(יב) וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְמִדָּה גַסָּה, מְלֹא תַרְוָד רָקָב, כִּמְלֹא תַרְוָד גָּדוֹל שֶׁל רוֹפְאִים. וּגְרִיס נְגָעִים, כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי. הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַּרְעִינָתָהּ. וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, שִׁעוּרָן כְּפִיקָה גְדוֹלָה שֶׁלָּהֶן. וּמָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, זֶה הוּא אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן בָּטִיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יֶשְׁנוֹ כְרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם. וְשֶׁנַּעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, שֶׁהוּא כְפֻנְדְּיוֹן הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע הַנֵּירוֹנִית, וְכִמְלֹא נֶקֶב שֶׁבָּעֹל:
(יג) כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הָעוֹשֶׂה כֵלִים מִן הַגָּדֵל בַּיָּם וְחִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, טָמֵא:
(12) And sometimes they stated a large measure:A ladleful of corpse mould refers to the big ladle of physicians; The split bean in the case of skin disease refers to the Cilician kind; One who eats on Yom Kippur a quantity of the bulk of a large date, refers to the size of the date and its pit; In the case of skins of wine and oil [the holes] must be as big as their large stopper; In the case of a light hole that was not made by man's hands the prescribed size of which is that of a large fist, the reference is to the fist of Ben Batiah Rabbi Yose said: and it is as big as a large human head. And in the case of one made by human hands the prescribed size is that of the large drill in the Temple chamber which is the size of the Italian pondium or the Neronian sela or like the hole in a yoke.
(13) All that live in the sea are clean, except the sea-dog because it seeks refuge on dry land, the words of Rabbi Akiba. If one made vessels from what grows in the sea and joined to them anything that grows on land, even if only a thread or a cord, if it is susceptible to uncleanness, they are unclean.
(א) קְדֵרָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁנּתִבַּשֵּׁל בָּהּ בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ בְּשַׂר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאִם בִּשֵּׁל בָּהּ מִין בָּשָׂר הַתַּבְשִׁיל אָסוּר. בִּשֵּׁל בָּהּ מִין אַחֵר בְּנוֹתֵן טַעַם:
(ב) וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵרָה בַּת יוֹמָהּ בִּלְבַד הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא נִפְגַּם הַשֻּׁמָּן שֶׁנִּבְלָע בַּקְּדֵרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין כְּלֵי חֶרֶס יְשָׁנִים מִן הָעַכּוּ''ם שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בְּחַמִּין כְּגוֹן קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שׁוֹעִין בַּאֲבָר. וְאִם לָקַח וּבִשֵּׁל בָּהֶן מִיּוֹם שֵׁנִי וָהָלְאָה הַתַּבְשִׁיל מֻתָּר:
(ג) הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ סְעֻדָּה מִן הָעַכּוּ''ם מִכְּלֵי מַתָּכוֹת וּכְלֵי זְכוּכִית. דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל עִקָּר מַטְבִּילָן בְּמֵי מִקְוֶה וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִין לֶאֱכל בָּהֶן וְלִשְׁתּוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת מְדִיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן יוֹרוֹת וְקֻמְקְמוֹסִין וּמְחַמְּמֵי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן שִׁפּוּדִין וְאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן בָּאוּר עַד שֶׁתִּנְשַׁר קְלִפָּתָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין:
(ד) כֵּיצַד מַגְעִילָן. נוֹתֵן יוֹרָה קְטַנָּה לְתוֹךְ יוֹרָה גְּדוֹלָה וּמְמַלֵּא עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁיָּצוּפוּ עַל הַקְּטַנָּה וּמַרְתִּיחָהּ יָפֶה יָפֶה. וְאִם הָיְתָה יוֹרָה גְּדוֹלָה מַקִּיף עַל שְׂפָתָהּ בָּצֵק אוֹ טִיט וּמְמַלֵּא מַיִם עַד שֶׁיָּצוּפוּ הַמַּיִם עַל שְׂפָתָהּ וּמַרְתִּיחַ. וְכֻלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא הִרְתִּיחַ אוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵדִיחַ וְעַד שֶׁלֹּא הִלְבִּין וְעַד שֶׁלֹּא הִטְבִּיל מֻתָּר. שֶׁכָּל הַשֻּׁמָּן שֶׁבָּהֶן נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ה) טְבִילָה זוֹ שֶׁמַּטְבִּילִין כְּלֵי הַסְּעֻדָּה הַנִּלְקָחִים מִן הָעַכּוּ''ם וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵינָן לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְרֶמֶז לָהּ (במדבר לא כג) "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטָהֳרָתָן מִידֵי גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם לֹא מִידֵי טֻמְאָה. שֶׁאֵין לְךָ טֻמְאָה עוֹלָה עַל יְדֵי הָאֵשׁ וְכָל הַטְּמֵאִים בִּטְבִילָה עוֹלִין מִטֻּמְאָתָן. וְטֻמְאַת מֵת בְּהַזָּאָה וּטְבִילָה וְאֵין שָׁם אֵשׁ כְּלָל. אֶלָּא לְעִנְיַן גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם. וְכֵיוָן שֶׁכָּתוּב וְטָהֵר אָמְרוּ חֲכָמִים הוֹסֵיף לוֹ טָהֳרָה אַחַר עֲבִירָתוֹ בָּאֵשׁ לְהַתִּירוֹ מִגִּעוּלֵי עַכּוּ''ם:
(ו) לֹא חִיְּבוּ בִּטְבִילָה זוֹ אֶלָּא כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁל סְעֻדָּה הַנִּלְקָחִין מִן הָעַכּוּ''ם. אֲבָל הַשּׁוֹאֵל מִן הָעַכּוּ''ם. אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן הָעַכּוּ''ם אֶצְלוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת. מֵדִיחַ אוֹ מַרְתִּיחַ אוֹ מְלַבֵּן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. וְכֵן אִם לָקַח כְּלֵי עֵץ אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים מֵדִיחַ אוֹ מַרְתִּיחַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. וְכֵן כְּלֵי חָרָשִׁים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. אֲבָל הַשּׁוֹעִין בַּאֲבָר הֲרֵי הֵן כִּכְלֵי מַתָּכוֹת וּצְרִיכִין טְבִילָה:
(ז) הַלּוֹקֵחַ סַכִּין מִן הָעַכּוּ''ם מְלַבְּנָהּ בָּאֵשׁ אוֹ מַשְׁחִיזָהּ בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהּ. וְאִם הָיְתָה סַכִּין יָפָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּגִימוֹת דַּי לוֹ אִם נְעָצָהּ בְּקַרְקַע קָשָׁה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאוֹכֵל בָּהּ צוֹנֵן. וְאִם הָיוּ בָּהּ פְּגִימוֹת אוֹ שֶׁהָיְתָה יָפָה וְרָצָה לֶאֱכל בָּהּ חַמִּין אוֹ לִשְׁחֹט בָּהּ מְלַבְּנָהּ אוֹ מַשְׁחִיזָהּ כֻּלָּהּ. שָׁחַט בָּהּ קֹדֶם שֶׁיְּטַהֲרֶנָּה מֵדִיחַ מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה. וְאִם קִלֵּף הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
(ח) סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ טְרֵפָה לֹא יִשְׁחֹט בָּהּ עַד שֶׁיְּדִיחָהּ אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן אוֹ מְקַנְּחָהּ בִּבְלָיוֹת שֶׁל בְּגָדִים:
(ט) וְיֵשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים אָסְרוּ אוֹתָן חֲכָמִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְאִסּוּרָן עִקָּר מִן הַתּוֹרָה גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן כְּדֵי לְהִתְרַחֵק מִן הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל וְיָבוֹאוּ לִידֵי חַתְנוּת. וְאֵלּוּ הֵן. אָסְרוּ לִשְׁתּוֹת עִמָּהֶן וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְיֵין נֶסֶךְ. וְאָסְרוּ לֶאֱכל פִּתָּן אוֹ בִּשּׁוּלֵיהֶן וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְגִעוּלֵיהֶן:
(י) כֵּיצַד. לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם בִּמְסִבָּה שֶׁל עַכּוּ''ם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסָר. אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה מִכֵּלָיו לְבַדּוֹ. וְאִם הָיָה רֹב הַמְּסִבָּה יִשְׂרָאֵל מֻתָּר. וְאֵין שׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁלָּהֶן שֶׁעוֹשִׂין מִן הַתְּמָרִים וְהַתְּאֵנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּמְקוֹם מְכִירָתוֹ. אֲבָל אִם הֵבִיא הַשֵּׁכָר לְבֵיתוֹ וְשָׁתָהוּ שָׁם מֻתָּר שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְעֹד אֶצְלוֹ:
(יא) יֵין תַּפּוּחִים וְיֵין רִמּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן בְּכָל מָקוֹם. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ עָלָיו. יֵין צִמּוּקִים הֲרֵי הוּא כְּיַיִן וּמִתְנַסֵּךְ:
(יב) אַף עַל פִּי שֶׁאָסְרוּ פַּת עַכּוּ''ם. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמְּקִלִּין בַּדָּבָר וְלוֹקְחִין פַּת הַנַּחְתּוֹם הָעַכּוּ''ם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם נַחְתּוֹם יִשְׂרָאֵל וּבַשָּׂדֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁעַת הַדְּחָק. אֲבָל פַּת בַּעֲלֵי בָּתִּים אֵין שָׁם מִי שֶׁמּוֹרֶה בָּהּ לְהָקֵל שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת וְאִם יֹאכַל פַּת בַּעֲלֵי בָּתִּים יָבוֹא לִסְעֹד אֶצְלָן:
(יג) הִדְלִיק הָעַכּוּ''ם אֶת הַתַּנּוּר וְאָפָה בּוֹ יִשְׂרָאֵל. אוֹ שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל וְאָפָה עַכּוּ''ם. אוֹ שֶׁהִדְלִיק הָעַכּוּ''ם וְאָפָה הָעַכּוּ''ם וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנִעֵר הָאֵשׁ מְעַט אוֹ כְּבָשׁוֹ לָאֵשׁ הוֹאִיל וְנִשְׁתַּתֵּף בִּמְלֶאכֶת הַפַּת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וַאֲפִלּוּ לֹא זָרַק אֶלָּא עֵץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הִתִּיר כָּל הַפַּת שֶׁבּוֹ. שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא לִהְיוֹת הֶכֵּר שֶׁהַפַּת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרָה:
(יד) עַכּוּ''ם שֶׁבִּשֵּׁל לָנוּ יַיִן אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ אוֹ פְּרִישִׁין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ (מִכָּל) דָּבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי. כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָג תָּפֵל וּבֵיצָה וִירָקוֹת. אִם בִּשְּׁלָן הָעַכּוּ''ם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ בְּבִשּׁוּלָן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם:
(טו) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁהוּא עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכל בּוֹ אֶת הַפַּת. כְּגוֹן בָּשָׂר וּבֵיצִים וְדָגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכל בּוֹ אֶת הַפַּת כְּגוֹן תֻּרְמוֹסִין שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן עַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיִּין הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת שֶׁלֹּא יְזַמְּנוֹ הָעַכּוּ''ם אֶצְלוֹ בַּסְּעֻדָּה. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכל בּוֹ אֶת הַפַּת אֵין אָדָם מְזַמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ עָלָיו:
(טז) וְדָגִים קְטַנִּים שֶׁמְּלָחָן יִשְׂרָאֵל אוֹ עַכּוּ''ם הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ מִקְצָת בִּשּׁוּל. וְאִם צְלָאָן עַכּוּ''ם אַחַר כֵּן מֻתָּרִין. וְכָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ יִשְׂרָאֵל מְעַט בִּשּׁוּלוֹ בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף מֻתָּר. לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ הָעַכּוּ''ם בָּשָׂר אוֹ קְדֵרָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל בַּבָּשָׂר וְהֵגִיס בַּקְּדֵרָה אוֹ שֶׁהִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הָעַכּוּ''ם הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
(יז) דָּג שֶׁמְּלָחוֹ עַכּוּ''ם וּפֵרוֹת שֶׁעִשְּׁנָן עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ בִּגְזֵרָה זוֹ וְהַמְעֵשָּׁן אֵינוֹ כִּמְבֻשָּׁל. וְכֵן קְלָיוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם מֻתָּרִין וְלֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁאֵין אָדָם מְזַמֵּן חֲבֵרוֹ עַל הַקְּלָיוֹת:
(יח) פּוֹלִין וַאֲפוּנִין וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתָן הָעַכּוּ''ם וּמוֹכְרִין אוֹתָן אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלִין עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים מִשּׁוּם פַּרְפֶּרֶת. וּמִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם בְּכָל מָקוֹם שֶׁמָּא יְבַשְּׁלוּ אוֹתָן עִם הַבָּשָׂר אוֹ בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ בָּשָׂר. וְכֵן הַסֻּפְגָּנִין שֶׁקּוֹלִין אוֹתָן הָעַכּוּ''ם בְּשֶׁמֶן אֲסוּרִין אַף מִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם:
(יט) עַכּוּ''ם שֶׁבִּשֵּׁל וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְבִשּׁוּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. עַכּוּ''ם שֶׁהִצִּית אוּר בַּאֲגַם כְּדֵי לְהַעֲבִיר הֶחָצִיר וְנִתְבַּשְּׁלוּ בָּהּ חֲגָבִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֵן עוֹלִין עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים מִשּׁוּם פַּרְפֶּרֶת. וְכֵן אִם חָרַךְ הָרֹאשׁ לְהַעֲבִיר הַשֵּׂעָר מֻתָּר לֶאֱכל מִן הַדִּלְדּוּלִין וּמִן רֹאשׁ אָזְנַיִם שֶׁנִּצְּלוּ בִּשְׁעַת חֲרִיכָה:
(כ) תְּמָרִים שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן עַכּוּ''ם אִם הָיוּ מְתוּקִין מִתְּחִלָּתָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ מָרִין וּמְתַקְּנִין הַבִּשּׁוּל הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. הָיוּ בֵּינוֹנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין:
(כא) קָלִי שֶׁל עֲדָשִׁים שֶׁלָּשׁוֹ בֵּין בְּמַיִם בֵּין בְּחֹמֶץ הֲרֵי זֶה אָסוּר. אֲבָל קָלִי שֶׁל חִטִּים וּשְׂעוֹרִים שֶׁלָּשִׁין אוֹתָן בְּמַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
(כב) שֶׁמֶן שֶׁל עַכּוּ''ם מֻתָּר. וּמִי שֶׁאוֹסְרוֹ הֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּחֵטְא גָּדוֹל. מִפְּנֵי שֶׁמַּמְרֶה עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁהִתִּירוּהוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל הַשֶּׁמֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵינוֹ נֶאֱסָר לֹא מִפְּנֵי בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי. וְלֹא מִפְּנֵי גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁהַבָּשָׂר פּוֹגֵם אֶת הַשֶּׁמֶן וּמַסְרִיחוֹ:
(כג) וְכֵן דְּבַשׁ שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל וְעָשׂוּ מִמֶּנּוּ מִינֵי מְתִיקָה מֻתָּר מִטַּעַם זֶה:
(כד) כּוֹסְפָן שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁהוּחַמּוּ חַמִּין בֵּין בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה בֵּין בְּיוֹרָה קְטַנָּה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא. וְכֵן כְּבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן חֹמֶץ אוֹ יַיִן אוֹ זֵיתִים הַכְּבוּשִׁין וַחֲגָבִים הַכְּבוּשִׁין שֶׁבָּאִין מִן הָאוֹצָר מֻתָּרִין. אֲבָל חֲגָבִים וּכְבָשִׁים שֶׁמְּזַלְּפִין עֲלֵיהֶן יַיִן אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הָיוּ מְזַלְּפִין עֲלֵיהֶן חֹמֶץ וַאֲפִלּוּ חֹמֶץ שֵׁכָר אֲסוּרִין:
(כה) וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ חֹמֶץ שֵׁכָר שֶׁל עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁלִיכִין לְתוֹכוֹ שִׁמְרֵי יַיִן. לְפִיכָךְ הַנִּלְקָח מִן הָאוֹצָר מֻתָּר:
(כו) הַמּוּרְיָס בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן אָסוּר. וְאִם הָיָה הַיַּיִן יָקָר מִן הַמּוּרְיָס מֻתָּר. וְכָזֶה מוֹרִין בְּכָל דָּבָר שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֵרְבוּ בּוֹ הָעַכּוּ''ם דָּבָר אָסוּר. שֶׁאֵין אָדָם מְעָרֵב דָּבָר הַיָּקָר בְּזוֹל שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד. אֲבָל מְעָרֵב הַזּוֹל בְּיָקָר כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר:
(כז) קָטָן שֶׁאָכַל אֶחָד מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. אוֹ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ. אֲבָל לְהַאֲכִילוֹ בְּיָדַיִם אָסוּר וַאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּמוֹעֵד וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת:
(כח) אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁ אֶת הַקָּטָן. מִצְוָה עַל אָבִיו לִגְעֹר בּוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" וְגוֹ':
(כט) אָסְרוּ חֲכָמִים מַאֲכָלוֹת וּמַשְׁקִין שֶׁנֶּפֶשׁ רֹב בְּנֵי אָדָם קִהָה מֵהֶן כְּגוֹן מַאֲכָלוֹת וּמַשְׁקִין שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן קִיא אוֹ צוֹאָה וְלֵחָה סְרוּחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת בְּכֵלִים הַצּוֹאִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאוֹנֶנֶת מֵהֶם. כְּגוֹן כְּלֵי בֵּית הַכִּסֵּא וּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁל סַפָּרִין שֶׁגּוֹרְעִין בָּהֶם אֶת הַדָּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
(ל) וְכֵן אָסְרוּ לֶאֱכל בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת מְזֹהָמוֹת. וְעַל גַּבֵּי כֵּלִים מְלֻכְלָכִים. שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל (ויקרא יא מג) "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". וְהָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(לא) וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּשְׁהֶה אֶת נְקָבָיו כְּלָל בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. וְכָל הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְשַׁקֵּץ נַפְשׁוֹ. יֶתֶר עַל חֳלָאִים רָעִים שֶׁיָּבִיא עַל עַצְמוֹ וְיִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. אֶלָּא רָאוּי לוֹ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם וְלֹא יְשַׁקֵּץ נַפְשׁוֹ:
(לב) וְכָל הַנִּזְהָר בִּדְבָרִים אֵלּוּ מֵבִיא קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה יְתֵרָה לְנַפְשׁוֹ. וּמְמָרֵק נַפְשׁוֹ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מד) "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי":
(1) Geräte von Nichtjuden und ihr Kochen, Brot, Erziehung, Ekel
In einem Lehmtopfe, worin Fleisch von gefallenen, kriechenden, oder krabbelnden Tieren gekocht wurde, darf man an demselben Tage nicht mehr Schlachtfleisch kochen; wurde dennoch eine Fleischgattung dann gekocht, so ist die Speise verboten, ist aber etwas Anderes darin gekocht worden, so tritt das Verhältnis der Geschmacksveränderung wieder ein.
(2) Die Schrift hat in einem solchen Topfe nur an demselben Tage zu kochen verboten, weil das vom Topfe eingesogene Fett in dieser Zeit noch nicht verdorben sein kann; laut Vorschrift der Rabbinen aber darf man niemals mehr in einem solchen Topfe kochen. Daher ist es auch verboten, alte Lehmgeschirre von Götzendienern zu kaufen, wenn sie zu warmen Speisen gebraucht worden, wie z. B. Töpfe und Schüsseln, selbst dann nicht, wenn sie von innen verzinnt waren; hat man aber bereits solche Geschirre gekauft und in denselben Tages darauf, nachdem sie zu unerlaubten Speisen gebraucht worden, und weiterhin, gekocht, so ist die Speise erlaubt.
(3) Wenn Jemand von einem Götzendiener eiserne Essgeschirre und Glassachen, die noch gar nicht benutzt worden waren, kauft, so hat er selbige im Tauchbade unterzutauchen, sodass es erlaubt ist, aus denselben zu essen und zu trinken. Sind es solche Geschirre, die man schon zu kalten Sachen benutzte, wie z. B. Becher, Gläser oder Krüge, so hat man sie auszuspülen und dann unterzutauchen, sodass sie erlaubt bleiben. Sind es Geschirre die zum Sieden von Wasser benutzt wurden, wie z. B. Kessel, Becken und andere Gefäße zum Wasserwärmen, so reinige man sie zuerst mit kochendem Wasser, und tauche sie unter, sodass sie erlaubt sind.
(4) Wie geschieht das Reinigen durch kochendes Wasser? Man lege das kleine Gefäß in ein größeres, fülle dieses ganz mit Wasser, so dass auch das kleine ganz dadurch bedeckt werde, und lasse es so lange sieden, bis das Wasser gut durchkocht. War das Gefäß aber ein großes, so umklebe man den Rand desselben mit Teig oder Lehm und fülle es so mit Wasser, dass dieses auch den beklebten Rand übersteige, worauf man das Wasser zum Sieden bringe. In allen diesen Fällen ist jedoch, wenn man in solchen Geschirren Etwas kocht, bevor man sie durch kochendes oder kaltes Wasser gereinigt, ausgeglüht oder untergetaucht, die Speise dennoch erlaubt, weil das etwaige diesen Geschirren noch anklebende Fett nur eine unangenehme Geschmacksveränderung hervorbringen könnte, wie dieses bereits erklärt worden.
(5) Das Untertauchen, welches bei von Götzendienern gekauften Geschirren erforderlich ist, um sie zum Gebrauche beim Essen und Trinken erlaubt zu machen, ist nicht wegen Reinheit oder Unreinheit, sondern bloß laut Vorschrift der Rabbinen verordnet, worauf aber auch schon die Schrift einen Wink gegeben. Es heißt nämlich (Num. 31:24): »Jeden Gegenstand der ins Feuer kommt, sollt ihr durchs Feuer führen, damit er rein werde.« Durch die Tradition ist uns nun überkommen, dass es sich an dieser Stelle nur um die Reinigung von götzendienstlichem Gebrauch, nicht aber um eine Reinigung von der Entweihung handle, da es gar keinen Fall von Entweihung gibt, der durchs Feuer aufgehoben werden könnte, sondern alles Entweihte durch das Untertauchen im Wasser von der Entweihung gereinigt wird, und sogar die Entweihung bei einem Todesfall auch durch bloße Besprengen mit Wasser und Untertauchen aufgehoben wird. Die Anwendung von Feuer aber findet nur bei. Reinigung vom götzendienstlichen Gebrauche statt, und da es nun dort heißt: »und er werde rein«, so schlossen die Weisen daraus, dass man den Gegenstand, nach dessen Durchführung durchs Feuer, behufs seiner Reinigung vom götzendienstlichen Gebrauche, noch einer Reinigung zu unterziehen habe.
(6) Dieser Untertauchung find nur solche metallene Speisegeschirre unterworfen, die von einem Götzendiener gekauft worden; borgt aber Jemand von einem Götzendiener ein Geschirr, oder nimmt er es als Pfand, von ihm, so ist die Untertauchung nicht nötig und ein bloßes Abspülen, Durchsieden oder Durchglühen genügt. Ebenso hat man, wenn man hölzerne oder steinerne Gefäße kauft, sie nur auszuspülen und durchzusieden, und nicht unterzutauchen nötig. — Ganz neue Geschirre bedürfen auch keiner Untertauchung; Geschirre aber, die ausgezinnt sind, gleichen den metallenen und müssen untergetaucht werden.
(7) Wenn Jemand von einem Götzendiener ein Messer kauft, so muss er es in Feuer durchglühen, oder am Schleifstein abziehen. Ist das Messer ein gutes, ohne Scharten, so ist es, um kalte Speisen damit schneiden zu dürfen, hinreichend, wenn man es zehnmal in harte Erde steckt; ist das Messer aber schartig, oder will man mit demselben, sei es auch ohne Scharten, warme Speisen schneiden, oder gar ein Tier schlachten, so muss man es erst durchglühen oder ganz abschleifen. Schlachtete man aber mit dem Messer, bevor es gereinigt worden, so muss man die Stelle des Einschnittes abspülen; noch lobenswerter ist es, wenn man diese Stelle wegschneidet.
(8) Ein Messer, mit welchem man ein als zerrissen geltendes Tier geschlachtet, darf zu einer erlaubten Schlachtung nicht eher gebraucht werden, als bis es wenigstens mit kaltem Wasser abgespült, oder mit einem Lappen abgewischt worden.
(9) Außerdem gibt es noch Mehreres, was die Gelehrten verboten und zwar nicht auf Grund einer Vorschrift der Tora, sondern aus Besorgnis, die Israeliten könnten sich mit den Götzendienern vermengen und auf diese Weise sich mit ihnen verschwägern; sie sollen sich aber von diesen fernhalten; es ist nämlich untersagt, mit den Götzendienern zusammen Wein zu trinken, wenn auch dabei keine Besorgnis wegen Libationswein stattfindet; gleichfalls ist ss verboten, Brot und gekochte Speisen der Götzendiener zu essen, selbst wenn nicht zu besorgen stände, dass selbige durch verbotene Gegenstände verunreinigt worden sind.
(10) So z. B. darf man in einer Gesellschaft von Götzendienern selbst nicht gekochten Wein trinken, der doch sonst nicht verboten ist, ja nicht einmal Wein aus eigenen Geschirren darf man mit ihnen trinken; sind aber die meisten Mitglieder der Gesellschaft Israeliten, so ist es erlaubt; auch darf man nicht Bier trinken, das Götzendiener aus Feigen, Datteln und dergl. bereiten; dies ist aber nur da verboten, wo die Heiden dasselbe verkaufen, bringt man es hingegen nach Hause und trinkt es da, so ist es erlaubt, weil der Hauptgrund des Verbotes darin besteht, dass der Israelit nicht zusammen mit dem Götzendiener speise.
(11) Wein aus Äpfeln, Granaten und dergl., ist überall zu trinken erlaubt, denn auf einen Gegenstand, der nicht alltäglich: ist, hat man die Verbotsbestimmung nicht ausgedehnt. Rosinenwein ist wie gewöhnlicher Wein zu betrachten, der auch als Libationswein gebraucht wird.
(12) Obgleich das Brot von Götzendienern verboten ist, so gibt es doch Orte, wo man es nicht so strenge damit nimmt, so dass man Bäcker-Brot von Götzendienern kauft, wenn in der Stadt kein jüdischer Bäcker da ist; außerhalb der Stadt ist es sogar ohne weiteres erlaubt, weil es hier als Notfall zu betrachten ist; für den Genuss des eigengebackenen Brotes der Heiden hat sich noch Niemand zur Erleichterung des Verbotes entschieden, aus Besorgnis, man könnte, wenn man schon eigengebackenes Brot der Heiden äße, leicht dazu kommen, bei Götzendienern Mahlzeiten zu halten, und gar sich mit ihnen verschwägern.
(13) Hat ein Götzendiener einen Ofen geheizt und ein Israelit backte darin Brot, oder heizte ein Israelit den Ofen an, und ein Götzendiener backte das Brot, oder ein Götzendiener heizte zwar den Ofen und backte das Brot, ein Israelit aber kam hinzu und rührte das Feuer um, oder löschte es, so ist das Brot schon deshalb erlaubt, dass der Israelit an der Arbeit des Backens Teil genommen; ja sogar, wenn ein Israelit nur ein einziges Stück Holz in den Ofen warf, so wird schon alles darin gebackene Brot erlaubt gemacht, weil es nur nötig ist, ein Erinnerungszeichen daran zu haben, dass Brot von Götzendienern verboten ist.
(14) Kocht ein Götzendiener für uns Wein, Milch, Honig, oder Pfirsiche und dergleichen Dinge, die auch roh gegessen werden, so sind sie erlaubt; die Verbotsbestimmung erstreckt sich bloß auf einen Gegenstand, der nicht roh gegessen werden kann, wie z.B. Fleisch, unzubereiteter Fisch, Eier und Grünigkeiten, wenn nun diese ein Götzendiener von Anfang bis zu Ende, ohne Hilfe eines Israeliten, gekocht, so sind sie wohl als von Götzendienern Gekochtes verboten.
(15) Dieses aber gilt auch nur von solchen Gegenständen, welche an königlichem Tische serviert werden können, um sie damit Brot zu essen, wie z.B. Fleisch, Eier, Fische und dergl.; Gegenstände aber, die nicht auf königlichen Tisch kommen, um mit Brot gegessen zu werden, wie z. B. Lupine von einem Götzendiener abgekocht, sind wohl erlaubt, obgleich sie nicht roh gegessen werden können, und so in dergleichen Fällen mehr, da der Grund der Verbotsbestimmung in der Besorgnis liegt, dass man sich mit Götzendienern verschwägern könnte, wenn man sie nämlich zur Mahlzeit laden sollte; zu Speisen aber, die nicht am königlichen Tische gereicht werden, um mit Brot gegessen zu werden, macht man gewöhnlich keine besondere Einladungen.
(16) Kleine Fische, die ein Israelit oder Götzendiener gesalzen, gleichen einem Teilweise gekochten Fische; wenn nun Götzendiener sie nachher gebraten, so sind sie im erstem Falle erlaubt; überhaupt ist eine Speise, wenn ein Israelit etwas beim Kochen, sei es zu Anfange oder zu Ende beigetragen, erlaubt; wenn daher ein Götzendiener Fleisch oder einen Topf mit Speise auf dem Feuer hat stehen lassen, und ein Israelit den Braten umgedreht, oder die Speise durchgerührt hat, im gleichen wenn ein Israelit die Speise ans Feuer gesetzt und ein Götzendiener die Zubereitung vollendet, so ist die Speise erlaubt.
(17) Fische von einem Götzendiener gesalzen, und Früchte von solchem getrocknet, so dass sie ohne weiteres gegessen werden können, sind erlaubt; Gesalzenes gilt in Bezug auf diese Verbotsbestimmung nicht wie Gesottenes, und Geräuchertes nicht wie Gekochtes; ebenso sind von Götzendienern gesengte Ähren erlaubt; die Verbotsbestimmung wurde auf diese deswegen nicht ausgedehnt, weil Niemand seinen Nächsten zu gesengten Ähren zu Gaste rufen wird;
(18) Bohnen, Erbsen, Linsen und dergleichen, die von Götzendienern abgekocht und verkauft werden, sind da als von Götzendienern Gekochtes verboten, wo es Sitte ist, solche auf dem königlichen Tisch als Dessert zu reichen; aber als von Götzendienern Verunreinigtes sind sie überall verboten, weil zu besorgen steht, dass man sie entweder zusammen mit Fleisch, oder in einem Topfe, worin Fleisch war, abgekocht haben könnte. Ebenso sind auch geröstete Kuchen, welche von Heiden mit Öl gebacken wurden, wegen Verunreinigung durch Götzendiener verboten.
(19) Hat ein Götzendiener eine Speise gekocht, ohne die Absicht zum Kochen gehabt zu haben, so ist sie erlaubt; wenn z. B. ein Götzendiener einen Morast anzündet, um das Gras von demselben hinwegzubrennen, und dabei braten Heuschrecken aus, so sind sie erlaubt, selbst an einem Orte, wo Heuschrecken an der königlichen Tafel als Dessert gereicht werden; ebenso wenn ein Götzendiener einen Rinderkopf über dem Feuer hält, um das Haar desselben abzusengen, so ist es erlaubt von den herabhängenden Fleischschnittchen, so wie auch die Ohrspitzen zu essen, die beim Absengen gebraten wurden.
(20) Datteln von Götzendienern abgekocht sind erlaubt, wenn sie auch im rohen Zustande süß waren, aber verboten, wenn sie bitter waren und durch das Kochen erst zum Essen zubereitet wurden; waren sie mittelmäßig süß, so sind sie verboten.
(21) Geröstete Linsen, die später eingeknetet wurden, sei es in Wasser oder Essig, sind verboten; aber gerösteter Weizen und Gerste, die in Wasser geknetet wurden, sind erlaubt.
(22) Öl von Götzendienern ist erlaubt, und wer es verbietet, begeht eine große Sünde, weil man sich dadurch dem Ausspruche des Gerichts welches Öl einmal erlaubt hat, widersetzt; ja sogar wenn dasselbe nachher gekocht wurde, ist es auch erlaubt, da das Verbot weder wegen des Gekochten durch Götzendiener darauf anwendbar ist, indem Öl auch roh gegessen wird, noch das Verbot wegen des von Götzendienern Veruneinigten, indem das Kochen den Geschmack des Öles verdirbt und es übelriechend macht.
(23) Aus demselben Grunde ist auch Honig, von Götzendienern gekocht, und zu verschiedenen Konfitüren gebraucht, erlaubt.
(24) Trester (Abfall von Oliven und dergl. Früchten), welcher heiß gemacht wurde, ganz gleich ob in einem großen Kessel oder in einem kleinen, ist erlaubt, weil er nur eine nachteilige Geschmacksveränderung hervorbringt; ebenso gepreßte Früchte, zu welchen man gewöhnlich weder Essig noch Wein hinzutut, so auch gepresste Oliven und Heuschrecken, die soeben vom Verkaufsplatze kommen; aber Heuschrecken und sonstiges Gepresstes, worauf man gewöhnlich Wein aufträufelt oder auch nur Essig oder Bieressig gießt, sind verboten.
(25) Warum aber wurde Bieressig von Götzendienern verboten? Weil diese gewöhnlich Weinhefen hineinwerfen; deswegen ist auch Bieressig, der so eben erst vom Verkaufsplatze kommt, erlaubt.
(26) Fischlake ist an dem Orte, wo man gewöhnlich Wein in dieselbe Tat, verboten; ist aber der Wein daselbst teurer als die Lake, so ist diese erlaubt; auf diese Weise entscheide man auch über jeden Gegenstand, von dem zu besorgen steht, dass die Götzendiener Etwas daruntergemischt, indem angenommen werden kann, dass Niemand eine treuere Sache mit einer billigen vermischen wird, wodurch es verlieren müsste; wohl aber könnte man Billiges unter Teures tun, um dabei zu gewinnen.
(27) Hat ein unmündiger Knabe eine von den verbotenen Speisen gegessen, oder eine Arbeit am Schabbat verrichtet, so ist es nicht Sache des Gerichts ihn dafür zu züchtigen, weil er doch nicht zurechnungsfähig ist; dies gilt jedoch nur, wenn er es selbst getan, es ist aber verboten ihn dazu zu verleiten, selbst wenn es sich um solche Gegenstände handelte, die bloß laut Vorschrift der Rabbinen verboten sind; ebenso ist es verboten, einen Knaben an die Nichtbeobachtung des Schabbats oder Feiertages zu gewöhnen, selbst wenn es sich um Fälle handelt, wo bloß von Rastvorsicht die Rede ist.
(28) Obgleich aber das Gericht nicht verpflichtet ist, einen Unmündigen von dergleichen Vergehen abzuhalten, so ist es doch Pflicht seines Vaters, ihn zurecht zu weisen und von solchen Schritten abzuhalten, damit der Knabe sich an die Heiligkeit der Religion gewöhne, denn es heißt: »Gewöhne den Knaben nach seiner Weise usw.« Mischlei 22:6).
(29) Die Weisen haben auch diejenigen Speisen und Getränke verboten, die den meisten Menschen zum Ekel sind; ebenso haben die Weisen verboten, aus unreinen Geschirren zu essen und zu trinken, wobei der Mensch gewöhnlich Ekel empfindet, wie z.B. aus den gläsernen Gefäßen der Barbiere, worin das Blut beim Aderlass aufgefangen wird.
(30) Desgleichen haben sie verboten, mit schmutzigen und beschwitzten Händen, oder auf schmutzigem Tischzeug zu essen, denn alle diese Fälle sind in den Worten der Schrift inbegriffen: »Ihr sollt eure Seelen nicht verunreinigen«; wer aber solche Speisen dennoch isst, erhält die Mardut-Geißelung.
(31) Eben so ist es verboten, seine natürlichen Leibesöffnungen aufzuhalten, ganz gleich ob von einer geringeren oder großem Funktion; wer es aber dennoch tut, wird auch als »seine Seele verunreinigend« betrachtet; abgesehen davon, dass man dadurch über sich schwere Krankheiten bringen und sich an seinem eigenen Leben verschulden kann; vielmehr muss man sich gewöhnen, an bestimmten Stunden seine Notdurft zu verrichten, damit man einerseits sich nicht in Gegenwart von Menschen absondern müsse, und andererseits nicht seine Seele verunreinige.
(32) Wer aber in diesen Sachen vorsichtig ist, bringt besondere Heiligkeit und Reinheit über seine Seele, und regelt sein Leben für den Namen des Ewigen, gelobt sei Er, wie es auch heißt: »Und ihr möget euch heiligen und heilig sein, denn heilig bin Ich« (Lev. 11:45).
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשְׁחֹט מִי שֶׁיִּרְצֶה לֶאֱכל בְּשַׂר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ". וְנֶאֱמַר בִּבְכוֹר בַּעַל מוּם (דברים יב כב) "אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל". הָא לָמַדְתָּ שֶׁחַיָּה כִּבְהֵמָה לְעִנְיַן שְׁחִיטָה. וּבְעוֹף הוּא אוֹמֵר (ויקרא יז יג) "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף" וְגוֹ' (ויקרא יז יג) "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ" מְלַמֵּד שֶׁשְּׁפִיכַת דַּם הָעוֹף כִּשְׁפִיכַת דַּם הַחַיָּה:
(ב) וְהִלְכוֹת שְׁחִיטָה בְּכֻלָּן אַחַת הֵן. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה. וְאִם לֹא בֵּרֵךְ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד הַבָּשָׂר מֻתָּר. וְאָסוּר לֶאֱכל מִן הַשְּׁחוּטָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת. וְהָאוֹכֵל מִמֶּנָּה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (ויקרא יט כו) "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" וְאֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לַחְתֹּךְ מִמֶּנָּה אַחַר שְׁחִיטָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמַנִּיחוֹ עַד שֶׁתָּמוּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלֶנּוּ:
(ג) דָּגִים וַחֲגָבִים אֵינָן צְרִיכִים שְׁחִיטָה אֶלָּא אֲסִיפָתָן הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָן. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר יא כב) "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם", אֲסֵפַת דָּגִים כִּשְׁחִיטַת בָּקָר וְצֹאן. וּבַחֲגָבִים נֶאֱמַר (ישעיה לג ד) "אֹסֶף הֶחָסִיל", בַּאֲסִיפָה לְבַדָּהּ. לְפִיכָךְ אִם מֵתוּ מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַמַּיִם מֻתָּרִין. וּמֻתָּר לְאָכְלָן חַיִּים:
(ד) זְבִיחָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אוֹתָהּ וְלֵידַע בְּאֵי זֶה מָקוֹם מִן הַבְּהֵמָה שׁוֹחֲטִין. וְכַמָּה שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. וּבְאֵי זֶה דָּבָר שׁוֹחֲטִין. וּמָתַי שׁוֹחֲטִין. וְהֵיכָן שׁוֹחֲטִין. וְכֵיצַד שׁוֹחֲטִין. וּמַה הֵן הַדְּבָרִים הַמַּפְסִידִין אֶת הַשְּׁחִיטָה. וּמִי הוּא הַשּׁוֹחֵט. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה וְאָמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ" וְגוֹ' (דברים יב כא) "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ' שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַל פֶּה צִוָּה בָּהֶן כִּשְׁאָר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהִיא הַנִּקְרֵאת (שמות כד יב) "מִצְוָה" כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת חִבּוּר זֶה:
(ה) מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה מִן הַחַי הוּא הַצַּוָּאר. וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. כֵּיצַד. בַּוֵּשֶׁט מִתְּחִלַּת הַמָּקוֹם שֶׁכְּשֶׁחוֹתְכִין אוֹתוֹ מִתְכַּוֵּץ עַד מָקוֹם שֶׁיַּשְׂעִיר וְיַתְחִיל לִהְיוֹת פְּרָצִין פְּרָצִין כְּכֶרֶס. זֶה הוּא מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּוֵּשֶׁט:
(ו) שָׁחַט לְמַעְלָה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא הַנִּקְרָא תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט אוֹ לְמַטָּה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְשִׁעוּר תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה לְמַעְלָה בִּבְהֵמָה וְחַיָּה כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּבְעוֹף הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. וּלְמַטָּה עַד הַזֶּפֶק:
(ז) וְאֵי זֶה הוּא מְקוֹם שְׁחִיטָה בַּקָּנֶה. מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה עַד רֹאשׁ כְּנַף הָרֵאָה כְּשֶׁתִּמְשֹׁךְ הַבְּהֵמָה צַוָּארָהּ לִרְעוֹת. זֶה הוּא מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּקָּנֶה. וְכָל שֶׁכְּנֶגֶד הַמָּקוֹם הַזֶּה מִבַּחוּץ נִקְרָא צַוָּאר:
(ח) אָנְסָה הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ וּמָשְׁכָה צַוָּארָהּ הַרְבֵּה אוֹ שֶׁאִנֵּס הַשּׁוֹחֵט אֶת הַסִּימָנִין וּמְשָׁכָן לְמַעְלָה וְשָׁחַט בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה בַּצַּוָּאר וְנִמְצֵאת הַשְּׁחִיטָה בַּקָּנֶה אוֹ בַּוֵּשֶׁט שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה הֲרֵי זֶה סְפֵק נְבֵלָה:
(ט) וְצָרִיךְ הַשּׁוֹחֵט שֶׁיִּשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר. וְאִם שָׁחַט מִן הַצְּדָדִין שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. שְׁנֵי הַסִּימָנִין שֶׁהֵן הַקָּנֶה וְהַוֵּשֶׁט הַשְּׁחִיטָה הַמְעֻלָּה שֶׁיֵּחָתְכוּ שְׁנֵיהֶן בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּעוֹף. וְלָזֶה יִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹחֵט. וְאִם שָׁחַט רֹב אֶחָד מֵהֶן בְּעוֹף וְרֹב הַשְּׁנַיִם בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(י) שָׁחַט הָאֶחָד כֻּלּוֹ וְחֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי בִּבְהֵמָה שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. רֻבּוֹ שֶׁל זֶה וְרֻבּוֹ שֶׁל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁחַט מִכָּל אֶחָד מֵהֶן אֶלָּא יֶתֶר עַל חֶצְיוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט יֶתֶר עַל חֶצְיוֹ כָּל שֶׁהוּא רֻבּוֹ הוּא:
(יא) שָׁחַט חֶצְיוֹ שֶׁל זֶה וְחֶצְיוֹ שֶׁל זֶה אֲפִלּוּ בְּעוֹף שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. קָנֶה שֶׁהָיָה חֶצְיוֹ פָּסוּק וְשָׁחַט עַל מָקוֹם הֶחָתוּךְ מְעַט וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בַּמָּקוֹם הַשָּׁלֵם וּפָגַע בַּחֲתָךְ בֵּין שֶׁהִכְנִיס אֶת הַסַּכִּין בַּחֲתָךְ וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(יב) כָּל הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסִּימָנִין לְאַחַר שְׁחִיטָה. וְאִם לֹא בָּדַק וְנֶחְתַּךְ הָרֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיִּבָּדֵק הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשּׁוֹחֵט זָרִיז וּמָהִיר:
(יג) כָּל בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִסּוּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּשְׁחֲטָה שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה:
(יד) ובְּאֵי זֶה דָּבָר שׁוֹחֲטִין. בְּכָל דָּבָר בֵּין בְּסַכִּין שֶׁל מַתֶּכֶת בֵּין בְּצוּר אוֹ בִּזְכוּכִית אוֹ בִּקְרוּמִית שֶׁל קְנֵה הָאֲגַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַחוֹתְכִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּיהָ חַד וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם. אֲבָל אִם הָיָה כְּמוֹ תֶּלֶם בְּחֻדּוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁשּׁוֹחֲטִין בּוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה הַתֶּלֶם קָטָן בְּיוֹתֵר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה:
(טו) הָיָה הַתֶּלֶם הַזֶּה מֵרוּחַ אַחַת לֹא יִשְׁחֹט בָּהּ. וְאִם שָׁחַט דֶּרֶךְ הָרוּחַ שֶׁאֵין הַפְּגִימָה נִכֶּרֶת בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(טז) כֵּיצַד. סַכִּין שֶׁתִּבָּדֵק בְּהוֹלָכָה וְלֹא תַּרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם וּכְשֶׁתַּחְזִיר אוֹתָהּ בַּהֲבָאָה תַּרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם. אִם שָׁחַט בָּהּ דֶּרֶךְ הוֹלָכָה וְלֹא הֵבִיא שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם הֵבִיא שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה:
(יז) סַכִּין שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת כְּנָחָשׁ וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ לְכַתְּחִלָּה. וסַכִּין שֶׁפִּיהָ חָלָק וְאֵינָהּ חַדָּה הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא בָּהּ כָּל הַיּוֹם עַד שֶׁשָּׁחְטָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(יח) סַכִּין חַדָּה שֶׁהֻשְׁחֲזָה וַהֲרֵי אֵינָהּ חֲלָקָה אֶלָּא מַגָּעָתָהּ כְּמַגָּע רֹאשׁ הַשִּׁבּלֶת שֶׁהוּא מִסְתַּבֵּךְ בְּאֶצְבַּע. הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ:
(יט) הַתּוֹלֵשׁ קָנֶה אוֹ שֵׁן אוֹ שֶׁקָּצַץ צוּר אוֹ צִפֹּרֶן וַהֲרֵי הֵן חַדִּין וְאֵין בָּהֶן פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהֶן. וְאִם נְעָצָן בַּקַּרְקַע לֹא יִשְׁחֹט בָּהֶן כְּשֶׁהֵן נְעוּצִין. וְאִם שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(כ) שָׁחַט בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָן קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר אוֹתָן שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם פְּגָם:
(כא) לָקַח לְחִי בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנַּיִם חַדּוֹת וְשָׁחַט בָּהֶן שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמַגָּל. אֲבָל בְּשֵׁן אַחַת הַקְּבוּעָה בַּלֶּחִי שׁוֹחֵט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְבוּעָה בּוֹ:
(כב) לִבֵּן הַסַּכִּין בָּאוּר וְשָׁחַט בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. סַכִּין שֶׁצִּדָּהּ אֶחָד מַגָּל וְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי יָפֶה לֹא יִשְׁחֹט בַּצַּד הַיָּפֶה לְכַתְּחִלָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹט בַּצַּד הָאַחֵר. וְאִם שָׁחַט הוֹאִיל וּבַצַּד הַיָּפֶה שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(כג) הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק הַסַּכִּין בְּחֻדָּהּ וּמִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה. וְכֵיצַד בּוֹדְקָהּ. מוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל בְּשַׂר אֶצְבָּעוֹ וּמוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל צִפָּרְנוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ שֶׁהֵן פִּיהָ וּשְׁנֵי צְדָדָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם כְּלָל וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט בָּהּ:
(כד) וְצָרִיךְ לִבְדֹּק כֵּן אַחַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁאִם מָצָא בָּהּ פְּגָם אַחַר הַשְּׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה וּכְשֶׁשָּׁחַט הַסִּימָנִים בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחַט. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמוֹת רַבּוֹת אוֹ עוֹפוֹת רַבִּים צָרִיךְ לִבְדֹּק בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת. שֶׁאִם לֹא בָּדַק וּבָדַק בָּאַחֲרוֹנָה וְנִמְצֵאת סַכִּין פְּגוּמָה הֲרֵי הַכּל סְפֵק נְבֵלוֹת וַאֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה:
(כה) בָּדַק הַסַּכִּין וְשָׁחַט בָּהּ וְלֹא בְּדָקָהּ אַחַר שְׁחִיטָה וְשָׁבַר בָּהּ עֶצֶם אוֹ עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאַחַר כָּךְ בָּדַק וּמְצָאָהּ פְּגוּמָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁחֶזְקַת הַסַּכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה בַּדָּבָר הַקָּשֶׁה שֶׁשָּׁבַר בָּהּ. וְכֵן אִם פָּשַׁע וְלֹא בָּדַק הַסַּכִּין אוֹ שֶׁאָבְדָה הַסַּכִּין עַד שֶׁלֹּא יִבְדֹּק שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(כו) כָּל טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק הַסַּכִּין שֶׁלּוֹ שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ לִפְנֵי חָכָם וְשָׁחַט בָּהּ לְעַצְמוֹ בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. אִם נִמְצֵאת יָפָה וּבְדוּקָה מְנַדִּין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁיִּסְמֹךְ עַל עַצְמוֹ פַּעַם אַחֶרֶת וְתִהְיֶה פְּגוּמָה וְיִשְׁחֹט בָּהּ. ואִם נִמְצֵאת פְּגוּמָה מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וּמְנַדִּין אוֹתוֹ וּמַכְרִיזִין עַל כָּל בָּשָׂר שֶׁשָּׁחַט שֶׁהוּא טְרֵפָה:
(כז) כַּמָּה הוּא אֹרֶךְ הַסַּכִּין שֶׁשּׁוֹחֵט. כָּל שֶׁהוּא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר דַּק שֶׁנּוֹקֵב וְאֵינוֹ שׁוֹחֵט כְּמוֹ רֹאשׁ הָאִזְמֵל הַקָּטָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:
(כח) וּמָתַי שׁוֹחֲטִין. בְּכָל זְמַן. בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אֲבוּקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה מַה יַּעֲשֶׂה. וְאִם שָׁחַט בַּאֲפֵלָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(כט) הַשּׁוֹחֵט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ הָיָה מֵזִיד הָיָה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ אוֹ מִתְחַיֵּב מַלְקוֹת עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(א) בְכָל מָקוֹם מֻתָּר לִשְׁחֹט חוּץ מִן הָעֲזָרָה. שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין בָּעֲזָרָה אֶלָּא קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בִּלְבַד. אֲבָל הַחֻלִּין אָסוּר לְשָׁחֳטָן בָּעֲזָרָה בֵּין בְּהֵמָה בֵּין חַיָּה בֵּין עוֹף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בִּבְשַׂר תַּאֲוָה (דברים יב כא) "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" וְגוֹ' (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" וְגוֹ' (דברים יב כא) "וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין בְּשַׂר תַּאֲוָה אֶלָּא חוּץ לַמָּקוֹם (דברים יב כא) "אֲשֶׁר בָּחַר ה'":
(ב) וְזֶה שֶׁנִּשְׁחַט חוּץ לַמָּקוֹם הוּא שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלוֹ בְּכָל הַשְּׁעָרִים. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה אוֹתוֹ הַבָּשָׂר טָהוֹר וְאָסוּר בַּהֲנָיָה כְּבָשָׂר בְּחָלָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ וְאֶפְרוֹ אָסוּר אֲפִלּוּ שָׁחַט לִרְפוּאָה אוֹ לַאֲכִילַת עַכּוּ''ם אוֹ לְהַאֲכִיל לִכְלָבִים. אֲבָל הַנּוֹחֵר בָּעֲזָרָה. וְהַמְעַקֵּר. וְעַכּוּ''ם שֶׁשָּׁחַט. וְהַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה. וְהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים בָּעֲזָרָה. הֲרֵי אֵלּוּ כֻּלָּן מֻתָּרִין בַּהֲנָיָה:
(ג) וְלֹא בְּהֵמָה וְחַיָּה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַחֻלִּין אָסוּר לְהַכְנִיסָן לַעֲזָרָה. אֲפִלּוּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה אוֹ פֵּרוֹת וּפַת. אִם עָבַר וְהִכְנִיסָן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה כְּשֶׁהָיוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן. וְכָל הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה אוֹ הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(ד) הָאוֹמֵר בְּהֵמָה זוֹ שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ חֻלִּין. אִם נִשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה וְלָדָהּ מֻתָּר בַּאֲכִילָה. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁחֹט אוֹתוֹ בְּרִחוּק מָקוֹם:
(ה) אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוֹךְ יַמִּים וּנְהָרוֹת שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עוֹבֵד מַיִם הוּא זֶה וְנִרְאֶה כְּמַקְרִיב לַמַּיִם. וְלֹא יִשְׁחֹט לִכְלִי מָלֵא מַיִם שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לַצּוּרָה שֶׁתֵּרָאֶה בַּמַּיִם שָׁחַט. וְלֹא יִשְׁחֹט בְּתוֹךְ כֵּלִים וְלֹא לְתוֹךְ הַגֻּמָּא שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי עַכּוּ''ם. וְאִם שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(ו) שׁוֹחֲטִין לִכְלִי מַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין הַצּוּרָה נִרְאֵית בָּהֶן. וְכֵן שׁוֹחֵט חוּץ לְגֻמָּא וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגֻּמָּא. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן שֶׁמָּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִים. וְאִם שָׁחַט לְגֻמָּא בַּשּׁוּק אָסוּר לֶאֱכל מִשְּׁחִיטָתוֹ עַד שֶׁיִּבְדְּקוּ אַחֲרָיו שֶׁמָּא מִין הוּא. וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עַל דֹּפֶן הַסְּפִינָה וְהַדָּם שׁוֹתֵת עַל הַדֹּפֶן וְיוֹרֵד לַמַּיִם. וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עַל גַּבֵּי הַכֵּלִים:
(ז) כֵּיצַד שׁוֹחֲטִין. מוֹתֵחַ אֶת הַצַּוָּאר וּמוֹלִיךְ הַסַּכִּין וּמְבִיאָהּ עַד שֶׁשּׁוֹחֵט. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה רְבוּצָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת וְאָחַז בְּעָרְפָּהּ וְהַסַּכִּין בְּיָדוֹ מִלְּמַטָּה וְשָׁחַט הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
(ח) נָעַץ אֶת הַסַּכִּין בַּכֹּתֶל וְהֶעֱבִיר הַצַּוָּאר עָלֶיהָ עַד שֶׁנִּשְׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צַוָּאר הַבְּהֵמָה לְמַטָּה וְסַכִּין לְמַעְלָה. שֶׁאִם הָיָה צַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה מִן הַסַּכִּין שֶׁמָּא תֵּרֵד הַבְּהֵמָה בְּכֹבֶד גּוּפָהּ וְתֵחָתֵךְ בְּלֹא הוֹלָכָה וַהֲבָאָה וְאֵין זוֹ שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עוֹף בֵּין שֶׁהָיָה צַוָּארוֹ לְמַעְלָה מִן הַסַּכִּין הַנְּעוּצָה אוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(ט) הַשּׁוֹחֵט וְהוֹלִיךְ אֶת הַסַּכִּין וְלֹא הֱבִיאָהּ אוֹ הֱבִיאָהּ וְלֹא הוֹלִיכָהּ וְשָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹלִיךְ וְהֵבִיא עַד שֶׁחָתַךְ הָרֹאשׁ וְהִתִּיזוֹ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּהוֹלָכָה בִּלְבַד אוֹ בַּהֲבָאָה בִּלְבַד. אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין כִּמְלֹא שְׁנֵי צַוָּארִים מִצַּוְּארֵי הַנִּשְׁחָט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. שָׁחַט שְׁנֵי רָאשִׁים כְּאֶחָד שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(י) שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין אֲפִלּוּ אֶחָד מִצַּד זֶה וְשֵׁנִי מִצַּד אַחֵר כְּנֶגְדּוֹ וְשָׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ שְׁנֵי סַכִּינִין וְשָׁחֲטוּ כְּאֶחָד בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בַּצַּוָּאר שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט זֶה הַוֵּשֶׁט בִּלְבַד אוֹ רֻבּוֹ וְהַשֵּׁנִי שָׁחַט בְּמָקוֹם אַחֵר הַקָּנֶה אוֹ רֻבּוֹ הֲרֵי שְׁחִיטָה זוֹ כְּשֵׁרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה כֻּלָּהּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְכֵן שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקֻלְמוֹס וּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק כְּשֵׁרָה:
(יא) אֵין שְׁחִיטַת הַחֻלִּין צְרִיכָה כַּוָּנָה אֶלָּא אֲפִלּוּ שָׁחַט כְּמִתְעַסֵּק אוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק אוֹ שֶׁזָּרַק סַכִּין לְנָעֳצָהּ בַּכֹּתֶל וְשָׁחֲטָה בַּהֲלִיכָתָהּ הוֹאִיל וְהַשְּׁחִיטָה כָּרָאוּי בִּמְקוֹמָהּ וְשִׁעוּרָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
(יב) לְפִיכָךְ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן אוֹ שִׁכּוֹר שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ וּמִי שֶׁאֲחָזַתּוּ רוּחַ רָעָה שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּתִקְנָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל סַכִּין שֶׁנָּפְלָה וְשָׁחֲטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ" עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹבֵחַ אָדָם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה:
(יג) גַּלְגַּל שֶׁל אֶבֶן אוֹ שֶׁל עֵץ שֶׁהָיְתָה הַסַּכִּין קְבוּעָה בּוֹ וְסִבֵּב אָדָם אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׂם צַוַּאר הָעוֹף אוֹ הַבְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁנִּשְׁחַט בִּסְבִיבַת הַגַּלְגַּל הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם הַמַּיִם הֵן הַמְסַבְּבִין אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׂם אֶת הַצַּוָּאר כְּנֶגְדּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁסִּבֵּב וְנִשְׁחַט הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְאִם פָּטַר אָדָם אֶת הַמַּיִם עַד שֶׁבָּאוּ וְסִבְּבוּ אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׁחַט בִּסְבִיבָתוֹ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי מִכֹּחַ אָדָם בָּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּסְבִיבָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא מִכֹּחַ הָאָדָם אֲבָל מִסְּבִיבָה שְׁנִיָּה וּלְאַחֲרֶיהָ אֵינָהּ מִכֹּחַ הָאָדָם אֶלָּא מִכֹּחַ הַמַּיִם בְּהִלּוּכָן:
(יד) הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים לְשֵׁם גְּבָעוֹת לְשֵׁם יַמִּים לְשֵׁם נְהָרוֹת לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוִּן לְעָבְדָן אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִדִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁאוֹמְרִין הָעַכּוּ''ם הֲרֵי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אֲבָל אִם שָׁחַט לְשֵׁם מַזַּל הַיָּם אוֹ מַזַּל הָהָר אוֹ לְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה כְּכָל תִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם:
(טו) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרֹק דָּמָהּ לְעַכּוּ''ם אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לְעַכּוּ''ם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שֶׁלְּמֵדִין מַחֲשָׁבָה בַּחוּץ בְּחֻלִּין מִמַּחְשֶׁבֶת הַקָּדָשִׁים בִּפְנִים. שֶׁמַּחֲשָׁבָה כָּזוֹ פּוֹסֶלֶת בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:
(טז) שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ חָשַׁב לִזְרֹק דָּמָהּ לְעַכּוּ''ם אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לְעַכּוּ''ם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִסָּפֵק. שֶׁמָּא סוֹפוֹ הוֹכִיחַ עַל תְּחִלָּתוֹ וּבְמַחֲשָׁבָה כָּזוֹ שָׁחַט:
(יז) הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם קָדָשִׁים שֶׁמִּתְנַדְּבִין וְנִדָּרִים כְּמוֹתָן שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁזֶּה כְּשׁוֹחֵט קָדָשִׁים בַּחוּץ. שָׁחַט לְשֵׁם קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(יח) כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים לְשֵׁם תּוֹדָה לְשֵׁם פֶּסַח שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הוֹאִיל וְהַפֶּסַח מַפְרִישׁ אוֹתוֹ בְּכָל הַשָּׁנָה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה הֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְדָבָר הַנִּדָּר וְהַנִּדָּב. שָׁחַט לְשֵׁם חַטָּאת לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי לְשֵׁם בְּכוֹר לְשֵׁם מַעֲשֵׂר לְשֵׁם תְּמוּרָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
(יט) הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְשָׁחַט וְאָמַר לְחַטָּאתִי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הָיָה לוֹ קָרְבָּן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְשָׁחַט וְאָמַר לְשֵׁם תְּמוּרַת זִבְחִי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי הֵמִיר בּוֹ:
(כ) הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁחֲטָה לְשֵׁם עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְאָמְרָה זוֹ לְעוֹלָתִי שְׁחִיטָתָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין עוֹלַת יוֹלֶדֶת בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה וַהֲרֵי אֵינָהּ יוֹלֶדֶת שֶׁנִּתְחַיְּבָה בְּעוֹלָה. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא הִפִּילָה. שֶׁכָּל הַמַּפֶּלֶת קוֹל יֵשׁ לָהּ. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלַת נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נָזִיר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁעִקַּר הַנְּזִירוּת נֵדֶר מִן הַנְּדָרִים:
(כא) שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין. אֶחָד מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם דָּבָר שֶׁהַשּׁוֹחֵט לוֹ שְׁחִיטָתוֹ אֲסוּרָה. וְהַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה כְּלָל וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם דָּבָר הַמֻּתָּר לְהִתְכַּוֵּן לוֹ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְכֵן אִם שָׁחַט זֶה אַחַר זֶה וְהִתְכַּוֵּן הָאֶחָד מֵהֶן לְשֵׁם דָּבָר הַפָּסוּל פּוֹסֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֲבָל אִם אֵין לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֵינָהּ אֲסוּרָה. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְצַעֲרוֹ:
(כב) יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט לְעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ''ם מִתְכַּוֵּן לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין אֶלָּא לְמַחְשֶׁבֶת הַזּוֹבֵחַ לֹא לְמַחְשֶׁבֶת בַּעַל הַבְּהֵמָה. לְפִיכָךְ עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁחַט לְיִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
(1) The biblical positive command is that if anyone wishes to eat the meat of cattle, beasts or birds, he must first perform the rite of sheḥitah; only thereafter he may eat it, as it is written: "You shall slaughter any of your cattle or sheep" (Deuteronomy 12:21).— —
(4) This mode of slaughtering, which is spoken of in the Torah indefinitely, must be explained, so as to know on what organ of the animal sheḥitah is performed; what is the extent of sheḥitah; with what instrument, when, where and how sheḥitah is executed; what things invalidate sheḥitah; and who may serve as a shoḥet. All these details are implied in the biblical command, which states: "You shall slaughter any of your cattle or sheep … as I have instructed you, and you may eat to your heart's content in your settlements." All these details were commanded orally, like the rest of the Oral Torah which is referred to as Mitzvah (commandment), as we have explained in the introduction to this work.
(14) With what is sheḥitah performed? With any instrument, whether it is a metal knife or a flint, a piece of glass or a shell of reed, and similar things that cut, provided that the edge is sharp and without a notch. If, however, there was something like a ridge on the edge of the sheḥitah instrument, even the smallest perceptible ridge, the sheḥitah is defective.
(23) The shoḥet must examine the edge of the knife and both sides. How should he examine it? He should first pass the finger and then the finger-nail along its three sides, namely the edge and both sides, to make sure that it is without any notch whatever. After that, he may use it for sheḥitah.
(24) The shoḥet must again examine the knife after sheḥitah in a like manner, because if he should discover a notch in it after sheḥitah, it would be a doubtful case of nevelah: the knife may have become notched inside the hide, so that when he cut the windpipe and the gullet he did so with a defective knife. Accordingly, the person who slaughters several animals or several birds must examine the knife after each of them. If he failed to do so, and upon examining the knife at the end of the sheḥitah it was discovered to be defective, all the animals are regarded as doubtful cases of nevelah, even the first.
(28) When may sheḥitah be performed? At any time, day or night, as long as the shoḥet has a torch with him, so that he can see what he is doing. If he performed sheḥitah in the dark, it is valid nevertheless.
(א) בְרָכוֹת אֲחֵרוֹת וּדְבָרים אֲחֵרִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין בָּהֶן פְּתִיחָה וְלֹא חֲתִימָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה שֶׁכְּבָר כְּתַבְנוּם. וְאֵלּוּ הֵן. הַבּוֹנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְהַקּוֹנֶה כֵּלִים חֳדָשִׁים בֵּין יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין אֵין לוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:
(ב) וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם רָאָהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים. הָרוֹאֶה פְּרִי הַמִּתְחַדֵּשׁ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה בִּתְחִלַּת רְאִיָּתוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:
(ג) שָׁמַע שְׁמוּעָה טוֹבָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. שָׁמַע שְׁמוּעָה רָעָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. וְחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בְּטוּב נֶפֶשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳ (דברים ו ה) ״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״. וּבִכְלַל אַהֲבָה הַיְתֵרָה שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּהּ שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁיָּצֵר לוֹ יוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ בְּשִׂמְחָה:
(ד) הִגִּיעָה אֵלָיו טוֹבָה אוֹ שֶׁשָּׁמַע שְׁמוּעָה טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁטּוֹבָה זוֹ תִּגְרֹם לוֹ רָעָה מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְכֵן אִם נָגְעָה אֵלָיו רָעָה אוֹ שָׁמַע שְׁמוּעָה רָעָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים שֶׁרָעָה זוֹ גּוֹרֶמֶת לוֹ טוֹבָה מְבָרֵךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הֶעָתִיד לִהְיוֹת אֶלָּא עַל מַה שֶּׁאֵרַע עַתָּה:
(ה) יָרְדוּ גְּשָׁמִים רַבִּים. אִם יֵשׁ לוֹ שָׂדֶה מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אֲחֵרִים מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְאִם אֵין לוֹ שָׂדֶה מְבָרֵךְ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא כוּ׳ עַד הֵן הֵם יוֹדוּ וִישַׁבְּחוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֵל רֹב הַהוֹדָאוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת:
(ו) מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים מִשֶּׁיִּרְבֶּה הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ וְיַעֲלוּ אֲבַעְבּוּעוֹת מִן הַמָּטָר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְיֵלְכוּ הָאֲבַעְבּוּעוֹת זֶה לִקְרַאת זֶה:
(ז) אָמְרוּ לוֹ מֵת אָבִיו וִירָשָׁהוּ. אִם יֵשׁ עִמּוֹ אַחִין מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה דַּיַּן הָאֱמֶת וְאַחַר כָּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְאִם אֵין עִמּוֹ אַחִים מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. קְצָרוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁהִיא לוֹ וְלַאֲחֵרִים מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְטוֹבָה שֶׁהִיא לוֹ לְבַדּוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:
(ח) אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת. חוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא. וְחָבוּשׁ שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. וְיוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ. וְהוֹלְכֵי דְּרָכִים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב. וּצְרִיכִין לְהוֹדוֹת בִּפְנֵי עֲשָׂרָה וּשְׁנַיִם מֵהֶם חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קז לב) ״וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״. וְכֵיצַד מוֹדֶה וְכֵיצַד מְבָרֵךְ. עוֹמֵד בֵּינֵיהֶן וּמְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב. וְכָל הַשּׁוֹמְעִין אוֹמְרִים שֶׁגְּמָלְךָ טוֹב הוּא יִגְמָלְךָ סֶלָה:
(ט) הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל כְּגוֹן יַם סוּף וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לָרַבִּים. אֲבָל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ נֵס לַיָּחִיד אוֹתוֹ הַיָּחִיד וּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה אוֹ שֶׁעָשָׂה נֵס לַאֲבוֹתַי בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הָרוֹאֶה גֹּב אֲרָיוֹת וְכִבְשַׁן הָאֵשׁ שֶׁהֻשְׁלַךְ בּוֹ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נֵס לַצַּדִּיקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁעוֹבְדִין בּוֹ עַכּוּ״ם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עַכּוּ״ם אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא מְבָרֵךְ שֶׁעָקַר עַכּוּ״ם מֵאַרְצֵנוּ. וְאִם בְּחוּץ לָאָרֶץ הוּא מְבָרֵךְ שֶׁעָקַר עַכּוּ״ם מִמָּקוֹם הַזֶּה. וְאוֹמֵר בִּשְׁתֵּיהֶן כְּשֵׁם שֶׁעָקַרְתָּ מִמָּקוֹם זֶה כָּךְ תַּעֲקֹר מִכָּל מְקוֹמוֹת וְתָשִׁיב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעָבְדְךָ:
(י) הָרוֹאֶה בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בְּיִשּׁוּבָן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה. בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. הָרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְדָן אֶתְכֶם בַּדִּין וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בְּדִין וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין וְהוּא עָתִיד לְהָקִים אֶתְכֶם בַּדִּין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:
(יא) הָרוֹאֶה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אָדָם כְּאֶחָד. אִם עַכּוּ״ם הֵם אוֹמֵר (ירמיה נ יב) ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה״. וְאִם יִשְׂרָאֵל הֵם וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים. הָרוֹאֶה מֵחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם. חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו. מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ וּמִגְּבוּרָתוֹ לִירֵאָיו. מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם:
(יב) הָרוֹאֶה אֶת הַכּוּשִׁי וְאֶת הַמְשֻׁנִּין בְּצוּרַת פְּנֵיהֶן אוֹ בְּאֵיבְרֵיהֶם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת. הָרוֹאֶה סוּמָא אוֹ קִטֵּעַ וּמֻכֶּה שְׁחִין וּבוֹהֲקָנִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת. וְאִם נוֹלְדוּ כֵּן מִמְּעֵי אִמָּן מְבָרֵךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת. הָרוֹאֶה אֶת הַפִּיל וְאֶת הַקּוֹף וְאֶת הַקִּיפוֹף אוֹמֵר בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת:
(יג) הָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת נָאוֹת וּמְתֻקָּנוֹת בְּיוֹתֵר וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת מְבָרֵךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ. הַיּוֹצֵא לַשָּׂדוֹת אוֹ לַגִּנּוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן וְרָאָה אִילָנוֹת פּוֹרְחוֹת וְנִצָּנִים עוֹלִים מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם:
(יד) עַל הָרוּחוֹת שֶׁנָּשְׁבוּ בְּזַעַף וְעַל הַבְּרָקִים וְעַל הָרְעָמִים וְעַל קוֹל הַהֲבָרָה שֶׁתִּשָּׁמַע בָּאָרֶץ כְּמוֹ רֵיחַיִם גְּדוֹלִים וְעַל הָאוּר שֶׁבַּאֲוִיר שֶׁיֵּרָאוּ כְּאִלּוּ הֵם כּוֹכָבִים נוֹפְלִים וְרָצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אוֹ כְּמוֹ כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם זָנָב עַל כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. וְאִם רָצָה מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית:
(טו) עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת עַל הַיַּמִּים וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת וְעַל הַנְּהָרוֹת אִם רָאָה אַחַת מֵהֶן מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית. הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יוֹתֵר מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל:
(טז) הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ. הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם פּוֹעֲלֵי אֱמֶת וּפְעֻלָּתָם צֶדֶק וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטָרָה תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְעַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ מְחַדֵּשׁ הֶחֳדָשִׁים:
(יז) וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ מְעֻמָּד. שֶׁכָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִלּוּ הִקְבִּיל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. אִם לֹא בֵּרֵךְ עָלֶיהָ בַּלַּיִל הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלֶיהָ עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ עַד שֶׁתִּמָּלֵא פְּגִימָתָהּ:
(יח) הָרוֹאֶה אֶת הַחַמָּה בְּיוֹם תְּקוּפַת נִיסָן שֶׁל תְּחִלַּת הַמַּחֲזוֹר שֶׁל שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁהַתְּקוּפָה בִּתְחִלַּת לֵיל רְבִיעִי כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ בְּיוֹם רְבִיעִי בַּבֹּקֶר מְבָרֵךְ בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית. וְכֵן כְּשֶׁתַּחֲזֹר הַלְּבָנָה לִתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ וְלֹא תִּהְיֶה נוֹטָה לֹא לְצָפוֹן וְלֹא לְדָרוֹם. וְכֵן כְּשֶׁיַּחֲזֹר כָּל כּוֹכָב וְכוֹכָב מֵחֲמֵשֶׁת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁאָרִים לִתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה וְלֹא יִהְיֶה נוֹטֶה לֹא לְצָפוֹן וְלֹא לְדָרוֹם. וְכֵן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְאֶה מַזַּל טָלֶה עוֹלֶה מִקְּצֵה הַמִּזְרָח עַל כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית:
(יט) הָרוֹאֶה בָּתֵּי עַכּוּ״ם בְּיִשּׁוּבָן אוֹמֵר (משלי טו כה) ״בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ׳״. בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר (תהילים צד א) ״אֵל נְקָמוֹת יְיָ׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ״. רָאָה קִבְרֵי עַכּוּ״ם אוֹמֵר (ירמיה נ יב) ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד״ וְגוֹ׳:
(כ) הַנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לְשָׁלוֹם וְתוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִזֶּה וּמִכַּיּוֹצֵא בָּזֶה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִן הַמֶּרְחָץ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר וְכוּ׳:
(כא) הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה כִּי רוֹפֵא חִנָּם אָתָּה. וּכְשֶׁיֵּצֵא אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ רוֹפֵא חוֹלִים:
(כב) הַהוֹלֵךְ לָמֹד גָּרְנוֹ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בִּכְרִי זֶה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ רַחֲמִים הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. וְכָל הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:
(כג) הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה שֶׁלֹּא אֹמַר עַל טָהוֹר טָמֵא וְעַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי וְאַל יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי וְאֶשְׂמַח בָּהֶם:
(כד) וּבִיצִיאָתוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִין אֲנִי עָמֵל לְדִבְרֵי תּוֹרָה וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִין וְאֵין מְקַבְּלִין שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת:
(כה) הַנִּכְנָס לִכְרַךְ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם נִכְנַס בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהִכְנַסְתַּנִי לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ לָצֵאת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם יָצָא בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ:
(כו) כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
(1) Other blessings and many other utterances without [the formal] introduction or conclusion have been ordained by the sages by way of praise and thanks, offered to the Holy God, blessed be He, in the same way as they ordained the blessings in the liturgy previously set forth. These are as follows: When a person has erected a new house or bought new things, whether he already possesses similar things or not, he says "Blessed art thou, O Lord our God, King of the Universe, who hast kept us in life and hast preserved us and enabled us to reach this season."
(2) The same blessing is said when one sees an associate after thirty days. If however twelve months have elapsed since he was last seen, one says "Blessed art Thou, O Lord, Who quickenest the dead." The first time in the season that one sees*according to the Ashkenazi practice, when eating it for the first time in the season. a fruit that is renewed every year, the blessing is said "Who hast kept us in life, etc."
(3) On hearing good news, one says, "Blessed art thou, O Lord our God, King of the Universe, Who art good, and doest good." On hearing evil tidings, one says, "Blessed be the true judge." A person has to bless God with good will, for ill fortune, just as he has to bless Him with joy for good fortune, as it is said "And thou shalt love the Lord thy God with all thine heart, with all thy soul and with all thy might." (Deuteronomy 6:5). In the abounding love of God enjoined upon us, it is implied that even in distress, one should thank and praise Him with joy.
(4) When one has experienced good fortune or heard good news, even if the indications are that the good fortune will be followed by evil consequences, he says the blessing "Who art good and doest good." So too, if one suffers a misfortune or has heard evil tidings, even if the circumstances indicate that the results will be advantageous, he says "Blessed be the true Judge"; since the blessings we say have reference not to future events, but to what has just happened.
(5) When heavy rains fall, the owner of a field repeats the blessing "Who hast preserved us in life." If one is part owner with others, he recites the blessing "Who art good and doest good." One who does not own a field says "We thank Thee, O Lord, our God, for every drop which Thou hast caused to fall for us. And even if our mouths were full of song as the sea,*See the Nishmath introductory to Morning Service on Sabbaths and Festivals. and our tongues of exultations as the multitude of its waves, and our lips of praise as the wide extended firmament; and though our eyes shone with light like the sun and the moon, and our hands were spread forth like the eagles of heaven, and our feet were swift as hinds, we should be unable to thank Thee, O Lord our God, and to bless Thy name, O our King, for one minute portion of the billions and trillions of bounties that Thou hast bestowed upon us and upon our fathers in former times. From Egypt Thou hast redeemed us, O Lord our God; from the house of bondage, Thou hast delivered us. During famine Thou hast fed us and didst sustain us in plenty; from the sword Thou didst save us, and from pestilence Thou didst cause us to escape, and from sore and lasting diseases Thou didst draw us forth, O our King. Up till now, Thy tender mercies have helped us, and Thy loving-kindnesses have not forsaken us. Therefore the limbs which Thou hast spread forth in us, and the spirit and soul which Thou hast breathed into our nostrils and the tongue which Thou hast placed in our mouths, 10, they shall thank and bless Thy name, O Lord our God, Blessed art Thou, O Lord, to Whom is due abounding thanksgiving, God ever to be praised.
(6) When is the blessing for rain said? From the time when the water swells upon the ground and the continuing rain causes bubbles to form on the surface of the water, and these join together.
(7) A person is told that his father died and he is heir. If he has brothers, he first says the blessing which concludes with the phrase "Judge of Truth", and then the blessing, the formula of which is "Who is good and doeth good." If he has no brothers, he says the blessing "Who hast preserved us in life etc." In short, one who shares a benefit with others, says the blessing "Who is good and doeth good." When he is the sole beneficiary, he recites the blessing "Who hast preserved us in life."
(8) Four categories of individuals are required to offer thanksgiving: A person who had been sick and has recovered, a prisoner who has been released from prison, voyagers when they have landed, and travellers in the desert when they reach settled territory. The thanksgiving is to be offered in the presence of ten persons, of whom two, at least, must be scholars; as it is said "Let them exalt Him in the assembly of the people and praise Him in the seat of the elders" (Ps. 107:32). How is this thanksgiving offered, and what is the form of the blessing? The individual (who has occasion for gratitude) rises in the assembly and says the following blessing: "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, who vouchsafest benefits unto the undeserving, who hast also vouchsafed good unto me. All the hearers present say: "He who hath vouchsafed good unto thee, may He vouchsafe good unto thee forever."
(9) On seeing a place where miracles had been wrought for Israel, such as the Red Sea or the fords of the Jordan, which the Israelites crossed with Joshua, one says "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who wroughtest miracles for our fathers in this place." This blessing is also said in any place where miracles had been vouchsafed to a multitude. But where a miracle had been vouchsafed to an individual, he, his son, and his grandson,*his remotest descendant. also say the blessing "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who wroughtest miracles for me in this place" or "Who wroughtest miracles for my fathers in this place." When viewing the lion's den (into which Daniel was cast) or the fiery furnace (into which Chananiah, Mishael and Azariah were thrust), the blessing is recited "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who wroughtest miracles for the righteous at this place." When seeing a place where idols are worshipped, the blessing is said, "Blessed art Thou, O Lord, our God, King of the Universe,*This introductory formula is put in the Hebrew manuscript in abbreviated form—only the first letters of each word being given. The equivalent in English would be B for blessed, T for art Thou, L for O Lord, etc. who hast been long suffering with those who transgress Thy will." When seeing a place from which idolatry has been eradicated, if it is in the Holy Land, the blessing is said "Who hast uprooted idolatry from our land"; if it is outside Palestine, "Who hast uprooted idolatry from this place." To both blessings, the petition is added "Even as Thou hast uprooted idolatry from this place, so do Thou uproot it from all places and turn the heart of idol worshippers to serve Thee.
(10) If one sees fine houses of Israelites (that are inhabited),*According to Alfasi, Synagogues in the Holy Land. he says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe who settest up the border stone of the widow." If they are in ruins, he says, "Blessed be the true judge." On seeing the graves of Israelites, one says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, who formed you in judgment, and quickened you in judgment, sustained you in judgment and nourished you in judgment and will hereafter raise you up in judgment, to life in the world to come, Blessed art Thou O Lord, who quickenest the dead."
(11) If one sees at one time six hundred thousand persons, who are heathens, he says "Your mother shall be sore ashamed, she that bore you shall be confounded; behold, the latter end of the nations shall be a wilderness, a dry land and a desert." (Jerem. 50:12) Should they be Israelites, and he sees them in the land of Israel, he says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, wise in secrets." When seeing a gentile sage, one says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe Who hast imparted of Thy wisdom to flesh and blood." If the sage is an Israelite, he says "Who hast imparted of Thy wisdom unto them that fear Thee." When seeing Israelite kings, one says "Who hast given of Thy glory and might to them that fear Thee." If they are gentile kings, he says "Who hast given of Thy glory to flesh and blood."
(12) On seeing a negro, or anyone unusual in facial appearance or conformation of his limbs, one says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who variest the forms of creatures." On seeing a blind person, a cripple, or one afflicted with boils or tetters, etc. the blessing said is "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, the true Judge." If the affliction is congenital, the blessing is "Who variest the forms of creatures." On seeing an elephant, an ape or an owl one says, "Blessed be He Who varieth the forms of creatures."
(13) On seeing creatures that are beautiful or exceptionally well formed or goodly trees, one says "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe Who hast such as these in the world." If one goes out into the fields or gardens during Nisan (i.e. in the Spring) and sees the trees in bud and the flowers in bloom, he says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who hast made Thy world lacking in nought, and hast produced therein goodly creatures and good and beautiful trees wherewith to delight the children of men".
(14) For fierce gales, lightning, thunder, terrestrial rumblings that sound like the grinding of huge mills, or for an atmospheric light that has the appearance of shooting stars, swiftly moving from place to place, or of comets;—the witness of any of these phenomena says the blessing. "Blessed art Thou O Lord our God, King of the Universe, Whose strength and might fill the world", or "Who hast made the Creation".
(15) For mountains and hills, seas, deserts or rivers, if one sees any of these at intervals of thirty days, he says the blessing "Who hast made the Creation." On seeing the Ocean at intervals of thirty days or more, one says "Who hast made the Great Sea."
(16) At sight of a rainbow, one says the blessing "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who rememberest the Covenant, art faithful to Thy Covenant and keepest Thy promise." At sight of the new moon, one says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, by Whose word the heavens were created, and by the breath of Whose mouth all their hosts. A statute and season Thou didst assign unto them, that they should not change their appointed charge. They are glad and rejoice to do the will of their Master—faithful workers whose work is faithful. And the moon He bade renew herself as a crown of glory unto those that have been upborne by Him from the womb, who, in the time to come, will themselves be renewed like her, to honor their Creator for His glorious sovereignty's sake and for all that He has created. Blessed art Thou, O Lord, Who renewest the months."
(17) This blessing is said standing; For everyone who says the blessing for the new moon at the appointed time is regarded as if he had received the Divine Presence. If one has not said the blessing the first night, (of the new moon) he may do so up to the sixteenth of the month, when it is full moon.
(18) When one sees the Sun at the vernal equinox, at the beginning of the twenty-eight years' cycle, in the morning of the fourth day of the week, the exact time of the equinox being at the beginning of the evening of the fourth day of the week, he says the blessing, "Blessed art Thou … Who hast made the Creation." So also, when the moon enters the zodiacal constellation of Aries (the Ram) at the beginning of the month and does not deflect its course, neither to the north nor to the south; so too when any of the remaining five planets (Jupiter, Mars, Saturn, Venus, Mercury) enters the constellation of Aries (the Ram) at the beginning of the month and does not deflect its course either to the north or the south; or when one sees the constellation of the Ram rise from the extreme East of the horizon, he says "Blessed art Thou … Who hast made the Creation."
(19) At the sight of houses of idolators in good condition,*That are inhabited. one says, "The Lord will pluck up the house of the proud." (Prov. 15:25) If these are in ruins, he says, "O God of Vengeance, Lord, O God of vengeance, shine forth" (Ps. 94:1). On seeing graves of idolaters, one says, "Your mother shall be ashamed etc." (Jerem. 50:12)
(20) When about to enter a bath house, one says, "May it be Thy will, O Lord, My God, to cause me to enter in peace and come forth in peace and deliver me from peril in the present and also in the future. And when he leaves the bath-house, he says: I give thanks to Thee, O Lord my God, that Thou hast saved me from the (excessive) heat.
(21) Before the operation of blood letting, the patient says "May it be Thy will, O Lord, my God, that this may conduce to my health, for Thou healest of Thy free grace." After the treatment is over, he says "Blessed art Thou, O Lord, who healest the sick."
(22) When one proceeds to measure grain on his threshing-floor, he says "May it be Thy will, O Lord my God, to send a blessing on the work of my hands." After he has begun to measure, he says "Blessed be He Who sendeth a blessing on this quantity of grain. If he first measures and then offers up a petition,—this is a vain prayer; and generally supplication with reference to what is past is a vain prayer.
(23) On entering the house of study, one says "May it by Thy will, O Lord my God, that I may not err in a matter of Halacha (law), that I may not say of that which is clean that it is unclean, or of that which is unclean that it is clean; or of that which is permitted that it is forbidden, or of that which is forbidden that it is permitted; so that, not erring in a Halachie matter, my colleagues may rejoice with me; and that my colleagues may not err so that I may rejoice with them."
(24) On leaving the house of study, one says "I render thanks unto Thee, O Lord my God for that Thou hast appointed my portion with those who abide in the house of study and hast not appointed my portion with those who tarry at the street corners; for I rise up early and they rise up early. I rise up early to study the words of the Torah, and they rise up early to engage in vain things, I labour and they labour. I labour in the words of the Torah and receive a reward. They labour and have no reward. I hasten and they hasten. I hasten to life in the world to come and they hasten to the pit of destruction."
(25) On entering a city, one says, "May it be Thy will, O Lord my God, to cause me to enter this city in peace." Having entered it safely, he says, "I thank Thee, O Lord my God, that Thou hast caused me to enter in peace." When about to leave, he says, "May it be Thy will, O Lord my God, to cause me to go forth from this city in peace." Having left safely, he says, "I thank Thee, O Lord my God, that Thou hast brought me forth in peace. And even as Thou hast brought me forth in peace, so lead me in peace, guide my steps in peace, sustain me in peace, and save me from the power of the enemy and from him that lurketh by the way."
(26) To sum up: One should always offer supplications in regard to the future and ask for Divine mercies, and give thanks for the past, praising God and lauding Him according to one's abilities. The more one praises and lauds God, the more praiseworthy one is.
(ח) גְּדוֹל הַבָּיִת שֶׁבָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב אֵינוֹ נִגְרָר אַחַר הַקְּטַנִּים וּמוֹנֶה לְעַצְמוֹ.
(ט) מִי הוּא נִקְרָא גְּדוֹל הַבָּיִת? זֶה אֲשֶׁר עַל פִּי הָאֹמֶד, אִם הָיוּ עוֹסְקִין בְּעִזְבוֹן הַמֵּת, הָיוּ הַדְּבָרִים נֶחְתָּכִין עַל פִּיו, וְהָיוּ כֻלָם הוֹלְכִין אַחַר עֲצָתוֹ אֲפִלּוּ הוּא קָטָן בַשָּׁנִים, נִקְרָא גְּדוֹל הַבָּיִת. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹרֵשׁ, כְּגוֹן שֶׁהָאַלְמָנָה בְכָאן וְהִיא מַנְהֶגֶת אֶת הַבַּיִת, הִיא נִקְרֵאת גְּדוֹל הַבָּיִת. מִי שֶׁהוּא דָר אֵצֶל חָמִיו וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ, חָמִיו הוּא הַגָּדוֹל.
(י) מִי שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, וּכְבָר הִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר עַרְבִית וַעֲדַיִן הוּא יוֹם, אִם הוּא עֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, אֵינוֹ נִגְרָר אַחַר הַצִּבּוּר, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עוֹלֶה לוֹ. אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ אוֹתוֹ הַיּוֹם, וּמוֹנֶה שִׁבְעָה וּשְׁלשִׁים מִיּוֹם הַמָּחֳרָת. וְדַוְקָא לְחֻמְרָא אָמְרִינָן הָכִי, וְלָא לְקֻלָּא. שֶׁאִם שָׁמַע בַּיּוֹם הַשְּׁלשִׁים לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵל עַרְבִית, לָא אָמְרִינָן שֶׁכְּבָר הוּא לַיְלָה וַהֲוֵי לֵהּ שְׁמוּעָה רְחוֹקָה (שֶׁיִתְבָּאֵר דִּינָהּ בְּסִימָן רו) לְהָקֵל עַלָיו, אֶלָּא חָשְׁבִינָן לָהּ לְיוֹם, וַהֲוֵי לֵהּ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, וְיוֹם זֶה עוֹלֶה לוֹ בְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ. וּלְעִנְיַן תְּפִלִין בִּשְׁאָר הַיָמִים, אִם שָׁמַע לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵל עַרְבִית וַעֲדַיִן הוּא יוֹם, יַנִּיחֵם לְמָחָר בְּלֹא בְרָכָה וִיכַסֶּה אוֹתָם. וְאִם הָיָה כֵן בַּיּוֹם הַשְׁלֹשִׁים, מֵנִּיחַ לְמָחָר תְּפִלִין וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּמִמַּה נַּפְשָךְ. וְאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת לָהּ מֵת וּכְבָר הִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר עַרְבִית, אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן הוּא יוֹם, אִם אֵין דַרְכָּהּ לְהִתְפַּלֵל עַרְבִית, נִגְרֶרֶת אַחַר הַצִבּוּר לְחֻמְרָא, וְאוֹתוֹ הַיוֹם אֵינוֹ עוֹלֶה לָּה.
(יא) בִּשְׁעַת הַדֶּבֶר, רַחֲמָנָא לִצְלָן, נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִין, מִשּׁוּם בִּעֲתוּתָא. וְאִם עָבַר הַזַעַם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, צָרִיךְ לְהִתְאַבֵּל אָז. אֲבָל אִם לֹא עָבַר עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים אוֹ שֶׁהִפְסִיק רֶגֶל בֵּינְתַיִם, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְתְאַבֵּל אַחַר כָּךְ (עַיֵּן חת"ס סִימָן שמב).
(א) הָאָבֵל, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל סְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁלּוֹ. וּמִצְוָה עַל שְׁכֵנָיו שֶׁיִשְׁלְחוּ לוֹ לִסְעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה, וְנִקְרֵאת סְעוּדַת הַבְרָאָה. וּתְחִלַּת הַסְּעוּדָה, תְּהֵא בְבֵצִים אוֹ עֲדָשִׁים שֶׁהֵן עֲגֻלּוֹת וְאֵין לָהֶן פֶּה, כְּמוֹ שֶׁהָאָבֵל אֵין לוֹ פֶּה. וְאַחַר זֹאת, מֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל כָּל מַאֲכָל וַאֲפִלּוּ בָשָׂר. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת קְצָת יַיִן בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה כְּדֵי לִשְׁרוֹת הַמַּאֲכָל בְּמֵעָיו, אֲבָל לֹא לִרְוֹת. (יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכָל הַיּוֹם הַרִאשׁוֹן, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל מִשֶּׁלּוֹ, אֲפִלּוּ אוֹכֵל כַּמָה פְעָמִים בַּיּוֹם).
(8) The head of the family who is close by does not follow the younger members, but counts on his own.
(9) Who is called the head of the family? It is the one whose judgement would be accepted and whose advice everyone would follow, if they were engaged in dividing the inheritance. Even if he is young in years and even if he is not an heir, he is called the head of the family. For example, if the widow is present, and she manages the household, she is called the head of the family. If a person lives with his father-in-law, and his wife dies, his father-in-law is the head of the family.
(10) If one becomes aware of the death of his relative after the congregation had prayed the Maariv service, but it is still day,6See Kitzur Shulchan Aruch, Chapter. 70:1. if he has not yet prayed Maariv, he is not drawn after the congregation, and he can include that day in his mourning period. If, however, he too had already prayed Maariv, that day is not counted, and he must count the seven days of mourning and the thirty days of mourning from the following day. This rule is applied only for stricter observance and not for leniency. Thus if he becomes aware of the death on the thirtieth day after the burial, after he has already prayed Maariv, we do not say that it is already night and it is delayed news7See Chapter 206. to make it lenient for him, but we consider it as day, and thus it is a timely news. Either way this day counts towards the mourning period. With regard to Tefillin on the other days, if he heard of the death after he has prayed Maariv but it is still daytime, he should put them on the next day without reciting the berachah and he should cover them. If this happened on the thirtieth day, he should put on Tefillin the following day, and should recite the berachah regardless. If a woman heard of the death of a relative, after the congregation prayed the Maariv service, but it is still daytime, if she usually does not pray Maariv, she is drawn after the congregation for the strict application of the law, and that day is not counted as one of the days of mourning.8Maharshal. But the Shach 375:14 disagrees.
(11) During a plague, God forbid, it is customary not to observe any mourning, because of the prevailing fear and panic. If the plague passed within thirty days from the day of death, the laws of mourning must be observed. However, if the plague did not pass, until after thirty days from the day of death, or if a Festival had intervened in the meantime, mourning need not be observed.
(1) On the first day of mourning, the mourner is forbidden to eat his first meal from his own food. It is a mitzvah for his neighbors to send him food for his first meal, which is called the meal of condolence. This meal should begin with eggs or lentils, for they are round and have no mouth, just as the mourner has no mouth (speech). After this course he may eat all foods, even meat. He is permitted to drink a little wine during the meal, in order to help digest the food in his stomach, but not enough to satisfy his desire. (Some Poskeim maintain that he is forbidden to eat of his own food the entire first day, even if he eats many meals on that day).
(א) להבין אמרי בינה מ"ש בספר הנק' צוואת ריב"ש הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו. אך המכוון הוא אמת לאמיתו. והוא בהקדים מארז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו וכמ"ש כי ה' אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה (וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד ומי יאמר לו וגו' וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף שאף שידיו מסולקות הימנו הוא קיים מעצמו וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד"מ אשר הוליך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ואילו פסק הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה אף שטבע זה במים הוא ג"כ נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת י"ס עאכ"ו שבהסתלקות ח"ו כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צ"ל כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו ובחי' זה הוא דבר ה' ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם שבה חיותן וקיומן הוא דבר ה' מי' מאמרות המלובש בהן ומקיימן להיות דומם ויש מאין ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו וז"ש האריז"ל שגם בדומם כאבנים ועפר ומים יש בהם בחי' נפש וחיות רוחניית. והנה נודע לי"ח כי דבר ה' נק' בשם שכינה בלשון רז"ל ואימא תתאה ומטרוניתא בלשון הזהר ובפרט בר"פ וארא לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם ובלשון המקובלים נק' בשם מלכות ע"ש דבר מלך שלטון כי המלך מנהיג מלכותו בדיבורו ועוד טעמים אחרים ידועים לי"ח ומודעת זאת כי יש בחי' ומדריגת מל' דאצילות ובחי' מל' דבריאה וכו'. ופי' מל' דאצילות הוא דבר ה' המחי' ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחי' אצילות כמו נשמת אדה"ר שנא' בו ויפח באפיו כו' וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן (שהיו מרכבה לה' ממש ובטלים ממש במציאות אליו כמארז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה וכן כל הנביאים ובעלי רוה"ק היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש כמ"ש האריז"ל) ומל' דבריאה הוא דבר ה' המחיה ומהוה הנשמות והמלאכי' שבעולם הבריאה שאין מעלתם כמעלת האצי' וכו' ומלכות דעשיה הוא דבר ה' המחיה ומהוה את עוה"ז בכללו עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ. (אלא שבארצות העו"ג החיות הוא על ידי התלבשות שרים החיצוני' הממוני' על ע' אומות דהיינו שיורד ניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם מלכות דעשיה ומאיר על השרים של מעלה בבחי' מקיף מלמעלה אך אינו מתלבש בהם ממש אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחי' מקיף ומהשרים נשפע חיות לעו"ג ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם ולארץ הגשמית ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים (אלא ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים נשפעי' מקליפת נוגה והטמאים ונפשות העו"ג משאר קליפות). והנה שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות עו"ג כולם כלא ממש חשיבי לגבי השרים שהם חיותם וקיומם. והשרים כלא ממש חשיבי לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מדבר ה' המאיר עליהם מלמעלה ואעפ"כ החיות הנמשך לתוכם מהארה זו הוא בבחי' גלות בתוכם שלכן נקראי' בשם אלקי' אחרים וקרו ליה אלהא דאלהיא שגם הם הן בחי' אלקות ולכן העו"ג הנשפעים מהם הם עע"ז ממש עד עת קץ שיבולע המות והסט"א ואז אהפוך אל עמים כו' לקרוא כולם בשם ה' ונקרא גם כן בשם גלות השכינה מאחר שחיות זה אשר בבחי' גלות בתוכם הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם שכינה (וגלות זה נמשך מחטא עה"ד ואילך והוא בחי' אחוריים לבד דקדושה אך כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחי' פנים העליונים הנה זו היא גלות שלימה וע"ז ארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם)):
(ב) והנה אף כי ה' אחד ושמו אחד דהיינו דבורו ורוח פיו המכונה בזוה"ק בשם שמו הוא יחיד ומיוחד אעפ"כ ההארה והמשכת החיות הנמשכת מרוח פיו יתברך מתחלקת לד' מדרגות שונות שהן ד' עולמות אבי"ע והשינוי הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים) לצמצם האור והחיות ולהסתירו שלא יהא מאיר כ"כ בעולם הבריאה כמו בעולם האצילות ובעולם היצי' הוא ע"י צמצומים ומסכים יותר וכו' אבל אין שום שינוי ח"ו בעצמות השכינה שהיא דבר ה' ורוח פיו וגם בבחי' ההארה והמשכת החיות הנה ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה ולכן אור א"ס ב"ה שבאצילות הוא ג"כ בעשיה ובעוה"ז החומרי ע"י התלבשותו במלכות דבי"ע כמבואר הכל בכתבי האר"י ז"ל:
(ג) והנה נפש האדם ידוע לכל שהיא כלולה מי"ס חב"ד וכו' ואף שכולן מרוח פיו ית' כדכתיב ויפח באפיו כו' מ"מ דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי"ס המכונות בשם או"א ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבי"ס הנקראות בשם ז"א וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה ולכן כשמדבר ד"ת מעורר דבור העליון ליחד השכינה ומשום הכי קיי"ל בק"ש ובהמ"ז וד"ת לא יצא בהרהור בלא דבור:
(ד) והנה זלעו"ז יש עשרה כתרי דמסאבותא ומהן נמשכות נפשות העו"ג ג"כ כלולות מעשר בחי' אלו ממש ומודעת זאת בארץ מ"ש בספר הגלגולים ע"פ אשר שלט האדם באדם לרע לו שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות אבל הוא לרע לו וכו' ולכן העו"ג היו שולטין על ישראל להיות נפשות העו"ג מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחי' גלות בתוכם והנה אף שזה צריך ביאור רחב איך ומה מ"מ האמת כן הוא אלא שאעפ"כ אין הקליפות והעו"ג יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחי' אחוריים דקדושה כמאן דשדי בתר כתפי' ואף גם זאת ע"י צמצומים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה ומשפעת לעו"ג עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. משא"כ ישראל יונקים מבחי' פנים העליונים כמ"ש יאר ה' פניו אליך כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות:
(ה) ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל נחזור לענין ראשון בענין הכעס שהוא כעובד ע"ז והיינו במילי דעלמא כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן וכמ"ש ויקצוף משה והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו:
(ו) אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו אבל כשאין בידו למחות כגון עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו א"כ מה זאת עשה ה' לו אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כ"כ עד שלא ישמע דבורי העו"ג אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול ותרד פלאים להתלבש ניצוץ מהארתה אשר היא בבחי' גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחי' גלות דרך פרט בדבור עו"ג זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' היא כוונת התפלה וכמש"ל כי זה לעומת זה וכו' ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו' וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו דהיינו שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא עד שלא ישמע דיבוריו. ומ"ש המלקט שרתה לא ידע לכוין הלשון בדקדוק כי הבעש"ט ז"ל היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק ור"ל נתלבשה והיינו בבחי' גלות וזהו ובפרט אם הוא עו"ג כו'. שאז היא בחי' גלות ביותר ואין לתמוה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא בשם שכינה דהא אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה' בפ' וירא לפי' הרמב"ן וכמ"ש ותקרא שם ה' הדובר אליה וכו' וכה"ג טובא וכמדומה לי שתפיסתם אינה מצד דקדוק הלשון אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות שאין להם אמונה במ"ש האריז"ל בס' הגלגולים שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניים לעו"ג הגשמיים אין לך גשמי כעפר הארץ ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה כו' וכנ"ל. ואם משום טומאת נפשות העו"ג הרי נפשותיהם מזיווג זו"ן דקליפות הרוחניים כמ"ש בכהאריז"ל. נמצא שהרוחניים מקור טומאתם אך באמת צריך ביאור רחב איך הוא התלבשות זו אבל לא עלינו תלונתם כ"א על כהאריז"ל. ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי דברי האריז"ל להפשיטן מגשמיותן כי לא באתי רק לפרש דברי הבעש"ט ז"ל ותלמידיו עפ"י קבלת האריז"ל בשגם שענין זה אינו מחכמת הקבלה ומהנסתרות לה' אלקינו כי אם מהנגלות לנו ולבנינו להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדבר הכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה' בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ לידע איך הוא מלא כל הארץ רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו וא"א לקרב להם אל השכל אלא דוקא עפ"י הקדמות לקוחות מכאריז"ל מופשטות מגשמיותן וכפי ששמעתי מרבותי נ"ע אך א"א לבאר זה היטב במכתב כי אם מפה לאזן שומעת ליחידי סגולה ולשרידים אשר ה' קורא כדכתיב ומבקשי הוי' יבינו כל ומכלל הן אתה שומע כו'.:
(ז) הנה אתם ראיתם פי' מאמר אחד מספרים הידועים לדוגמא ולאות כי גם כל המאמרים התמוהים יש להם פי' וביאור היטב לי"ח. אך לא יקוו מעלתם אלי לבאר להם הכל במכתב כי היא מלאכה כבידה ומרובה וא"א בשום אופן. רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה. ופא"פ אדבר בו אי"ה. וה' יהי' עם פי בהטיפי. ויהיו לרצון אמרי פי: