהבה תלויה בדבר, אין האהבה בטילה. ודבר זה נראה, כי הכתוב אומר (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'", והקשה הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש (שם פסוק ב) כי לא ספר הכתוב מעלת אברהם וצדקתו, שבשביל אותו צדקות הגיע אליו הדבור ואמר "לך לך מארצך וגו'", וראוי היה שיקדים תחלה מעלת אברהם וצדקתו. אבל שיאמר "לך לך וגו'", ולא הזכיר עדיין מעלת אברהם וצדקתו, הוא דבר חסר, כי למה נגלה אליו הדבור ועדיין לא ידענו מעלתו. והנה תראה כי נגלה הדבור לנח (בראשית ו, יג-כא), וכתב לפני זה (שם פסוק ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתב שנגלה עליו* הדבור. ואצל אברהם שהיה אפשר לספר עליו צדקות הרבה, למה לא כתב לפני זה צדקתו. ופירשנו הטעם, כי אברהם הוא ראש יחוסינו, ובו היה הבחירה אשר בחר השם יתברך בישראל, כדכתיב (נחמיה ט, ז) "אתה האלהים אשר בחרת באברם וגו'". ואם כתב תחילה צדקות אברהם, היה עולה על דעת אדם בשביל צדקות אברהם בחר בו ובזרעו אחריו, והיה אהבה תלויה בדבר, הוא הצדקות. ועכשיו שבניו אינם צדיקים, בטלה האהבה. אבל עתה שלא הקדים לומר צדקות אברהם, ורוצה לומר לא בשביל שום צדקות בחר באברהם ובזרעו, רק שבחר באברהם ובזרעו מצד עצמם, ולא בשביל דבר, שהיה אפשר לומר שכאשר בטל אותו דבר בטלה האהבה. ופירשנו זה במקום אחר, כי זה דבר עדות נאמנה מאוד, ואין להאריך.
(ד) רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח (תהלים סח, ז): אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָהּ לְשֵׁשֶׁת יָמִים, כְּדִכְתִיב (שמות כ, יא): כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אָמְרָה לוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו, אָמַר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, מָמוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמְרָה לֵיהּ, וְדָא הוּא אֻמָּנוּתֵיהּ, אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמָּה עֲבָדִים כַּמָּה שְׁפָחוֹת יֵשׁ לִי, לְשָׁעָה קַלָּה אֲנִי יְכוֹלָה לְזַוְּגָן. אָמַר לָהּ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ, קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הָלַךְ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה עָשְׂתָה נָטְלָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְהֶעֱמִידָה אוֹתָן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אָמְרָה פְּלַן יִסַּב לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּסַּב לִפְלוֹנִי, וְזִוְּגָה אוֹתָן בְּלַיְלָה אַחַת. לְמָחָר אֲתוֹן לְגַבָּהּ דֵּין מוֹחֵיהּ פְּצִיעָא, דֵּין עֵינוֹ שְׁמִיטָא, דֵּין רַגְלֵיהּ תְּבִירָא. אָמְרָה לְהוֹן מַה לְּכוֹן, דָּא אֲמָרָה לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדֵין, וְדֵין אֲמַר לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדָא. מִיָּד שָׁלְחָה וְהֵבִיאָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ לֵית אֱלוֹהַּ כֶּאֱלָהֲכוֹן, אֱמֶת הִיא תּוֹרַתְכוֹן נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַאן דִּבְעֵי אוֹמֵר שִׁירָה וּמַאן דְּלָא בְעֵי בָּכֵי. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֱשִׁיבָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה סֻלָּמוֹת מַשְׁפִּיל לָזֶה וּמֵרִים לָזֶה, וּמוֹרִיד לָזֶה וּמַעֲלֶה לָזֶה. הֱוֵי אוֹמֵר (תהלים עה, ח): אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים, יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, סג): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
(4) [The following dialogue, one of many, is reported in the name of R. Yosi ben Halafta, one of the Mishnah’s most prominent sages, and an unnamed Roman woman of rank.] Rabbi Yehudah bar Simon began: "God returns the solitary ones homeward" (Psalms 58:7). A Roman Matron asked Rabbi Yosi ben Halafta, "In how many days did God create the world?" He said, "In six, as it is said, 'Since six days God made...' (Exodus 20:11) "And since then," she asked, "what has God been doing?" "God sits [on the Heavenly Throne] and makes matches: the daughter of this one to that one, the wife [i.e. widow] of this one to that one, the money of this one to that one," responded R. Yosi. "And for merely this you believe in Him!" she said. "Even I can do that. I have many slaves, both male and female. In no time at all, I can match them for marriage." R. Yosi, "Though this may be an easy thing for you to do, for God it is as difficult as splitting the Sea of Reeds." Whereupon, Rabbi Yosi took his leave. What did she do? The Matron lined up a thousand male and a thousand female slaves and paired them off before nightfall. The morning after, her estate resembled a battlefield. One slave had his head bashed in, another had lost an eye, while a third hobbled because of a broken leg. She said to them: "What do we have here?" and they each said to her: "I don't want this one" [with whom you matched me." Immediately, she summoned R. Yosi and she brought him to her and said: "Your God is not like our god, and your Torah is true, pleasing and praiseworthy. You spoke wisely." ...
(א) כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם". אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב יג) "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת". וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח ח) "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם". אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ":
(ב) כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְלֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמְּלֵאִים קִיא צוֹאָה. וְלֹא יַרְבֶּה סְעֻדּוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים. וְלֹא יֹאכַל בִּסְעֻדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִבּוּץ הַרְבֵּה. וְאֵין רָאוּי לוֹ לֶאֱכל אֶלָּא בִּסְעֵדָּה שֶׁל מִצְוָה בִּלְבַד כְּגוֹן סְעֵדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא אָכְלוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן:
(ג) כְּשֶׁהֶחָכָם שׁוֹתֶה יַיִן אֵינוֹ שׁוֹתֶה אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמִּשְׁתַּכֵּר הֲרֵי זֶה חוֹטֵא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ. וְאִם נִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּצָּהֳרַיִם וַאֲפִלּוּ מְעַט אֶלָּא אִם הָיָה בִּכְלַל הָאֲכִילָה. שֶׁהַשְּׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל הָאֲכִילָה אֵינָהּ מְשַׁכֶּרֶת. וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:
(ד) אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ לֹא יְסַפֵּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מָלֵא. וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא רָעֵב. אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְלֹא יָקֵל בְּרֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּקַבָּלָה מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָם. יְסַפֵּר וְיִשְׂחַק מְעַט עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁהּ וְיִבְעל בְּבוּשָׁה וְלֹא בְּעַזּוּת וְיִפְרשׁ מִיָּד:
(ה) כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה לֹא דַּי לוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְטִהֵר עַצְמוֹ וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים יִהְיוּ נָאִים וּבַיְשָׁנִים רְאוּיִין לְחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהֲגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ יִהְיוּ לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם:
(ו) צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן. לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יִתְגַּלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין. וְיִתְרַחֵק מִכָּל אָדָם. וְיִכָּנֵס חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר מְעָרָה לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה וְנִפְנֶה. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר יִתְרַחֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתְעַטֵּשׁ. וְאִם נִפְנֶה בְּבִקְעָה יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ. וְלֹא יְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וּכְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג צְנִיעוּת בַּיּוֹם בְּבֵית הַכִּסֵּא כָּךְ נוֹהֵג בַּלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק:
(ז) תַּלְמִיד חָכָם לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּיוֹתֵר אֶלָּא דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּכְשֶׁיְּדַבֵּר בְּנַחַת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ. וּמַקְדִּים שָׁלוֹם לְכָל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחָן נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. מְסַפֵּר בְּשֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא בִּגְנוּתוֹ כְּלָל. אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. אִם רוֹאֶה שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִים וְנִשְׁמָעִים אוֹמֵר וְאִם לָאו שׁוֹתֵק. כֵּיצַד. לֹא יְרַצֶּה חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ. וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ. וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקְבְּרֵהוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְלֹא יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ אֶלָּא יַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ:
(ח) לֹא יֵלֵךְ תַּלְמִיד חָכָם בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג טז) "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם". וְלֹא יְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת כְּמוֹ הַנָּשִׁים וְגַסֵּי הָרוּחַ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג טז) "הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה". וְלֹא יָרוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמִנְהַג מְשֻׁגָּעִים. וְלֹא יִכְפֹּף קוֹמָתוֹ כְּבַעֲלֵי חֲטוֹטֶרֶת. אֶלָּא מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק כְּאָדָם שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו. גַּם מִמַּהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם חָכָם וּבַעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת י ג) "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכּל סָכָל הוּא". הוּא מוֹדִיעַ לַכּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל:
(ט) מַלְבּוּשׁ תַּלְמִיד חָכָם מַלְבּוּשׁ נָאֶה וְנָקִי. וְאָסוּר לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא בְּבִגְדוֹ כֶּתֶם אוֹ שַׁמְנוּנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יִלְבַּשׁ לֹא מַלְבּוּשׁ מְלָכִים כְּגוֹן בִּגְדֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן שֶׁהַכּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן. וְלֹא מַלְבּוּשׁ עֲנִיִּים שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת לוֹבְשָׁיו אֶלָּא בְּגָדִים בֵּינוֹנִים נָאִים. וְלֹא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחַת מַדָּיו כְּמוֹ בִּגְדֵי הַפִּשְׁתָּן הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁעוֹשִׂים בְּמִצְרַיִם. וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ בִּגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ אֶלָּא עַד עֲקֵבוֹ וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַסּוּת הָרוּחַ אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד אִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף. וְלֹא יִנְעַל מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר אִם הָיָה עָנִי. לֹא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק וְלֹא בִּבְגָדִים מְבֻשָּׂמִים וְלֹא יָשִׂים בּשֶֹׁם בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם מָשַׁח בְּשָׂרוֹ בְּבשֶֹׁם כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא מֻתָּר. וְכֵן לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ זְמַן קָבוּעַ לָצֵאת בּוֹ לְתַלְמוּדוֹ. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:
(י) תַּלְמִיד חָכָם מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְזָן אֶת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ כְּפִי מָמוֹנוֹ וְהַצְלָחָתוֹ. וְלֹא יַטְרִיחַ עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. צִוּוּ חֲכָמִים בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כ) "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכל בָּשָׂר". דַּיּוֹ לַבָּרִיא לֶאֱכל בָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאִם הָיָה עָשִׁיר כְּדֵי לֶאֱכל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם אוֹכֵל. צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ וְיִלְבַּשׁ כָּרָאוּי לוֹ וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ:
(יא) דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי דֵּעָה שֶׁיִּקְבַּע לוֹ אָדָם מְלָאכָה הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה בֵּית דִּירָה. וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ ו) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ". (דברים כ ה) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ". (דברים כ ז) "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". אֲבָל הַטִּפְּשִׁין מַתְחִילִין לִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ אִם תִּמְצָא יָדוֹ יִקְנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּסוֹף יָמָיו יְחַזֵּר לְבַקֵּשׁ אֻמָּנוּת אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקְּלָלוֹת (דברים כח ל) "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ" (דברים כח ל) "בַּיִת תִּבְנֶה" (דברים כח ל) "כֶּרֶם תִּטַּע". כְּלוֹמַר יִהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ הֲפוּכִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ. וּבַבְּרָכָה הוּא אוֹמֵר (שמואל א יח יד) "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ":
(יב) וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהַפְקִיר אוֹ לְהַקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה וְיִקְנֶה בַּיִת וְלֹא בַּיִת וְיִקְנֶה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַעֲשֶׂה סְחוֹרָה בִּדְמֵי בֵּיתוֹ. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִטַּלְטְלִין וְקוֹנֶה שָׂדֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יָשִׂים מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ נְכָסָיו וּלְהַחֲלִיף הַכָּלֶה בְּקַיָּם. וְלֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לֵהָנוֹת מְעַט לְפִי שָׁעָה אוֹ לֵהָנוֹת מְעַט וְיַפְסִיד הַרְבֵּה:
(יג) מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה. אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן וְלֹא יָבוֹא בְּהַרְשָׁאָה. (אֵינוֹ) מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין מַאֲרִיךְ וּמוֹחֵל לָהֶן וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. וְלֹא יָצֵר לְאָדָם לְעוֹלָם בְּחַיָּיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִים. וְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:
(1) Even as the wise man is recognized by his wisdom and ideas, whereby he is distinguished from the rest of the public, so it is necessary for him to be distinguished in his conduct, eating, drinking, sexual relations, elimination, speech, rendevous, dress, temperate in words, and in his business relations. All these deeds should be aesthetic and exceedingly cultured. A disciple of the wise must not be voracious, but eat proper food to strengthen his body; but even of such food he shall not partake a large quantity, nor be after eating in order to have a full stomach, as those who fill themselves up with food and drink until their bellies swell, concerning whom it is traditionally commented saying: "And I will spread dung upon your faces" (Mal. 2.3) refers, according to the sages, to those people who eat and drink and act as if determined to make of their lives a continuous feast.2Shabbat, 15G. And, it is they that say: "Let us eat and drink, for tomorrow we must die" (Is. 22.13), which typifies the way wicked people eat, and it is such festive tables which were shamed in the verse saying: "For all tables are full of vomit, of filthiness, there is no place clean" (Ibid. 28.8). But the wise does not eat save one or two dishes, and of that he eats only enough to sustain his life and is satisfied, which is as Solomon said: "The righteous eateth to satisfy his soul" (Prov. 13.25).
(2) When the wise eats the little that is proper for him, he should not eat it elsewhere than in his own house, at his own table. He should not eat either in a restaurant or on the street, unless because of an extreme need, so that he be not dishonored before people; nor should he eat together with the uncivilized, and indeed, not at those tables which are filled with vomit filthiness; nor should he take his meals too frequent in outside places even in company of the wise.3Pesahim, 49. C. He should not eat at banquets where the gatherings are large. It is improper for him to eat in public, save at a mandatory feast, such as feasts of engagements and weddings, and then only when a disciple of the wise takes to wife the daughter of a disciple of the wise. The righteous and the pious of yore never partook of a meal which was not of their own.4Hullin, 7. C.
(3) When the wise drinks wine he partakes only enough to moisten the food in his bowels; but whosoever intoxicates himself is a sinner, contemptible, and brings about the loss of his wisdom. If he intoxicates himself in the presence of the uncivilized, behold, this one blashphemed the Name. It is forbidden to drink wine at noon, even a small quantity, save it be included in the meal; for, drink which is part of the meal is not intoxicating. However, no warning is needed, save from wine after meals.5T. Y. Pesahim, 37. G.
(4) Though one's wife is ever lawful to him, it is proper that a disciple of the wise should demean himself with sanctity, and not be like a rooster;6Berakot, 22a. G. a Sabbath to Sabbath visitation,7Ketubot, 62. C. if there be no physical reason to the contrary, not in the beginning of the night8Nedarim, 20; Niddah, 16. C. G. when in a state of satiety, nor at the end of the night when hungry, but about midnight after the food in his bowels be digested, unaccompanied by either exceeding boisterousness or profanity of mouth with vain words, even between themselves. Behold, it is traditionally said that the Verse, "And he declareth unto man what his language is" (Amos. 4.13), the sages interpreted: "Even on account of indecent conversation a man carries on with his own wife, he will have to render an accounting" (Hegigah. 5b). Both of them shall not be intoxicated, nor sluggish, nor in mourning; nor either of them in such state; nor when she be asleep, nor by overpowering her contrary mood; but with the consent and happy mood of both, with few pleasant and light-hearted words to please her being, stilling his urge diffidently and not impudently and dissociate immediately.
(5) He who follows such conduct will not only sanctify his soul, and live in a state of purity, and improve his ideas, but if he will father children they will be refined and modest, prepared for wisdom and piety; but he who follows the conduct of the rest of the people who walk in darkness will father children in their likeness.
(6) The disciples of the wise conduct themselves with an abundance of privacy. They should not degrade themselves; and they should not uncover their heads and not their bodies. Even when entering a lavatory he should act decently, not to bare himself before sitting down nor use his right hand to dry himself, and remove himself from every human being and use an inner room, or an inner cave, and if it be behind a trench he should distance himself so that his neighbor will not hear him, and if it be on a plain, distance himself so that his neighbor will not see him; and not talk when voiding even if there be great need. And, in the self-same decent manner he follows by day he should follow by night; but one should train himself to have elimination morning and evening, to avoid the need of distancing himself.9Berakot, 62; Horayot, 13; Tamid, 27; Shabbat, 82. C. G.
(7) A disciple of the wise should not be noisy and loud like cattle and animals when talking, nor even raise his voice overmuch, but converse calmly with all people; nevertheless, in speaking calmly he should not overdo it lest he resemble the overpoliteness of the arrogant. He should be first to greet every person, so that their spirit be pleased with him He should judge every person favorably, telling the praiseworthy things about his friend and not at all about the blameworthy things; love peace and pursue it. If he can see his words acceptable he may speak, if not he should be silent. For instance? He should not appease his friend when the latter is moody; nor question him concerning his vow at the time the vow was made, but wait until his friend's mind will be composed and collected; he should not offer condolence while the remains of the deceased are in the presence of his friend, because he is upset until after the remains are buried, and so in other matters of a like delicate nature. He should not call upon his friend while the latter is down through a failing, but keep his eye off of him. He should not change his word, nor add to or diminish from it, unless it be for the sake of peace and similar worthy objects. As a general rule, he should not speak much else save words of wisdom, or charity and the like. He should not carry on a conversation with a woman on the street, even though she be his wife, or his sister, or his daughter.10Yoma, 86a; Kiddushin, 70b; Yebamot, 65a; Pirke Abot, 1; Ibid. 4; Berakot, 43a; Ibid, 48. C. G.
(8) A disciple of the wise shall not walk about with his head high up in the air and neck stretched out, the subject of which was denounced, saying: "And they walk with stretched necks and wanton eyes" (Is. 3.16); nor overslow as bringing heel to toe like some women and the arrogant, the subject of which was denounced, saying: "Walking and measuring as they go, and making a tinkling with their feet" (Ibid.); nor run about after the fashion of the mad, nor bent as if hunch-backed, but looking downward as if in praying position, and as if occupied and going on some errand of business. Even from the way a person walks it is apparent whether he is wise and sensible or foolish and imprudent. For even so did Solomon in his wisdom say: "Yea also, when a fool walketh by the way, his understanding faileth him, and he saith to every one that he is a fool" (Ecc. 10.3), meaning that he himself proclaims to everybody that he is a fool.11Berakot, 43b. C.
(9) The disciple of the wise should wear becoming and clean clothes, and it is forbidden to have a spot or grease or anything of a like unclean nature, found upon his garment. He should not wear clothes fit for a king such as trimmed with gold or purple which attract everybody's gaze, nor the clothes of a pauper which put the wearer to shame, but average garments of becoming style. He should not wear transparent garments as, for example, garments made of very fine linen which are made in Egypt; nor should they be too long, trailing upon the ground, like the garments of the arrogant, but it may reach to the heel, and the sleeves to his finger-tips. He should not permit to trail his fringed garment, as it appears arrogant, save only on the Sabbath, if he has no other to change. He should not wear patched-up shoes, patch upon a patch, in summer time; but in winter time it is permitted if he be poor. He should not go out on the street perfumed, nor with perfumed garments, nor put perfume in his hair; but if he puts perfume upon his skin to remove perspiration there is no rule forbidding it. Likewise should he not go out alone at night, unless he had set a specified time to go out to his studies. All these ethical rules are so as not to cast any suspicion upon the disciples of the wise.12Hullin, 91b; Pesahim 112a; Berakot 45b C. G.
(10) A disciple of the wise adjusts his affairs judiciously: he eats, drinks and supports his family within his capital and material success; but he should not overburden himself more than necessary. The wise men command a worldly custom that a man should not eat meat save when craving it, even as it is said: "Because thy soul desireth to eat flesh" (Deut. 12.20). It is enough for a healthy person to eat meat from Friday night to Friday night. If, however, he be rich enough to eat meat daily he may eat. The wise men commanded and said: "Ever let a man eat less than what his financial means allow, dress within his means, but honor his wife and children with more than his means allow".13Hullin, 84b. C.
(11) The way of sensible people: A man should first select a permanent vocation out of which to derive a livelihood, then buy a home, and after that take unto himself a wife, as it is said: "And what man is there that built a new house and hath not dedicated it, And what man is there that hath planted a vineyard, and hath not used the fruit thereof, And what man is there that hath betrothed a wife and hath not taken her". (Deut. 20.5–7).14The Hebrew text quotes “And what man is there that hath planted a vineyard” first, which is an evident error; Maimonides only emphasizes that marriage should take place only after attaining an established livelihood. G. But fools reverse it by taking a wife first, and after that, if he be able, purchase a home, and after that, in his declining years, he will turn about looking for a vocation, or be supported on charity. Even so is it reversed when pronouncing adversity: "Thou shalt betroth a wife, thou shalt build a house, thou shalt plant a vineyard" (Deut. 28.30), meaning, thy actions shall be reverse so that thou be unsuccessful in thy ways. But of a blessing it is said: "And David acted wisely in all his ways, and the Lord was with him" (First Samuel. 18.14).15See Pesahim, 50, about one who is supported by his wife’s earnings. G.
(12) A man is forbidden either to give away or to make holy all of his property and burden society for his support. He should not sell a farm and buy a house, or a house and buy moveables; or engage in merchandise with the proceeds of his house; but he may sell moveables and buy a farm. As a general rule in such matter, he should set his mind to increase his property successfully and exchange the thing which is perishable for the thing which is lasting; he should not direct his intention to find a bit of temporary joy, or enjoy for a while and thereby sustain great loss.16Arakin, 28a. C.
(13) The business conduct of the disciple of the wise must be accompanied by truth and good faith; he must say: no, when it is no, and yea, when it is yea; restricting himself in accounting to others, but liberal in giving to and benevolent when receiving from others and place no restrictions upon them; he should make payment immediately after the bargain is made; he should not become surety for others, nor act as trustee, or agent; he should not oblige himself in matters of business in instances where the Torah made it not obligatory upon him, so that he be able to keep his word and not change he obtain judgment by law against others, he should grant them delay, be forgiving to them, aid them with a loan and be gracious to them. He must not go down after the trade of his neighbor, nor ever in his life oppress any one in the world. As a rule he should be among the pursued and not among the pursuers, among the insulted and not among the insulting. For, a man who does all such deeds or their like, of him the Verse says: "And He said unto me, 'thou art My servant, Israel in whom I will be glorified'" (Is. 49.3).17Gittin, 52b; Yoma, 86a; Shebu’ot, 31a; Sanhedrin, 81b; Baba Kamma, 93a; Yoma, 20a; Gittin, 36b. C.
(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב, טז-יז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג, ח). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ' (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד ה' עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
(1) (Numb. 7:1), “So it came to pass on the day that Moses had finished.” Rav says, “Every place where it is stated, ‘So it came to pass (wayehi),’ [is referring to] something new”; but R. Simeon says, “Every place where it says, ‘So it came to pass (wayehi)’ [is referring to] something which existed, has ceased [to exist] for a long time, and has returned to be as it was.90Numb. R. 12:6; PR 5:7. This text is related (to Cant. 5:1), “When I come to my garden, my sister bride.” R. Samuel bar Nahman said, “When the Holy One, blessed be He, created the world, He longed to have an abode below just as He had on high.91Cf. PR 5:5; PRK 1:1; Numb. R. 13:2. Having created Adam, He commanded and said to him (in Gen. 2:16–17), ‘You may freely eat of any tree in the garden; But as for the tree of the knowledge of good and evil, you may not eat of it.’ Then he transgressed against his commandment.92Tanh., Exod. 11:6. The Holy One, blessed be He, said this to him, ‘This is what I longed for, that just as I have a dwelling on high, I would likewise have one below. Now when I have given you one command, you have not kept it. Immediately the Holy One, blessed be He, removed His Divine Presence [up] to the first firmament. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 3:8), “Then they heard the voice of the Lord God moving about in the garden.” [Now when they transgressed His commandment, He had [only] removed His divine presence to the first firmament.] [When] Cain arose and killed Abel, He immediately removed His Divine Presence from the first firmament to the second firmament…. The Holy One, blessed be He, said, ‘I created seven firmaments, and up to now there are wicked ones [still] arising upon [the world].’ What did He do? He folded away all the generations of the wicked and raised up our father Abraham. When our father Abraham arose and performed good works, the Holy One, blessed be He, immediately descended from the seventh firmament to the sixth. [When] Isaac arose and stretched out his neck upon the altar, He descended from the sixth firmament to the fifth…. [When] Moses arose, he brought down [the Divine Presence] to earth, as stated (in Exod 19:20), ‘And the Lord came down onto Mount Sinai.’” And [so] it is written (in Cant. 5:1), “When I come to my garden, my sister bride.” When? When the Tabernacle was set up.
(א) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ט, ד): חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר, מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּבְרָא בָּהֶן הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִיב (יחזקאל כח, יב): אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר, אֵלּוּ עֲשָׂרָה דְבָרִים שֶׁמְשַׁמְּשִׁין אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: הַוֵּשֶׁט לַמָּזוֹן, קָנֶה לַקּוֹל, כָּבֵד לַחֵמָה, מָרָה לַקִּנְאָה, הָרֵאָה מְשַׁשְׁתֵּן, הֶמְסֵס לִטְחֹן, טְחוֹל לִשְׂחֹק, כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, לֵב מֵבִין, לָשׁוֹן גּוֹמֵר.
(ב) דָּבָר אַחֵר, הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה נֹחַ. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר, מֵעֲשָׂרָה דוֹרוֹת שֶׁמֵּאָדָם וְעַד נֹחַ, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא נִדְבַּר אֶלָּא עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר, הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה אַבְרָהָם. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשָׂרָה דוֹרוֹת, מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם לֹא בָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכֻּלָּן וְלֹא כָרַת עִמָּהֶם בְּרִית אֶלָּא עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יח): בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית. דָּבָר אַחֵר, הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה יַעֲקֹב. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשֶׂרֶת שְׁבָטִים שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם וְעָלוּ, וְלֹא יָדְעוּ שֶׁיּוֹסֵף קַיָּם, וְיַעֲקֹב הָיָה יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מב, א): וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, הָיָה יוֹדֵעַ שִׁבְרוֹ בְּמִצְרַיִם.
(ג) דָּבָר אַחֵר, הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה משֶׁה. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשָׂרָה דְבָרִים שֶׁמְשַׁמְּשִׁין אֶת הַגּוּף, שֶׁכְּבָשָׁן משֶׁה, וְאֵלּוּ הֵן: מִן פּוּמָא לְוֵושְׁטָא, וּמִן וֵושְׁטָא לְהֶמְסֵיסָא, וּמֵהֶמְסֵיסָא לְקֵיבְתָּא, וּמִקֵּיבְתָּא לְאִיסְטוּמְכָא, וּמֵאִיסְטוּמְכָא לִכְרוּכָא קְטִינָא, וּמֵכְרוּכָא קְטִינָא לְבֵית כַּסָּא, וּמִבֵּית כַּסָּא לִבְנָת מֵעֲיָא, וּמִבְּנָת מֵעַיָא לִכְרוּכָא עָבְיָא, וּמֵכְרוּכָא עָבְיָא לְסַנֵּי דִיבָא, וּמִסַּנֵּי דִיבָא לְפַטְרוֹכָא, וּמִפַטְרוֹכָא לְעִיזְקְתָא, וּמֵעִזְקְתָא לְבָרָא. וּמִכֻּלָּן לֹא נִצְרַךְ משֶׁה לֹא לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וגו' לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. דָּבָר אַחֵר, הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ו): רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, שֶׁמְשַׁמְּשִׁין אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: הַוֵּשֶׁט לַמָּזוֹן, קָנֶה לַקּוֹל, כָּבֵד לַחֵמָה, מָרָה לַקִּנְאָה, הָרֵאָה מְשַׁשְׁתֵּן, הֶמְסֵס לִטְחֹן, טְחוֹל לִשְׂחֹק, כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, לֵב מֵבִין, לָשׁוֹן גּוֹמֵר.
(ד) דָּבָר אַחֵר, הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה דָּוִד. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשָׂרָה זְקֵנִים שֶׁאָמְרוּ בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאַבְרָהָם, וּמשֶׁה, וְדָוִד, וּשְׁלֹמֹה. עַל אִילֵּין חֲמִשָּׁה לָא אִיתְפַּלְּגִין, אִילֵּין חֲמִשָּׁה אָחֳרָנְיָיתָא מָאן אִינּוּן, רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַב אָמַר: אָסָף, הֵימָן, וִידוּתוּן, וּשְׁלשָׁה בְּנֵי קֹרַח אֶחָד, וְעֶזְרָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הוּא אָסָף דְּהָכָא הוּא אָסָף דְּתַמָּן, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֶּן תּוֹרָה זָכָה לוֹמַר שִׁירָה עִם אָחִיו, וְזָכָה לוֹמַר שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. עַל דַּעַת רַב, אָסָף אַחֵר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כה, ב): עַל יַד אָסָף הַנִּבָּא עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ, רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן רַב אָמַר לִידוּתוּן מַמָּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִידוּתוּן הַנִּבָּא עַל הַדָּתִין וְעַל הַדִּינִין שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אָמְרוּ סֵפֶר תְּהִלִּים, מִכֻּלְּהוֹן לֹא נֶאֱמַר עַל שְׁמוֹתָם אֶלָּא עַל יְדֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לַחֲבוּרָה שֶׁל אֲנָשִׁים הַמְבַקֶּשֶׁת לוֹמַר הִימְנוֹן לַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ כֻּלְכֶם נְעִימִים, כֻּלְכֶם חֲסִידִים, כֻּלְכֶם מְשֻׁבָּחִין לוֹמַר הִימְנוֹן לְפָנַי, אֶלָּא אִישׁ פְּלוֹנִי יֹאמַר עַל יְדֵי כֻּלְּכֶם, לָמָּה, שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ עֲשָׂרָה צַדִּיקִים לוֹמַר סֵפֶר תְּהִלִּים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלְכֶם נְעִימִים וַחֲסִידִים וּמְשֻׁבָּחִין לוֹמַר הִימְנוֹן לְפָנַי, אֶלָּא דָּוִד יֹאמַר עַל יְדֵי כֻּלְכֶם, לָמָּה, שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כג, א): וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל.
