Sukkot and Homelessness

Beginning the night of October 2nd, religious Jews celebrate the festival of Sukkot. One of the central practices of the holiday is eating (and, for some, sleeping) in huts called Sukkot.

The Hebrew Bible hints at the reason for the commandment to sit in the Sukkah:

ויקרא כ״ג:מ״ב-מ״ג

(מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃(מג) לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יהוה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

Leviticus 23:42-43

(42) You shall live in booths seven days; all citizens in Israel shall live in booths,(43) in order that future generations may know that I made the Israelite people live in booths when I brought them out of the land of Egypt, I the LORD your God.

In the Talmud, the Jewish book of legal discussion, two rabbis debate exactly what the verse means:

סוכה י״א ב:ס״ג-ס״ה

דתניא(ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי ר' אליעזרר"ע אומר סוכות ממש עשו להם

Sukkah 11b:15

For it has been taught:"For I made the children of Israel to dwell in booths [sukkot]" (Leviticus 23:43): These were clouds of glory, the words of R. Eliezer. R. Akiva says: They made for themselves real sukkot.

According to one sage, the Israelites built actual huts for themselves, and sitting in these huts commemorates them. According to the other, God actually shielded the Israelites with Clouds of Glory. These were special clouds tangibly manifesting the Divine Presence protecting the camp. The huts that religious Jews sit are really symbols of God's protection.

According to both explanations, the Sukkah serves to remind us of our ultimate vulnerability and need for protection. from the elements. In other words, spending time in ramshackle huts should remind those those of us who have homes of our privilege.

The Medieval Jewish Philosopher Moses Maimonides points out that sitting in sukkot serves to remind us of the sufferings of our past and use them as an opportunity to thank God.

מורה נבוכים, חלק ג' מ״ג:ו׳

ושני המועדים האלה - רצוני לומר סוכות ופסח - מלמדים דעות ומדות. אמנם הדעת ב'פסח' - הזכרת 'אותות מצרים' והתמדתה לדורות; אמנם הדעת ב'סוכות' - להתמיד זכר 'אותות המדבר' לדורות. אמנם המדות הם - שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה בעבור שירבה להודות לאלוה ושילמד מדת ענוה ושפלות ויאכל 'מצה ומרור' ב'פסח' - לזכור מה שארע לנו; וכן יצא מן הבתים לשכון בסוכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות - לזכור שכן היה עניננו בתחילה "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'". ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד האלוה וביעודיו לאבותינו בעבור שהיו אנשים שלמים בדעותם ומדותם - רצוני לומר "אברהם יצחק ויעקב - שזה גם כן הוא ממה שהתורה תלויה עליו - רצוני לומר שכל טוב שהיטיב האלוה לנו וייטיב - אמנם הוא 'בזכות אבות' מפני ש"שמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט": אבל צאתנו מ'סוכות' למועד שני - רצוני לומר 'שמיני עצרת' - הוא להשלים בו מן השמחות מה שאי אפשר לעשותו ב'סוכות' אלא בבתים הרחבים ובבנינים: אמנם 'ארבעת מינים שבלולב' כבר זכרו 'ז"ל' בו קצת סיבה על צד ה'דרשות' שדרכם ידוע למי שהבין דבריהם; וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר לא שהדבר ההוא הוא ענין הפסוק ההוא. ונחלקו בני אדם ב'דרשות' לשני חלקים החלק האחד ידמה שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא והחלק השני יבזה אותם ויחשבם לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הפסוק; והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת ה'דרשות' לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם ענין הפסוק שמשפט ה'דרשות' כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינה אחת משני הכתות שהם על צד מליצות השיר אשר לא יסופק ענינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא והיו עושים אותו הכל כמה שיעשו המשוררים מזמורי השיר. אמרו 'רז"ל' "תני בר קפרא 'ויתד תהיה לך על אזנך' - אל תקרא 'אזנך' אלא 'אזנך' - מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו". ואני תמה אם זה ה'תנא' אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפרוש זה הפסוק ושזאת היא כונת זאת ה'מצוה' ושה'יתד' הוא האצבע ו'אזנך' הוא האזנים? איני חושב שאחד ממי ששכלם שלם יחשב זה - אבל היא מליצת שיר נאה מאד הזהיר בה על מידה טובה והיא כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשמעו; וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר ב'דרשות' 'אל תקרי כך אלא כך' - זהו ענינו. - וכבר יצאתי מן הכונה אלא שהיא - תועלת יצטרך אליה כל בעל שכל מאנשי התורה והרבנים. - ואשוב אל סדר דברינו: והנראה לי ב'ארבעת מינין שבלולב' שהם - שמחה בצאתם מן ה'מדבר' אשר היה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות" אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפרות והטוב שבריחו והיפה שבעלים והטוב שבעשבים גם כן - רצוני לומר 'ערבי נחל'. ואלו ה'ארבעת מינין' הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה האחד מהם - רוב מציאותם ב'ארץ ישראל' בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם; והענין השני - טוב מראם ורעננותם - ויש מהם טובים בריחם 'אתרוג והדס' אבל 'לולב וערבה' אין להם ריח לא טוב ולא רע; והענין השלישי - עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים. - מה שאי אפשר זה באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם:

Guide for the Perplexed, Part 3 43:6

The Feast of Tabernacles reminds us of the miracles wrought in the wilderness. The moral lessons derived from these feasts is this: man ought to remember his [days of suffering] in his days of prosperity. He win thereby be induced to thank God repeatedly, to lead a modest and humble life. We eat, therefore, unleavened bread and bitter herbs on Passover in memory of what has happened unto us, and leave [on Succoth] our houses in order to dwell in tabernacles, as inhabitants of deserts do that are in want of comfort. We shall thereby remember that this has once been our condition.

At the same time, we also use this reminder of our experiences to ensure that others have homes too. Having wandered in the wilderness protected by only a hut or God teaches us that we should do what we can to ensure that everyone is protected by a home.