חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:
There are five requisites, the absence of which hinder the [proper] recital of a Service, even when its due time has arrived;—Cleansing the hands, Covering the body, Assurance as to the cleanliness of the place where the prayers are recited, Removal of distractions, and Concentration of the mind.
כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:
Concentration of the mind—how is this condition [to be fulfilled?] Any prayer uttered without mental concentration is not prayer. If a service has been recited without such concentration, it must be recited again devoutly. A person finds that his thoughts are confused and his mind is distracted: He may not pray till he has recovered his mental composure. Hence, on returning from a journey or if one is weary or distressed, it is forbidden to pray till his mind is composed. The sages said that he should wait three days till he is rested and his mind is calm, and then he recites the prayers.
כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:
What is to be understood by concentration of the mind? The mind should be freed from all extraneous thoughts and the one who prays should realize that he is standing before the Divine Presence. He should therefore sit awhile before beginning his prayers, so as to concentrate his mind, and then pray in gentle tones, beseechingly, and not regard the service as a burden which he is carrying and which he will cast off and proceed on his way. He should, accordingly, also sit awhile, after concluding the prayers, and then leave. The ancient saints were wont to pause and meditate one hour before the service, one hour after the service and take one hour in its recital.
שִׁכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּוָּנָה. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. לְפִיכָךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיִּתְרוֹקֵן מִשִּׁכְרוּתוֹ. שָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אֵי זֶה שִׁכּוֹר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁתוּי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּשׁ. אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו
An intoxicated person must not pray, because he cannot concentrate. If he prays, his prayer is an abomination. He must therefore recite the prayers again after he has recovered from his intoxication. A person under the influence of drink should not pray while in that condition. But if he has recited the service, it is regarded as prayer. A drunkard is one who is unable to speak in the royal presence. A person under the influence of drink is one who can speak in the presence of a king without committing error. Yet having drunk, if only a quarter of a log of wine,*Equal in volume to 1½ eggs. one is not to pray till he is rid of the effect of the wine he has taken.
וְכֵן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא מִתּוֹךְ דִּין וַהֲלָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ טָרוּד בַּהֲלָכָה. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ עִיּוּן כְּגוֹן הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת:
So too, persons should not stand up to pray after indulging in jest, laughter, frivolity, idle talk, quarrelling or outburst of anger, but only after the study of Torah, not however of legal discussions by which the mind is distracted, but only after the study of such themes as require no profound reflection, as for instance established rules.
תְּפִלּוֹת הַפְּרָקִים כְּגוֹן תְּפִלַּת מוּסָף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּתְפִלַּת מוֹעֲדוֹת צָרִיךְ לְהַסְדִּיר תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה מִתְפַּלֵּל בְּרָכָה אַחַת. וְזוֹ הִיא. צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים וְדַעְתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵּי מַחְסוֹרָהּ וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, וְאִם יָכוֹל לַעֲמֹד עוֹמֵד. וּכְשֶׁהוּא מַגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה כְּתַקָּנָתָהּ תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:
Prayers which are only read at periodic intervals, such as the additional service for the beginning of the month and the services for the festivals should be first rehearsed before one stands up to recite them so that he shall not break down during their recital. If a person were travelling in a dangerous locality, infested, for example, by wild beasts or robbers, he should recite one blessing as follows: "The needs of Israel, Thy people, are many. Their knowledge is scanty. Be it Thy will, O Lord, our God, to give every one what is sufficient for his maintenance and provide every creature with its requirements. Do what is good in Thy sight. Blessed art Thou, O Lord, who hearkenest unto prayer." He recites this prayer, walking. If he is able to stand on one spot while uttering it, he should do so. And when he arrives in a neighbourhood that is populated and his mind is calm, he reads the service of nineteen blessings in its regular form.
מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. וְאִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. מִי שֶׁטָּעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת יַחֲזֹר לַעֲבוֹדָה. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לִתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ וּמַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ עַל הַסֵּדֶר. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא חוֹזֵר:
If one has recited the Amidah without devotion, he should recite it again devoutly. If he, however, concentrated his attention during the recital of the first blessing, he need not read the prayer again. If one committed an error in one of the first three blessings, he has to turn back to the beginning of the Amidah. If he made a mistake in one of the last three blessings, he turns back to the blessing relating to the restoration of the Temple Service. If he made a mistake in one of the intermediate blessings, he turns back to the beginning of the blessing in which he made the mistake, and then continues the Service in regular order to the end. The reader, if he makes a mistake when reading the Amidah aloud, follows the same rules.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יַנַּאי דְּצַלִּי וַהֲדַר צַלִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְדִילְמָא מֵעִיקָּרָא לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ וּלְבַסּוֹף כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה דְּקָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.
Rabbi Yoḥanan said: I saw Rabbi Yannai, who prayed and then prayed again. Presumably, his first prayer was the morning prayer and his second prayer was the additional prayer. Apparently, he does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. Rather, he holds that even when not part of a prayer quorum, an individual must recite the additional prayer. Later on, when this story was related in the study hall, Rabbi Yirmeya said to his teacher, Rabbi Zeira: What proof is there that the second prayer was the additional prayer? Perhaps initially he did not focus his mind on his prayer and ultimately he focused his mind, i.e., he repeated the morning prayer in order to do so with proper concentration. Rabbi Zeira said to him: Look at who the great man is who is testifying about him. Rabbi Yoḥanan certainly observed carefully before relating what he witnessed.
אִיתְּמַר, רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא צַלִּי וַהֲדַר צַלִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא כַּוֵּון מָר דַּעְתֵּיהּ, וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ, אִם יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. אֶלָּא דְּלָא אַדְכַּר מָר דְּרֵישׁ יַרְחָא.
It was stated: Rav Yitzḥak bar Avdimi in the name of Rabbeinu, Rav, said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said it in the name of Rabbi Elazar ben Azarya. The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya bar Abba prayed and then prayed again. Rav Zeira said to him: Why did the Master do this? If you say because the Master did not focus his mind the first time, didn’t Rabbi Eliezer say: One must always evaluate himself before he prays? If he is able to focus his heart on prayer, he should pray, but if not, if he is unable to do so, he should not pray. Apparently, that was not the reason that he prayed twice. Rather, because my Master did not mention the New Moon in his prayer, so he prayed again.
אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גִּבָּרָווֹתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי דְחַנָּה. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ. ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתּוֹךְ בִּשְׂפָתָיו. ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ — מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. ״וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל.
Rav Hamnuna said: How many significant halakhot can be derived from these verses of the prayer of Hannah? As it says: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard, so Eli thought her to be drunk” (I Samuel 1:13). The Gemara elaborates: From that which is stated here: “And Hannah spoke in her heart,” the halakha that one who prays must focus his heart on his prayer is derived. And from that which is stated here: “Only her lips moved,” the halakha that one who prays must enunciate the words with his lips, not only contemplate them in his heart, is derived. From that which is written here: “And her voice could not be heard,” the halakha that one is forbidden to raise his voice in his Amida prayer as it must be recited silently. From the continuation of the verse here: “So Eli thought her to be drunk,” the halakha that a drunk person is forbidden to pray. That is why he rebuked her.
מַתְנִי׳ הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה — סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא — סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר: ״זֶה חַי, וְזֶה מֵת״. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל. וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף.
MISHNA: Concluding its discussion of the halakhot of prayer, the mishna discusses less practical aspects of prayer. One who prays and realizes that he erred in his prayer, it is a bad omen for him; it indicates to him that his prayer was not accepted. And if he who erred is the communal prayer leader, it is a bad omen for those who sent him, because a person’s agent has legal status equivalent to his own. On a similar note, they said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that he would pray on behalf of the sick and immediately after his prayer he would say: This one shall recover from his illness and live and this one shall die. When they said to him: From where do you know? He said to them: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected.
גְּמָ׳ אַהֵיָיא?
GEMARA: We learned in the mishna that if one errs in his prayer it is a bad omen. The Gemara asks: In which blessing is an error a bad omen?
אָמַר רַב חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״.
Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: An error is a bad omen in the first blessing of the Amida prayer, the blessing of Patriarchs.”
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָּן, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין בְּכוּלָּן — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת.