(ה) כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹ'. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:
(5) How does the court intimidate the witnesses in giving testimony for cases of capital law? They would bring the witnesses in and intimidate them by saying to them: Perhaps what you say in your testimony is based on conjecture, or perhaps it is based on a rumor, perhaps it is testimony based on hearsay, e.g., you heard a witness testify to this in a different court, or perhaps it is based on the statement of a trusted person. Perhaps you do not know that ultimately we examine you with inquiry and interrogation, and if you are lying, your lie will be discovered. The court tells them: You should know that cases of capital law are not like cases of monetary law. In cases of monetary law, a person who testifies falsely, causing money to be given to the wrong party, can give the money to the proper owner and his sin is atoned for. In cases of capital law, if one testifies falsely, the blood of the accused and the blood of his offspring that he did not merit to produce are ascribed to the witness’s testimony until eternity. The proof for this is as we found with Cain, who killed his brother, as it is stated concerning him: “The voice of your brother’s blood [demei] cries out to Me from the ground” (Genesis 4:10). The verse does not state: Your brother’s blood [dam], in the singular, but rather: “Your brother’s blood [demei],” in the plural. This serves to teach that the loss of both his brother’s blood and the blood of his brother’s offspring are ascribed to Cain. The mishna notes: Alternatively, the phrase “your brother’s blood [demei],” written in the plural, teaches that that his blood was not gathered in one place but was splattered on the trees and on the stones. The court tells the witnesses: Therefore, Adam the first man was created alone, to teach you that with regard to anyone who destroys one soul from the Jewish people, i.e., kills one Jew, the verse ascribes him blame as if he destroyed an entire world, as Adam was one person, from whom the population of an entire world came forth. And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world. The mishna cites another reason Adam the first man was created alone: And this was done due to the importance of maintaining peace among people, so that one person will not say to another: My father, i.e., progenitor, is greater than your father. And it was also so that the heretics who believe in multiple gods will not say: There are many authorities in Heaven, and each created a different person. And this serves to tell of the greatness of the Holy One, Blessed be He, as when a person stamps several coins with one seal, they are all similar to each other. But the supreme King of kings, the Holy One, Blessed be He, stamped all people with the seal of Adam the first man, as all of them are his offspring, and not one of them is similar to another. Therefore, since all humanity descends from one person, each and every person is obligated to say: The world was created for me, as one person can be the source of all humanity, and recognize the significance of his actions. The court says to the witnesses: And perhaps you will say: Why would we want this trouble? Perhaps it would be better not to testify at all. But be aware, as is it not already stated: “And he being a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1)? It is a transgression not to testify when one can do so. And perhaps you will say: Why would we want to be responsible for the blood of this person? But be aware, as is it not already stated: “When the wicked perish, there is song” (Proverbs 11:10)?
(טז) רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת:
(16) Rabban Gamaliel used to say: appoint for thyself a teacher, avoid doubt, and do not make a habit of tithing by guesswork.
הדרן עלך האשה נקנית
מתני׳ האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו גמ׳ השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא אבל בהא איסורא לית בה כדר"ל דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו האיש מקדש את בתו כשהיא נערה כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה שליחות מנלן דתניא (דברים כד, א) ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנלן וכ"ת דיליף מגירושין מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה אמר קרא (דברים כד, ב) ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה נמי משוי שליח ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעת בעל הבית ואם אינו יודע דעת בעל הבית תורם בבינונית אחד מחמשים
(א) כל דרכיך יהיו לשם שמים. הוי אוהב את השמים וירא מן השמים. הוי חרד ושש על כל המצוות. שב לפני הזקנים והטה אוזנך לשמוע את דבריהם, והקשב אוזנך לדברי חברך. אל תהי נבהל להשיב, ותהא מחשב דברים כעניין. ואמור על ראשון - ראשון, ועל אחרון - אחרון. והוי מודה על האמת, ואל תדבר בפני מי שגדול ממך בחכמה.
(ב) ואם חפצת ללמוד, אל תאמר על מה שלא שמעת - "שמעתי". ואם שאלוך דבר קטן ואי אתה יודע בו, אל תבוש לומר "איני יודע". ואם שנו לך ולא שמעת, אל תבוש לומר "שנה לי", ואל תשא פנים לעצמך לומר "לא שמעתי".
(ג) עשה דברים לשום פעולתן, לדבר בהם בשמם: אל תשימם כעטרה להתעטר בהן, ולא כקרדום לאכול בהן, ולא כמר לחפור בהן. קבל עליך דברי תורה בצער, ואל תהי מבקש עלבונך.
(ד) חשבון יפה ופרע יפה, יש הבטחה ויש אמת. הוי אוהב את התורה ומכבד את התורה, אוהב את הצדקות ואת התוכחות ואת המישרים, ואל תרדוף אחר כבוד ואל תגיס דעתך בהוראה.
(ה) דע שמן היום למחר, בין שהוא שלך בין שאינו שלך, את שלך - אינו שלך, ואת שאינו שלך - למה הוא לך? עליו הכתוב אומר: "הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא לוֹ עַד מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט" (חבקוק ב, ו). למד להיות גומר בטוב. הוי עלוב ואהוב לכל, ושפל רוח ולשון רכה. הוי קל לראש ונוח לתשחורת, סוחר טוב ורחב כסף.
(ו) הרחק מן המביא לידי עבירה. הוי נרתע מחטא הקל שלא יביאך לחטא חמור. הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העבירה, שמא תביאך לחמורה. יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. הוי מיקר את כל האדם. אל תאמר אחניף לזה שיאכילני ולזה שישקני ולזה שילבישני ולזה שיכסני.
(ז) מוטב שתתבייש מעצמך, ולא תתבייש מאחרים. ואל יביישך שינייך, ואל יבזך פיך, ואל יקללך לשונך, ואל יכלימוך שפתיך, ואל תשתחווה לדבריך. אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו. ואם אתה רוצה להתרחק מחטא, צא וחשוב ועיין בסופו. חשוק נפשך במצווה, שכון ורנן בפתחיה. אם הטיבות הרבה, יהי בעיניך מעט. ואל תאמר משלי הטיבותי, אלא ממה שהטיבו לי. וצריך אתה ליתן הודאה לשמים. ואם הטיבוך מעט, יהיה בעיניך הרבה. אל תאמר בשביל מעשי ההגונים הטיבו לי, אלא בשביל מעשי שאינן הגונים לי הטיבו לי, שנאמר: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז׳:י׳). ואם הריעות מעט יהי בעיניך הרבה. ואמור: אוי לי כי חטאתי, אוי לי כי בא מכשול על ידי. אם הריעוך הרבה, יהי בעיניך מעט. ואמור: מעט מחובי נגביתי, והלא יתר מכאן הייתי ראוי.
(ז) רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי מְנַחֵם בְּשֵׁם רַב אָמַר כָּל הָאֻמָנִיּוֹת אָדָם הָרִאשׁוֹן לְמָדָם, מַאי טַעְמֵיהּ (ישעיה מד, יא): וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבָּנָן אָמְרִין אֲפִלּוּ סִרְגּוּלוֹ שֶׁל סֵפֶר, אָדָם הָרִאשׁוֹן לְמָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה, א): זֶה סֵפֶר, הוּא וְסִרְגּוּלוֹ. (בראשית ה, א): בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, הָדָא מְסַיְּעָא לְהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁלשׁ פְּלָאִים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ, בּוֹ בַּיּוֹם שִׁמְשׁוּ, בּוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת. בֶּן עֲזַאי אוֹמֵר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹא תֹאמַר הוֹאִיל וְנִתְבַּזֵּיתִי יִתְבַּזֶה חֲבֵרִי עִמִּי, הוֹאִיל וְנִתְקַלַּלְתִּי יִתְקַלֵּל חֲבֵרִי עִמִּי. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִם עָשִׂיתָ כֵּן דַּע לְמִי אַתָּה מְבַזֶּה בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ.
(7) Rabbi Tanchuma said in the name of Rabbi Eliezer and Rabbi Menachem in the name of Rav said... Ben Azzai said: “These are the generations of Adam" is a great principle in the Torah. Rabbi Akiva said: This is a great principle of the Torah: "You shall love your neighbor as yourself" (Lev. 19:18). Thus, one should not say, “Since I am scorned, I should scorn my fellow as well; since I have been cursed, I will curse my fellow as well.” Rabbi Tanchumah said, if you act thus, realize who it is that you are willing to have humiliated - "the one who was made in the likeness of God." Rabbi Tanchuma says, “If you do so, you should know who are you scorning — ‘in the likeness of God He created him.’”
(ז) רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי מְנַחֵם בְּשֵׁם רַב אָמַר כָּל הָאֻמָנִיּוֹת אָדָם הָרִאשׁוֹן לְמָדָם, מַאי טַעְמֵיהּ (ישעיה מד, יא): וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבָּנָן אָמְרִין אֲפִלּוּ סִרְגּוּלוֹ שֶׁל סֵפֶר, אָדָם הָרִאשׁוֹן לְמָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה, א): זֶה סֵפֶר, הוּא וְסִרְגּוּלוֹ. (בראשית ה, א): בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, הָדָא מְסַיְּעָא לְהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁלשׁ פְּלָאִים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ, בּוֹ בַּיּוֹם שִׁמְשׁוּ, בּוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת. בֶּן עֲזַאי אוֹמֵר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹא תֹאמַר הוֹאִיל וְנִתְבַּזֵּיתִי יִתְבַּזֶה חֲבֵרִי עִמִּי, הוֹאִיל וְנִתְקַלַּלְתִּי יִתְקַלֵּל חֲבֵרִי עִמִּי. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִם עָשִׂיתָ כֵּן דַּע לְמִי אַתָּה מְבַזֶּה בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ.
(7) Rabbi Tanchuma said in the name of Rabbi Eliezer and Rabbi Menachem in the name of Rav said... Ben Azzai said: “These are the generations of Adam" is a great principle in the Torah. Rabbi Akiva said: This is a great principle of the Torah: "You shall love your neighbor as yourself" (Lev. 19:18). Thus, one should not say, “Since I am scorned, I should scorn my fellow as well; since I have been cursed, I will curse my fellow as well.” Rabbi Tanchumah said, if you act thus, realize who it is that you are willing to have humiliated - "the one who was made in the likeness of God." Rabbi Tanchuma says, “If you do so, you should know who are you scorning — ‘in the likeness of God He created him.’”
(א) איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו. ובו יז סעיפים:
אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעים מס עונתן בכל יום. הפועלים שעשו מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושים מלאכה בעירם פעמים בשבוע. החמרים אחת בשבוע. הגמלים אחת לשלשים יום. הספנים אחת לששה חדשים. ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה. ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל וכן אם מכוין לתקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא: הגה גם בזה יש קבול שכר אך (טור) יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רבותינו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:
(ב) לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו:
(ג) וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע' מדות בני אנוס' בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה:
(ד) אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב ובעבור תהי' יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו ועוד דקא מגרי יצר הרע בנפשי' וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם:
(ה) הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שמשו שניהם כאחד זה דרך עקש:
(ו) אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי' ע"י הפסק מחיצה עשרה ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר בית שיש בו ס"ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי' בפניו מחיצ' [ולענין לעשותה בשבת ע"ל ריש סי' שט"ו] ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם [וע"ל סי' מ' סעיף ב'] אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי:
(ז) לא ישמש בתחלת הליל' ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה:
(ח) וישמש באימה ובירא' כמ"ש על ר"א שהיה מגל' טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פי' באימה וביראה כאלו כפאו שד ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומ' כמו שכפאו שד שעושה הדבר באונס ויש מפרשים מגלה טפח שבאשה כלומ' עכשיו מגלה אותו לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אות' כלומר שלא הי' מאריך באותו מעש' ודומ' לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעש' כל כך היה מקצר בתשמיש ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהית' חוגרת בו שאף בשע' תשמיש הי' מצריכה לחוגרו ומגלה רק טפח ממנה ומכס' מיד כדי למעט הנאתו וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם:
(ט) לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני תשמיש ולא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין:
(י) אם הי' לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצות':
(יא) אסור לשמש לאור הנר אע"פ שמאפיל בטליתו: הגה אבל אם עושה מחיצ' גבוה עשרה לפני הנר [הגהות מיי' פ"ג מה' י"ט] אע"פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי כן נ"ל מדברי רש"י בפרק ב' דמס' ביצה דף כ"ב גם אמרי' התם דשרי כשכופה כלי על הנר ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת ע"ל ריש סימן שט"ו וכן אסור לשמש ביום אא"כ הוא בית אפל: הגה ות"ח מאפיל בטליתו ושרי [טור]:
(יב) אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים [פירוש מי שאין לו בנים] הגה וע"ל סי' תקע"ד ס"ד וה"ה בשאר צרות שהם כרעבון [ירושלמי דתענית]:
(יג) אכסנאי אסור לשמש ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית:
(יד) שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדי' וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נושרו' והרב' כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאי' והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר:
(טו) לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם: [והא דבריש הסימן שחייב לפוקדה איירי כשהוא רוכב או יושב בקרון וכאן איירי במהלך] [מהרש"ל]:
(טז) המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה [פי' שישן לרגליו] אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה אבל מנח ידיה עליה לית לן בה:
(יז) מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום:
(1) If a person is married, he should not be too frequent in his relations with his wife, but rather according to the schedule specified in the Torah. Idle men, who have means of living and do not pay taxes, their schedule is once every day; hired hands who work in another town and sleep every night at their homes, once a week; and if they work in their own town, twice a week; donkey drivers, once a week; camel drivers, once in thirty days; seamen, once in six months; the schedule of Torah Scholars is from Friday night to Friday night; and every man should visit his wife on the night she immerses, and before he embarks on a journey unless it is for a mitzvah matter. This applies [even] if his wife is nursing a child; and [if] he realizes that she is soliciting him and seeking to please him and preens herself before him so that he would pay attention to her, he must visit her. Even when he is with her, he should not seek his own pleasure, but be like someone paying his debt that he owes her at her schedule, and to fulfil the obligation of his Creator, so that he may have children who study Torah and keep mitzvot in Israel; and so too if his intent is for the benefit of the fetus, since during the last six months it benefits it, causing it to come out purified and lively, it is good; and also if he intends to restrain himself through her in order to prevent him from lusting after sin, since he sees his urges getting the better of him and lusting after that thing. Rem"a: For this too one receives reward, but it would have been better if he would resist his urges and overcome them, since man has a small member: when he starves it, he is satisfied; when he satisfies it, he starves. But anyone who doesn't need it, but arouses his lust to fulfil his desires, this is the evil urge's counsel, and from what is permitted to him it will lead him to what is prohibited, and about this our Rabbis o.b.m. said: One who hardens himself intentionally shall be in niduy.
(ו) בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר (במדבר ג, יד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים סח, ז): אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ יְחִידִים אֶלָּא הִפְרֵיתִי אוֹתָן וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָן וַעֲשִׂיתִים בָּתִּים שֶׁיֵּשְׁבוּ בָּהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּיצַד, דָּוִד הָיָה יְחִידִי וְעָשִׂיתִי אוֹתוֹ בַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כא, כב): בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה'. וְאַהֲרֹן הָיָה יְחִידִי וְעָשִׂיתִי אוֹתוֹ בַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלה, כ): בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה' (תהלים קלה, יט): בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה'. וְאַף יִשְׂרָאֵל יְחִידִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, כג): וּמִי כְעַמְךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וגו', וְהִרְבָּה אוֹתָן הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, י): ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וגו', הֱוֵי: מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה. דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב וגו', שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת לְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁבְּשֵׁשֶׁת יָמִים בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם, מִשִּׁשָּׁה וּלְכָאן מַהוּ עוֹשֶׂה, אָמַר לָהּ מַעֲלֶה סֻלָּמוֹת וּמוֹרִיד סֻלָּמוֹת, פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה עָשִׁיר יַעֲנִי וּפְלוֹנִי שֶׁהָיָה עָנִי יַעֲשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, ז): ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר לֹא הֱשִׁיבָהּ כֵּן, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהּ מְזַוֵּג בְּעוֹלָמוֹ זִוּוּגִים וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי יִשָֹּׂא פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי וּמוֹשִׁיבָן בְּבָתֵּיהֶן. אָמְרָה לוֹ יְכוֹלָה אֲנִי לְזַוֵּג אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד, שָׁתַק רַבִּי יוֹסֵי וְהָלַךְ לוֹ, מֶה עָשְׂתָה, הֵבִיאָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְזִוְּגָתַן זֶה לָזֶה, אָמְרָה לָהֶם פְּלוֹנִי יִשָֹּׂא פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ עִמָּהֶן בַּלַּיְלָה נָפְלָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶן וְעָמְדוּ וְהִכּוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, לַבֹּקֶר הָלְכוּ אֶצְלָהּ דֵּין רֵישֵׁיהּ פָּצוּעַ, וְדֵין יָדֵיהּ פָּצוּעַ. שָׁלְחָה בִּשְׁבִיל רַבִּי יוֹסֵי וְסִפְּרָה לוֹ הַמַּעֲשֶׂה, אָמַר לָהּ אִם הַדָּבָר הַזֶּה קַל הוּא בְּעֵינַיִךְ קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו', מַהוּ אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְדָן אוֹתָם וּמֵבִיא זֶה מִמָּקוֹם אֶחָד וְזֶה מִמָּקוֹם אַחֵר וּמוֹשִׁיבָן בְּבַיִת אֶחָד. מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, שֶׁהוּא מוֹצִיאָן מִבָּתֵּיהֶם אֲסוּרִים בְּעַל כָּרְחָן וּמְזַוְּגָן. בַּכּוֹשָׁרוֹת, אִם אֵינָן זוֹכִין בּוֹכִין, וְאִם זָכוּ מְשׁוֹרְרִין. דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, שֶׁהוּא מְזַוֵּג לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹתָן. דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב, מִי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אִשָּׁה הֲגוּנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן בָּתִּים, וְאֵין יָחִיד אֶלָּא לָשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית כו, י): כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם, וְאוֹמֵר (שמואל ב ז, כג): וּמִי כְעַמְךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, וְהוּא מוֹצִיא מֵהֶם בָּנִים בַּעֲלֵי תּוֹרָה, אוֹסְרִים וּמַכְשִׁירִים, הֱוֵי: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. (תהלים סח, ז): אַךְ סוֹרְרִים, אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אִשָּׁה הֲגוּנָה לוֹ, יוֹצְאִין מֵהֶם בָּנִים עַמֵּי הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים סח, ז): שָׁכְנוּ צְחִיחָה, וְאֵין צְחִיחָה אֶלָּא לְשׁוֹן צָמָא, כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה ה, יג): צִחֵה צָמָא, וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: צְחִיחָה, שֶׁהֵן צְמֵאִים בְּלֹא תוֹרָה, הֵיךְ מָה דְתֵימָא (עמוס ח, יא): לֹא רָעֵב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמֵא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי ה', דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים, מִי הָיָה זֶה עַמְרָם וְיוֹכֶבֶד, בִּזְכוּת לְהוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִוֵּג יוֹכֶבֶד לְעַמְרָם בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲמֹד מֵהֶם גּוֹאֵל וְיִגְאַל יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיָּרְדוּ יְחִידִים לְמִצְרַיִם בְּשִׁבְעִים נָפֶשׁ, וַעֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, ז): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וגו', מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, עַל שֶׁהִרְחִיקוּ עַצְמָן מִן הַזְּנוּת הוֹצִיאָן מִמִּצְרַיִם, וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה וגו', גַּן נָעוּל, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, גַּל נָעוּל, אֵלּוּ נְשֵׁי הָאֲנָשִׁים, מַעְיָן חָתוּם, אֵלּוּ הַפְּנוּיוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְכוּתָם אֲנִי גוֹאֵל אֶת בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו (שיר השירים ד, יג): שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, בִּזְכוּת כֵּן שְׁלָחַיִךְ (שמות יג, יג): וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, הֱוֵי: בִּזְכוּת הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. דָּבָר אַחֵר, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּכּוֹשָׁרוֹת, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לֹא הוֹצִיאָם אֶלָּא בְּחֹדֶשׁ כָּשֵׁר לָצֵאת, לֹא בְּתַמּוּז מִפְּנֵי הַשָּׁרָב, וְלֹא בְּטֵבֵת מִפְּנֵי הַצִּנָּה, אֶלָּא בְּנִיסָן שֶׁהוּא כָּשֵׁר לָצֵאת בּוֹ לַדֶּרֶךְ, לֹא חַמָּה קָשָׁה וְלֹא צִנָּה קָשָׁה, וְאִם תֹּאמַר תִּשְׁרֵי הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ עוֹנוֹת גְּשָׁמִים, הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת. דָּבָר אַחֵר, בַּכּוֹשָׁרוֹת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּכּוֹשָׁרוֹת, אוֹתָן שֶׁהָיוּ בּוֹכִין, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה (שמות ב, ו): וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וְכֵן (שמות ב, כג): וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', הֲרֵי הֵם מְשׁוֹרְרִין עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, א): אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת. דָּבָר אַחֵר, בַּכּוֹשָׁרוֹת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּכִיָּה וְשִׁירָה יֵשׁ כָּאן, הַמִּצְרִיִּים בּוֹכִים מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְּזוּזִים, שֶׁבְּזָזוּם יִשְׂרָאֵל וְרִיקְנוּ בָּתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשׁוֹרְרִים, שֶׁהָיוּ טְעוּנִים בִּזַּת שׂוֹנְאֵיהֶם, הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת. דָּבָר אַחֵר, אֲדוֹנוֹ שֶׁל עֶבֶד בּוֹכֶה שֶׁבָּרַח עַבְדּוֹ לְפָנָיו, וְעֶבֶד מְשׁוֹרֵר שֶׁנִּפְנָה מִן הַשִּׁעְבּוּד, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים בּוֹכִין שֶׁבָּרְחוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, ה): וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה שֶׁנִּפְנוּ מִן הַשִּׁעְבּוּד, הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת. דָּבָר אַחֵר, בְּאֵיזֶה זְכוּת יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָמַר רַבִּי חִילְפַיי בִּזְכוּת יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּכּוֹשָׁרוֹת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (הושע יב, ה): וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ. דָּבָר אַחֵר, בַּכּוֹשָׁרוֹת, רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים בִּזְכוּת הַנָּשִׁים, הָאִמָּהוֹת הַכְּשֵׁרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּכּוֹשָׁרוֹת. בְּכִשְּׁרוֹן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בַּכּוֹשָׁרוֹת, בַּיָּפוֹת וּכְשֵׁרוֹת. דָּבָר אַחֵר, בַּכּוֹשָׁרוֹת, בִּזְכוּת הַכְּשֵׁרִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם יָצְאוּ, וּמִי הָיוּ הַכְּשֵׁרִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם, אֶלָּא זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמִצְרַיִם, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי הָיוּ עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָלִין עַצְמָן, לְפִיכָךְ משֶׁה מְקַלְּסָן בְּסוֹף מִיתָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ט): כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, הֱוֵי: בִּזְכוּת הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. דָּבָר אַחֵר, בַּכּוֹשָׁרוֹת, בִּזְכוּת מַה יָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִפְנֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט, מו): וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַל מְנָת (שמות כט, מו): לְשָׁכְנִי בְּתוֹכָם, הֱוֵי: לֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁכָּן. וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי בִּזְכוּת מָה יָצְאוּ, שֶׁמָּא בִּזְכוּת אֹהֶל מוֹעֵד יָצְאוּ אַף הֵם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לֹא, אֶלָּא בִּזְכוּת עַצְמָן יָצְאוּ, לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁהוּא בָּא לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר הוּא מַזְכִּיר אֹהֶל מוֹעֵד וִיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א, א): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מַזְכִּיר מִיָּד (במדבר א, א): לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם אֶלָּא בִּזְכוּת אֹהֶל מוֹעֵד, אֲבָל בְּנֵי לֵוִי שֶׁיָּצְאוּ בִּזְכוּת עַצְמָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא בָּא לִמְנוֹתָן אֵינוֹ מַזְכִּיר בְּפָרָשָׁתָן לֹא אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא יְצִיאַת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר.
(א) בְּשַׁלַּח, שִׁלּוּחַ הַזֶּה לְוָיָה, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם (בראשית יח, טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ וְגוֹ' (בראשית כו, לא). וְלָמָּה פָּתַח הַכָּתוּב בַּלָּשׁוֹן הַזֶה? הַפֶּה שֶׁאָמַר לֹא אֲשַׁלֵּחַ, חָזַר וְאָמַר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, לְכָךְ פָּתַח וַיְהִי בְּשַׁלַּח. וּמַה שְּׂכָרוֹ? לֹא תְתַעֵב מִצְרִי (דברים כג, ח). הַפֶּה שֶׁאָמַר לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', חָזַר וְאָמַר ה' הַצַּדִּיק. וּמַה שְּׂכָרוֹ? נָתַן לָהֶן קְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.
(ב) וְלֹא נָחָם, נָהֲגָם, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ (תהלים עז, כא). וְאוֹמֵר: וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם (תהלים עח, יד). דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם. וְעוֹד, כִּי קָרוֹב הַדֶּרֶךְ לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם. וְעוֹד, קְרוֹבָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע אַבְרָהָם לַאֲבִימֶלֶךְ, אִם תִּשְׁקֹר לִי וְגוֹ' (בראשית כא, כג). וַעֲדַיִן לֹא בָּא נֶכְדּוֹ. וְעוֹד, קְרוֹבָה מִלְחָמָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה. דָּבָר אַחֵר, כִּי קָרוֹב הוּא, קָרוֹב הוּא שֶׁיָּרְשׁוּ הַכְּנַעֲנִים אֶת הָאָרֶץ, דִּכְתִיב: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה (בראשית טו, טז), וַעֲדַיִן לֹא הָיָה לָהֶם דּוֹר רְבִיעִי. וְהִקִּיפָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מוֹלִיכָן דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה, עַכְשָׁיו מַחֲזִיקִין אִישׁ אִישׁ בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וּמְבַטְּלִין מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אֲנִי מוֹלִיכָן דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְיֹאכְלוּ אֶת הַמָּן וְיִשְׁתּוּ מֵי בְּאֵר, וְהַתּוֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּגוּפָן.
(ג) וְעוֹד, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הַזְּרָעִים, וְעָקְרוּ אֶת הָאִילָנוֹת, וְקָצְצוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְסָתְרוּ אֶת הַבִּנְיָנִים, וְסָתְמוּ אֶת הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם אֲבִיהֶם לְהַכְנִיסָם בְּאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, הֲרֵינִי מְעַכְּבָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁיַּעַמְדוּ הַכְּנַעֲנִים וִיתַקְּנוּ מַה שֶּׁקִּלְקְלוּ.
(ד) וַחֲמֻשִּׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמִישִׁים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הָעֲבוֹדָה, וְלֹא אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים. וְאֵימָתַי מֵתוּ? בִּימֵי הָאֲפֵלָה, שֶׁהָיוּ קוֹבְרִין יִשְׂרָאֵל מֵתֵיהֶן, וּמִצְרִים יוֹשְׁבִין בַּחֹשֶׁךְ, וְיִשְׂרָאֵל הוֹדוּ וְשִׁבְּחוּ עַל שֶׁלֹּא רָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶם וְשָׂמְחוּ בְּפֻרְעָנוּתָן.
(1) And it came to pass, when Pharaoh had let the people go (Exod. 13:17). The word let go (shallah) indicates “to escort,” as in the verse Abraham went with them to bring them (leshalleham) on the way (Gen. 18:16). Similarly it states; And Isaac sent them away (vaye-shallehem), and they departed from him in peace (ibid. 26:31). Why does this scriptural portion open with this verse? Because the mouth (i.e., Pharaoh) that had declared: And moreover, I will not let Israel go (Exod. 5:2), now retracted and said: I will let you go (ibid. 8:24). This explains why this portion of Scripture begins with the words When Pharaoh had let the people go. What was his reward for doing so? Thou shalt not abhor an Egyptian (Deut. 23:8), for the mouth that had said: I know not the Lord (Exod. 5:2) reversed itself and declared: The Lord is righteous (ibid. 9:27). What was his reward for saying this? He gave them a burial place, as it is said: Thou stretchest out Thy right hand—the earth swallowed them (ibid. 15:12).
(2) God led them not by the way of the Philistines (ibid. 13:17). He guided them in the manner indicated in the verse Thou didst lead Thy people like a flock (Ps. 77:21), and as in the verse By day also He led them by a cloud (ibid. 78:14). By the way of the land of the Philistines, although that was near. The word near indicates that the promise the Holy One, blessed be He, had made to Abraham was soon to be fulfilled. Near also implies that it was the nearest way to return to Egypt. Furthermore near relates to the oath Abraham had sworn with Abimelech. Now therefore, swear unto me here by God, that thou wilt not deal falsely with me, or with my son, nor with my son’s son (Gen. 21:23) was near fulfillment, even though his grandson had not yet been born. Furthermore, near implies that the previous war was too recent to risk another.1The “previous war” being the one referred to in the continuation of the verse: lest … the people repent when they see war (Exod. 17:1). A tradition exists that the descendants of Ephraim left Egypt before the designated time and 300,000 were killed. See Ginzberg, Legends, vol. 3:8–9. Only ten escaped. Another explanation of Although that was near. It was too close to the time in which the Canaanites had obtained the land, for it is written: And in the fourth generation they shall come back hither (ibid. 15:16), and the fourth generation had not yet come. God led the people about by the way of the wilderness (Exod. 12:18). The Holy One, blessed be He, said: If I lead them into the land by the most direct route, they will each take possession of a field and a vineyard and neglect the law. Therefore I will lead them through the wilderness for forty years and cause them to eat the manna and drink the water of the well so that the law may penetrate into their very beings.
(3) Furthermore, when the Canaanites heard that the Israelites were soon to enter the land, they arose, burnt the seeds, uprooted the trees, cut down the shoots, destroyed the buildings, and stopped up the wells. Whereupon the Holy One, blessed be He, said: Since I assured Abraham, their father, that they would enter into a land filled with everything that was desirable, I will keep them in the wilderness for forty years while the Canaanites restore what they have destroyed.
(4) And the children of Israel went up armed (Exod. 13:18). This suggests that only one out of five (hamishah) went up armed (hamushim). However, others say: Only one out of fifty (hamishim) went up, while still others insist that only one out of every five hundred (mihamesh) went up. R. Nehorai declared: By the Temple service!2An idiomatic exclamation with the sense of “By God!” Not even one out of five thousand went up. When had the others died? During the days of darkness, they would bring their dead for burial while the Egyptians sat in darkness. The Israelites praised Him and thanked Him (for the fact) that their enemies were unable to see their misfortune and take satisfaction in it.