(1) The LORD spoke to Moses, saying: (3) if anyone of the house of Israel slaughters an ox or sheep or goat in the camp, or does so outside the camp, (4) and does not bring it to the entrance of the Tent of Meeting to present it as an offering to the LORD, before the LORD’s Tabernacle, bloodguilt shall be imputed to that man: he has shed blood; that man shall be cut off from among his people. (5) This is in order that the Israelites may bring the sacrifices which they have been making in the open—that they may bring them before the LORD, to the priest, at the entrance of the Tent of Meeting, and offer them as sacrifices of well-being to the LORD; (6) that the priest may dash the blood against the altar of the LORD at the entrance of the Tent of Meeting, and turn the fat into smoke as a pleasing odor to the LORD; (7) and that they may offer their sacrifices no more to the goat-demons after whom they stray. This shall be to them a law for all time, throughout the ages....(10) And if anyone of the house of Israel or of the strangers who reside among them partakes of any blood, I will set My face against the person who partakes of the blood, and I will cut him off from among his kin. (11) For the life of the flesh is in the blood, and I have assigned it to you for making expiation for your lives upon the altar; it is the blood, as life, that effects expiation. (12) Therefore I say to the Israelite people: No person among you shall partake of blood, nor shall the stranger who resides among you partake of blood. (13) And if any Israelite or any stranger who resides among them hunts down an animal or a bird that may be eaten, he shall pour out its blood and cover it with earth. (14) For the life of all flesh—its blood is its life. Therefore I say to the Israelite people: You shall not partake of the blood of any flesh, for the life of all flesh is its blood. Anyone who partakes of it shall be cut off. (15) Any person, whether citizen or stranger, who eats what has died or has been torn by beasts shall wash his clothes, bathe in water, and remain unclean until evening; then he shall be clean.
Jacob Milgrom, Commentary on Leviticus, on v. 11
, Milgrom explains the verse in its immediate context (Commentary on Leviticus 17-22, p. 711): “Verse 11 complements the indictment [of eating non-sacrificial meat] with the remedy and its rationale: the blood must be brought to the altar to ransom the murder of the animal because ‘as for the life of the flesh, it is in the blood… for it is the blood that ransoms by means of life.”
(13) Take care not to sacrifice your burnt offerings in any place you like, (14) but only in the place that the LORD will choose in one of your tribal territories. There you shall sacrifice your burnt offerings and there you shall observe all that I enjoin upon you. (15) But whenever you desire, you may slaughter (tizbach) and eat meat in any of your settlements, according to the blessing that the LORD your God has granted you... (16) But you must not partake of the blood; you shall pour it out on the ground like water....(20) When the LORD enlarges your territory, as He has promised you, and you say, “I shall eat some meat,” for you have the urge to eat meat, you may eat meat whenever you wish. (21) If the place where the LORD has chosen to establish His name is too far from you, you may slaughter (vezavahta) any of the cattle or sheep that the LORD gives you, as I have instructed you; and you may eat to your heart’s content in your settlements...(23) But make sure that you do not partake of the blood; for the blood is the life, and you must not consume the life with the flesh. (24) You must not partake of it; you must pour it out on the ground like water:
(א) ה'מצוות' אשר כלל אותם הכלל השלושה עשר הם אשר ספרנום ב"הלכות מאכלות אסורות" וב"הלכות שחיטה" וב"הלכות נדרים ונזירות". וכבר בארנו בזה המאמר ובפרוש "אבות" תועלת זה הכלל באור גמור בדברים רחכבים מאד. ועוד נוסיף עליו באור בזכרון פרטי ה'מצוות' המנויות שם:
(ב) ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים - מזונם מגונה. ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין הזק בו רק החזיר והחלב; ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה - כל שכן בתוך המדינה. ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מ'בית הכסא' - כמו שתראה ארצות הצרפתים היום. כבר ידעת אמרם "פי חזיר כצואה עוברת דמי":
(ג) וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליך דם קר מדובק - ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו.
(ד) וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונם רע וידוע שה'טרפה' "תחילת נבלה היא":
(ה) ודע שאילו הסימנים - רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים - אין מציאותם סיבת ההתר ולא העדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה:
(ו) וטעם 'גיד הנשה' כתוב:
(ז) ואמנם טעם 'אבר מן החי' הוא היותו מקנה ומלמד אכזריות. ועוד שכן היו עושים אז מלכי ה'גוים'; וגם ל'עבודה זרה' היו עושים כן - רצוני לומר שהיו חותכים מן הבהמה אבר ידוע ואוכלים אותו:
(ח) ואמנם איסור 'בשר בחלב' עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב אין רחוק אצלי שיש בו ריח 'עבודה זרה' אולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או בחג מחגיהם. וממה שמחזק זה אצלי - זכור התורה אותו שני פעמים תחילת מה שציותה עליו עם מצות החג "שלש פעמים בשנה וגו'" כאילו אמר בעת חגכם ובואכם לבית 'יי אלוקיך' לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים. זהו הטעם החזק אצלי בענין איסורו - ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתי מספרי הצאבה:
(ט) ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו:
(י) וכן אסר לשחוט 'אותו ואת בנו' 'ביום אחד' - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב'שור ושה' מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם והם אשר תכיר מהם האם מן הולד:
(יא) וזה הטעם גם כן ב'שילוח הקן' כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה: ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם 'ז"ל' "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני:
(יב) וכבר זכרנו באור התורה לטעם 'כיסוי הדם' והיותו מיוחד ב'חיה טהורה' ו'עוף טהור':
(יג) ועם מה שצותהו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותהו גם כן ב'נדרי איסר'. והוא - כי כשיאמר אדם "זה הלחם אסור עלי או זה הבשר אסור עלי" נאסר עליו לאכלו. כל זה - להרגיל לקנות מדת ההסתפקות ולחסום תאות המאכל והמשתה - אמרו "נדרים סיג לפרישות". ומפני שהנשים ממהרות לכעוס לקלות הפעלותם וחולשת נפשם - אילו היה ענין שבועותיהם ברשותם היה בזה צער גדול בבית ומחלוקת והפסד סדר בהיות זה המין מן המזון מותר לאיש ואסור לאשה וזה אסור על הבת ומותר לאם; ומפני זה סמך הענין לבעל הבית בכל מה שנתלה בו. הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואינה נמשכת אחר בעל הבית להנהיגה - דינה כדין האנשים 'בנדרים' - רצוני לומר מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי ש'בגרה':
(יד) וטעם ה'נזירות' מבואר מאד והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד הראשונים והאחרונים 'רבים ועצומים כל הרוגיו' "וגם אלה ביין שגו וגו'. ובא מדין ה'נזירות' מה שתראה מאיסור "כל אשר יצא מגפן היין" - להרחקה יתרה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך כי הנשמר ממנו נקרא 'קדוש' והושם במדרגת 'כהן גדול' ב'קדושה' - עד ש'לא יטמא' אפילו 'לאביו ולאימו' כמוהו זאת הגדולה - מפני שפרש מן היין:
The commandment concerning the killing of animals is necessary, because the natural food of man consists of vegetables and of the flesh of animals: the best meat is that of animals permitted to be used as food. No doctor has any doubts about this. Since, therefore, the desire of procuring good food necessitates the slaying of animals, the Law enjoins that the death of the animal should be the easiest. It is not allowed to torment the animal by cutting the throat in a clumsy manner, by poleaxing, or by cutting off a limb whilst the animal is alive.
(1) "Behold, I have given to you all of the herbs that gives seed:" "He did not permit Adam and his wife to kill a creature and to eat its meat; only every green herb were they all permitted to eat together. And when the Children of Noach came, He permitted them to eat meat, as it is stated (below 9:3), 'Every creeping thing that is alive, for you is it to eat, like the green herb have I given to you every thing' Like the green herbs, which I permitted to the first man, I have given you everything."....
And [the original prohibition to kill animals to eat their meat] is because moving souls have a bit of stature to their souls: they resemble intelligent souls and seek their [own] benefit and their food and run away from pain and death; and the verse states (Ecclesiastes 3:23), "Who knows the spirit of man whether it goes upward, and the spirit of the beast whether it goes downward to the earth?" And when they sinned and all flesh corrupted its way upon the earth and it was decreed that they would die in the flood, and because of Noach, He saved some of them for the preservation of the species, He gave them permission to slaughter and eat [animals] since their existence was for [man's] sake. And in spite of all this, He did not give them permission with regards to the soul and forbade them a limb from a living animal. And He added commandments for us to forbid all blood since it is the support of the soul, as it is written (Leviticus 17:14), "Since the soul of all flesh, its blood is in its soul; and say to the Children of Israel, 'the blood of all flesh do not eat, since the soul of all flesh, it is the blood.'" [This is all] because He permitted the body of an animal that does not speak but not the soul itself. And this is [also] the reason for ritual slaughter (shechita) - and for what they said (Bava Metzia 32:), "[the prohibition of causing] pain to living animals is from the Torah" - and this is our blessing for it: "who has sanctified us with His commandments and commanded us on ritual slaughter."
(א) מצות שחיטה - שכל מי שירצה לאכל בשר (בהמה חיה או עוף) שישחט אותם תחלה כראוי, ולא יהיה לו התר אלא בזביחה, ועל זה נאמר (דברים יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך וגו'. ולשון ספרי (כאן) מה מקדשים בשחיטה, אף חלין בשחיטה. כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רב אחד בעוף, ועל רב שנים בבהמה, פרוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהצווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל ענין השחיטה, כמו שידוע לנו בסכין. ושעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים.
(ב) ואף על פי (חולין כז ב) שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה, שהכתוב הקישן דכתיב בפסולי המקדשים (דברים יב כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה (שם כז, א) דאתקש לבהמה, דכתיב (ויקרא יא מו) זאת תורת הבהמה והעוף. אלא שחכמים דקדקו והקבלה שמסיעתם, דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה לדגים שאין בהם שחיטה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. שבשחיטת סימן אחד די לך. ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים? דכתיב בהו (במדבר יא כב) אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא, בין שהם נאספין חיים או אפילו מתים, וכן כל מין חגב אין לו שחיטה (כריתות כא ב), שבהן כתוב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב אסף החסיל. (ישעיה לג, ד) ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים.
(ג) כבר כתבתי בסוף סדר צו באסור דם (מצוה קמח), ובראש אחרי מות מצוה דכסוי הדם (מצוה קפז), בענין ההרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי. ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם. וכבר דברו חכמים הרבה באסור צער בעלי חיים בבבא מציעא (לב, א) ושבת (קכח, ב) אם הוא באסור דאוריתא, והעלו לפי הדומה שאסור דאוריתא הוא (עי' רמב''ם הל' רוצח פי''ג הי''ג).
(ד) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט, א) שחמשה דברים הם שמפסידין השחיטה אם ארע אחד מהן בשחיטה, ואלו הן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור. ענין השהיה הוא כגון אחר שהתחיל לשחט הושט וקדם שנשחט רבו פסק מלשחט, אם שהה בהפסקה זו כשעור שחיטה אחרת שחיטתו פסולה. פרוש כדי שחיטת העור והסימנים של בהמה אחרת כמותה, וכדי שחיטת בהמה דקה לעוף. ויש מחמירין, שאין השעור אלא כדי שחיטת רב הסימנים בבהמה ורב אחד בעוף, אבל השוחט בסכין רעה (דהינו קהה) אפילו הוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשרה, זולתי אם הוליך והביא אותו אחר ששחט בבהמה רב סימן אחד לבד, שאם באותו המעוט הנשאר ממנו הוליך והביא סכין רעה כשעור שהיה שחיטתו פסולה.
(ה) וענין הדרסה (רמב''ם שחיטה פ''ג הי''א) הוא מי שדרס הסכין בעת השחיטה כמו שחותכין הצנון, כלומד, שלא הוליך והביא הסכין בענין זה שחיטתו פסולה.
(ו) וענין חלדה הוא, שקבלנו, שבשעה ששוחטין, צריך לעמד הסכין מגלה, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם ל, ב) שאם הטמין הסכין תחת סימן האחד ושחט השני (שם הל' ט י), או אפילו טמן אותו תחת העור ושחט הסימנין, או אפילו תחת הצמר המסבך, או אפילו תחת מטלית דבוקה הרבה בצואר השחיטה פסולה. אבל אם אינה דבוקה הרבה אינה נפסלת בכך.
(ז) וענין הגרמה הוא שקבלנו, שאף על פי שהשחיטה הוא מן הצואר גבולים ידועים הם בצואר, שהשחיטה כשרה בהן, ולא למטה מאותו גבול ולא למעלה. וגבול מקום השחיטה בקנה, הוא משפוי כובע ולמטה (שם יט, א) עד ראש הכנפים הקטנים של ראה, לא עד עקרן של כנפים שמחברים בראה, אלא עד ראשן. ושעור זה, הוא, כל מקום מן הצואר שהבהמה פושטת אותו בשעה שהיא רועה כדרכה בלא אנס, ובושט (שם מד א) מניח למעלה כדי תפיסת יד, ולמטה, שעורו עד המקום שהושט משעיר, כלומר, שעומד שם פרצות פרצות כדמות הכרס, ופרוש תפיסת יד, יש אומרים (עי' רש''י ותוס' שם) שהוא כדי שלש אצבעות, ויש אומרים כדי שיתפס בשתי אצבעות משני צדי הצואר, וזהו שעור רחב אצבע. ושעור זה הוא בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו. ואמרו בגמרא (שם יט א), שמי שהתחיל לשחט במקום שחיטה בקנה, ושחט שליש ואחר כך הוציא הסכין ממקום השחיטה, דהינו למעלה משפוי כובע, וחתך בו שליש, ואחר כן חזר הסכין במקום השחיטה ושחט בו שליש שזו השחיטה, פסולה, דלעולם בעינן כדין זה של הגרמה, שיהא רב מיתת הבהמה בשחיטה, ובשעת יציאת החיות ממנה דהינו שליש אמצעי, שיהיה אז רבו בשחיטה, כל שהיא כן כשרה, בענין אחר פסולה. וענין זה של הגרמה, אינו נמצא כי אם בקנה ולמעלה סמוך לשפוי כובע, דאילו למטה סמוך לכנפי ראה נקובתה שם במשהו ולא שיך בה דין הגרים שליש כלל. וכן בושט בין למעלה בין למטה נקובתו במשהו ולא שיך ביה דין הגרים שליש כלל.
(ח) כל (רמב''ם שחיטה פ''ד ה''א) מי שאינו בקי בארבעה דברים אלה שהן פוסלין השחיטה אינו רשאי לשחט, ואם שחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו אם אחר ששחט שאלו אותו אם נזהר בהן ואמר הן הן, אין ממש בדבריו, דמכיון שלא ידע אותן מתחלה, שמא פשע בהן ואינו זכור כלל.
(ט) ומלבד ארבעה דברים אלו שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חיבונו חכמים עוד לדעת דבר חמישי, ואף על פי שאינו מהלכות שחיטה, מפני שענין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבילה בדבר, ואם לא ידע אותו השוחט יאכיל נבילות לכל, ולפיכך אמרו גם כן בזה, כל טבח שאינו יודע אותו אסור לאכל משחיטתו, והוא האסור הנקרא עקור, וענינו הוא שנעקרו הקנה והושט שניהם או אחד מהם ממקום חבורן שהן מחברין בלחי ובבשר שעליו ונעקרו משם לגמרי, או אפילו לא נעקרו לגמרי אלא שנדלדלו רבם הרי זו אסורה. והוא דאיפרוק אפרוקי (חולין מד, א), כלומר, כשאנו אוסרין אותה כשנדלדלו רבן, כלומר, שיהיה הדלדול כאן וכאן, דכל שהוא כענין זה אפילו מה שמחבר מהן אינו חבור יפה, והרי הן נחשבים כעקורים לגמרי, אבל אם נדלדל הסימן בצד אחד, כלומר, שנפסק ונעקר מן הלחי במקום אחד לבד, אפילו נעקר ממנו רבו, כיון שהעקור אינו אלא במקום אחד, אף על פי שהוא ברב הסימן ולא נשאר ממנו אלא המעוט מחבר חבור קים אותו מעוט מציל, וכשרה, וכל שכן שנכשיר אותו היכן שהסימן כלו מחבר אל הבשר שבלחי, ואף על פי שנגמם הלחי ונטל לגמרי ממקום חבורו בראש חבור הבשר עם הסימן מציל, נמצא, שהעקור אוסר, הוא כשנעקרו הסימנים בהרבה מקומות הנה והנה ברבן, אבל בכל ענין, במקום אחד אין אסור העקור אוסר. ועקור זה שאמרנו, אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה, שסימנין עקורים אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורים ולפיכך, השוחט בסימנין עקורים הרי הוא כאלו לא שחט וכאלו שמתה הבהמה מאליה שהיא נבלה. ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קדם ששחט האחר אין השחיטה מתירה אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה. אלו חמשה הלכות שזכרתי, שהן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור, צריך כל אחד מישראל לידע אותם להיות בקי בהן קדם שישחט, וכל שאינו בקי בהם ושחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו נשאל אחרי כן ואמר ברי לי ששחטתי כראוי אין שומעין לו כלל.
(י) וגם כן צריך לדעת (רמב''ם שחיטה פ''א הכ''ג) כל הרוצה לשחט, ענין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדק אותו עם הצפרן ועם הבשר ובשלש רוחותיה של סכין, ואם נרגיש בו פגימה אפילו כל שהיא השחיטה אסורה. ומתר לשחט בכל דבר שחותך יפה ואין בו פגימה כלל, ואם נמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה, נאמר שבעור נפגמה, והסימנין נשחטו בסכין פגום, וזה נאמר היכא שלא נשברו עצמות באותו סכין אחר שחיטה, כלומר, שלא נגע הסכין בדבר שאפשר לו שיפגם בו, אבל אם ידענו בודאי שנגע בסכין אחר שחיטה בדבר שאפשר לו להפגם בו תלינן פגימתו באותו דבר, וכל זמן שיסתפק לנו אם נגע בדבר הפוגם אותו אם לאו תלינן בעור, זהו הנראה יפה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בענין זה בריש פרק קמא דחלין (שם י, א). ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ג, ב) שכל המצוי אצל שחיטה מחזיקין אותו שהוא ממחה, ואפילו הוא בפנינו אין אנו צריכין לבדקו, דסמכינן אחזקתיה. ומן המפרשים שאמרו, שאם ישנו לפנינו בודקין אותו. ויתר פרטי המצוה, מבארים במסכת חלין בשני פרקים ראשונים [י''ד מסי' א' עד כח].
(יא) ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאף הנקבות מזהרות שלא לאכל מבהמה חיה ועוף אלא אחר שחיטה הראויה, ורשות יש להן לשחט ושחיטתן כשרה לכל אדם, אם יודעות הלכות שחיטה ובקיאות בהן. ואפילו שחיטת הקטנים, אמרו חכמים (ריש חולין) שכשרה כל זמן שאדם גדול ובקי בהלכות שחיטה רואה אותן שוחטין כראוי, אבל הזהירונו חכמים (שם יב, א) שלא נמסר להם לשחט לכתחלה, לפי שהם מועדים לקלקל מפני מעוט דעתם, וימצא הפסד בדבר.
(יב) והעובר על זה ולא נזהר מלאכל בשר בהמה חיה או עוף שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או שנשחטה גם כן בסכין שאינו בדוק בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תאכלו כל נבלה, ולוקה באכילת כזית מהן, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תעב). וכן אמרו זכרונם לברכה בפרק שני דחלין (לב, א) כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. כלומר כל זמן שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה, דהינו הסימנין, כגון שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או ששחטן בסכין שאינו בדוק הרי זו נקראת נבלה. וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל הרי זו טריפה, כלומר, אם לא ארע שום פסול בענין השחיטה, בבדיקת הסכין, ובסימנין, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל, כגון שנטרפה באחד משמנה עשרה טרפיות הידועים שזכרתי למעלה (מצוה עג) הרי זו נקראת טרפה, כלומר, ולוקין על זו משום טרפה. ואף על פי שבשניהם מלקות אכא. נפקא לן מניה לענין התראה. וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, אין הענין שעקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חלי או באיזה ענין שתמות אבל בעל המשנה בא ללמד, שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה היא חשובה.
(3) I have already about the prohibition of blood .... And I say from the angle of the simple understanding that the commandment of slaughter is also from the same reason. Since it is well-known that the body's blood comes out of the neck more than from other places of the body, hence we were commanded to slaughter from there before we eat it. As [in this way] all of its blood will come out from there, and we will 'not eat the soul with the flesh.' And we can also say as a reason for slaughter from the neck with a checked knife, [that it is] in order that we not cause too much pain to living beings. As the Torah [only] permitted man - due to his status - to derive nourishment from them for all of his needs, but not to cause them pain for no reason. And the Sages have already spoken much about the prohibition of pain to living beings