Some teach that this statement was made on a baraita referring to another topic. It was taught in a baraita: One who prays must focus his heart in all of the blessings. And if he is unable to focus his heart in all of them, he should focus his heart at least in one.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״.
Regarding this baraita, Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: In one refers to the blessing of Patriarchs.
יכוין לבו באחת מהן - והא דאמרי' בסוף פרק ת"ה (ברכות ל ב) לעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל יש לפרש התם נמי באחת מהן:
HE SHOULD FOCUS HIS HEART ON ONE OF THEM. The Gemara said that if one cannot concentrate properly on the entire sh’moneh esray, he should at least concentrate on the first b’rochoh. It seems that one fulfills his obligation to pray even when concentrating on only the first b’rochoh. And that which we said at the end of perek T’filas Hashachar (30b), that a person must always assess his ability to concentrate, if he estimates that he can concentrate he should pray and if he estimates that he cannot concentrate he should not pray. On the surface it would seem from that Gemara that he must be able to concentrate for the entire prayer, since the Gemara speaks of his ability to pray, we should assume that it means an entire prayer and that concentration for one b’rochoh is not sufficient.
We can explain that there is no contradiction and the Gemara there as well means that he must assess whether he is capable of concentrating for one of the b’rochos.
We can explain that there is no contradiction and the Gemara there as well means that he must assess whether he is capable of concentrating for one of the b’rochos.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: כֹּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו אַל יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּצָר אַל יוֹרֶה״. רַבִּי חֲנִינָא בְּיוֹמָא דְּרָתַח לָא מְצַלֵּי, אָמַר: ״בְּצָר אַל יוֹרֶה״ כְּתִיב. מָר עוּקְבָא בְּיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא הֲוָה נָפֵיק לְבֵי דִינָא.
Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Anyone whose mind is unsettled should not pray, as it is stated: When distressed, one should not issue decisions. The Gemara relates that Rabbi Ḥanina, on a day that he was angry, would not pray, as he said that it is written: When distressed, one should not issue decisions. The Gemara similarly relates that Mar Ukva, on a day of a south wind, would not venture out to the court, for this hot and harsh wind would disturb his usual clarity of mind.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ, אַל יִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַחֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָּעָם וְגוֹ׳״.
Rabbi Elazar said: One who returns home from a journey should not pray for three days while recovering from the hardship of being on the road, as it is stated: “And I gathered them together at the river that runs to Aḥava, and we encamped there for three days, and I inspected the people” (Ezra 8:15), after which it is stated: “Then I proclaimed a fast there, at the river of Aḥava, that we might afflict ourselves before our God, to seek of Him a safe journey for us” (Ezra 8:21), which teaches that they rested three days before praying.
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, כִּי אָתֵי בְּאוֹרְחָא, לָא מְצַלֵּי תְּלָתָא יוֹמֵי. שְׁמוּאֵל לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ שִׁיכְרָא. רַב פָּפָּא לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ הַרְסָנָא.
The Gemara relates that Shmuel’s father, when he would return home from his journey, would not pray for three days, as he would have to rest from his journey. Shmuel himself would not pray in a house that contained an alcoholic beverage, as the scent of the alcohol would disturb his concentration during prayer. Similarly, Rav Pappa would not pray in a house that contained small fried fish, due to their smell.
חידושי ר' חיים/הלכות תפילה
פרק ד הלכה א
(פ"ד מהל' תפילה ה"א) ה' דברים מעכבין את התפילה אע"פ שהגיע זמנה וכו' וכוונת הלב וכו' כיצד כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו עכ"ל
מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דדין כוונה הוא על כל התפילה - שכל התפילה הכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם פ"י שם וז"ל : "מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה - שוב אינו צריך" דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וצ"ע.
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה:
כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל: "ומה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה" ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דילג מלות אלה, והלא וודאי דלעניין עצם התפילה כל הי"ט ברכות מעכבין.
ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסויים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות (לד.) "המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן, אמר ר"ח אר"ס משום חד דברי רבי: באבות".
ובאמת דגם בדין כוונה תרי דינים יש בזה:
והנה פ"ד גבי כוונת שיודע שהוא מתפלל כתב הרמב"ם ז"ל: "כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה. ואם התפלל בלא כוונה - חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד - אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו", ובפ"י שם לא כתב הרמב"ם רק חד גוונא "מי שהתפלל ולא כיוון לבו -יחזור ויתפלל בכוונה", ואינך תרי בבי שימוד דעתו אם יכול לכוון וכן הא דבלא כיוון הוי כלא התפלל השמיט.
ונראה דדעת הרמב"ם דשני מחלקות הן בתפילה, זאת הכוונה שהוא מכוון ומכיר שהוא עומד בתפילה, דזה הוי משום מתעסק ומשום דין מצוות צריכות כוונה - דזה הדין והעיכוב הלא נוהג בכל התורה ובכל המצוות לחוד. וכוונת פירוש המלות לחוד. ותרי גווני חיובי המה בתפילה: מחוייב הוא לכוון שהוא עומד בתפלה משום דלא שניא תפלה משאר המצוות, ומחוייב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסויים רק בתפילה. ושני החיובים אין מעכבין זה את זה, אלא דיוצא מזה ממילא, דאם הוא מתעסק או חסר לו דין כוונה של כל המצוות - א"כ הרי בטל עיקר המצווה, וממילא דהרי הוא כלא התפלל, ואם אינו יכול לכוון- אל יתפלל כיון דאין זה תפילה כלל.
אכן בחובת כוונה של פירוש הדברים - כיוון דהויא מסויימת רק בתפילה ע"כ אמרינן דאע"ג דאינו יכול לקיימה מ"מ שפיר חיילא עליה חובת תפילה שיעשה אותה ככל המצוות ואית בה דין תפילה.
ואם שיוכל להיות כן גם בלא טעמא. אבל יש להוסיף עוד, לדעת הרמב"ם דחובת התפלה ומצוותה הוא מדין תורה, ואפילו להחולקים על הרמב"ם היינו רק בחיובה אבל קיומה ועניינה הוי לכו"ע מדין תורה, וא"כ מתעסק דהוי דין דאורייתא בכל התורה כולה - דמתעסק אינו כלום מדין תורה, וכן הא ד"מצוות צריכות כוונה" דנוהג בכל מצוות התורה, הוי ג"כ דין עיכוב שלו מדין תורה ואינה תפילה מדין תורה, ע"כ לא יתפלל. משא"כ דין כוונה של פירוש הדברים המסויים רק בתפילה - הרי גם בתפלה עצמה אינו רק מתקנת חכמים- וא"כ שפיר נוכל לומר כיוון דמדאורייתא מיהא הויא תפילה על כן יתפלל גם בלא יכול לכוון זאת. ואך אם יכול לכוון רק שהתפלל בלא כוונה - יחזור ויתפלל, משום הך כוונה שחיובה מדבריהם, וע"כ לא הביא הרמב"ם רק שיחזור ויתפלל ולא יותר וכמו שנתבאר.
פרק ד הלכה א
(פ"ד מהל' תפילה ה"א) ה' דברים מעכבין את התפילה אע"פ שהגיע זמנה וכו' וכוונת הלב וכו' כיצד כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו עכ"ל
מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דדין כוונה הוא על כל התפילה - שכל התפילה הכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם פ"י שם וז"ל : "מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה - שוב אינו צריך" דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וצ"ע.
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה:
- האחת - כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
- ושנית - שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'.
כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל: "ומה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה" ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דילג מלות אלה, והלא וודאי דלעניין עצם התפילה כל הי"ט ברכות מעכבין.
ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסויים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות (לד.) "המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן, אמר ר"ח אר"ס משום חד דברי רבי: באבות".
ובאמת דגם בדין כוונה תרי דינים יש בזה:
- חדא - דין כוונה שמכוון לעשות המצווה והוי מדין כוונה של כל המצוות דקיימא לן "מצוות צריכות כוונה", ובזה אין חילוק בין ברכה ראשונה לשאר התפילה, כיוון דהוא דין הנוהג בכל המצוות, וכשאר המצוות דכל המצווה כולה צריכה כונה ולא מהני כוונת מקצתה, הכי נמי בתפילה דכוותה כולה צריכה כוונה. וזהו שפסק כן הרמב"ם דהא דבעינן שידע שהוא עומד בתפילה - מעכב בכל התפילה כולה. והיינו מתרי טעמי: חדא משום דבלאו הכי הוי מתעסק, ועוד משום דין מצוות צריכות כוונה, דתרווייהו מעכבי בכל התפילה כמו בכל המצוות.
- ורק בכוונת פירוש הדברים - דהוא דין מסויים רק בתפילה - בזה הוא דקיי"ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות וכמבואר בהסוגיא דברכות דף ל"ד.
והנה פ"ד גבי כוונת שיודע שהוא מתפלל כתב הרמב"ם ז"ל: "כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה. ואם התפלל בלא כוונה - חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד - אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו", ובפ"י שם לא כתב הרמב"ם רק חד גוונא "מי שהתפלל ולא כיוון לבו -יחזור ויתפלל בכוונה", ואינך תרי בבי שימוד דעתו אם יכול לכוון וכן הא דבלא כיוון הוי כלא התפלל השמיט.
ונראה דדעת הרמב"ם דשני מחלקות הן בתפילה, זאת הכוונה שהוא מכוון ומכיר שהוא עומד בתפילה, דזה הוי משום מתעסק ומשום דין מצוות צריכות כוונה - דזה הדין והעיכוב הלא נוהג בכל התורה ובכל המצוות לחוד. וכוונת פירוש המלות לחוד. ותרי גווני חיובי המה בתפילה: מחוייב הוא לכוון שהוא עומד בתפלה משום דלא שניא תפלה משאר המצוות, ומחוייב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסויים רק בתפילה. ושני החיובים אין מעכבין זה את זה, אלא דיוצא מזה ממילא, דאם הוא מתעסק או חסר לו דין כוונה של כל המצוות - א"כ הרי בטל עיקר המצווה, וממילא דהרי הוא כלא התפלל, ואם אינו יכול לכוון- אל יתפלל כיון דאין זה תפילה כלל.
אכן בחובת כוונה של פירוש הדברים - כיוון דהויא מסויימת רק בתפילה ע"כ אמרינן דאע"ג דאינו יכול לקיימה מ"מ שפיר חיילא עליה חובת תפילה שיעשה אותה ככל המצוות ואית בה דין תפילה.
ואם שיוכל להיות כן גם בלא טעמא. אבל יש להוסיף עוד, לדעת הרמב"ם דחובת התפלה ומצוותה הוא מדין תורה, ואפילו להחולקים על הרמב"ם היינו רק בחיובה אבל קיומה ועניינה הוי לכו"ע מדין תורה, וא"כ מתעסק דהוי דין דאורייתא בכל התורה כולה - דמתעסק אינו כלום מדין תורה, וכן הא ד"מצוות צריכות כוונה" דנוהג בכל מצוות התורה, הוי ג"כ דין עיכוב שלו מדין תורה ואינה תפילה מדין תורה, ע"כ לא יתפלל. משא"כ דין כוונה של פירוש הדברים המסויים רק בתפילה - הרי גם בתפלה עצמה אינו רק מתקנת חכמים- וא"כ שפיר נוכל לומר כיוון דמדאורייתא מיהא הויא תפילה על כן יתפלל גם בלא יכול לכוון זאת. ואך אם יכול לכוון רק שהתפלל בלא כוונה - יחזור ויתפלל, משום הך כוונה שחיובה מדבריהם, וע"כ לא הביא הרמב"ם רק שיחזור ויתפלל ולא יותר וכמו שנתבאר.
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן א
ב. בדין כוונה בק"ש ותפלה
בהא דמצוות צריכות כוונה מבואר דסגי במה שמתכוין בתחלת עשיית המצוה דאמרי' שעל דעת הראשונה הוא עושה ויוצא ידי מצוה אף על גב שאינו מתכוין כל הזמן למצוה, ודבר זה לכאורה נוהג גם בקריאת שמע ותפלה וכדומה.
אך צ"ע דהתינח לענין כוונת מצוה אבל במי שקורא ק"ש או מתפלל י"ח ולבו בל עמו באופן שבמקצתם הוא טרוד במחשבותיו ואינו יודע ולא מרגיש כלל שהשפתיים נעות והפה ממשיך בק"ש ובתפלה עדיין צ"ע. כי לכאו' נראה דמתעסק גרע טפי וכמו"ש לענין שחיטה דלא בעי כוונה מ"מ מתעסק חשיב כחסרון בכח גברא וגרע טפי, וכן לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת מתעסק לאו כלום הוא, וכיון שכן אפשר דגם כאן ה"ז חשיב כאילו לא קרא כלל פסוק זה של קריאת שמע או אותה ברכה שבתפלה ולא מהני כלל בכה"ג מה שנתכוין בתחלה למצוה כיון דלגבי הקריאה של פסוק זה יש לנו לחושבו בההיא שעתא כהגיע לשכרותו של לוט הואיל ולא ידע כלל שהוא מדבר וכאילו דילג לגמרי פסוק זה, ועי' בחדושי רבנו חיים הלוי בפ"ד מתפלה שכתב דצריך כל אדם לכוין בתפלתו שהוא עומד לפני ד' ואם אינו רואה את עצמו שהוא עומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה אלא הרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה וכאילו דילג לגמרי מלות אלה, ועיי"ש דסובר דהא דבעינן שידע שהוא עומד בתפלה מעכב בכל התפלה כולה ולא רק באבות, וגם מבואר בדבריו שם דאף מפני הטעם שמצוות צריכות כוונה ג"כ צריך שיכוין בכל הברכות שבתפלה ולא מהני מה שנתכוין בתחלת התפלה שכל התפלה כולה תהא למצוה, אפי' אם נתכוין כראוי בברכה ראשונה דאבות (וראה השגות החזו"א בגליונות לחדושי הגר"ח), וא"כ מי יאמר זכיתי.
והנה התוס' במס' ר"ה ט"ז ע"ב בד"ה ועיון, הביאו מהירושלמי ברכות פ"ב ה"ד א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת וכו' שמואל אמר אנא מנית פרחייא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דומסיא וכו' עיין שם, ונראה דצריכים לומר לפ"ז שאין הדברים כפשוטם, או רק חשבו מחשבות אלה ולא אמרו כלום באותה שעה.
אבל צ"ע ממה שאמרו בגמ' ובשו"ע /או"ח/ סי' ס"ד סעיף ד' היה עומד בוכתבתם שבפרשה שניה דאם התחיל למען ירבו ימיכם א"צ לחזור דסירכיה נקט ואתא, ותלינן דמסתמא אמר כפי הרגל לשונו לומר למען ירבו אחר וכתבתם שבשניה, וכמדומה דהאי דינא לא משכחת אלא במי שקורא ולא ידע כלל שהוא קורא דחשיב כמתעסק ואפי"ה יצא ידי קריאת שמע, ומשמע מזה שגם לענין מתעסק מועיל מה שנתכוין בתחלה וצ"ע. ומ"מ נראה דכ"ז דוקא למי שעושה מעשה ומדבר בפיו דשפיר אמרינן דכמו דמהני לענין כוונה מהני נמי להחלק שמדבר ואינו יודע כלל שמדבר, אבל מי ששומע מאחרים ונתכוין לצאת אם באמצע לא שמע חלק מהדברים שמעכבים גם בדיעבד וכ"ש בסוף הברכה דבכה"ג אפילו אם שמע את קול המדבר אך לא נתן כלל אל לבו לשמוע את התיבות מסתבר דאף להסוברים דיצא אף על פי שאינו מבין מ"מ בכגון דא לא יצא.
ב. בדין כוונה בק"ש ותפלה
בהא דמצוות צריכות כוונה מבואר דסגי במה שמתכוין בתחלת עשיית המצוה דאמרי' שעל דעת הראשונה הוא עושה ויוצא ידי מצוה אף על גב שאינו מתכוין כל הזמן למצוה, ודבר זה לכאורה נוהג גם בקריאת שמע ותפלה וכדומה.
אך צ"ע דהתינח לענין כוונת מצוה אבל במי שקורא ק"ש או מתפלל י"ח ולבו בל עמו באופן שבמקצתם הוא טרוד במחשבותיו ואינו יודע ולא מרגיש כלל שהשפתיים נעות והפה ממשיך בק"ש ובתפלה עדיין צ"ע. כי לכאו' נראה דמתעסק גרע טפי וכמו"ש לענין שחיטה דלא בעי כוונה מ"מ מתעסק חשיב כחסרון בכח גברא וגרע טפי, וכן לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת מתעסק לאו כלום הוא, וכיון שכן אפשר דגם כאן ה"ז חשיב כאילו לא קרא כלל פסוק זה של קריאת שמע או אותה ברכה שבתפלה ולא מהני כלל בכה"ג מה שנתכוין בתחלה למצוה כיון דלגבי הקריאה של פסוק זה יש לנו לחושבו בההיא שעתא כהגיע לשכרותו של לוט הואיל ולא ידע כלל שהוא מדבר וכאילו דילג לגמרי פסוק זה, ועי' בחדושי רבנו חיים הלוי בפ"ד מתפלה שכתב דצריך כל אדם לכוין בתפלתו שהוא עומד לפני ד' ואם אינו רואה את עצמו שהוא עומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה אלא הרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה וכאילו דילג לגמרי מלות אלה, ועיי"ש דסובר דהא דבעינן שידע שהוא עומד בתפלה מעכב בכל התפלה כולה ולא רק באבות, וגם מבואר בדבריו שם דאף מפני הטעם שמצוות צריכות כוונה ג"כ צריך שיכוין בכל הברכות שבתפלה ולא מהני מה שנתכוין בתחלת התפלה שכל התפלה כולה תהא למצוה, אפי' אם נתכוין כראוי בברכה ראשונה דאבות (וראה השגות החזו"א בגליונות לחדושי הגר"ח), וא"כ מי יאמר זכיתי.
והנה התוס' במס' ר"ה ט"ז ע"ב בד"ה ועיון, הביאו מהירושלמי ברכות פ"ב ה"ד א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת וכו' שמואל אמר אנא מנית פרחייא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דומסיא וכו' עיין שם, ונראה דצריכים לומר לפ"ז שאין הדברים כפשוטם, או רק חשבו מחשבות אלה ולא אמרו כלום באותה שעה.
אבל צ"ע ממה שאמרו בגמ' ובשו"ע /או"ח/ סי' ס"ד סעיף ד' היה עומד בוכתבתם שבפרשה שניה דאם התחיל למען ירבו ימיכם א"צ לחזור דסירכיה נקט ואתא, ותלינן דמסתמא אמר כפי הרגל לשונו לומר למען ירבו אחר וכתבתם שבשניה, וכמדומה דהאי דינא לא משכחת אלא במי שקורא ולא ידע כלל שהוא קורא דחשיב כמתעסק ואפי"ה יצא ידי קריאת שמע, ומשמע מזה שגם לענין מתעסק מועיל מה שנתכוין בתחלה וצ"ע. ומ"מ נראה דכ"ז דוקא למי שעושה מעשה ומדבר בפיו דשפיר אמרינן דכמו דמהני לענין כוונה מהני נמי להחלק שמדבר ואינו יודע כלל שמדבר, אבל מי ששומע מאחרים ונתכוין לצאת אם באמצע לא שמע חלק מהדברים שמעכבים גם בדיעבד וכ"ש בסוף הברכה דבכה"ג אפילו אם שמע את קול המדבר אך לא נתן כלל אל לבו לשמוע את התיבות מסתבר דאף להסוברים דיצא אף על פי שאינו מבין מ"מ בכגון דא לא יצא.
מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך ב"ו שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה ולא יתפלל לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו דא"ר חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל רבי חנינא ביומא דרתח פירוש ביום שהיה כועס לא הוה מצלי רבי אליעזר אומר הבא מן הדרך אל יתפלל תוך ג' ימים ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אף המיצר שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא מפני הריח שטורדו רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא וכתב הר"ם מרוטנבורק אין אנו נזהרין עתה בכל זה שאין אנו מכוונין כל כך בתפלה ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו שהתפלה היא במקום הקרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד) וכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכי יש עבודה בלב אלא איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה דכתיב לעמוד לשרת והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות ואחר שיעשה דוגמת הקרבן עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה והמלאך עושה אותו כתר לקונו ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי דאדרבה זהו המזכיר עונותיו אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת ממ"ה הקב"ה אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו: