(א) וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹקִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ (ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ (ג) כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃ (ד) אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ (ה) וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ (ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹקִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃ (ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ (ס) (ח) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ (י) וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹקִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ (יג) אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ (יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ (טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃ (טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹקִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹקִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (פ)
(1) God blessed Noah and his sons, and said to them, “Be fertile and increase, and fill the earth. (2) The fear and the dread of you shall be upon all the beasts of the earth and upon all the birds of the sky—everything with which the earth is astir—and upon all the fish of the sea; they are given into your hand. (3) Every creature that lives shall be yours to eat; as with the green grasses, I give you all these. (4) You must not, however, eat flesh with its life-blood in it. (5) But for your own life-blood I will require a reckoning: I will require it of every beast; of man, too, will I require a reckoning for human life, of every man for that of his fellow man! (6) Whoever sheds the blood of man, By man shall his blood be shed; For in His image Did God make man. (7) Be fertile, then, and increase; abound on the earth and increase on it.” (8) And God said to Noah and to his sons with him, (9) “I now establish My covenant with you and your offspring to come, (10) and with every living thing that is with you—birds, cattle, and every wild beast as well—all that have come out of the ark, every living thing on earth. (11) I will maintain My covenant with you: never again shall all flesh be cut off by the waters of a flood, and never again shall there be a flood to destroy the earth.” (12) God further said, “This is the sign that I set for the covenant between Me and you, and every living creature with you, for all ages to come. (13) I have set My bow in the clouds, and it shall serve as a sign of the covenant between Me and the earth. (14) When I bring clouds over the earth, and the bow appears in the clouds, (15) I will remember My covenant between Me and you and every living creature among all flesh, so that the waters shall never again become a flood to destroy all flesh. (16) When the bow is in the clouds, I will see it and remember the everlasting covenant between God and all living creatures, all flesh that is on earth. (17) That,” God said to Noah, “shall be the sign of the covenant that I have established between Me and all flesh that is on earth.”
Take Note of the following:
1. The beginning of perek 9 parallels the language of Bereishit 1-concerning the creation of Humans.
2. The relationship between humans and animals is reaffirmed, but in even stronger language.
The "lesson" emerges from the comparison.
אברבנל
והאופן הב' מהפי' הוא שהנה קרה לעולם בכללו כמו שיקרה לאדם הפרטי יען היה העולם כלו כאיש אחד עד שנקרא האדם עולם קטן והעולם עולם גדול ולכן היו ימי שנותינו בהם שבעים שנה כנגד שבעה ימי בראשית...
שבמבול נשתנו סדרי בראשית ולא היה חריש וקציר ולא הבדל חום וקור וקיץ וחורף כי לא נראה השמש על הארץ וגם לא היה שם הבדל יום ולילה כי יגאלוהו חשך וצלמות תשכון עליו עננה. אבל מכאן והלאה לא יהיה כן כי עוד כל ימי הארץ יהיו עליה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו להיותם דברים כוללים למין ולא יענש עוד המין כלו בעונש כולל
Take Note:
`
There are several מילה מנחה in perek 9
1. אתם is many forms. (You, plural.)
2. אני when refering to Hashem
3. ברית
4. (to a lesser degree) קשת
ספורנן
ואני הנני מקים את בריתי על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ. אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ כאמרו כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר וגו'. אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ:
אבן עזרא
"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה
אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ"
"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם..."
פרק ט' פסוק י"א
"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל..."
ראב"ע, פרק ו' פסוק י"ח:
ד"ה והקימותי את בריתי: לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחילה מפורש, כאשר מצאנו במשנה התורה (דברים א' כ"ב) "נשלחה אנשים לפנינו".
ומילת "והקימותי" – שאקיים את שבועתי.
והקרוב אלי, שזאת הברית רמז לקשת.
ראב"ע, פרק ט' פסוק ט':
ד"ה ואת זרעכם: ... והברית שאקיים היא שלא ייכרת כל בשר.
אברבנל
ואמנם מהו הברית שעליו אמר "והקימותי את בריתי" חשב הר"ן שההמלטה וההצלה הוא הברית, ואיננו נכון, והיותר מתיישב בזה הוא שהא-ל יתברך בתחילת הבריאה שם חוק גבול לים, שאם היות טבע המים לכסות הארץ, לא יהיה כן תמיד... כמו שביארתי בפירוש (פרק א') "יקוו המים".
והנה דור אנשי המבול, כאשר עברו חוקם והפרו גבולם ובריתם, ראה הקב"ה להפר גם כן עמהם את בריתו מהגלות היבשה. וכבר ידעת שחוקי הבריאה הראשונה נקראו ברית כמו שאמר ירמיהו (ל"ג כ"ב) "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" – את בריתי היום ואת בריתי הלילה, כי ברית הוא מלשון גבול...
וכאילו אמר יקוק לנח, שהברית והגבול אשר שם למים שלא יכסו את הארץ, אין ראוי לשמרו לאותם רשעים, כי כמו שהם הפרו את בריתי, אף אני אסלק את בריתי ואת אמונתי וחסדי מהם ואסיר את גבול הים ושטף ועבר, אבל הברית והחסד הזה אקים איתך, כי אחר שבריתי הייתה איתך הצדק והשלמות, גם אני ברית שלומי לא תמוש מאיתך וכי תעבור במים ולא ישטפוך.
שד"ל:
ועניין הברית איננו תמיד קשר אהבה (feedus), גם לא תנאי (pactus) אלא כל הבטחה נקראת "ברית".
מלבי"ם
וכ"ש שיחרדו מאד כשירד הגשם תיכף אחר המבול והגשם הגדול שירד, הוצרך יקוק לדבר על לבם שלא יפחדו מהגשם המוכן לרדת, כי אינו גשם משחית, כי מעתה יהיו לברכה ולא לקללה, ועז"א ואני הנני מקים את בריתי. שיכרות עמם ברית ע"ז, ובאר שבברית הזה יכללו בני אדם וכל נפש חיה, רק יש הבדל ביניהם שהברית עם בני אדם נכרת אתכם בפ"ע ואת זרעכם בפ"ע כאלו נכרת הברית עם כל דור יבא:
Why a קשת? What is it? What does it represent? How is it an אות?
רמב"ן
זאת אות הברית אשר אני נותן המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית ועתה ברא יקוק חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו) אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי אמר את קשתי "נתתי" בענן ולא אמר "אני נותן" בענן כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן" ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן לא נב) וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כא ל) כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמה ברית וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן יז יא) בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם
אברבנאל בראשית פרשת נח פרק ט
ויאמר אלקים זאת אות הברית ענינו אצלי שנח ובניו נתפייסו בדבר השם והבטחתו שלא יביא מבול עוד על הארץ ונחה דעתם ולכן נפסק אותו דבור לא בקשו עליו אות כלל כי יודעים היו שהיה האל יתברך קיים במאמרו. אבל האל ית' חפץ למען צדקו לתת להם עליו אות אמת ולכן הוא מעצמו דבר דבור אחר מענין הקשת והוא אמרו ויאמר אלקים זאת אות הברית כאמרו הנני נותן לכם אות על מה שהבטחתי אתכם והוא הקשת שאתן בענן
מלבי"ם
שהאות הוא דבר שיעשו כורתי הברית לסימן על זכרון הברית שלא ישכח, ועז"א זאת אות הברית:
אברבנאל בראשית פרשת נח פרק ט
ואל תקשה על זה מאמרם ז"ל שהקשת נברא בין השמשות כי זהו עצמו יורה על מה שפירשתי. לפי שכל הדברים שאמרו שנעשו בין השמשות לא נעשו אז בפעל אבל היו עתידין להעשות בזמניהם כמו אילו של יצחק והבאר ופי הארץ ופי האתון ושאר הדברים שזכרו שאין ספק שלא היו בפועל מתחלת הבריאה אלא ששם הקב"ה אז כח בנמצאים שיולידום וימציאום למציאות כל א' בזמנו וכן היה הקשת כי לא היה בפועל בענן כי אם אחר הברית ועל זה נאמר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו' להודיעו שידקדק את העננים כ"כ שתתרשם בהם תמונת השמש באמצעות נצוציה. והודיעו עוד שאותה מראה הקשת הנרשמת בענן והנה נראה ליושבי הארץ כי עין בעין יראו את הקשת ויבטחו ביקוק שהוא זוכר את בריתו והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת וגו' וזכרתי וגו' והנה מראה הקשת כמו שביארתי אינה כי אם תמונת הקשת הנרשמת בענן מפאת הנצוצות והנה נקראת קשת לפי שהתמונה ההיא הנראת היא חצי עגולת רושם השמש שלמעלה מן הארץ כי חציה האחר היא למטה מן הארץ כמו שהתבאר בטבעיות והיא נעשית כעין קשת גבורים
רבינו בחיי בראשית פרשת נח פרק ט
וממה שדרשו רז"ל: (ב"ר לה, ג) את קשתי, דמות המוקש לי, אפשר שיכלול בו רמז לנפש שהיא נמשלת להקב"ה, ומזה אמר: והיה בענני ענן על הארץ, כלומר בעשותי הרכבת החומר, ונראתה הקשת בענן, יצטרך שיתראו ויתגלו כחות הנפש בגוף, זהו "ונראתה הקשת בענן", כי הוא המסך המבדיל בינו לבין השכל.
ו
חומת אנך (חיד"א)
את קשתי נתתי בענן. שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם קשת סימן מלחמה והקב״ה נתן הקשת לאות שלום. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י. ואפשר דלעולם הקשת סימן מלחמה דלפי מעשיהם היה הדין נותן לגזור ח״ו איזה גזרה וגברו רחמיו יתברך לבטל גזרה רעה. אמנם הוא סימן לעורר שישובו בתשובה דהדין מחייב מלחמה ולכן בדורו של רשב״י לא נראת הקשת דזכותיה מצלא ומגנא והוא אות בעולם וזה דרך דרש ורמז. ומדברי הזהר דף רכ״ה מפשטן של דברים נראה דבימי רשב״י נראה הקשת בבבל וכפ״ז צ״ל דמה שלא נראה הקשת בימי רשב״י היינו באקלים שלו וכ״כ הרב אספקלריא המאירה אמנם לפק״ד אין האמת כן וצריך לידחק בלשון הזהר כמ״ש בעניותי בפתח עינים בקונטריס אחרון הנקרא שומר הפתח דף צ״ח ע״ג:
Open
מלבי"ם
וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסר גשמיות הארץ ועכירותה, ושמעתה לא יגבר החומר כ"כ עד שישחת המין כולו במעשים חמריים מתועבים ומגואלים. וז"ש את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ, שזה סימן ואות שנשתנה טבע הארץ והגשם והגשמיות והחמריות חלף הלך לו: