18 Tishrei 5781

(כ) וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּי־עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ (כא) וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ (כב) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ (ס) (כג) וּבַיּ֧וֹם הָרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ (כד) מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ (כה) וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ (ס)

Numbers 29:20-25

(20) Third day: Eleven bulls, two rams, fourteen yearling lambs, without blemish; (21) the meal offerings and libations for the bulls, rams, and lambs, in the quantities prescribed; (22) and one goat for a sin offering—in addition to the regular burnt offering, its meal offering and libation. (23) Fourth day: Ten bulls, two rams, fourteen yearling lambs, without blemish; (24) the meal offerings and libations for the bulls, rams, and lambs, in the quantities prescribed; (25) and one goat for a sin offering—in addition to the regular burnt offering, its meal offering and libation.

היום הזה יהוה אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אתם בכל לבבך ובכל נפשך

את יהוה האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו . ולשמע בקולו

ויהוה האמרך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר . כל מצותיו

ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדש ליהוה אלהיך כאשר דבר

ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר שמרו את כל המצוה . אשר אנכי מצוה אתכם היום

והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד

וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר יהוה אלהי אבתיך לך

והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר גריזים ושדת אתם בשיד

ובנית שם מזבח ליהוה אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל

אבנים שלמות תבנה את מזבח יהוה אלהיך והעלית עליו עלות ליהוה אלהיך

וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני יהוה אלהיך

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר הייטב

וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהית לעם קדש ליהוה אלהיך

ושמעת בקול יהוה אלהיך ועשית את מצותיו ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום

ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר

אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי יהודה ויששכר יוסף ובנימים

ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר זבולן דן ונפתלי

וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם

ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת יהוה מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן

ארור מקלה אביו ואמו ואמרו כל העם אמן

ארור מסיג גבול רעהו ואמרו כל העם אמן

ארור משגה עור בדרך ואמרו כל העם אמן

ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה ואמרו כל העם אמן

ארור שכב עם אשת אביו כי גלה כנף אביו ואמרו כל העם אמן

ארור שכב עם כל בהמה ואמרו כל העם אמן

ארור שכב עם אחתו בת אביו או בת אמו ואמרו כל העם אמן

ארור שכב עם חתנתו ואמרו כל העם אמן

ארור מכה רעהו בסתר ואמרו כל העם אמן

ארור לקח שחד להכות נפש דם נקיא ואמרו כל העם אמן

ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשותם . ואמרו כל העם אמן

והיה אם שמע תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר ולעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גוי הארץ

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול יהוה אלהיך

ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה

ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך

ברוך טנאך ומשארתך

ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך

יתן יהוה את איביך הקמים עליך נגפים לפניך בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך

יצוה יהוה אתך את הברכה באסימך ובכל משלח ידיך וברכך בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך

יקימך יהוה לו לעם קדש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות יהוה אלהיך והלכת בדרכיו

וראו כל עמי הארץ כי שם יהוה נקרא עליך וייראו ממך

והותירך יהוה לטוב בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע יהוה לאבתיך לתת לך

יפתח יהוה לך את אוצרו הטוב את השמים לתת את מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה

ונתנך יהוה לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות יהוה אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמר ולעשות

ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוך . היום ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם

והיה אם לא תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר . . . מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך

ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה

ארור טנאך ומשארתך

ארור פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך

ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך

ישלח יהוה בך את המרה ואת המהמה ואת המגערת בכל משלח ידיך אשר תעשה עד השמידך ועד אבידך מהר מפני רע מעלליך אשר עזבתני

ידבק יהוה בך את הדבר עד כלותו אתך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה

יכך יהוה בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון ירדפוך עד אבידוך

והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל

יתן יהוה את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמידך

יתנך יהוה נגף לפני איביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו והיית לזועה לכל ממלכת הארץ

והיתה נבלתך למאכל . לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד

יכך יהוה בשחין מצרים ובעפלים ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא

יכך יהוה בשגעון ובעורון ובתמהון לבב

והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח . דרכך והיית אק עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע

אשה תארש ואיש אחר ישכב עמה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו

שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמרך גזול מלפניך ולא ישוב לך צאנך נתנות לאיביך ואין לך מושיע

בניך ובנתיך נתנים לעם אחר ועיניך ראות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך

פרי אדמתך וכל יגעך יאכל עם אשר לא ידעת והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים

והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה

יכך יהוה בשחין רע על הברכים ועל השקים אשר לא תוכל להרפא מכף רגלך ועד קדקדך

יולך יהוה אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן

והיית לשם ולמשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך יהוה שמה

זרע רב תוצא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה

כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר כי תאכלנו התולעת

זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסך כי ישל זיתך

בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי

כל עצך ופרי אדמתך יוריש הצלצל

הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה

הוא ילוך ואתה לא תלונו הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב

ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמידוך כי לא שמעת בקול יהוה אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך

והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם

תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל

ועבדת את איביך אשר ישלחנו יהוה בך ברעב ובצמא ובערום ובחסר כל ונתן על ברזל על צוארך עד השמידו אתך

ישא יהוה עליך גוי מרחק מקצה הארץ כאשר יראה הנשר גוי אשר לא תשמע לשנו

גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחן

ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמידך אשר לא ישאיר לך דגן ותירש ויצהר שגר אלפיך ועשתרות צאנך עד האבידו אתך

והצר לך בכל שעריך עד רדת חומתך הגבהות והבצרות אשר אתה בטח בהן בכל ארצך והצר לך בכל שעריך בכל ארצך אשר נתן יהוה אלהיך לך

ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנתיך אשר נתן לך . . במצור ובמצוק אשר יציקו . איביך

האיש הרך בך והענג מאד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יותיר

מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל מבלי השאיר לו כל במצור ובמצוק אשר יציקו לך איביך בכל שעריך

הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצינה על הארץ מהתענג ומרך תרע עינה באיש חיקה בבנה ובבתה

ובשליתה היצאת מבין רגליה ובבניה אשר תלד כי תאכלם בחסר כל בסתר במצור ובמצוק אשר יציקו לך איביך בשעריך

אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את יהוה אלהיך

והפלא יהוה אלהיך את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדלות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים

והשיב בך את כל מדוי מצרים אשר יגרת מפניהם ודבק בך

גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה יעלם יהוה עליך עד השמידך

ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרב כי לא שמעתם בקול יהיה אלהיכם

והיה כאשר שש יהוה עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישש יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה

והפיצך יהוה בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן

ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן יהוה לך שם לב רגז כליון עינים ודיבון נפש

והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמן בחייך

בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה

והשיבך יהוה מצרימה באניות בדרך אשר אמרתי לכם לא תוסיפון עוד לראותה והתמכרתם שם לאיביכם לעבדים ולשפחות ואין קנה

ואלה דברי הברית אשר צוה יהוה את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם את כל אשר עשה יהוה לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו

המסות הגדלות אשר ראו עיניך האתות והמפתים הגדלים ההם

ולא נתן יהוה לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה

ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שמלתיכם מעליכם ונעליכם לא בלו מעל רגליכם

לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני יהוה אלהיכם

ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם

ונקח את ארצם ונתנה נחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי

ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכלו את כל אשר תעשון

אתם נצבים היום כלכם לפני יהוה אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל

טפכם ונשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחטב עציך ועד שאב מימיך

לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כרת עמך היום

למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב

ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת

כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני יהוה אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום

כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם

ותראו את שקציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם

פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם יהוה אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירת לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה

לא יאבה יהוה לסלח לו כי אז יחר אף יהוה וקנאתו באיש ההוא ורבצו בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה יהוה את שמו מתחת השמים

והבדילו יהוה לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובים בספר התורה הזה

ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וראה את מכות הארץ ההיא ואת תחלאיה אשר חלה יהוה בה

גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזריע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצבאים אשר הפך יהוה באפו ובחמתו

ואמרו כל הגוים על מה עשה יהוה ככה לארץ הזאת ומה חרי האף הגדול הזה

ואמרו על אשר עזבו את ברית יהוה אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוצאי אתם מארץ מצרים

וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם

ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה

ויתשם יהוה מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה

הנסתרות ליהוה אלהינו והנגלאות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת

והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר ידיחך יהוה אלהיך שמה

ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך

ושב יהוה אלהיך את שובתך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה

אם יהוה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יהוה אלהיך ומשם יקחך

והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה . והרבך מאבתיך

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך

ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך

ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה אלהיך ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום

והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי אדמתך ובפרי בהמתך לטובה כי ישוב יהוה לשש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך

כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי השוב אל יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא .

לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה

ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך . לעשתו

ראה נתתי לפניך . את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך יהוה אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה

ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם

הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן לבוא שמה לרשתה

העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך

לאהבה את יהוה אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע יהוה לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לכם

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל

ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא ויהוה אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה

יהוה אלהיך הוא העבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם ויהושע הוא העבר לפניך כאשר דבר יהוה

ועשה יהוה להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם

ונתנם יהוה לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם

חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי יהוה אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך

ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע יהוה לאבתם לתת להם ואתה תנחלנה אתם

ויהוה הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת

ויכתב משה את התורה הזאת . . ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית יהוה ואל כל זקני ישראל

ויצו משה אתם . . לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות

בבוא כל ישראל להראות את פני יהוה אלהיך במקום אשר בחר יקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו וייראו את יהוה אלהיהם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת

ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את יהוה אלהיהם כל הימים אשר הם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה

ויאמר יהוה אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד

וירא יהוה באהל בעמוד ענן ויעמד עמוד הענן על פתח האהל

ויאמר יהוה אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבוני והפרו את בריתי אשר כרתי אתו

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתם והסתרתי פני מהם והיו לאכלה ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין . אלהי בקרבי מצאני הרעות האלה

ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא על כל הרעה אשר עשו כי פנו אל אלהים אחרים

ועתה כתבו לכם את . השירה הזאת ולמדה את בני ישראל ושימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל

כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו לתת להם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפרו את בריתי

והיה כי תמצאנה אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו

ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל

ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך

ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם

ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית יהוה לאמר

לקחו את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם והיה שם בך לעד

כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם יהוה ואף כי אחרי מותי

הקהלו אלי את כל זקני שבטיכם . . ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ

כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקרתה אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני יהוה להכעיסו במעשה ידיכם

וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פיי

יערף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

כי בשם יהוה אקרא והבו גדל לאלהינו

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא

שחתו לו לא בני מום דור עקש ופתלתל

הליהוה תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך

זכרו יומת עולם בינו שנת דר ודר שאל אביך ויגידך זקניך ויאמרו לך

בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלות עמים למספר בני . ישראל

כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו ישראל

יאמצהו בארץ המדבר ובתהללות . ישמנהו יסבבנהו ויבננהו ויצרנהו כאישן עינו

כנשר יער קנו ועל גוזליו ירחף יפרש כנפיו ויקחהו ישאהו על אברתו

יהוה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר

ירכבהו על במתי הארץ יאכלהו תנופת שדי יינקהו דבש מסלע ושמן מחלמש צור

חמת בקר וחלב צאן עם חמת כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר יאכל יעקב וישבע

ישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלה עשהו וינבלו צור ישועתו

יקנאהו בזרים ובתועבת יכעסהו

יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום חדשים מקרב באו לא שערום אבתיכם

צור ילדך תשא ותשכח אל מהללך

וירא יהוה וינאץ מכעס בניו ובנתיו

ויאמר אסתיר פני מהם ואראה מה אחריתם כי דור הפכות הם בנים לא האמן בם

הם קנאוני בלא אל כעסוני באבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם

כי אש קדחה באפי ותוקד עד שאל תחתית תאכל ארץ ויבולה תלהט מוסדי הרים

אספה עליהם רעות וחצי אכלה בם

מזה רעב לחמו רשף קטף מררים ושן בהמות אשלח בם עם חמת זחלי עפר

מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה וינק עם איש שיבה

אמרתי אפיהם אשבית מאנוש זכרם

לו לא כעס איבי אגור פן ינכרו צרינו פן יאמרו ידנו רמה ולא יהוה פעל כל זאת

כי גוי אבד עצותם . ואין בהם תבונה

ולא חכמו וישכלו זאת ויבינו לאחריתם

איך ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא . צורם מכרם ויהוה הסגירם

כי לא כצורנו צורם ואיבינו פללים

כי מגפן סדם גפנם ומשדמות עמרה ענביהם ענבי ראש ואשכלי מררות למו

חמת תנינים יינם וראש פתנים אך זרי

הלוא הוא כנוס עמדי חתום באוצרתי

ליום נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידת למו

כי ידין יהוה עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב

ואמרו . איה אלהימו . צור . חסיו בו

אשר חלב זבחיהם יאכלו וישתו יין נסכם יקומו ויעזרוכם יהיו עליכם סתרה

ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואנכי ארפא ואין מידי מציל

כי אשא אל השמים ידי ואמרתי חי אנכי לעלם

אם שנתי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם

אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעת אויב

הרנינו גוים עמו . . . . כי דם עבדיו יקם ונקם ישיב לצריו . . וכפר אדמת עמו

ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא ויהושע בן נון

ויכל משה מדבר את . הדברים האלה אל כל ישראל

ויאמר אליהם שימו לבבכם על כל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר ולעשות את כל דברי התורה הזאת

כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכון ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה

וידבר יהוה אל משה בעצם היום הזה לאמר

עלה אל הר העברים הזה הר נבא אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה

ומות בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמו

על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אתי בתוך בני ישראל

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו

ויאמר יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פראן ואתו מרבבות קדש מימנו אשדת למו

אף חובב עמים וכל קדשיו בידך והם תכו לרגליך ושאו מדברתך

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב

ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי העם יחדו שבטי ישראל

יחי ראובן ואל ימות ויהי מאתו מספר

וזאת ליהודה ויאמר שמע יהוה קול יהודה ואל עמו תביאנו ידו רב לו ועזר מצריו תהיה .

וללוי אמר תמיך ואריך לאיש חסידך אשר נסיתהו במסה ותריבהו על מי מריבה

האמר לאביו ולאמו לא ראיתי ואת אחיו לא הכר ואת בנו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטרה באפך וכליל על מזבחך

ברך יהוה חילו ופעל ידו תרצה מחץ מתני קמיו ומשנאיו מן יקימנו

ולבנימים אמר יד יד יהוה ישכן לבטח . חפף עליו כל היום ובין כתפתיו שכן

וליוסף אמר מברכת יהוה ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רבצת תחת

וממגד תבואת שמש וממגד גרושי ירחים

ומראש הרי קדם וממגד גבעת עולם .

וממגד ארץ ומלואה ורצון שכן סנה תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו

בכור שור הדר לו וקרני ראמי קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי הארץ הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה

ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך

עמים הרי יקראו ושם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינק ושפוני טמוני חול

ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביה שכן טרף זרוע וגם קדקד

וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון ויתא ראשי העם צדקת יהוה עשה ומשפטיו עם ישראל

ולדן אמר דן גר אריה ויזנק מן הבשן

ולנפתלי אמר נפתלי שבע ורצון ומלא ברכת יהוה ימה ודרום יירש

ולאשר אמר ברוך מבנים אשר ויהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגליו

ברזל ונחשת מנעליך וכימיך רביך

אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאתו שחקים

מעונה אלהי קדם ומתחת זרועת עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד

וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב על ארץ דגן ותירש ואף שמיך יערפו טל

אשרך ישראל מי כמוך העם הנושע ביהוה מגן עזרך ואשר חרב גאתך ויכחשו איביך לך ואתה על במתם תדרך

ויעל משה מערבת מואב אל הר נבא ראש הפסגה אשר על פני יריחו ויראהו יהוה את כל הארץ מנהר מצרים עד הנהר

הגדול נהר פרת . . . . . . . . ועד הים האחרון

. . . . . . . . . .

ויאמר יהוה אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראתיך בעיניך ושמה לא תעבר

וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב על פי יהוה

ויקבר אתו בגיא בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה

ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה

ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה

ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה יהוה את משה

ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים

לכל האתות והמפתים אשר שלחו יהוה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו

ולכל היד החזקה ולכל המראה הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל

Samaritan Torah Deuteronomy 26:16-34:12

26:16 This day the LORD thy God hath commanded thee to do these statutes and judgments: thou shalt therefore keep and do them with all thine heart, and with all thy soul.

Thou hast avouched the LORD this day to be thy God, and to walk in his ways, and to keep his statutes, and his commandments, and his judgments, and to hearken unto his voice:

And the LORD hath avouched thee this day to be his peculiar people, as he hath promised thee, and that thou shouldest keep all his commandments;

And to make thee high above all nations which he hath made, in praise, in name, and in honour; and that thou mayest be an holy people unto the LORD thy God, as he hath spoken.

And Moses with the elders of Israel commanded the people, saying, Keep all the commandments which I command you this day.

And it shall be on the day when ye shall pass over Jordan unto the land which the LORD thy God giveth thee, that thou shalt set thee up great stones, and plaster them with plaster:

And thou shalt write upon them all the words of this law, when thou art passed over, that thou mayest go in unto the land which the LORD thy God giveth thee, a land that floweth with milk and honey; as the LORD God of thy fathers hath promised thee.

Therefore it shall be when ye be gone over Jordan, that ye shall set up these stones, which I command you this day, in mount Ebal, and thou shalt plaster them with plaster.

And there shalt thou build an altar unto the LORD thy God, an altar of stones: thou shalt not lift up any iron tool upon them.

Thou shalt build the altar of the LORD thy God of whole stones: and thou shalt offer burnt offerings thereon unto the LORD thy God:

And thou shalt offer peace offerings, and shalt eat there, and rejoice before the LORD thy God.

And thou shalt write upon the stones all the words of this law very plainly.

And Moses and the priests the Levites spake unto all Israel, saying, Take heed, and hearken, O Israel; this day thou art become holy people of the LORD thy God.

Thou shalt therefore obey the voice of the LORD thy God, and do his commandments and his statutes, which I command thee this day.

And Moses charged the people the same day, saying

These shall stand upon mount Gerizim to bless the people, when ye are come over Jordan; Simeon, and Levi, Judah, and Issachar, Joseph, and Benjamin:

And these shall stand upon mount Ebal to curse; Reuben, Gad, and Asher, Zebulun, Dan, and Naphtali.

And the Levites shall speak, and say unto all the men of Israel with a loud voice

Cursed be the man that maketh any graven or molten image, an abomination unto the LORD, the work of the hands of the craftsman, and putteth it in a secret place. And all the people shall answer and say, Amen.

Cursed be he that setteth light by his father or his mother. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that removeth his neighbour's landmark. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that maketh the blind to wander out of the way. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that perverteth the judgment of the stranger, fatherless, and widow. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that lieth with his father's wife; because he uncovereth his father's skirt. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that lieth with any manner of beast. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that lieth with his sister, the daughter of his father, or the daughter of his mother. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that lieth with his mother-in-law. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that smiteth his neighbour secretly. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that taketh reward to slay an innocent person. And all the people shall say, Amen.

Cursed be he that confirmeth not all the words of this law to do them. And all the people shall say, Amen.

And it shall come to pass, if thou shalt hearken diligently unto the voice of the LORD thy God, to observe and to do all his commandments which I command thee this day, that the LORD thy God will set thee on high above all nations of the earth:

And all these blessings shall come on thee, and overtake thee, if thou shalt hearken unto the voice of the LORD thy God.

Blessed shalt thou be in the city, and blessed shalt thou be in the field.

Blessed shall be the fruit of thy body, and the fruit of thy ground, and the fruit of thy cattle, the increase of thy kine, and the flocks of thy sheep.

Blessed shall be thy basket and thy store.

Blessed shalt thou be when thou comest in, and blessed shalt thou be when thou goest out.

The LORD shall cause thine enemies that rise up against thee to be smitten before thy face: they shall come out against thee one way, and flee before thee seven ways.

The LORD shall command the blessing upon thee in thy storehouses, and in all that thou settest thine hands unto; and he shall bless thee in the land which the LORD thy God giveth thee.

The LORD shall establish thee an holy people unto himself, as he hath sworn unto thee, if thou shalt keep the commandments of the LORD thy God, and walk in his ways.

And all people of the earth shall see that thou art called by the name of the LORD; and they shall be afraid of thee.

And the LORD shall make thee plenteous in goods, in the fruit of thy body, and in the fruit of thy cattle, and in the fruit of thy ground, in the land which the LORD sware unto thy fathers to give thee.

The LORD shall open unto thee his good treasure, the heaven to give the rain unto thy land in his season, and to bless all the work of thine hands: and thou shalt lend unto many nations, and thou shalt not borrow.

And the LORD shall make thee the head, and not the tail; and thou shalt be above only, and thou shalt not be beneath; if that thou hearken unto the commandments of the LORD thy God, which I command thee this day, to observe and to do them:

And thou shalt not go aside from any of the words which I command thee this day, to the right hand, or to the left, to go after other gods to serve them.

But it shall come to pass, if thou wilt not hearken unto the voice of the LORD thy God, to observe to do all his commandments and his statutes which I command thee this day; that all these curses shall come upon thee, and overtake thee:

Cursed shalt thou be in the city, and cursed shalt thou be in the field.

Cursed shall be thy basket and thy store.

Cursed shall be the fruit of thy body, and the fruit of thy land, and fruit of thy animals, the increase of thy kine, and the flocks of thy sheep.

Cursed shalt thou be when thou comest in, and cursed shalt thou be when thou goest out.

The LORD shall send upon thee cursing, vexation, and rebuke, in all that thou settest thine hands unto for to do, until thou be destroyed, and until thou perish quickly; because of the wickedness of thy doings, whereby thou hast forsaken me.

The LORD shall make the pestilence cleave unto thee, until he have consumed thee from off the land, whither thou goest to possess it.

The LORD shall smite thee with a consumption, and with a fever, and with an inflammation, and with an extreme burning, and with the sword, and with blasting, and with mildew; they shall pursue thee until thou perish.

And thy heaven that is over thy head shall be brass, and the earth that is under thee shall be iron.

The LORD shall make the rain of thy land powder and dust: from heaven shall it come down upon thee, until thou be destroyed.

The LORD shall cause thee to be smitten before thine enemies: thou shalt go out one way against them, and flee seven ways before them: and shalt be removed into all the kingdoms of the earth.

And thy carcase shall be meat unto all fowls of the air, and unto the beasts of the earth, and no man shall fray them away.

The LORD will smite thee with the botch of Egypt, and with the emerods, and with the scab, and with the itch, whereof thou canst not be healed.

The LORD shall smite thee with madness, and blindness, and astonishment of heart:

And thou shalt grope at noonday, as the blind gropeth in darkness, and thou shalt not prosper in thy ways: and surely thou shalt be only oppressed and spoiled evermore, and no man shall save thee.

Thou shalt betroth a wife, and another man shall lie with her: thou shalt build an house, and thou shalt not dwell therein: thou shalt plant a vineyard, and shalt not gather the grapes thereof.

Thine ox shall be slain before thine eyes, and thou shalt not eat thereof: thine ass shall be violently taken away from before thy face, and shall not be restored to thee: thy sheep shall be given unto thine enemies, and thou shalt have none to rescue them.

Thy sons and thy daughters shall be given unto another people, and thine eyes shall look, and fail with longing for them all the day long: and there shall be no might in thine hand.

The fruit of thy land, and all thy labours, shall a nation which thou knowest not eat up; and thou shalt be only oppressed and crushed always:

So that thou shalt be mad for the sight of thine eyes which thou shalt see.

The LORD shall smite thee in the knees, and in the legs, with a sore botch that cannot be healed, from the sole of thy foot unto the top of thy head.

The LORD shall bring thee, and thy king which thou shalt set over thee, unto a nation which neither thou nor thy fathers have known; and there shalt thou serve other gods, wood and stone.

And thou shalt become an astonishment, and a proverb, and a byword, among all nations whither the LORD shall lead thee.

Thou shalt carry much seed out into the field, and shalt gather but little in; for the locust shall consume it.

Thou shalt plant vineyards, and dress them, but shalt neither drink of the wine, nor gather the grapes; for the worms shall eat them.

Thou shalt have olive trees throughout all thy coasts, but thou shalt not anoint thyself with the oil; for thine olive shall cast his fruit.

Thou shalt beget sons and daughters, but thou shalt not enjoy them; for they shall go into captivity.

All thy trees and fruit of thy land shall the locust consume.

The stranger that is within thee shall get up above thee very high; and thou shalt come down very low.

He shall lend to thee, and thou shalt not lend to him: he shall be the head, and thou shalt be the tail.

Moreover all these curses shall come upon thee, and shall pursue thee, and overtake thee, till thou be destroyed; because thou hearkenedst not unto the voice of the LORD thy God, to keep his commandments and his statutes which he commanded thee:

And they shall be upon thee for a sign and for a wonder, and upon thy seed for ever.

Because thou servedst not the LORD thy God with joyfulness, and with gladness of heart, for the abundance of all things;

Therefore shalt thou serve thine enemies which the LORD shall send against thee, in hunger, and in thirst, and in nakedness, and in want of all things: and he shall put a yoke of iron upon thy neck, until he have destroyed thee.

The LORD shall bring a nation against thee from far, from the end of the earth, as swift as the eagle flieth; a nation whose tongue thou shalt not understand;

A nation of fierce countenance, which shall not regard the person of the old, nor shew favour to the young:

And he shall eat the fruit of thy cattle, and the fruit of thy land, until thou be destroyed: which also shall not leave thee either corn, and wine, or oil, or the increase of thy kine, or flocks of thy sheep, until he have destroyed thee.

And he shall besiege thee in all thy gates, until thy high and fenced walls come down, wherein thou trustedst, throughout all thy land: and he shall besiege thee in all thy gates throughout all thy land, which the LORD thy God hath given thee.

And thou shalt eat the fruit of thine own body, the flesh of thy sons and of thy daughters, which the LORD thy God hath given thee, in the siege, and in the straitness, wherewith thine enemies shall distress thee:

So that the man that is tender among you, and very delicate, his eye shall be evil toward his brother, and toward the wife of his bosom, and toward the remnant of his children which he shall leave:

So that he will not give to any of them of the flesh of his children whom he shall eat: because he hath nothing left him in the siege, and in the straitness, wherewith thine enemies shall distress thee in all thy gates.

The tender and delicate woman among you, which would not adventure to set the sole of her foot upon the ground for delicateness and tenderness, her eye shall be evil toward the husband of her bosom, toward her son, and toward her daughter

And toward her young one that cometh out from between her feet, and toward her children which she shall bear: for she shall eat them for want of all things secretly in the siege and straitness, wherewith thine enemies shall distress thee in thy gates.

If thou wilt not observe to do all the words of this law that are written in this book, that thou mayest fear this glorious and fearful name, THE LORD THY GOD;

Then the LORD God of you will make thy plagues wonderful, and the plagues of thy seed, even great plagues, and of long continuance, and sore sicknesses, and of long continuance.

Moreover he will bring upon thee all the diseases of Egypt, which thou wast afraid of; and they shall cleave unto thee.

Also every sickness, and every plague, which is not written in the book of this law, them will the LORD bring upon thee, until thou be destroyed.

And ye shall be left few in number, whereas ye were as the stars of heaven for multitude; because thou wouldest not obey the voice of the LORD thy God.

And it shall come to pass, that as the LORD rejoiced over you to do you good, and to multiply you; so the LORD will rejoice over you to destroy you, and to bring you to nought; and ye shall be plucked from off the land whither thou goest to possess it.

And the LORD shall scatter thee among all people, from the one end of the earth even unto the other; and there thou shalt serve other gods, which neither thou nor thy fathers have known, even wood and stone.

And among these nations shalt thou find no ease, neither shall the sole of thy foot have rest: but the LORD shall give thee there a trembling heart, failing of eyes, and sorrow of mind:

And thy life shall hang in doubt before thee; and thou shalt fear day and night, and shalt have none assurance of thy life:

In the morning thou shalt say, Would God it were even! and at even thou shalt say, Would God it were morning! for the fear of thine heart wherewith thou shalt fear, and for the sight of thine eyes which thou shalt see.

And the LORD shall bring thee into Egypt again with ships, by the way whereof I spake unto thee, Thou shalt see it no more again: and there ye shall be sold unto your enemies for bondmen and bondwomen, and no man shall buy you.

And these are the words of the covenant, which the LORD commanded Moses to make with the children of Israel in the land of Moab, beside the covenant which he made with them in Horeb.

And Moses called unto all Israel, and said unto them, Ye have seen all that the LORD did before your eyes in the land of Egypt unto Pharaoh, and unto all his servants, and unto all his land;

The great temptations which thine eyes have seen, the signs, and those great miracles:

Yet the LORD hath not given you an heart to perceive, and eyes to see, and ears to hear, unto this day.

And I have led you forty years in the wilderness: your clothes are not waxen old upon you, and thy shoe is not waxen old upon thy feet.

Ye have not eaten bread, neither have ye drunk wine or strong drink: that ye might know that I am the LORD your God.

And when ye came unto this place, Sihon the king of Heshbon, and Og the king of Bashan, came out against us unto battle, and we smote them:

And we took their land, and gave it for an inheritance unto the Reubenites, and to the Gadites, and to the half tribe of Manasseh.

Keep therefore the words of this covenant, and do them, that ye may prosper in all that ye do.

Ye stand this day all of you before the LORD your God; your captains of your tribes, your elders, and your officers, with all the men of Israel

Your little ones, and your wives, and thy stranger that is in thy camp, from the hewer of thy wood and unto the drawer of thy water:

That thou shouldest enter into covenant with the LORD thy God, and into his oath, which the LORD thy God maketh with thee this day:

That he may establish thee to day for a people unto himself, and that he may be unto thee a God, as he hath said unto thee, and as he hath sworn unto thy fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob.

Neither with you only do I make this covenant and this oath;

But with him that standeth here with us this day before the LORD our God, and also with him that is not here with us this day:

(For ye know how we have dwelt in the land of Egypt; and how we came through the nations which ye passed by;)

(And ye have seen their abominations, and their idols, wood and stone, silver and gold, which were among them:)

Lest there should be among you man, or woman, or family, or tribe, whose heart turneth away this day from the LORD our God, to go and serve the gods of these nations; lest there should be among you a root that beareth gall and wormwood;

And it come to pass, when he heareth the words of this curse, that he bless himself in his heart, saying, I shall have peace, though I walk in the imagination of mine heart, to add drunkenness to thirst:

The LORD will not spare him, but then the anger of the LORD and his jealousy shall smoke against that man, and all the curses that are written in this book shall lie upon him, and the LORD shall blot out his name from under heaven.

And the LORD shall separate him unto evil out of all the tribes of Israel, according to all the curses of the covenant that are written in this book of the law:

So that the generation to come of your children that shall rise up after you, and the stranger that shall come from a far land, shall say, when they see the plagues of that land, and the sicknesses which the LORD hath laid upon it;

And that the whole land thereof is brimstone, and salt, and burning, that it is not sown, nor beareth, nor any grass groweth therein, like the overthrow of Sodom, and Gomorrah, Admah, and Zeboim, which the LORD overthrew in his anger, and in his wrath:

Even all nations shall say, Wherefore hath the LORD done thus unto this land? And what meaneth the heat of this great anger?

Then men shall say, Because they have forsaken the covenant of the LORD God of their fathers, which he made with them when he brought them forth out of the land of Egypt:

For they went and served other gods, and worshipped them, gods whom they knew not, and whom he had not given unto them:

And the anger of the LORD was kindled against this land, to bring upon it all the curses that are written in this book:

And the LORD rooted them out of their land in anger, and in wrath, and in great indignation, and cast them into another land, as it is this day.

The secret things belong unto the LORD our God: but those things which are revealed belong unto us and to our children for ever, that we may do all the words of this law.

And it shall come to pass, when all these things are come upon thee, the blessing and the curse, which I have set before thee, and thou shalt call them to mind among all the nations, whither the LORD thy God hath driven thee

And shalt return unto the LORD thy God, and shalt obey his voice according to all that I command thee this day, thou and thy children, with all thine heart, and with all thy soul;

That then the LORD thy God will turn thy captivity, and have compassion upon thee, and will return and gather thee from all the nations, whither the LORD thy God hath scattered thee.

If LORD drove you out unto the outmost parts of heaven, from thence will the LORD thy God gather thee, and from thence will he fetch thee:

And the LORD thy God will bring thee into the land which thy fathers possessed, and thou shalt possess it; and he will do thee good, and multiply thee above thy fathers.

And the LORD thy God will circumcise thine heart, and the heart of thy seed, to love the LORD thy God with all thine heart, and with all thy soul, that thou mayest live.

And the LORD thy God will put all these curses upon thine enemies, and on them that hate thee, which persecuted thee.

And thou shalt return and obey the voice of the LORD God of you, and do all his commandments which I command thee this day.

And the LORD thy God will make thee plenteous in every work of thine hands, in the fruit of thy body, and in the fruit of thy cattle, and in the fruit of thy land, for good: for the LORD will again rejoice over thee for good, as he rejoiced over thy fathers:

If thou shalt hearken unto the voice of the LORD thy God, to keep his commandments and his statutes which are written in this book of the law, and if thou turn unto the LORD thy God with all thine heart, and with all thy soul.

For this commandment which I command thee this day, it is not hidden from thee, neither is it far off.

It is not in heaven, that thou shouldest say, Who shall go up for us to heaven, and bring it unto us, that we may hear it, and do it?

Neither is it beyond the sea, that thou shouldest say, Who shall go over the sea for us, and bring it unto us, that we may hear it, and do it?

But the word is very nigh unto thee, in thy mouth, and in thy heart, that thou mayest do it.

See, I have set before thee this day life and good, and death and evil;

In that I command thee this day to love the LORD thy God, to walk in his ways, and to keep his commandments and his statutes and his judgments, that thou mayest live and multiply: and the LORD thy God shall bless thee in the land whither thou goest to possess it.

But if thine heart turn away, so that thou wilt not hear, but shalt be drawn away, and worship other gods, and serve them;

I denounce unto you this day, that ye shall surely perish, and that ye shall not prolong your days upon the land, whither thou passest over Jordan to go to possess it.

I call heaven and earth to record this day against you, that I have set before you life and death, blessing and cursing: therefore choose life, that both thou and thy seed may live:

That thou mayest love the LORD thy God, and that thou mayest obey his voice, and that thou mayest cleave unto him: for he is thy life, and the length of thy days: that thou mayest dwell in the land which the LORD sware unto thy fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob, to give you.

And Moses went and spake these words unto all Israel.

And he said unto them, I am an hundred and twenty years old this day; I can no more go out and come in: also the LORD hath said unto me, Thou shalt not go over this Jordan.

The LORD thy God, he will go over before thee, and he will destroy these nations from before thee, and thou shalt possess them: and Joshua, he shall go over before thee, as the LORD hath said.

And the LORD shall do unto them as he did to Sihon and to Og, kings of the Amorites, and unto the land of them, whom he destroyed.

And the LORD shall give them up before your face, that ye may do unto them according unto all the commandments which I have commanded you.

Be strong and of a good courage, fear not, nor be afraid of them: for the LORD thy God, he it is that doth go with thee; he will not fail thee, nor forsake thee.

And Moses called unto Joshua, and said unto him in the sight of all Israel, Be strong and of a good courage: for thou must go with this people unto the land which the LORD hath sworn unto their fathers to give them; and thou shalt cause them to inherit it.

And the LORD, he it is that doth go before thee; he will be with thee, he will not fail thee, neither forsake thee: fear not, neither be dismayed.

And Moses wrote this law, and delivered it unto the priests the sons of Levi, which bare the ark of the covenant of the LORD, and unto all the elders of Israel.

And Moses commanded them, saying, At the end of every seven years, in the solemnity of the year of release, in the feast of tabernacles

When all Israel is come to appear before the LORD thy God in the place which he shall choose, thou shalt read this law before all Israel in their hearing.

Gather the people together, men, and women, and children, and thy stranger that is within thy gates, that they may hear, and that they may learn, and fear the LORD your God, and observe to do all the words of this law:

And that their children, which have not known any thing, may hear, and learn to fear the LORD your God, as long as ye live in the land whither ye go over Jordan to possess it.

And the LORD said unto Moses, Behold, thy days approach that thou must die: call Joshua, and present yourselves in the tabernacle of the congregation, that I may give him a charge. And Moses and Joshua went, and presented themselves in the tabernacle of the congregation.

And the LORD appeared in the tabernacle in a pillar of a cloud: and the pillar of the cloud stood over the door of the tabernacle.

And the LORD said unto Moses, Behold, thou shalt sleep with thy fathers; and this people will rise up, and go a whoring after the gods of the strangers of the land, whither they go to be among them, and will forsake me, and break my covenant which I have made with them.

Then my anger shall be kindled against them in that day, and I will forsake them, and I will hide my face from them, and they shall be devoured, and many evils and troubles shall befall them; so that they will say in that day, Are not these evils come upon us, because our God is not among us?

And I will surely hide my face in that day from them for all the evils which they shall have wrought, in that they are turned unto other gods.

Now therefore write ye this song for you, and teach it the children of Israel: and put it in their mouths, that this song may be a witness for me against the children of Israel.

For when I shall have brought them into the land which I sware unto their fathers to give them, that floweth with milk and honey; and they shall have eaten and filled themselves, and waxen fat; then will they turn unto other gods, and serve them, and provoke me, and break my covenant.

And it shall come to pass, when many evils and troubles are befallen them, that this song shall testify against them as a witness; for it shall not be forgotten out of the mouths of their seed: for I know their imagination which they go about, even now, before I have brought them into the land which I sware to their fathers.

Moses therefore wrote this song the same day, and taught it the children of Israel.

And he gave Joshua the son of Nun a charge, and said, Be strong and of a good courage: for thou shalt bring the children of Israel into the land which I sware unto them: and I will be with thee.

And it came to pass, when Moses had made an end of writing the words of this law in a book, until they were finished

That Moses commanded the Levites, which bare the ark of the covenant of the LORD, saying

Take this book of the law, and put it in the side of the ark of the covenant of the LORD your God, that it may be there for a witness against thee.

For I know thy rebellion, and thy stiff neck: behold, while I am yet alive with you this day, ye have been rebellious against the LORD; and how much more after my death?

Gather unto me all the elders of your tribes, and your officers, that I may speak these words in their ears, and call heaven and earth to record against them.

For I know that after my death ye will utterly corrupt yourselves, and turn aside from the way which I have commanded you; and evil will befall you in the latter days; because ye will do evil in the sight of the LORD, to provoke him to anger through the work of your hands.

And Moses spake in the ears of all the congregation of Israel the words of this song, until they were ended.

Give ear, O ye heavens, and I will speak; and hear, O earth, the words of my mouth.

My doctrine shall drop as the rain, my speech shall distil as the dew, as the small rain upon the tender herb, and as the showers upon the grass:

Because I will publish the name of the LORD: and ascribe ye greatness unto our God.

He is the Rock, his work is perfect: for all his ways are judgment: a God of truth and without iniquity, just and right is he.

They have corrupted themselves, their spot is not the spot of his children: they are a perverse and crooked generation.

Do ye thus requite the LORD, O foolish people and unwise? is not he thy father that hath bought thee? hath he not made thee, and established thee?

Remember the days of old, consider the years of many generations: ask thy father, and he will shew thee; thy elders, and they will tell thee.

When the Most High divided to the nations their inheritance, when he separated the sons of Adam, he set the bounds of the people according to the number of the children of Israel.

For the LORD's portion is his people; Jacob is the lot of his inheritance, Israel

He found him in a desert land, and in the waste howling wilderness; he led him about, he instructed him, he kept him as the apple of his eye.

As an eagle stirreth up her nest, and fluttereth over her young, spreadeth abroad her wings, and taketh them, beareth them on her wings:

So the LORD alone did lead him, and there was no strange god with him.

He made him ride on the high places of the earth, that he might eat the increase of the fields; and he made him to suck honey out of the rock, and oil out of the flinty rock;

Butter of kine, and milk of sheep, with fat of lambs, and rams of the breed of Bashan, and goats, with the fat of kidneys of wheat; and thou didst drink the pure blood of the grape. And Jacob ate and swore.

But Jeshurun waxed fat, and kicked: thou art waxen fat, thou art grown thick, thou art covered with fatness; then he forsook God which made him, and lightly esteemed the Rock of his salvation.

They provoked him to jealousy with strange gods, and with abominations provoked they him to anger.

They sacrificed unto devils, not to God; to gods whom they knew not, to new gods that came newly up, whom your fathers feared not.

Of the Rock that begat thee thou art unmindful, and hast forgotten God that formed thee.

And when the LORD saw it, he abhorred them, because of the provoking of his sons, and of his daughters.

And he said, I will hide my face from them, and I will see what their end shall be: for they are a very froward generation, children in whom is no faith.

They have moved me to jealousy with that which is not God; they have provoked me to anger with their vanities: and I will move them to jealousy with those which are not a people; I will provoke them to anger with a foolish nation.

For a fire is kindled in mine anger, and shall burn unto the lowest hell, shall consume the earth with her increase, and set on fire the foundations of the mountains.

I will heap mischiefs upon them; and I will spend mine arrows upon them.

They shall be burnt with hunger, devoured with burning heat, with bitter destruction: I will also send the teeth of beasts upon them, with the poison of serpents of the dust.

The sword without, and terror within, shall destroy both the young man and the virgin, the suckling also with the man of gray hairs.

I said, I would scatter them into corners, I would make the remembrance of them to cease from among men:

Were it not that I feared the wrath of the enemy, lest their adversaries should behave themselves strangely, and lest they should say, Our hand is high, and the LORD hath not done all this.

For they are a nation void of counsel, neither is there any understanding in them.

And o that they were wise, and that they understood this, and that they would consider their latter end!

How should one chase a thousand, and two put ten thousand to flight, except their Rock had sold them, and the LORD had shut them up?

For their rock is not as our Rock, even our enemies themselves being judges.

For their vine is of the vine of Sodom, and of the fields of Gomorrah: their grapes are grapes of gall, their clusters are bitter:

Their wine is the poison of dragons, and the cruel venom of strange asps.

Is not this laid up in store with me, and sealed up among my treasures?

To me belongeth vengeance, and recompence; their foot shall slide in due time: for the day of their calamity is at hand, and the things that shall come upon them make haste.

For the LORD shall judge his people, and repent himself for his servants, when he seeth that their power is gone, and there is none shut up, or left.

And he shall say, Where are their gods, their rock in whom they trusted

Which did eat the fat of their sacrifices, and drank the wine of their drink offerings? let them rise up and help you, and be your protection.

See now that I, even I, am he, and there is no god with me: I kill, and I make alive; I wound, and I heal: neither is there any that can deliver out of my hand.

For I lift up my hand to heaven, and say, I live for ever.

If I whet my glittering sword, and mine hand take hold on judgment; I will render vengeance to mine enemies, and will reward them that hate me.

I will make mine arrows drunk with blood, and my sword shall devour flesh; and that with the blood of the slain and of the captives, from the beginning of revengers upon the enemy.

Rejoice, O ye nations, with his people: for he will avenge the blood of his servants, and will render vengeance to his adversaries, and will be merciful unto his land, and to his people.

And Moses came and spake all the words of this song in the ears of the people, he, and Hoshea the son of Nun.

And Moses made an end of speaking all these words to all Israel:

And he said unto them, Set your hearts unto all the words which I testify among you this day, which ye shall command your children to observe and to do, all the words of this law.

For it is not a vain thing for you; because it is your life: and through this thing ye shall prolong your days in the land, whither ye go over Jordan to possess it.

And the LORD spake unto Moses that selfsame day, saying

Get thee up into this mountain Abarim, unto mount Nebo, which is in the land of Moab, that is over against Jericho; and behold the land of Canaan, which I give unto the children of Israel for a possession:

And die in the mount whither thou goest up, and be gathered unto thy people; as Aaron thy brother died in mount Hor, and was gathered unto his people:

Because ye trespassed against me among the children of Israel at the waters of Meribah-Kadesh, in the wilderness of Zin; because ye sanctified me not in the midst of the children of Israel.

Yet thou shalt see the land before thee; but thou shalt not go thither unto the land which I give the children of Israel.

And this is the blessing, wherewith Moses the man of God blessed the children of Israel before his death.

And he said, The LORD came from Sinai, and rose up from Seir unto them; he shined forth from mount Paran, and he came with ten thousands of saints: from his right hand went a fiery law for them.

Yea, he loved the people; and all his saints are in thy hand: and they sat down at thy feet; and every one shall receive of thy words.

Moses commanded us a law, even the inheritance of the congregation of Jacob.

And he was king in Jeshurun, when the heads of the people and the tribes of Israel were gathered together.

Let Reuben live, and not die; and let not his men be few.

And this is the blessing of Judah: and he said, Hear, LORD, the voice of Judah, and bring him unto his people: let his hand be sufficient for him; and be thou an help to him from his enemies.

And of Levi he said, Let thy Thummim and thy Urim be with thy holy one, whom thou didst prove at Massah, and with whom thou didst strive at the waters of Meribah;

Who said unto his father and to his mother, I have not seen him; neither did he acknowledge his brethren, nor knew his own children: for they have observed thy word, and kept thy covenant.

They shall teach Jacob thy judgments, and Israel thy law: they shall put incense before thee, and whole burnt sacrifice upon thine altar.

Bless, LORD, his substance, and accept the work of his hand: smite through the loins of them that rise against him, and of them that hate him, that they rise not again.

And of Benjamin he said, The beloved of the LORD shall dwell in safety by him; and the Lord shall cover him all the day long, and he shall dwell between his shoulders.

And of Joseph he said, Blessed of the LORD be his land, for the precious things of heaven, for the dew, and for the deep that coucheth beneath

And for the precious fruits brought forth by the sun, and for the precious things put forth by the moon

And for the chief things of the ancient mountains, and for the precious things of the lasting hills

And for the precious things of the earth and fulness thereof, and for the good will of him that dwelt in the bush: let the blessing come upon the head of Joseph, and upon the top of the head of him that was separated from his brethren.

His glory is like the firstling of his bullock, and his horns are like the horns of unicorns: with them he shall push the people together to the ends of the earth: they are the ten thousands of Ephraim, and they are the thousands of Manasseh.

And of Zebulun he said, Rejoice, Zebulun, in thy going out; and, Issachar, in thy tents.

They shall call the people unto the mountain; and there they shall offer sacrifices of righteousness: for they shall suck of the abundance of the seas, and of treasures hid in the sand.

And of Gad he said, Blessed be he that enlargeth Gad; he dwelleth as a lion, teareth the arm with the crown of the head.

And he provided the first part for himself, because there, in a portion of the lawgiver, was he seated; and he came with the heads of the people, he executed the justice of the LORD, and his judgments with Israel.

And of Dan he said, Dan is a lion's whelp: and he shall leap from Bashan.

And of Naphtali he said, O Naphtali, satisfied with favour, and full with the blessing of the LORD: possess thou the west and the south.

And of Asher he said, Let Asher be blessed with children; and let him be acceptable to his brethren, and let him dip his feet in oil.

Thy shoes shall be iron and brass; and as thy days, so shall thy strength be.

There is none like unto the God of Jeshurun, who rideth upon the heaven in thy help, and in his excellency on the sky.

The eternal God is thy refuge, and underneath are the everlasting arms: and he shall thrust out the enemy from before thee; and shall say, Destroy them.

Israel then shall dwell in safety alone: the fountain of Jacob shall be upon a land of corn and wine; and also his heavens shall drop down dew.

Happy art thou, O Israel: who is like unto thee, O people saved by the LORD, the shield of thy help, and who is the sword of thy excellency! and thine enemies shall be found liars unto thee; and thou shalt tread upon their high places.

34 And Moses went up from the plains of Moab unto the mountain of Nebo, to the top of Pisgah, that is over against Jericho. And the LORD shewed him all the land from river of Egypt, unto the great river, river Ephrates, and unto utmost sea.

This verse is excluded.

And the LORD said unto him, This is the land which I sware unto your fathers, unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, saying, I will give it unto thy seed: I have caused thee to see it with thine eyes, but thou shalt not go over thither.

So Moses the servant of the LORD died there in the land of Moab, according to the word of the LORD.

And he buried him in a valley in the land of Moab, over against Beth-peor: but no man knoweth of his sepulchre unto this day.

And Moses was an hundred and twenty years old when he died: his eye was not dim, nor his natural force abated.

And the children of Israel wept for Moses in the plains of Moab thirty days: so the days of weeping and mourning for Moses were ended.

And Joshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom; for Moses had laid his hand upon him: and the children of Israel hearkened unto him, and did as the LORD commanded Moses.

And there arose not a prophet since in Israel like unto Moses, whom the LORD knew face to face

In all the signs and the wonders, which the LORD sent him to do in the land of Egypt to Pharaoh, and to all his servants, and to all his land

And in all that mighty hand, and in all the great terror which Moses shewed in the sight of all Israel.

קהלת א׳-י״ב

דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃ וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ הוֹלֵךְ֙ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב ׀ סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ׃ כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ׃ מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃ אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃ (פ) אֲנִ֣י קֹהֶ֗לֶת הָיִ֥יתִי מֶ֛לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָֽם׃ וְנָתַ֣תִּי אֶת־לִבִּ֗י לִדְר֤וֹשׁ וְלָתוּר֙ בַּֽחָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁמָ֑יִם ה֣וּא ׀ עִנְיַ֣ן רָ֗ע נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים שֶֽׁנַּעֲשׂ֖וּ תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֥ה הַכֹּ֛ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת׃ דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃ וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב׃ אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל׃ לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה׃ תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם׃ הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים׃ עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי׃ עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים׃ קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם׃ כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנוּגֹ֛ת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת׃ וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי׃ וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי׃ וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י ׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ׃ וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ׃ הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל׃ וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי׃ וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה׃ כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שֶׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑ו גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא׃ אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי׃ כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱס֣וֹף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ (ס) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃ עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃ עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃ עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק׃ עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃ עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃ עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ (ס) מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל׃ רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃ יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃ וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱלֹהִים֙ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף׃ וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע׃ אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם׃ אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃ כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃ הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר׃ מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃ וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֙נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו׃ וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה ׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם׃ וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה׃ וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ׃ ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עיניו [עֵינ֖וֹ] לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י ׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֥ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא׃ טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם׃ כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ׃ גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם׃ וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק׃ ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד׃ כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ׃ רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו׃ אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ שְׁמֹ֣ר רגליך [רַגְלְךָ֗] כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַֽל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים׃ כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים׃ כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃ ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃ אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ כִּ֣י בְרֹ֤ב חֲלֹמוֹת֙ וַהֲבָלִ֔ים וּדְבָרִ֖ים הַרְבֵּ֑ה כִּ֥י אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים יְרָֽא׃ אִם־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל־תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃ וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל היא [ה֑וּא] מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד׃ אֹהֵ֥ב כֶּ֙סֶף֙ לֹא־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי־אֹהֵ֥ב בֶּהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אוֹכְלֶ֑יהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן֙ לִבְעָלֶ֔יהָ כִּ֖י אִם־ראית [רְא֥וּת] עֵינָֽיו׃ מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃ יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ׃ וְאָבַ֛ד הָעֹ֥שֶׁר הַה֖וּא בְּעִנְיַ֣ן רָ֑ע וְהוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וְאֵ֥ין בְּיָד֖וֹ מְאֽוּמָה׃ כַּאֲשֶׁ֤ר יָצָא֙ מִבֶּ֣טֶן אִמּ֔וֹ עָר֛וֹם יָשׁ֥וּב לָלֶ֖כֶת כְּשֶׁבָּ֑א וּמְא֙וּמָה֙ לֹא־יִשָּׂ֣א בַעֲמָל֔וֹ שֶׁיֹּלֵ֖ךְ בְּיָדֽוֹ׃ וְגַם־זֹה֙ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה כָּל־עֻמַּ֥ת שֶׁבָּ֖א כֵּ֣ן יֵלֵ֑ךְ וּמַה־יִּתְר֣וֹן ל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל לָרֽוּחַ׃ גַּ֥ם כָּל־יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחָלְי֥וֹ וָקָֽצֶף׃ הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר־רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה לֶֽאֶכוֹל־וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל־עֲמָל֣וֹ ׀ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי־חיו [חַיָּ֛יו] אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים כִּי־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ׃ גַּ֣ם כָּֽל־הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶאֱכֹ֤ל מִמֶּ֙נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת־חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃ יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃ אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃ וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃ כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃ ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שהתקיף [שֶׁתַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־את [אַתָּ֖ה] קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃ מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃ כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר [יְחֻבַּ֔ר] אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ (ס) שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃ גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃ זְב֣וּבֵי מָ֔וֶת יַבְאִ֥ישׁ יַבִּ֖יעַ שֶׁ֣מֶן רוֹקֵ֑חַ יָקָ֛ר מֵחָכְמָ֥ה מִכָּב֖וֹד סִכְל֥וּת מְעָֽט׃ לֵ֤ב חָכָם֙ לִֽימִינ֔וֹ וְלֵ֥ב כְּסִ֖יל לִשְׂמֹאלֽוֹ׃ וְגַם־בַּדֶּ֛רֶךְ כשהסכל [כְּשֶׁסָּכָ֥ל] הֹלֵ֖ךְ לִבּ֣וֹ חָסֵ֑ר וְאָמַ֥ר לַכֹּ֖ל סָכָ֥ל הֽוּא׃ אִם־ר֤וּחַ הַמּוֹשֵׁל֙ תַּעֲלֶ֣ה עָלֶ֔יךָ מְקוֹמְךָ֖ אַל־תַּנַּ֑ח כִּ֣י מַרְפֵּ֔א יַנִּ֖יחַ חֲטָאִ֥ים גְּדוֹלִֽים׃ יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט׃ נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים וַעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ׃ רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ׃ חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ׃ מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם׃ אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן הכשיר [הַכְשֵׁ֖ר] חָכְמָֽה׃ אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן׃ דִּבְרֵ֥י פִי־חָכָ֖ם חֵ֑ן וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ׃ תְּחִלַּ֥ת דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ סִכְל֑וּת וְאַחֲרִ֣ית פִּ֔יהוּ הוֹלֵל֖וּת רָעָֽה׃ וְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹא־יֵדַ֤ע הָאָדָם֙ מַה־שֶׁיִּֽהְיֶ֔ה וַאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ עֲמַ֥ל הַכְּסִילִ֖ים תְּיַגְּעֶ֑נּוּ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע לָלֶ֥כֶת אֶל־עִֽיר׃ אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר וְשָׂרַ֖יִךְ בַּבֹּ֥קֶר יֹאכֵֽלוּ׃ אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים וְשָׂרַ֙יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי׃ בַּעֲצַלְתַּ֖יִם יִמַּ֣ךְ הַמְּקָרֶ֑ה וּבְשִׁפְל֥וּת יָדַ֖יִם יִדְלֹ֥ף הַבָּֽיִת׃ לִשְׂחוֹק֙ עֹשִׂ֣ים לֶ֔חֶם וְיַ֖יִן יְשַׂמַּ֣ח חַיִּ֑ים וְהַכֶּ֖סֶף יַעֲנֶ֥ה אֶת־הַכֹּֽל׃ גַּ֣ם בְּמַדָּֽעֲךָ֗ מֶ֚לֶךְ אַל־תְּקַלֵּ֔ל וּבְחַדְרֵי֙ מִשְׁכָּ֣בְךָ֔ אַל־תְּקַלֵּ֖ל עָשִׁ֑יר כִּ֣י ע֤וֹף הַשָּׁמַ֙יִם֙ יוֹלִ֣יךְ אֶת־הַקּ֔וֹל וּבַ֥עַל הכנפים [כְּנָפַ֖יִם] יַגֵּ֥יד דָּבָֽר׃ שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ׃ תֶּן־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה כִּ֚י לֹ֣א תֵדַ֔ע מַה־יִּהְיֶ֥ה רָעָ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃ אִם־יִמָּלְא֨וּ הֶעָבִ֥ים גֶּ֙שֶׁם֙ עַל־הָאָ֣רֶץ יָרִ֔יקוּ וְאִם־יִפּ֥וֹל עֵ֛ץ בַּדָּר֖וֹם וְאִ֣ם בַּצָּפ֑וֹן מְק֛וֹם שֶׁיִּפּ֥וֹל הָעֵ֖ץ שָׁ֥ם יְהֽוּא׃ שֹׁמֵ֥ר ר֖וּחַ לֹ֣א יִזְרָ֑ע וְרֹאֶ֥ה בֶעָבִ֖ים לֹ֥א יִקְצֽוֹר׃ כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ כַּעֲצָמִ֖ים בְּבֶ֣טֶן הַמְּלֵאָ֑ה כָּ֗כָה לֹ֤א תֵדַע֙ אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־הַכֹּֽל׃ בַּבֹּ֙קֶר֙ זְרַ֣ע אֶת־זַרְעֶ֔ךָ וְלָעֶ֖רֶב אַל־תַּנַּ֣ח יָדֶ֑ךָ כִּי֩ אֵֽינְךָ֨ יוֹדֵ֜ע אֵ֣י זֶ֤ה יִכְשָׁר֙ הֲזֶ֣ה אוֹ־זֶ֔ה וְאִם־שְׁנֵיהֶ֥ם כְּאֶחָ֖ד טוֹבִֽים׃ וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת־הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֣י אִם־שָׁנִ֥ים הַרְבֵּ֛ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָ֖ם בְּכֻלָּ֣ם יִשְׂמָ֑ח וְיִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י הַחֹ֔שֶׁךְ כִּֽי־הַרְבֵּ֥ה יִהְי֖וּ כָּל־שֶׁבָּ֥א הָֽבֶל׃ שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔ךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ וְדָ֕ע כִּ֧י עַל־כָּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט׃ וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל׃ וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃ עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃ וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃ גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בָשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים׃ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק [יֵרָתֵק֙] חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר׃ וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃ הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃ בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃ דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃ וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃ ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃ כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃
[סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]

Ecclesiastes 1-12

The words of Koheleth son of David, king in Jerusalem. Utter futility!—said Koheleth— Utter futility! All is futile! What real value is there for a man In all the gains he makes beneath the sun? One generation goes, another comes, But the earth remains the same forever. The sun rises, and the sun sets— And glides back to where it rises. Southward blowing, Turning northward, Ever turning blows the wind; On its rounds the wind returns. All streams flow into the sea, Yet the sea is never full; To the place [from] which they flow The streams flow back again. All such things are wearisome: No man can ever state them; The eye never has enough of seeing, Nor the ear enough of hearing. Only that shall happen Which has happened, Only that occur Which has occurred; There is nothing new Beneath the sun! Sometimes there is a phenomenon of which they say, “Look, this one is new!”—it occurred long since, in ages that went by before us. The earlier ones are not remembered; so too those that will occur later will no more be remembered than those that will occur at the very end. I, Koheleth, was king in Jerusalem over Israel. I set my mind to study and to probe with wisdom all that happens under the sun.—An unhappy business, that, which God gave men to be concerned with! I observed all the happenings beneath the sun, and I found that all is futile and pursuit of wind: A twisted thing that cannot be made straight, A lack that cannot be made good. I said to myself: “Here I have grown richer and wiser than any that ruled before me over Jerusalem, and my mind has zealously absorbed wisdom and learning.” And so I set my mind to appraise wisdom and to appraise madness and folly. And I learned—that this too was pursuit of wind: For as wisdom grows, vexation grows; To increase learning is to increase heartache. I said to myself, “Come, I will treat you to merriment. Taste mirth!” That too, I found, was futile. Of revelry I said, “It’s mad!” Of merriment, “What good is that?” I ventured to tempt my flesh with wine, and to grasp folly, while letting my mind direct with wisdom, to the end that I might learn which of the two was better for men to practice in their few days of life under heaven. I multiplied my possessions. I built myself houses and I planted vineyards. I laid out gardens and groves, in which I planted every kind of fruit tree. I constructed pools of water, enough to irrigate a forest shooting up with trees. I bought male and female slaves, and I acquired stewards. I also acquired more cattle, both herds and flocks, than all who were before me in Jerusalem. I further amassed silver and gold and treasures of kings and provinces; and I got myself male and female singers, as well as the luxuries of commoners—coffers and coffers of them. Thus, I gained more wealth than anyone before me in Jerusalem. In addition, my wisdom remained with me: I withheld from my eyes nothing they asked for, and denied myself no enjoyment; rather, I got enjoyment out of all my wealth. And that was all I got out of my wealth. Then my thoughts turned to all the fortune my hands had built up, to the wealth I had acquired and won—and oh, it was all futile and pursuit of wind; there was no real value under the sun! For what will the man be like who will succeed the one who is ruling over what was built up long ago? My thoughts also turned to appraising wisdom and madness and folly. I found that Wisdom is superior to folly As light is superior to darkness; A wise man has his eyes in his head, Whereas a fool walks in darkness. But I also realized that the same fate awaits them both. So I reflected: “The fate of the fool is also destined for me; to what advantage, then, have I been wise?” And I came to the conclusion that that too was futile, because the wise man, just like the fool, is not remembered forever; for, as the succeeding days roll by, both are forgotten. Alas, the wise man dies, just like the fool! And so I loathed life. For I was distressed by all that goes on under the sun, because everything is futile and pursuit of wind. So, too, I loathed all the wealth that I was gaining under the sun. For I shall leave it to the man who will succeed me— and who knows whether he will be wise or foolish?—and he will control all the wealth that I gained by toil and wisdom under the sun. That too is futile. And so I came to view with despair all the gains I had made under the sun. For sometimes a person whose fortune was made with wisdom, knowledge, and skill must hand it on to be the portion of somebody who did not toil for it. That too is futile, and a grave evil. For what does a man get for all the toiling and worrying he does under the sun? All his days his thoughts are grief and heartache, and even at night his mind has no respite. That too is futile! There is nothing worthwhile for a man but to eat and drink and afford himself enjoyment with his means. And even that, I noted, comes from God. For who eats and who enjoys but myself? To the man, namely, who pleases Him He has given the wisdom and shrewdness to enjoy himself; and to him who displeases, He has given the urge to gather and amass—only for handing on to one who is pleasing to God. That too is futile and pursuit of wind. A season is set for everything, a time for every experience under heaven: A time for being born and a time for dying, A time for planting and a time for uprooting the planted; A time for slaying and a time for healing, A time for tearing down and a time for building up; A time for weeping and a time for laughing, A time for wailing and a time for dancing; A time for throwing stones and a time for gathering stones, A time for embracing and a time for shunning embraces; A time for seeking and a time for losing, A time for keeping and a time for discarding; A time for ripping and a time for sewing, A time for silence and a time for speaking; A time for loving and a time for hating; A time for war and a time for peace. What value, then, can the man of affairs get from what he earns? I have observed the business that God gave man to be concerned with: He brings everything to pass precisely at its time; He also puts eternity in their mind, but without man ever guessing, from first to last, all the things that God brings to pass. Thus I realized that the only worthwhile thing there is for them is to enjoy themselves and do what is good in their lifetime; also, that whenever a man does eat and drink and get enjoyment out of all his wealth, it is a gift of God. I realized, too, that whatever God has brought to pass will recur evermore: Nothing can be added to it And nothing taken from it— and God has brought to pass that men revere Him. What is occurring occurred long since, And what is to occur occurred long since: and God seeks the pursued. And, indeed, I have observed under the sun: Alongside justice there is wickedness, Alongside righteousness there is wickedness. I mused: “God will doom both righteous and wicked, for there is a time for every experience and for every happening.” So I decided, as regards men, to dissociate them [from] the divine beings and to face the fact that they are beasts. For in respect of the fate of man and the fate of beast, they have one and the same fate: as the one dies so dies the other, and both have the same lifebreath; man has no superiority over beast, since both amount to nothing. Both go to the same place; both came from dust and both return to dust. Who knows if a man’s lifebreath does rise upward and if a beast’s breath does sink down into the earth? I saw that there is nothing better for man than to enjoy his possessions, since that is his portion. For who can enable him to see what will happen afterward? I further observed all the oppression that goes on under the sun: the tears of the oppressed, with none to comfort them; and the power of their oppressors—with none to comfort them. Then I accounted those who died long since more fortunate than those who are still living; and happier than either are those who have not yet come into being and have never witnessed the miseries that go on under the sun. I have also noted that all labor and skillful enterprise come from men’s envy of each other—another futility and pursuit of wind! [True,] The fool folds his hands together And has to eat his own flesh. [But no less truly,] Better is a handful of gratification Than two fistfuls of labor which is pursuit of wind. And I have noted this further futility under the sun: the case of the man who is alone, with no companion, who has neither son nor brother; yet he amasses wealth without limit, and his eye is never sated with riches. For whom, now, is he amassing it while denying himself enjoyment? That too is a futility and an unhappy business. Two are better off than one, in that they have greater benefit from their earnings. For should they fall, one can raise the other; but woe betide him who is alone and falls with no companion to raise him! Further, when two lie together they are warm; but how can he who is alone get warm? Also, if one attacks, two can stand up to him. A threefold cord is not readily broken! Better a poor but wise youth than an old but foolish king who no longer has the sense to heed warnings. For the former can emerge from a dungeon to become king; while the latter, even if born to kingship, can become a pauper. [However,] I reflected about all the living who walk under the sun with that youthful successor who steps into his place. Unnumbered are the multitudes of all those who preceded them; and later generations will not acclaim him either. For that too is futile and pursuit of wind. Be not overeager to go to the House of God: more acceptable is obedience than the offering of fools, for they know nothing [but] to do wrong. Keep your mouth from being rash, and let not your throat be quick to bring forth speech before God. For God is in heaven and you are on earth; that is why your words should be few. Just as dreams come with much brooding, so does foolish utterance come with much speech. When you make a vow to God, do not delay to fulfill it. For He has no pleasure in fools; what you vow, fulfill. It is better not to vow at all than to vow and not fulfill. Don’t let your mouth bring you into disfavor, and don’t plead before the messenger that it was an error, -but fear God; else God may be angered by your talk and destroy your possessions. For much dreaming leads to futility and to superfluous talk. If you see in a province oppression of the poor and suppression of right and justice, don’t wonder at the fact; for one high official is protected by a higher one, and both of them by still higher ones. Thus the greatest advantage in all the land is his: he controls a field that is cultivated. A lover of money never has his fill of money, nor a lover of wealth his fill of income. That too is futile. As his substance increases, so do those who consume it; what, then, does the success of its owner amount to but feasting his eyes? A worker’s sleep is sweet, whether he has much or little to eat; but the rich man’s abundance doesn’t let him sleep. Here is a grave evil I have observed under the sun: riches hoarded by their owner to his misfortune, in that those riches are lost in some unlucky venture; and if he begets a son, he has nothing in hand. Another grave evil is this: He must depart just as he came. As he came out of his mother’s womb, so must he depart at last, naked as he came. He can take nothing of his wealth to carry with him. So what is the good of his toiling for the wind? Besides, all his days he eats in darkness, with much vexation and grief and anger. Only this, I have found, is a real good: that one should eat and drink and get pleasure with all the gains he makes under the sun, during the numbered days of life that God has given him; for that is his portion. Also, whenever a man is given riches and property by God, and is also permitted by Him to enjoy them and to take his portion and get pleasure for his gains—that is a gift of God. For [such a man] will not brood much over the days of his life, because God keeps him busy enjoying himself. There is an evil I have observed under the sun, and a grave one it is for man: that God sometimes grants a man riches, property, and wealth, so that he does not want for anything his appetite may crave, but God does not permit him to enjoy it; instead, a stranger will enjoy it. That is futility and a grievous ill. Even if a man should beget a hundred children and live many years—no matter how many the days of his years may come to, if his gullet is not sated through his wealth, I say: The stillbirth, though it was not even accorded a burial, is more fortunate than he. Though it comes into futility and departs into darkness, and its very name is covered with darkness, though it has never seen or experienced the sun, it is better off than he— yes, even if the other lived a thousand years twice over but never had his fill of enjoyment! For are not both of them bound for the same place? All of man’s earning is for the sake of his mouth, yet his gullet is not sated. What advantage then has the wise man over the fool, what advantage has the pauper who knows how to get on in life? Is the feasting of the eyes more important than the pursuit of desire? That, too, is futility and pursuit of wind. Whatever happens, it was designated long ago and it was known that it would happen; as for man, he cannot contend with what is stronger than he. Often, much talk means much futility. How does it benefit a man? Who can possibly know what is best for a man to do in life—the few days of his fleeting life? For who can tell him what the future holds for him under the sun? A good name is better than fragrant oil, and the day of death than the day of birth. It is better to go to a house of mourning than to a house of feasting; for that is the end of every man, and a living one should take it to heart. Vexation is better than revelry; for though the face be sad, the heart may be glad. Wise men are drawn to a house of mourning, and fools to a house of merrymaking. It is better to listen to a wise man’s reproof than to listen to the praise of fools. For the levity of the fool is like the crackling of nettles under a kettle. But that too is illusory; for cheating may rob the wise man of reason and destroy the prudence of the cautious. The end of a matter is better than the beginning of it. Better a patient spirit than a haughty spirit. Don’t let your spirit be quickly vexed, for vexation abides in the breasts of fools. Don’t say, “How has it happened that former times were better than these?” For it is not wise of you to ask that question. Wisdom is as good as a patrimony, and even better, for those who behold the sun. For to be in the shelter of wisdom is to be also in the shelter of money, and the advantage of intelligence is that wisdom preserves the life of him who possesses it. Consider God’s doing! Who can straighten what He has twisted? So in a time of good fortune enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: The one no less than the other was God’s doing; consequently, man may find no fault with Him. In my own brief span of life, I have seen both these things: sometimes a good man perishes in spite of his goodness, and sometimes a wicked one endures in spite of his wickedness. So don’t overdo goodness and don’t act the wise man to excess, or you may be dumfounded. Don’t overdo wickedness and don’t be a fool, or you may die before your time. It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both. Wisdom is more of a stronghold to a wise man than ten magnates that a city may contain. For there is not one good man on earth who does what is best and doesn’t err. Finally, don’t pay attention to everything that is said, so that you may not hear your slave reviling you; for well you remember the many times that you yourself have reviled others. All this I tested with wisdom. I thought I could fathom it, but it eludes me. [The secret of] what happens is elusive and deep, deep down; who can discover it? I put my mind to studying, exploring, and seeking wisdom and the reason of things, and to studying wickedness, stupidity, madness, and folly. Now, I find woman more bitter than death; she is all traps, her hands are fetters and her heart is snares. He who is pleasing to God escapes her, and he who is displeasing is caught by her. See, this is what I found, said Koheleth, item by item in my search for the reason of things. As for what I sought further but did not find, I found only one human being in a thousand, and the one I found among so many was never a woman. But, see, this I did find: God made men plain, but they have engaged in too much reasoning. Who is like the wise man, and who knows the meaning of the adage: “A man’s wisdom lights up his face, So that his deep discontent is dissembled”? I do! “Obey the king’s orders—and don’t rush into uttering an oath by God.” Leave his presence; do not tarry in a dangerous situation, for he can do anything he pleases; inasmuch as a king’s command is authoritative, and none can say to him, “What are you doing?” One who obeys orders will not suffer from the dangerous situation. A wise man, however, will bear in mind that there is a time of doom. For there is a time for every experience, including the doom; for a man’s calamity overwhelms him. Indeed, he does not know what is to happen; even when it is on the point of happening, who can tell him? No man has authority over the lifebreath—to hold back the lifebreath; there is no authority over the day of death. There is no mustering out from that war; wickedness is powerless to save its owner. All these things I observed; I noted all that went on under the sun, while men still had authority over men to treat them unjustly. And then I saw scoundrels coming from the Holy Site and being brought to burial, while such as had acted righteously were forgotten in the city. And here is another frustration: the fact that the sentence imposed for evil deeds is not executed swiftly, which is why men are emboldened to do evil— the fact that a sinner may do evil a hundred times and his [punishment] still be delayed. For although I am aware that “It will be well with those who revere God since they revere Him, and it will not be well with the scoundrel, and he will not live long, because he does not revere God”— here is a frustration that occurs in the world: sometimes an upright man is requited according to the conduct of the scoundrel; and sometimes the scoundrel is requited according to the conduct of the upright. I say all that is frustration. I therefore praised enjoyment. For the only good a man can have under the sun is to eat and drink and enjoy himself. That much can accompany him, in exchange for his wealth, through the days of life that God has granted him under the sun. For I have set my mind to learn wisdom and to observe the business that goes on in the world—even to the extent of going without sleep day and night— and I have observed all that God brings to pass. Indeed, man cannot guess the events that occur under the sun. For man tries strenuously, but fails to guess them; and even if a sage should think to discover them he would not be able to guess them. For all this I noted, and I ascertained all this: that the actions of even the righteous and the wise are determined by God. Even love! Even hate! Man knows none of these in advance— none! For the same fate is in store for all: for the righteous, and for the wicked; for the good and pure, and for the impure; for him who sacrifices, and for him who does not; for him who is pleasing, and for him who is displeasing; and for him who swears, and for him who shuns oaths. That is the sad thing about all that goes on under the sun: that the same fate is in store for all. (Not only that, but men’s hearts are full of sadness, and their minds of madness, while they live; and then—to the dead!) For he who is reckoned among the living has something to look forward to—even a live dog is better than a dead lion— since the living know they will die. But the dead know nothing; they have no more recompense, for even the memory of them has died. Their loves, their hates, their jealousies have long since perished; and they have no more share till the end of time in all that goes on under the sun. Go, eat your bread in gladness, and drink your wine in joy; for your action was long ago approved by God. Let your clothes always be freshly washed, and your head never lack ointment. Enjoy happiness with a woman you love all the fleeting days of life that have been granted to you under the sun—all your fleeting days. For that alone is what you can get out of life and out of the means you acquire under the sun. Whatever it is in your power to do, do with all your might. For there is no action, no reasoning, no learning, no wisdom in Sheol, where you are going. I have further observed under the sun that The race is not won by the swift, Nor the battle by the valiant; Nor is bread won by the wise, Nor wealth by the intelligent, Nor favor by the learned. For the time of mischance comes to all. And a man cannot even know his time. As fishes are enmeshed in a fatal net, and as birds are trapped in a snare, so men are caught at the time of calamity, when it comes upon them without warning. This thing too I observed under the sun about wisdom, and it affected me profoundly. There was a little city, with few men in it; and to it came a great king, who invested it and built mighty siege works against it. Present in the city was a poor wise man who might have saved it with his wisdom, but nobody thought of that poor man. So I observed: Wisdom is better than valor; but A poor man’s wisdom is scorned, And his words are not heeded. Words spoken softly by wise men are heeded sooner than those shouted by a lord in folly. Wisdom is more valuable than weapons of war, but a single error destroys much of value. Dead flies turn the perfumer’s ointment fetid and putrid; so a little folly outweighs massive wisdom. A wise man’s mind tends toward the right hand, a fool’s toward the left. A fool’s mind is also wanting when he travels, and he lets everybody know he is a fool. If the wrath of a lord flares up against you, don’t give up your post; for when wrath abates, grave offenses are pardoned. Here is an evil I have seen under the sun as great as an error committed by a ruler: Folly was placed on lofty heights, while rich men sat in low estate. I have seen slaves on horseback, and nobles walking on the ground like slaves. He who digs a pit will fall into it; he who breaches a stone fence will be bitten by a snake. He who quarries stones will be hurt by them; he who splits wood will be harmed by it. If the ax has become dull and he has not whetted the edge, he must exert more strength. Thus the advantage of a skill [depends on the exercise of] prudence. If the snake bites because no spell was uttered, no advantage is gained by the trained charmer. A wise man’s talk brings him favor, but a fool’s lips are his undoing. His talk begins as silliness and ends as disastrous madness. Yet the fool talks and talks! A man cannot know what will happen; who can tell him what the future holds? A fool’s exertions tire him out, for he doesn’t know how to get to a town. Alas for you, O land whose king is a lackey and whose ministers dine in the morning! Happy are you, O land whose king is a master and whose ministers dine at the proper time—with restraint, not with guzzling! Through slothfulness the ceiling sags, Through lazy hands the house caves in. They make a banquet for revelry; wine makes life merry, and money answers every need. Don’t revile a king even among your intimates. Don’t revile a rich man even in your bedchamber; For a bird of the air may carry the utterance, And a winged creature may report the word. Send your bread forth upon the waters; for after many days you will find it. Distribute portions to seven or even to eight, for you cannot know what misfortune may occur on earth. If the clouds are filled, they will pour down rain on the earth; and if a tree falls to the south or to the north, the tree will stay where it falls. If one watches the wind, he will never sow; and if one observes the clouds, he will never reap. Just as you do not know how the lifebreath passes into the limbs within the womb of the pregnant woman, so you cannot foresee the actions of God, who causes all things to happen. Sow your seed in the morning, and don’t hold back your hand in the evening, since you don’t know which is going to succeed, the one or the other, or if both are equally good. How sweet is the light, what a delight for the eyes to behold the sun! Even if a man lives many years, let him enjoy himself in all of them, remembering how many the days of darkness are going to be. The only future is nothingness! O youth, enjoy yourself while you are young! Let your heart lead you to enjoyment in the days of your youth. Follow the desires of your heart and the glances of your eyes—but know well that God will call you to account for all such things— and banish care from your mind, and pluck sorrow out of your flesh! For youth and black hair are fleeting. So appreciate your vigor in the days of your youth, before those days of sorrow come and those years arrive of which you will say, “I have no pleasure in them”; before sun and light and moon and stars grow dark, and the clouds come back again after the rain: When the guards of the house become shaky, And the men of valor are bent, And the maids that grind, grown few, are idle, And the ladies that peer through the windows grow dim, And the doors to the street are shut— With the noise of the hand mill growing fainter, And the song of the bird growing feebler, And all the strains of music dying down; When one is afraid of heights And there is terror on the road.— For the almond tree may blossom, The grasshopper be burdened, And the caper bush may bud again; But man sets out for his eternal abode, With mourners all around in the street.— Before the silver cord snaps And the golden bowl crashes, The jar is shattered at the spring, And the jug is smashed at the cistern. And the dust returns to the ground As it was, And the lifebreath returns to God Who bestowed it. Utter futility—said Koheleth— All is futile! A further word: Because Koheleth was a sage, he continued to instruct the people. He listened to and tested the soundness of many maxims. Koheleth sought to discover useful sayings and recorded genuinely truthful sayings. The sayings of the wise are like goads, like nails fixed in prodding sticks. They were given by one Shepherd. A further word: Against them, my son, be warned! The making of many books is without limit And much study is a wearying of the flesh. The sum of the matter, when all is said and done: Revere God and observe His commandments! For this applies to all mankind: that God will call every creature to account for everything unknown, be it good or bad. The sum of the matter, when all is said and done: Revere God and observe His commandments! For this applies to all mankind.

מלאכי א׳-ג׳

מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃ אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃ בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃ מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא׃ וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִּרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם׃ כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ׃ וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃ וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים׃ אִם־לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם־לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל־לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת־הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת־בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל־לֵֽב׃ הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת־הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל־פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו׃ וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת־לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ בְּרִיתִ֣י ׀ הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם־ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא׃ תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֺֽן׃ כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה־צְבָא֖וֹת הֽוּא׃ וְאַתֶּם֙ סַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ הִכְשַׁלְתֶּ֥ם רַבִּ֖ים בַּתּוֹרָ֑ה שִֽׁחַתֶּם֙ בְּרִ֣ית הַלֵּוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְגַם־אֲנִ֞י נָתַ֧תִּי אֶתְכֶ֛ם נִבְזִ֥ים וּשְׁפָלִ֖ים לְכָל־הָעָ֑ם כְּפִ֗י אֲשֶׁ֤ר אֵֽינְכֶם֙ שֹׁמְרִ֣ים אֶת־דְּרָכַ֔י וְנֹשְׂאִ֥ים פָּנִ֖ים בַּתּוֹרָֽה׃ (פ) הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶֽחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ׃ בָּגְדָ֣ה יְהוּדָ֔ה וְתוֹעֵבָ֛ה נֶעֶשְׂתָ֥ה בְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י ׀ חִלֵּ֣ל יְהוּדָ֗ה קֹ֤דֶשׁ יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָהֵ֔ב וּבָעַ֖ל בַּת־אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יַכְרֵ֨ת יְהוָ֜ה לָאִ֨ישׁ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשֶׂ֙נָּה֙ עֵ֣ר וְעֹנֶ֔ה מֵאָהֳלֵ֖י יַֽעֲקֹ֑ב וּמַגִּ֣ישׁ מִנְחָ֔ה לַֽיהוָ֖ה צְבָאֽוֹת׃ (פ) וְזֹאת֙ שֵׁנִ֣ית תַּֽעֲשׂ֔וּ כַּסּ֤וֹת דִּמְעָה֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה בְּכִ֖י וַֽאֲנָקָ֑ה מֵאֵ֣ין ע֗וֹד פְּנוֹת֙ אֶל־הַמִּנְחָ֔ה וְלָקַ֥חַת רָצ֖וֹן מִיֶּדְכֶֽם׃ וַאֲמַרְתֶּ֖ם עַל־מָ֑ה עַ֡ל כִּי־יְהוָה֩ הֵעִ֨יד בֵּינְךָ֜ וּבֵ֣ין ׀ אֵ֣שֶׁת נְעוּרֶ֗יךָ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ בָּגַ֣דְתָּה בָּ֔הּ וְהִ֥יא חֲבֶרְתְּךָ֖ וְאֵ֥שֶׁת בְּרִיתֶֽךָ׃ וְלֹא־אֶחָ֣ד עָשָׂ֗ה וּשְׁאָ֥ר ר֙וּחַ֙ ל֔וֹ וּמָה֙ הָֽאֶחָ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ זֶ֣רַע אֱלֹהִ֑ים וְנִשְׁמַרְתֶּם֙ בְּר֣וּחֲכֶ֔ם וּבְאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶ֖יךָ אַל־יִבְגֹּֽד׃ כִּֽי־שָׂנֵ֣א שַׁלַּ֗ח אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכִסָּ֤ה חָמָס֙ עַל־לְבוּשׁ֔וֹ אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם בְּרוּחֲכֶ֖ם וְלֹ֥א תִבְגֹּֽדוּ׃ (ס) הוֹגַעְתֶּ֤ם יְהוָה֙ בְּדִבְרֵיכֶ֔ם וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה הוֹגָ֑עְנוּ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם כָּל־עֹ֨שֵׂה רָ֜ע ט֣וֹב ׀ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֗ה וּבָהֶם֙ ה֣וּא חָפֵ֔ץ א֥וֹ אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַמִּשְׁפָּֽט׃ הִנְנִ֤י שֹׁלֵחַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן ׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּֽי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים׃ וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה׃ וְעָֽרְבָה֙ לַֽיהוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיּֽוֹת׃ וְקָרַבְתִּ֣י אֲלֵיכֶם֮ לַמִּשְׁפָּט֒ וְהָיִ֣יתִי ׀ עֵ֣ד מְמַהֵ֗ר בַּֽמְכַשְּׁפִים֙ וּבַמְנָ֣אֲפִ֔ים וּבַנִּשְׁבָּעִ֖ים לַשָּׁ֑קֶר וּבְעֹשְׁקֵ֣י שְׂכַר־שָׂ֠כִיר אַלְמָנָ֨ה וְיָת֤וֹם וּמַטֵּי־גֵר֙ וְלֹ֣א יְרֵא֔וּנִי אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה לֹ֣א שָׁנִ֑יתִי וְאַתֶּ֥ם בְּנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב לֹ֥א כְלִיתֶֽם׃ לְמִימֵ֨י אֲבֹתֵיכֶ֜ם סַרְתֶּ֤ם מֵֽחֻקַּי֙ וְלֹ֣א שְׁמַרְתֶּ֔ם שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֥ה נָשֽׁוּב׃ הֲיִקְבַּ֨ע אָדָ֜ם אֱלֹהִ֗ים כִּ֤י אַתֶּם֙ קֹבְעִ֣ים אֹתִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה קְבַעֲנ֑וּךָ הַֽמַּעֲשֵׂ֖ר וְהַתְּרוּמָֽה׃ בַּמְּאֵרָה֙ אַתֶּ֣ם נֵֽאָרִ֔ים וְאֹתִ֖י אַתֶּ֣ם קֹבְעִ֑ים הַגּ֖וֹי כֻּלּֽוֹ׃ הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי׃ וְגָעַרְתִּ֤י לָכֶם֙ בָּֽאֹכֵ֔ל וְלֹֽא־יַשְׁחִ֥ת לָכֶ֖ם אֶת־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֑ה וְלֹא־תְשַׁכֵּ֨ל לָכֶ֤ם הַגֶּ֙פֶן֙ בַּשָּׂדֶ֔ה אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ (ס) חָזְק֥וּ עָלַ֛י דִּבְרֵיכֶ֖ם אָמַ֣ר יְהוָ֑ה וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַה־נִּדְבַּ֖רְנוּ עָלֶֽיךָ׃ אֲמַרְתֶּ֕ם שָׁ֖וְא עֲבֹ֣ד אֱלֹהִ֑ים וּמַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י שָׁמַ֙רְנוּ֙ מִשְׁמַרְתּ֔וֹ וְכִ֤י הָלַ֙כְנוּ֙ קְדֹ֣רַנִּ֔ית מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְעַתָּ֕ה אֲנַ֖חְנוּ מְאַשְּׁרִ֣ים זֵדִ֑ים גַּם־נִבְנוּ֙ עֹשֵׂ֣י רִשְׁעָ֔ה גַּ֧ם בָּחֲנ֛וּ אֱלֹהִ֖ים וַיִּמָּלֵֽטוּ׃ אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיַּקְשֵׁ֤ב יְהוָה֙ וַיִּשְׁמָ֔ע וַ֠יִּכָּתֵב סֵ֣פֶר זִכָּר֤וֹן לְפָנָיו֙ לְיִרְאֵ֣י יְהוָ֔ה וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ׃ וְהָ֣יוּ לִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַיּ֕וֹם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֣ה סְגֻלָּ֑ה וְחָמַלְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁר֙ יַחְמֹ֣ל אִ֔ישׁ עַל־בְּנ֖וֹ הָעֹבֵ֥ד אֹתֽוֹ׃ וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ׃ (ס) כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף׃ וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק׃ וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ (פ) זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים׃ הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא׃ וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם׃
[הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא]

Malachi 1-3

A pronouncement: The word of the LORD to Israel through Malachi. I have shown you love, said the LORD. But you ask, “How have You shown us love?” After all—declares the LORD—Esau is Jacob’s brother; yet I have accepted Jacob and have rejected Esau. I have made his hills a desolation, his territory a home for beasts of the desert. If Edom thinks, “Though crushed, we can build the ruins again,” thus said the LORD of Hosts: They may build, but I will tear down. And so they shall be known as the region of wickedness, the people damned forever of the LORD. Your eyes shall behold it, and you shall declare, “Great is the LORD beyond the borders of Israel!” A son should honor his father, and a slave his master. Now if I am a father, where is the honor due Me? And if I am a master, where is the reverence due Me?—said the LORD of Hosts to you, O priests who scorn My name. But you ask, “How have we scorned Your name?” You offer defiled food on My altar. But you ask, “How have we defiled You?” By saying, “The table of the LORD can be treated with scorn.” When you present a blind animal for sacrifice—it doesn’t matter! When you present a lame or sick one—it doesn’t matter! Just offer it to your governor: Will he accept you? Will he show you favor?—said the LORD of Hosts. And now implore the favor of God! Will He be gracious to us? This is what you have done—will He accept any of you? The LORD of Hosts has said: If only you would lock My doors, and not kindle fire on My altar to no purpose! I take no pleasure in you—said the LORD of Hosts—and I will accept no offering from you. For from where the sun rises to where it sets, My name is honored among the nations, and everywhere incense and pure oblation are offered to My name; for My name is honored among the nations—said the LORD of Hosts. But you profane it when you say, “The table of the Lord is defiled and the meat, the food, can be treated with scorn.” You say, “Oh, what a bother!” And so you degrade it—said the LORD of Hosts—and you bring the stolen, the lame, and the sick; and you offer such as an oblation. Will I accept it from you?—said the LORD. A curse on the cheat who has an [unblemished] male in his flock, but for his vow sacrifices a blemished animal to the Lord! For I am a great King—said the LORD of Hosts—and My name is revered among the nations. And now, O priests, this charge is for you: Unless you obey and unless you lay it to heart, and do honor to My name—said the LORD of Hosts—I will send a curse and turn your blessings into curses. (Indeed, I have turned them into curses, because you do not lay it to heart.) I will put your seed under a ban, and I will strew dung upon your faces, the dung of your festal sacrifices, and you shall be carried out to its [heap]. Know, then, that I have sent this charge to you that My covenant with Levi may endure—said the LORD of Hosts. I had with him a covenant of life and well-being, which I gave to him, and of reverence, which he showed Me. For he stood in awe of My name. Proper rulings were in his mouth, And nothing perverse was on his lips; He served Me with complete loyalty And held the many back from iniquity. For the lips of a priest guard knowledge, And men seek rulings from his mouth; For he is a messenger of the LORD of Hosts. But you have turned away from that course: You have made the many stumble through your rulings; you have corrupted the covenant of the Levites—said the LORD of Hosts. And I, in turn, have made you despicable and vile in the eyes of all the people, because you disregard My ways and show partiality in your rulings. Have we not all one Father? Did not one God create us? Why do we break faith with one another, profaning the covenant of our ancestors? Judah has broken faith; abhorrent things have been done in Israel and in Jerusalem. For Judah has profaned what is holy to the LORD—what He desires—and espoused daughters of alien gods. May the LORD leave to him who does this no descendants dwelling in the tents of Jacob and presenting offerings to the LORD of Hosts. And this you do as well: You cover the altar of the LORD with tears, weeping, and moaning, so that He refuses to regard the oblation any more and to accept what you offer. But you ask, “Because of what?” Because the LORD is a witness between you and the wife of your youth with whom you have broken faith, though she is your partner and covenanted spouse. Did not the One make [all,] so that all remaining life-breath is His? And what does that One seek but godly folk? So be careful of your life-breath, and let no one break faith with the wife of his youth. For I detest divorce—said the LORD, the God of Israel—-and covering oneself with lawlessness as with a garment—said the LORD of Hosts. So be careful of your life-breath and do not act treacherously. You have wearied the LORD with your talk. But you ask, “By what have we wearied [Him]?” By saying, “All who do evil are good in the sight of the LORD, and in them He delights,” or else, “Where is the God of justice?” Behold, I am sending My messenger to clear the way before Me, and the Lord whom you seek shall come to His Temple suddenly. As for the angel of the covenant that you desire, he is already coming. But who can endure the day of his coming, and who can hold out when he appears? For he is like a smelter’s fire and like fuller’s lye. He shall act like a smelter and purger of silver; and he shall purify the descendants of Levi and refine them like gold and silver, so that they shall present offerings in righteousness. Then the offerings of Judah and Jerusalem shall be pleasing to the LORD as in the days of yore and in the years of old. But [first] I will step forward to contend against you, and I will act as a relentless accuser against those who have no fear of Me: Who practice sorcery, who commit adultery, who swear falsely, who cheat laborers of their hire, and who subvert [the cause of] the widow, orphan, and stranger, said the LORD of Hosts. For I am the LORD—I have not changed; and you are the children of Jacob—you have not ceased to be. From the very days of your fathers you have turned away from My laws and have not observed them. Turn back to Me, and I will turn back to you—said the LORD of Hosts. But you ask, “How shall we turn back?” Ought man to defraud God? Yet you are defrauding Me. And you ask, “How have we been defrauding You?” In tithe and contribution. You are suffering under a curse, yet you go on defrauding Me—the whole nation of you. Bring the full tithe into the storehouse, and let there be food in My House, and thus put Me to the test—said the LORD of Hosts. I will surely open the floodgates of the sky for you and pour down blessings on you; and I will banish the locusts from you, so that they will not destroy the yield of your soil; and your vines in the field shall no longer miscarry—said the LORD of Hosts. And all the nations shall account you happy, for you shall be the most desired of lands—said the LORD of Hosts. You have spoken hard words against Me—said the LORD. But you ask, “What have we been saying among ourselves against You?” You have said, “It is useless to serve God. What have we gained by keeping His charge and walking in abject awe of the LORD of Hosts? And so, we account the arrogant happy: they have indeed done evil and endured; they have indeed dared God and escaped.” In this vein have those who revere the LORD been talking to one another. The LORD has heard and noted it, and a scroll of remembrance has been written at His behest concerning those who revere the LORD and esteem His name. And on the day that I am preparing, said the LORD of Hosts, they shall be My treasured possession; I will be tender toward them as a man is tender toward a son who ministers to him. And you shall come to see the difference between the righteous and the wicked, between him who has served God and him who has not served Him. For lo! That day is at hand, burning like an oven. All the arrogant and all the doers of evil shall be straw, and the day that is coming—said the LORD of Hosts—shall burn them to ashes and leave of them neither stock nor boughs. But for you who revere My name a sun of victory shall rise to bring healing. You shall go forth and stamp like stall-fed calves, and you shall trample the wicked to a pulp, for they shall be dust beneath your feet on the day that I am preparing—said the LORD of Hosts. Be mindful of the Teaching of My servant Moses, whom I charged at Horeb with laws and rules for all Israel. Lo, I will send the prophet Elijah to you before the coming of the awesome, fearful day of the LORD. He shall reconcile parents with children and children with their parents, so that, when I come, I do not strike the whole land with utter destruction. Lo, I will send the prophet Elijah to you before the coming of the awesome, fearful day of the LORD.

קהלת י׳-י״ב

זְב֣וּבֵי מָ֔וֶת יַבְאִ֥ישׁ יַבִּ֖יעַ שֶׁ֣מֶן רוֹקֵ֑חַ יָקָ֛ר מֵחָכְמָ֥ה מִכָּב֖וֹד סִכְל֥וּת מְעָֽט׃ לֵ֤ב חָכָם֙ לִֽימִינ֔וֹ וְלֵ֥ב כְּסִ֖יל לִשְׂמֹאלֽוֹ׃ וְגַם־בַּדֶּ֛רֶךְ כשהסכל [כְּשֶׁסָּכָ֥ל] הֹלֵ֖ךְ לִבּ֣וֹ חָסֵ֑ר וְאָמַ֥ר לַכֹּ֖ל סָכָ֥ל הֽוּא׃ אִם־ר֤וּחַ הַמּוֹשֵׁל֙ תַּעֲלֶ֣ה עָלֶ֔יךָ מְקוֹמְךָ֖ אַל־תַּנַּ֑ח כִּ֣י מַרְפֵּ֔א יַנִּ֖יחַ חֲטָאִ֥ים גְּדוֹלִֽים׃ יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט׃ נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים וַעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ׃ רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ׃ חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ׃ מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם׃ אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן הכשיר [הַכְשֵׁ֖ר] חָכְמָֽה׃ אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן׃ דִּבְרֵ֥י פִי־חָכָ֖ם חֵ֑ן וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ׃ תְּחִלַּ֥ת דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ סִכְל֑וּת וְאַחֲרִ֣ית פִּ֔יהוּ הוֹלֵל֖וּת רָעָֽה׃ וְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹא־יֵדַ֤ע הָאָדָם֙ מַה־שֶׁיִּֽהְיֶ֔ה וַאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ עֲמַ֥ל הַכְּסִילִ֖ים תְּיַגְּעֶ֑נּוּ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע לָלֶ֥כֶת אֶל־עִֽיר׃ אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר וְשָׂרַ֖יִךְ בַּבֹּ֥קֶר יֹאכֵֽלוּ׃ אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים וְשָׂרַ֙יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי׃ בַּעֲצַלְתַּ֖יִם יִמַּ֣ךְ הַמְּקָרֶ֑ה וּבְשִׁפְל֥וּת יָדַ֖יִם יִדְלֹ֥ף הַבָּֽיִת׃ לִשְׂחוֹק֙ עֹשִׂ֣ים לֶ֔חֶם וְיַ֖יִן יְשַׂמַּ֣ח חַיִּ֑ים וְהַכֶּ֖סֶף יַעֲנֶ֥ה אֶת־הַכֹּֽל׃ גַּ֣ם בְּמַדָּֽעֲךָ֗ מֶ֚לֶךְ אַל־תְּקַלֵּ֔ל וּבְחַדְרֵי֙ מִשְׁכָּ֣בְךָ֔ אַל־תְּקַלֵּ֖ל עָשִׁ֑יר כִּ֣י ע֤וֹף הַשָּׁמַ֙יִם֙ יוֹלִ֣יךְ אֶת־הַקּ֔וֹל וּבַ֥עַל הכנפים [כְּנָפַ֖יִם] יַגֵּ֥יד דָּבָֽר׃ שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ׃ תֶּן־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה כִּ֚י לֹ֣א תֵדַ֔ע מַה־יִּהְיֶ֥ה רָעָ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃ אִם־יִמָּלְא֨וּ הֶעָבִ֥ים גֶּ֙שֶׁם֙ עַל־הָאָ֣רֶץ יָרִ֔יקוּ וְאִם־יִפּ֥וֹל עֵ֛ץ בַּדָּר֖וֹם וְאִ֣ם בַּצָּפ֑וֹן מְק֛וֹם שֶׁיִּפּ֥וֹל הָעֵ֖ץ שָׁ֥ם יְהֽוּא׃ שֹׁמֵ֥ר ר֖וּחַ לֹ֣א יִזְרָ֑ע וְרֹאֶ֥ה בֶעָבִ֖ים לֹ֥א יִקְצֽוֹר׃ כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ כַּעֲצָמִ֖ים בְּבֶ֣טֶן הַמְּלֵאָ֑ה כָּ֗כָה לֹ֤א תֵדַע֙ אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־הַכֹּֽל׃ בַּבֹּ֙קֶר֙ זְרַ֣ע אֶת־זַרְעֶ֔ךָ וְלָעֶ֖רֶב אַל־תַּנַּ֣ח יָדֶ֑ךָ כִּי֩ אֵֽינְךָ֨ יוֹדֵ֜ע אֵ֣י זֶ֤ה יִכְשָׁר֙ הֲזֶ֣ה אוֹ־זֶ֔ה וְאִם־שְׁנֵיהֶ֥ם כְּאֶחָ֖ד טוֹבִֽים׃ וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת־הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֣י אִם־שָׁנִ֥ים הַרְבֵּ֛ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָ֖ם בְּכֻלָּ֣ם יִשְׂמָ֑ח וְיִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י הַחֹ֔שֶׁךְ כִּֽי־הַרְבֵּ֥ה יִהְי֖וּ כָּל־שֶׁבָּ֥א הָֽבֶל׃ שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔ךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ וְדָ֕ע כִּ֧י עַל־כָּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט׃ וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל׃ וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃ עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃ וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃ גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בָשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים׃ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק [יֵרָתֵק֙] חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר׃ וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃ הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃ בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃ דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃ וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃ ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃ כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃
[סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]

Ecclesiastes 10-12

Dead flies turn the perfumer’s ointment fetid and putrid; so a little folly outweighs massive wisdom. A wise man’s mind tends toward the right hand, a fool’s toward the left. A fool’s mind is also wanting when he travels, and he lets everybody know he is a fool. If the wrath of a lord flares up against you, don’t give up your post; for when wrath abates, grave offenses are pardoned. Here is an evil I have seen under the sun as great as an error committed by a ruler: Folly was placed on lofty heights, while rich men sat in low estate. I have seen slaves on horseback, and nobles walking on the ground like slaves. He who digs a pit will fall into it; he who breaches a stone fence will be bitten by a snake. He who quarries stones will be hurt by them; he who splits wood will be harmed by it. If the ax has become dull and he has not whetted the edge, he must exert more strength. Thus the advantage of a skill [depends on the exercise of] prudence. If the snake bites because no spell was uttered, no advantage is gained by the trained charmer. A wise man’s talk brings him favor, but a fool’s lips are his undoing. His talk begins as silliness and ends as disastrous madness. Yet the fool talks and talks! A man cannot know what will happen; who can tell him what the future holds? A fool’s exertions tire him out, for he doesn’t know how to get to a town. Alas for you, O land whose king is a lackey and whose ministers dine in the morning! Happy are you, O land whose king is a master and whose ministers dine at the proper time—with restraint, not with guzzling! Through slothfulness the ceiling sags, Through lazy hands the house caves in. They make a banquet for revelry; wine makes life merry, and money answers every need. Don’t revile a king even among your intimates. Don’t revile a rich man even in your bedchamber; For a bird of the air may carry the utterance, And a winged creature may report the word. Send your bread forth upon the waters; for after many days you will find it. Distribute portions to seven or even to eight, for you cannot know what misfortune may occur on earth. If the clouds are filled, they will pour down rain on the earth; and if a tree falls to the south or to the north, the tree will stay where it falls. If one watches the wind, he will never sow; and if one observes the clouds, he will never reap. Just as you do not know how the lifebreath passes into the limbs within the womb of the pregnant woman, so you cannot foresee the actions of God, who causes all things to happen. Sow your seed in the morning, and don’t hold back your hand in the evening, since you don’t know which is going to succeed, the one or the other, or if both are equally good. How sweet is the light, what a delight for the eyes to behold the sun! Even if a man lives many years, let him enjoy himself in all of them, remembering how many the days of darkness are going to be. The only future is nothingness! O youth, enjoy yourself while you are young! Let your heart lead you to enjoyment in the days of your youth. Follow the desires of your heart and the glances of your eyes—but know well that God will call you to account for all such things— and banish care from your mind, and pluck sorrow out of your flesh! For youth and black hair are fleeting. So appreciate your vigor in the days of your youth, before those days of sorrow come and those years arrive of which you will say, “I have no pleasure in them”; before sun and light and moon and stars grow dark, and the clouds come back again after the rain: When the guards of the house become shaky, And the men of valor are bent, And the maids that grind, grown few, are idle, And the ladies that peer through the windows grow dim, And the doors to the street are shut— With the noise of the hand mill growing fainter, And the song of the bird growing feebler, And all the strains of music dying down; When one is afraid of heights And there is terror on the road.— For the almond tree may blossom, The grasshopper be burdened, And the caper bush may bud again; But man sets out for his eternal abode, With mourners all around in the street.— Before the silver cord snaps And the golden bowl crashes, The jar is shattered at the spring, And the jug is smashed at the cistern. And the dust returns to the ground As it was, And the lifebreath returns to God Who bestowed it. Utter futility—said Koheleth— All is futile! A further word: Because Koheleth was a sage, he continued to instruct the people. He listened to and tested the soundness of many maxims. Koheleth sought to discover useful sayings and recorded genuinely truthful sayings. The sayings of the wise are like goads, like nails fixed in prodding sticks. They were given by one Shepherd. A further word: Against them, my son, be warned! The making of many books is without limit And much study is a wearying of the flesh. The sum of the matter, when all is said and done: Revere God and observe His commandments! For this applies to all mankind: that God will call every creature to account for everything unknown, be it good or bad. The sum of the matter, when all is said and done: Revere God and observe His commandments! For this applies to all mankind.

משנה תמורה א׳-ז׳

הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר, מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בְחַטָּאת וְלֹא בְאָשָׁם וְלֹא בִבְכוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם, שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם. תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז), הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים: מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב. אֵיזֶהוּ טוֹב בְּרָע, בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָם. מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד, אֶחָד בְּמֵאָה וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ, מַה הוּא מְיֻחָד, אַף תְּמוּרָתוֹ מְיֻחָדֶת: אֵין מְמִירִין אֵבָרִים בְּעֻבָּרִים וְלֹא עֻבָּרִים בְּאֵבָרִים, וְלֹא אֵבָרִים וְעֻבָּרִים בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמִירִים אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בְּאֵבָרִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא בְמֻקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, כֻּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ: אֵין הַמְדֻמָּע מְדַּמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמְחֻמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן: אֵין מֵי חַטָּאת נַעֲשִׂין מֵי חַטָּאת אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר. אֵין בֵּית הַפְּרָס עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס, וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה, וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ לוֹ, הֶקְדֵּשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַוָּלָד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה: הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא (ויקרא כז) בִּבְהֵמָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִים אֵינָן עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יָמִיר אֹתוֹ, יָחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשֻּׁתָּפִים עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא הַמַּעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא, לְהָקִישׁ אֵלָיו, מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבָּיִת: יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, וְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִזְכָרִים. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין חַיָּבִין לֹא בְאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזָּבַח. יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, קָרְבַּן יָחִיד וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ: חַטָּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, מֵתוֹת. וְשֶׁל צִבּוּר, אֵינָן מֵתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָמוּתוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּבִתְמוּרַת חַטָּאת וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר, אַף שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָן, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר: חֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבִּתְמוּרָה וּבִתְמוּרָה מִבְּקָדָשִׁים. שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂים תְּמוּרָה וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים וְעֻבָּרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. חֹמֶר בִּתְמוּרָה, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה, וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמֻּקְדָּשִׁים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא קְדֵשִׁים וְלֹא מַקְדִּישִׁים: אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן. וְלַד שְׁלָמִים, וּתְמוּרָתָן, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִשְׁלָמִים, וּטְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפָה וְחָזֶה וָשׁוֹק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִקְרַב. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הַוָּלָד, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִקְרַב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַס עַל וְלַד שְׁלָמִים, שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיַס, אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בְפֶסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג: וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְתוֹדָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. תְּמוּרַת עוֹלָה, וּוְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְעוֹלָה, וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם. תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, יִרְעוּ עַד שֶּׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת. אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת: וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא. מַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה חוֹבָה, הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הָיָה כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהִיא בָאָה נְדָבָה, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹהֵן, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר: תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָם לַבְּעָלִים. מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים. שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים נִמְכָּרִים בְּאִטְלִיס וְנִשְׁחָטִין בְּאִטְלִיס וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וּבָאִים מֵחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. אִם בָּאוּ תְמִימִים, יִקְרְבוּ. וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין, יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה הַטַּעַם. שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר יֵשׁ לָהֶן פַּרְנָסָה בִמְקוֹמָן, וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ בִקְדֻשָּׁתָן: וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ וְשֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת וְאָבְדוּ, וְהִקְרִיב חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח: הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת, וַהֲרֵי חַטָּאת בַּעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלוֹת מוּם, יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן תְּמִימוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב חַטָּאת וְהַשְּׁנִיָּה תָּמוּת, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַטָּאת מֵתָה אֶלָּא שֶׁנִּמְצֵאת מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, וְאֵין הַמָּעוֹת הוֹלְכוֹת לְיַם הַמֶּלַח אֶלָּא שֶׁנִּמְצְאוּ מֵאַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וַהֲרֵי הִיא בַעֲלַת מוּם, מוֹכְרָהּ וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם קָרְבָה הַשְּׁנִיָּה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הָרִאשׁוֹנָה, תָּמוּת, שֶׁכְּבָר כִּפְּרוּ הַבְּעָלִים: כֵּיצַד מַעֲרִימִים עַל הַבְּכוֹר. מְבַכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, אוֹמֵר, מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ, אִם זָכָר, עוֹלָה, יָלְדָה זָכָר, יִקְרַב עוֹלָה. וְאִם נְקֵבָה, זִבְחֵי שְׁלָמִים, יָלְדָה נְקֵבָה, תִּקְרַב שְׁלָמִים. אִם זָכָר עוֹלָה, אִם נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר יִקְרַב עוֹלָה, וְהַנְּקֵבָה תִּקְרַב שְׁלָמִים: יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַחַד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין. יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן: הָאוֹמֵר, וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וְהִיא שְׁלָמִים, דְּבָרָיו קַיָּמִים. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם מִשֶּׁאָמַר הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים, נִמְלַךְ וְאָמַר וְלָדָהּ עוֹלָה, הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים: הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם מִשֶּׁאָמַר תְּמוּרַת עוֹלָה, נִמְלַךְ וְאָמַר, תְּמוּרַת שְׁלָמִים, הֲרֵי זוֹ תְמוּרַת עוֹלָה: הֲרֵי זוֹ תַחַת זוֹ, תְּמוּרַת זוֹ, חֲלוּפַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְמוּרָה. זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ, אֵינוֹ תְמוּרָה. וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם, יוֹצֵא לְחֻלִּין וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים: הֲרֵי זוֹ תַחַת חַטָּאת, וְתַחַת עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. תַּחַת חַטָּאת זוֹ, וְתַחַת עוֹלָה זוֹ, תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְתוֹךְ הַבָּיִת, הָיָה לוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. אִם אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְעַל בַּעֲלַת מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה, יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵיהֶם עוֹלָה: כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן. הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְאֶתְנָן, וּמְחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן. אֵיזֶה הוּא מֻקְצֶה. הַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה. הוּא אָסוּר, וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר. אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד. כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ. הוּא וּמַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר. זֶה וָזֶה מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה: אֵיזֶהוּ אֶתְנָן. הָאוֹמֵר לְזוֹנָה, הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִשְׂכָרֵךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶתְנָן: אֵיזֶה הוּא מְחִיר כֶּלֶב. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה. וְכֵן שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה, וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה וָכֶלֶב, שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב, אֲסוּרִים, שֶׁעִם הַכֶּלֶב, מֻתָּרִים. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג), שְׁנַיִם, וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) הֵן, וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן: נָתַן לָהּ כְּסָפִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, אָסוּר. נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. עוֹפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁהָיָה בַדִּין, מָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, אֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם, עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, אֵינוֹ בַדִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם), לְכָל נֶדֶר, לְהָבִיא אֶת הָעוֹף: כָּל הָאֲסוּרִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִים. וְלַד טְרֵפָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְרָב. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה, אֵין פּוֹדִים אוֹתָם, שֶׁאֵין פּוֹדִים אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים: יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מַה שֶׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת. וְיֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. שֶׁקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, וְהַשׁוֹחֲטָם בַּחוּץ חַיָּב, וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶם לָאֻמָּנִים בִּשְׂכָרָן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבָּיִת: יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבָּיִת. הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִדּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶם הֲנָאָה לְכֹהֲנִים: אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וּמַחֲרִימִין אוֹתָן. וְאִם מֵתוּ, יִקָּבְרוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ: וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים. קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָּבְרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא, תִּקָּבֵר. שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, יִשָּׂרְפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָעֲזָרָה: וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. חָמֵץ בְּפֶסַח, יִשָּׂרֵף. וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף. וְאֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, יִקָּבֵר. וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה: כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ. אָשָׁם תָּלוּי, יִשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִקָּבֵר. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, תִּשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְטִילֶנָּה לָאַמָּה. כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ, וְכָל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרְפוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים, רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת:

Mishnah Temurah 1-7

All persons can substitute, both men and women. Not that one is permitted to substitute, but that if one did so, the substitute is sacred, and he receives forty lashes. Priests have the power to substitute their own [animal] and Israelites also have the power to substitute their own [animal]. Priests do not have the power to substitute a hatat, an asham or a first-born: Rabbi Yohanan ben Nuri: what is the reason [priests] do not have the power to substitute a first-born? Rabbi Akiva said: a hatat and an asham are priestly gifts and a first-born is also a priestly gift. Just as in the case of a hatat and an asham [priests] have no power to substitute them, so in the case of a first-born [priests] have no power to substitute it. Rabbi Yohanan ben Nuri said to him: So what that priests should have no power to substitute a hatat and an asham, for there they have do not have a claim on these [offerings] while they are alive. How can you say that the same applies to a first-born upon which [the priests] do have a claim when it is alive? Rabbi Akiva replied to him: Has not Scripture already said: “Then it and its substitute shall be holy?” (Leviticus 27:10). Now where does the holiness [of the original animal] occur? In the house of the owners; so too the substitution occurs in the house of the owners. One can substitute Herd animals for flock animals and flock animals for herd animals; Sheep for goats and goats for sheep; Males for females and females for males; Unblemished animals for blemished animals and blemished animals for unblemished animals, since Scripture says: “One may not exchange or substitute another for it, either good for bad, or bad for good” (Leviticus 27:10). What is meant by “good for bad”? Blemished animals whose dedication was prior to their blemish. One can substitute one [hullin animal] for two [consecrated animals], and two [hullin animals] for one [consecrated animal]; One [hullin animal] for a hundred [consecrated animals] and a hundred [hullin animals] for one [consecrated animal]; Rabbi Shimon says: one can only substitute one for one, as it says, “Then it and its substitute” (ibid), just as “it” [the consecrated animal] is only one, so [its substitute] must also be only one. One cannot substitute limbs [of hullin] for [dedicated] embryos; Or embryos [of hullin] for [dedicated] limbs; Or embryos and limbs [of hullin] for whole [dedicated animals]; Or whole [animals of hullin] for them. Rabbi Yose says: limbs [of hullin] can be substituted for whole [dedicated animals], but whole [animals of hullin] cannot be substitute for them. Rabbi Yose said: When it comes to dedicating animals, is it not true that if one says: “This foot shall be an olah (a burnt offering),” the whole [animal] becomes an olah? Similarly, if one says, “This foot shall be in place of this [whole dedicated animal],” the whole [animal] should become a substitute in its place! [Anything which has become subject to the law of terumah through] a mixture can affect a [second] mixture only in proportion. [Dough] leavened [through terumah] can affect [other dough] only in proportion. Drawn water can disqualify a mikweh only in proportion. Hatat water does not become hatat water except with the putting of ashes [in the water]. A doubtful graveyard cannot make another doubtful graveyard. Nor can terumah be made after terumah. A substitute cannot make another substitute. The offspring of a dedicated animal cannot make a substitute. Rabbi Judah says: the offspring of a dedicated animal can make a substitute. They said to him: a dedicated animal can make a substitute, but neither the offspring of a dedicated animal nor a substitute can make a substitute. Birds and menahot do not make a substitute, since it only says “a beast” (Leviticus 27:10). A congregation or partners cannot make a substitute, since it says: “He shall not substitute for it” an individual can make a substitute but a congregation or partners cannot make substitute. One cannot make a substitute with [objects] dedicated for Temple repairs. Rabbi Shimon said: Now is not tithe included [in the laws of substitutes]? Then why was it specially mentioned? In order to make a comparison with it: tithe is a private offering, it thus excludes congregational offerings. And tithe is a dedication for the altar, it thus excludes offerings dedicated for Temple repairs. There are [laws relating] to the sacrifices of an individual which do not apply to congregational sacrifices and [laws relating] to congregational sacrifices which do not apply to the sacrifices of individuals. For sacrifices of an individual can make a substitute whereas congregational sacrifices cannot make a substitute; Sacrifices of an individual can be either males or females, whereas congregational sacrifices can be only males. For sacrifices of an individual the owner is responsible for them and their libations, whereas for congregational sacrifices they are not liable for them or for their libations, although they are liable for their libations once the sacrifice has been offered. There are [laws relating] to congregational sacrifices which do not apply to the sacrifices of individuals: For congregational sacrifices override Shabbat and [the laws] of ritual impurity, whereas sacrifices of individuals do not override the Shabbat or [the laws] of ritual impurity. Rabbi Meir said: but do not the griddle cakes of a high priest and the bull for Yom Hakippurim which are sacrifices of individuals and yet override the Shabbat and [the laws] of ritual impurity? The matter therefore depends on [whether] the time [for the offering up] is fixed. A hatat of an individual whose owners have been atoned for is left to die, whereas that of a congregation is not left to die. Rabbi Judah says: it is left to die. Rabbi Shimon said: Just as we have found with regard to the offspring of a hatat, the substitute of a hatat and a hatat whose owners died, that these rules apply only to an individual but not to a congregation, so too [the rules concerning] the hatat whose owners have been atoned for and [a hatat] whose year has passed apply only to an individual but not a congregation. In some ways [the laws relating to] dedications are more stringent than [that those relating to] a substitute, and in some ways [those relating to] a substitute are more stringent than [those relating to] dedications. In some ways [the laws relating to] dedications are more stringent than [those relating to] a substitute, For dedicated animals can make a substitute whereas a substitute cannot make another substitute. A congregation or partners can dedicate but cannot make a substitute. One can dedicate embryos and limbs, but one cannot make a substitute with them. [The laws relating to] a substitute are more stringent than [those relating to] dedications, since a substitute applies to a permanently blemished animal and it does not become hullin to be sheared or worked. Rabbi Yose son of Rabbi Judah says: they made an error to be the same as intent when it comes to a substitute, but they did not make an error to be the same as intent when it comes to dedication. Rabbi Elazar says: kilayim, terefah, a fetus extracted by means of a cesarean section, a tumtum and a hermaphrodite, cannot become sacred nor can they make sacred. The following are sacrifices whose offspring and substitutes are the same as them:The offspring of shelamim and their substitutes, their offspring and the offspring of their offspring, till the end of time, are regarded as shelamim, and they require the laying on of hands, libations and the waving of the breast and shoulder. Rabbi Eliezer says: the offspring of a shelamim must not be offered as a shelamim. The sages say: it is offered. Rabbi Shimon said: there is no dispute between them as regards the offspring of the offspring of a shelamim or the offspring of the offspring of a substitute that they are not offered. What did they dispute? The offspring [of a shelamim]: Rabbi Eliezer says: it is not offered, But the sages say: it is offered. Rabbi Joshua and Rabbi Papias testified regarding the offspring of a shelamim that it is offered as a shelamim. Rabbi Papias said: I testify that we had a cow of a shelamim and we ate it on Pesah and we ate its offspring as a shelamim on the festival [of Sukkot]. The offspring of a todah and its substitute, their offspring and the offspring of their offspring, until the end of all time, are considered as a todah, only they do not require the accompaniment of loaves of bread. The substitute of an olah, the offspring of its substitute, its offspring and the offspring of its offspring, until the end of time, are regarded as an olah: they require flaying, cutting into pieces and to be altogether burned. If one set aside a female animal for an olah and it gave birth to a male, it goes out to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and with its money he brings an olah. Rabbi Elazar says: the [male] animal itself is offered as an olah. If one sets aside a female [animal] for an asham, it goes out to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and with its money he brings an asham. If he has already offered an asham [in its place], its money goes for freewill-offerings. Rabbi Shimon says: it is sold without [waiting for] a blemish. The substitute of an asham, the young of its substitute, their young and the young of their young until the end of time, go out to pasture until unfit for sacrifice. They are then sold and their money goes for a freewill-offering. Rabbi Eliezer says: they are left to die. Rabbi Elazar says: he brings olot [burnt sacrifices] with their money. An asham whose owner died or whose owner obtained atonement [through another animal] goes out to pasture until unfit for sacrifice. It is then sold and its money goes for freewill-offerings. Rabbi Eliezer says: they are left to die. Rabbi Elazar says: he brings olot [burnt sacrifices] with their money. But cannot a nedavah [freewill-offering] also be an olah? What then is the difference between the opinion of Rabbi Elazar and that of the sages? Only in that when the offering comes as an obligation, he lays his hands on it and he brings libations and the libations must be from him; and if he is a priest, the privilege of officiating and its hide belong to him. Whereas when he brings it as a freewill-offering, he does not lay his hands [on it], he does not bring libations with it, the libations are provided by the congregation, and although he is a priest, the privilege of officiating and its hide belong to the men of the division [officiating that particular week]. The substitute of a first-born and an animal tithed, their young and the young of their young until the end of time, they are all treated like a first-born and an animal tithed, and are eaten by the owners when blemished. What is the difference between a first-born and an animal tithed [on the one hand] and other dedications [on the other]? All [blemished] dedications are sold in the market, killed in the market, and weighed by the pound, but not a first-born and an animal tithed. They [other dedications] and their substitutes are redeemed, but not a first-born and an animal tithed. They [other dedications] come from outside the land [to the land], but not a first-born and an animal tithed. [If] they however came from [outside the holy land] unblemished, they are offered, if blemished they are eaten by their owners with their blemishes. Rabbi Shimon: what is the reason? Because a first-born and an animal tithed have a remedy wherever they are, whereas all other dedications, although a blemish has occurred in them, remain holy. The offspring of a hatat, the substitute of a hatat, and a hatat whose owner has died, are left to die. A hatat whose year has passed or which was lost and found blemished: If the owners obtained atonement [afterwards, through another animal], is left to die, and it does not make a substitute; it is forbidden to derive benefit from it, but the laws of sacrilege do not apply. If the owners have not yet obtained atonement, it must go to pasture until it becomes unfit for sacrifice. It is then sold and another is bought with the money. It makes a substitute, and the laws of sacrilege do apply. If one set aside a hatat and it was lost and he sacrificed another in its place, if then the first [animal] is found, it is left to die. If one set aside money for his hatat and they were lost and he offered a hatat instead of it, if then the money was found, it goes to the Dead Sea. If one set aside money for his hatat, and it was lost and he set aside other money in its place, if he did not have the opportunity to buy a hatat with it until the [first] money was found, he brings a hatat from both [sums], and the rest of the money is used for a freewill-offering. If one set aside money for his hatat and it was lost and he set aside a hatat in its place, if he did not have the opportunity to offer it until the money was found, and the hatat was blemished, it is sold and he brings a hatat from both [sums], and the rest is used as a freewill-offering. If one set aside a hatat and it was lost and he set aside money in its place, if he did not have the opportunity to buy a hatat until his hatat was found and it was blemished, it is sold and he brings a hatat from both [sums], and the rest is used for a freewill-offering. If one set aside a hatat and it was lost and he set aside another hatat in its place, if he did not have the opportunity to offer it until the first hatat was found and both were blemished, they are to be sold and he brings a hatat from both [sums] and the rest is used for a freewill-offering. If one set aside a hatat and it was lost and he set aside another in its place, if he did not have the opportunity of offering it until the first hatat was found and both animals were unblemished, one of them is offered as a hatat and the second must be left to die, the words of Rabbi. The sages say: the only hatat which is left to die is a case where it is found after the owners obtained atonement, and the money does not go to the Dead Sea except where found after the owners have obtained atonement. If one set aside a hatat and it is blemished, he sells it and brings another with its money. Rabbi Elazar son of Rabbi Shimon says: if the second animal was offered before the first was killed, it is left to die, since the owners have [already] obtained atonement. How can we act deceptively with regard to the first-born?He says in respect of a pregnant animal which was giving birth for the first time: if what is in the inside of this [animal] is a male, let it be an olah. If it then gave birth to a male, it is offered as an olah. [If he said:] if it is a female, let it be a shelamim, then if it gave birth to a female, it is offered as a shelamim. [If he said:] if it is a male, let it be an olah, and if a female [let it be] a shelamim, then if it gave birth to a male and a female, the male is offered as an olah and the female is offered as a shelamim. If it gave birth to two males, one of them shall be offered as an olah and the second shall be sold to persons obligated to bring an olah and its money becomes hullin. If it gave birth to two females, one of them is offered as a shelamim and the second is sold to persons obligated to bring shelamim and the money becomes hullin. If [the animal] gave birth to a tumtum or a hermaphrodite, Rabban Shimon ben Gamaliel says: no holiness attaches to them. If one says: “The offspring of this [pregnant animal] shall be an olah and it [the animal itself] shall be a shelamim,” his words stand. But if he says [first]: “It [the animal] shall be a shelamim” [and then], “and its offspring shall be an olah,” [its offspring] is regarded as the offspring of an shelamim, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: if he intended [to say] this at first, since it is impossible to mention both kinds [of sacrifices] simultaneously, his words stand; but if after he already said [intentionally]: this shall be a shelamim, and then he changed his mind and says: its offspring shall be an olah, [its offspring] is regarded as the offspring of a shelamim. [If one says:] “Behold, this animal shall be the substitute of an olah and the substitute of a shelamim,” it is the substitute of an olah, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: if he originally intended this, since it is impossible to mention both names [of sacrifices] simultaneously, his words stand. But if after he had already said: “This shall be the substitute of an olah,” he changed his mind and then said: “The substitute of a shelamim,” it is the substitute of an olah. [If one says:] “Behold this [animal] is tahat [instead of] this,” [or] “Behold this is temurat [a substitute] this,” [or] “Behold this is halufat [in place of] this,” [each of these] is a substitute. [If however one says:] “This shall be redeemed for this,” it is not the case of a [valid] substitute. And if the dedicated animal was blemished, it becomes hullin and he is required to make up [the hullin] to the value [of the dedicated animal]. [If one says:] “Behold this animal shall be instead of a hatat,” [or] “instead of an olah,” he has said nothing. [But if he says:] “Instead of this hatat” [or] “Instead of this olah,” [or] “Instead of the hatat or the olah which I have in the house,” and he had it in the house, his words stand. If he says concerning an unclean animal or a blemished animal: “Behold these shall be an olah,” he has said nothing. [But if he says:] “Behold they shall be for an olah,” they are sold and he brings with their money an olah. All [animals] forbidden for the altar render [others] unfit however few there are. [These are the animals forbidden for the altar]: An animal which had sexual relations with [a woman] or [an animal] that had sexual relations [with a man], an animal set aside (muktzeh) [for idolatry], or that had been worshipped (ne’evad) [as an idol]; or that was the fee of a whore, or [a dog's] exchange; or that was kilayim; or terefah; or an animal born through a caesarean section,What is meant by muktzeh? That which has been set aside for idolatrous use. It [the animal itself] is forbidden, but what is upon it, is permitted. And what is meant by ne'evad? That which has been used for idolatry. Both it [the animal itself] and that which is upon it, are forbidden. In both cases the animal may be eaten. What is meant by “a prostitute’s fee”?If one says to a prostitute, “Take this lamb as your fee,” even if there are a hundred lambs, they are all forbidden [for the altar]. If one says to his fellow: Here is a lamb and have your female slave sleep with my servant, Rabbi Meir says: it [the lamb] is not regarded as a prostitute’s fee. But the sages say: it is regarded as a prostitute’s fee. What is meant by the “price of a dog”?If one says to his fellow, here is this lamb instead of [this] dog. And similarly if two partners divided [an estate] and one took ten lambs and the other nine and a dog, all those taken in place of the dog are forbidden [for the altar], but those taken with a dog are valid [for the altar]. An animal that is the fee of a dog and the price of a prostitute are permitted [for the altar], since it says: “[For] both [of these]” (Deuteronomy 23:19): both’ but not four. Their offspring are permitted [for the altar since it says]: “[Both of these]” implying they but not their offspring. If he gave her [a prostitute] money, it is permitted [for use for the altar.] [But if he gave her] wine, oil, flour and anything similar which is offered on the altar, it is forbidden for the altar. If he gave her dedicated [animals] they are permitted [for the altar]. If he gave her birds [of hullin] they are disqualified. For one might have reasoned [as follows]: if in the case of dedicated animals, where a blemish disqualifies them, [the law] of [the prostitute’s] fee and price [of a dog] does not apply to them, in the case of birds, where a blemish does not disqualify, is it not all the more reason that the law of [the prostitute’s] fee and the price [of a dog] should not apply? Scripture says, “For any vow,” (Deuteronomy 23:19) this includes a bird. With regard to any animals that are disqualified for the altar, their offspring are permitted for the altar. The offspring of a terefah: Rabbi Elazar says it may not be offered on the altar. But the sages say it may be offered. Rabbi Hanina ben Antigonus says: a ritually clean animal which nursed from a terefah is disqualified from the altar. Any dedicated animal which became terefah one may not dedicate them, since we may not redeem dedicated [animals] in order to give them to dogs to eat. There are [laws] which apply to dedications for the altar which do not apply to dedications for repairs of the Temple, and there are [laws] which apply to dedications for the repairs of the Temple which do not apply to dedications for the altar.Dedications for the altar effect a substitute; They are subject to the laws of piggul, remnant and ritual uncleanness; Their offspring and milk are forbidden [even] after their redemption; If one kills them outside [the Temple] he is guilty; And wages are not paid from them to artisans, Which is not the case with dedications for temple repairs. There are [laws] which apply to dedications for the repairs of the Temple which don’t apply to dedications to the altar.Unspecified dedications go to the repairs of the Temple. Dedication for the repairs of the temple can have an effect on all things, The law of sacrilege applies to things that grow from them. And there is no benefit to be derived from them for the priest. Both dedications for the altar and dedications for the repairs of the Temple may not be changed from one holiness to another. One may dedicate them with a value-dedication, and one may conscribe them. If they die, they are buried. Rabbi Shimon says: dedications for the repairs of the temple, if they died, they are redeemed. And the following are things which must be buried:A dedicated animal which had a miscarriage, [the miscarriage] must be buried. A dedicated animal which expelled a placenta, [the placenta] must be buried. An ox which was condemned to be stoned. The heifer whose neck was broken. The birds [brought in connection with the purification] of one with skin disease (metzora). The hair of a nazirite. The first-born of a donkey. [A mixture of] meat [cooked] in milk. And hullin which were slaughtered in the Temple court. Shimon says: hullin which were slaughtered in the Temple court must be burned. And similarly a wild animal killed in the Temple court [is also burned]. And the following are to be burned:Chametz on Pesah is burned; Unclean terumah; Orlah; Kilayim (mixed seeds) in the vineyard--that which it is customary to burn is to be burned and that which it is customary to bury is to be buried. We may kindle with the bread and oil of [unclean] terumah. All dedicated animals which were slaughtered [with the intention of being eaten] after their set time or outside of their set place must be burned. An asham offered by one in doubt [as to whether he has transgressed] is to be burned. Rabbi Judah says: it is to be buried. A hatat of a bird that is brought for a doubt is burned. Rabbi Judah says: it is cast into the sewer. All things which must be buried must not be burned, and all things which must be burned must not be buried. Rabbi Judah says: if one wishes to be stringent with himself, to burn things which are buried, he is permitted to do so. They said to him: he is not allowed to change.

Zot HaBerakha Yom Shlishi Chok L'Yisrael

תהילים ט״ז

(א) מִכְתָּ֥ם לְדָוִ֑ד שָֽׁמְרֵ֥נִי אֵ֝֗ל כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ׃ (ב) אָמַ֣רְתְּ לַֽ֭יהוָה אֲדֹנָ֣י אָ֑תָּה ט֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ׃ (ג) לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כָּל־חֶפְצִי־בָֽם׃ (ד) יִרְבּ֥וּ עַצְּבוֹתָם֮ אַחֵ֪ר מָ֫הָ֥רוּ בַּל־אַסִּ֣יךְ נִסְכֵּיהֶ֣ם מִדָּ֑ם וּֽבַל־אֶשָּׂ֥א אֶת־שְׁ֝מוֹתָ֗ם עַל־שְׂפָתָֽי׃ (ה) יְֽהוָ֗ה מְנָת־חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּוֹרָלִֽי׃ (ו) חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִמִ֑ים אַף־נַ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי׃ (ז) אֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְ֭הוָה אֲשֶׁ֣ר יְעָצָ֑נִי אַף־לֵ֝יל֗וֹת יִסְּר֥וּנִי כִלְיוֹתָֽי׃ (ח) שִׁוִּ֬יתִי יְהוָ֣ה לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט׃ (ט) לָכֵ֤ן ׀ שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח׃ (י) כִּ֤י ׀ לֹא־תַעֲזֹ֣ב נַפְשִׁ֣י לִשְׁא֑וֹל לֹֽא־תִתֵּ֥ן חֲ֝סִידְךָ֗ לִרְא֥וֹת שָֽׁחַת׃ (יא) תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃

Psalms 16

(1) A michtam of David. Protect me, O God, for I seek refuge in You. (2) I say to the LORD, “You are my Lord, my benefactor; there is none above You.” (3) As to the holy and mighty ones that are in the land, my whole desire concerning them is that (4) those who espouse another [god] may have many sorrows! I will have no part of their bloody libations; their names will not pass my lips. (5) The LORD is my allotted share and portion; You control my fate. (6) Delightful country has fallen to my lot; lovely indeed is my estate. (7) I bless the LORD who has guided me; my conscience admonishes me at night. (8) I am ever mindful of the LORD’s presence; He is at my right hand; I shall never be shaken. (9) So my heart rejoices, my whole being exults, and my body rests secure. (10) For You will not abandon me to Sheol, or let Your faithful one see the Pit. (11) You will teach me the path of life. In Your presence is perfect joy; delights are ever in Your right hand.

תהילים פ״ח

(א) שִׁ֥יר מִזְמ֗וֹר לִבְנֵ֫י קֹ֥רַח לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־מָחֲלַ֣ת לְעַנּ֑וֹת מַ֝שְׂכִּ֗יל לְהֵימָ֥ן הָאֶזְרָחִֽי׃ (ב) יְ֭הוָה אֱלֹהֵ֣י יְשׁוּעָתִ֑י יוֹם־צָעַ֖קְתִּי בַלַּ֣יְלָה נֶגְדֶּֽךָ׃ (ג) תָּב֣וֹא לְ֭פָנֶיךָ תְּפִלָּתִ֑י הַטֵּֽה־אָ֝זְנְךָ֗ לְרִנָּתִֽי׃ (ד) כִּֽי־שָֽׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת נַפְשִׁ֑י וְחַיַּ֗י לִשְׁא֥וֹל הִגִּֽיעוּ׃ (ה) נֶ֭חְשַׁבְתִּי עִם־י֣וֹרְדֵי ב֑וֹר הָ֝יִ֗יתִי כְּגֶ֣בֶר אֵֽין־אֱיָֽל׃ (ו) בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים ׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ׃ (ז) שַׁ֭תַּנִי בְּב֣וֹר תַּחְתִּיּ֑וֹת בְּ֝מַחֲשַׁכִּ֗ים בִּמְצֹלֽוֹת׃ (ח) עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל־מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה׃ (ט) הִרְחַ֥קְתָּ מְיֻדָּעַ֗י מִ֫מֶּ֥נִּי שַׁתַּ֣נִי תוֹעֵב֣וֹת לָ֑מוֹ כָּ֝לֻ֗א וְלֹ֣א אֵצֵֽא׃ (י) עֵינִ֥י דָאֲבָ֗ה מִנִּ֫י עֹ֥נִי קְרָאתִ֣יךָ יְהוָ֣ה בְּכָל־י֑וֹם שִׁטַּ֖חְתִּי אֵלֶ֣יךָ כַפָּֽי׃ (יא) הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא אִם־רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ ׀ יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה׃ (יב) הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן׃ (יג) הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה׃ (יד) וַאֲנִ֤י ׀ אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ׃ (טו) לָמָ֣ה יְ֭הוָה תִּזְנַ֣ח נַפְשִׁ֑י תַּסְתִּ֖יר פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃ (טז) עָ֘נִ֤י אֲנִ֣י וְגֹוֵ֣עַ מִנֹּ֑עַר נָשָׂ֖אתִי אֵמֶ֣יךָ אָפֽוּנָה׃ (יז) עָ֭לַי עָבְר֣וּ חֲרוֹנֶ֑יךָ בִּ֝עוּתֶ֗יךָ צִמְּתוּתֻֽנִי׃ (יח) סַבּ֣וּנִי כַ֭מַּיִם כָּל־הַיּ֑וֹם הִקִּ֖יפוּ עָלַ֣י יָֽחַד׃ (יט) הִרְחַ֣קְתָּ מִ֭מֶּנִּי אֹהֵ֣ב וָרֵ֑עַ מְֽיֻדָּעַ֥י מַחְשָֽׁךְ׃

Psalms 88

(1) A song. A psalm of the Korahites. For the leader; on maḥalath leannoth. A maskil of Heman the Ezrahite. (2) O LORD, God of my deliverance, when I cry out in the night before You, (3) let my prayer reach You; incline Your ear to my cry. (4) For I am sated with misfortune; I am at the brink of Sheol. (5) I am numbered with those who go down to the Pit; I am a helpless man (6) abandoned among the dead, like bodies lying in the grave of whom You are mindful no more, and who are cut off from Your care. (7) You have put me at the bottom of the Pit, in the darkest places, in the depths. (8) Your fury lies heavy upon me; You afflict me with all Your breakers.Selah. (9) You make my companions shun me; You make me abhorrent to them; I am shut in and do not go out. (10) My eyes pine away from affliction; I call to You, O LORD, each day; I stretch out my hands to You. (11) Do You work wonders for the dead? Do the shades rise to praise You?Selah. (12) Is Your faithful care recounted in the grave, Your constancy in the place of perdition? (13) Are Your wonders made known in the netherworld, Your beneficent deeds in the land of oblivion? (14) As for me, I cry out to You, O LORD; each morning my prayer greets You. (15) Why, O LORD, do You reject me, do You hide Your face from me? (16) From my youth I have been afflicted and near death; I suffer Your terrors wherever I turn. (17) Your fury overwhelms me; Your terrors destroy me. (18) They swirl about me like water all day long; they encircle me on every side. (19) You have put friend and neighbor far from me and my companions out of my sight.

תהילים פ״ט

(א) מַ֝שְׂכִּ֗יל לְאֵיתָ֥ן הָֽאֶזְרָחִֽי׃ (ב) חַֽסְדֵ֣י יְ֭הוָה עוֹלָ֣ם אָשִׁ֑ירָה לְדֹ֥ר וָדֹ֓ר ׀ אוֹדִ֖יעַ אֱמוּנָתְךָ֣ בְּפִֽי׃ (ג) כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם ׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם׃ (ד) כָּרַ֣תִּֽי בְ֭רִית לִבְחִירִ֑י נִ֝שְׁבַּ֗עְתִּי לְדָוִ֥ד עַבְדִּֽי׃ (ה) עַד־ע֭וֹלָם אָכִ֣ין זַרְעֶ֑ךָ וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה׃ (ו) וְי֘וֹד֤וּ שָׁמַ֣יִם פִּלְאֲךָ֣ יְהוָ֑ה אַף־אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בִּקְהַ֥ל קְדֹשִֽׁים׃ (ז) כִּ֤י מִ֣י בַ֭שַּׁחַק יַעֲרֹ֣ךְ לַיהוָ֑ה יִדְמֶ֥ה לַ֝יהוָ֗ה בִּבְנֵ֥י אֵלִים׃ (ח) אֵ֣ל נַ֭עֲרָץ בְּסוֹד־קְדֹשִׁ֣ים רַבָּ֑ה וְ֝נוֹרָ֗א עַל־כָּל־סְבִיבָֽיו׃ (ט) יְהוָ֤ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צְבָא֗וֹת מִֽי־כָֽמ֖וֹךָ חֲסִ֥ין ׀ יָ֑הּ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ סְבִיבוֹתֶֽיךָ׃ (י) אַתָּ֣ה מ֭וֹשֵׁל בְּגֵא֣וּת הַיָּ֑ם בְּשׂ֥וֹא גַ֝לָּ֗יו אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם׃ (יא) אַתָּ֤ה דִכִּ֣אתָ כֶחָלָ֣ל רָ֑הַב בִּזְר֥וֹעַ עֻ֝זְּךָ֗ פִּזַּ֥רְתָּ אוֹיְבֶֽיךָ׃ (יב) לְךָ֣ שָׁ֭מַיִם אַף־לְךָ֥ אָ֑רֶץ תֵּבֵ֥ל וּ֝מְלֹאָ֗הּ אַתָּ֥ה יְסַדְתָּֽם׃ (יג) צָפ֣וֹן וְ֭יָמִין אַתָּ֣ה בְרָאתָ֑ם תָּב֥וֹר וְ֝חֶרְמ֗וֹן בְּשִׁמְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ׃ (יד) לְךָ֣ זְ֭רוֹעַ עִם־גְּבוּרָ֑ה תָּעֹ֥ז יָ֝דְךָ֗ תָּר֥וּם יְמִינֶֽךָ׃ (טו) צֶ֣דֶק וּ֭מִשְׁפָּט מְכ֣וֹן כִּסְאֶ֑ךָ חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת יְֽקַדְּמ֥וּ פָנֶֽיךָ׃ (טז) אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יוֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה יְ֝הוָ֗ה בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן׃ (יז) בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כָּל־הַיּ֑וֹם וּבְצִדְקָתְךָ֥ יָרֽוּמוּ׃ (יח) כִּֽי־תִפְאֶ֣רֶת עֻזָּ֣מוֹ אָ֑תָּה וּ֝בִרְצֹנְךָ֗ תרים [תָּר֥וּם] קַרְנֵֽנוּ׃ (יט) כִּ֣י לַֽ֭יהוָה מָֽגִנֵּ֑נוּ וְלִקְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְכֵּֽנוּ׃ (כ) אָ֤ז דִּבַּ֥רְתָּֽ־בְחָ֡זוֹן לַֽחֲסִידֶ֗יךָ וַתֹּ֗אמֶר שִׁוִּ֣יתִי עֵ֭זֶר עַל־גִּבּ֑וֹר הֲרִימ֖וֹתִי בָח֣וּר מֵעָֽם׃ (כא) מָ֭צָאתִי דָּוִ֣ד עַבְדִּ֑י בְּשֶׁ֖מֶן קָדְשִׁ֣י מְשַׁחְתִּֽיו׃ (כב) אֲשֶׁ֣ר יָ֭דִי תִּכּ֣וֹן עִמּ֑וֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ׃ (כג) לֹֽא־יַשִּׁ֣א אוֹיֵ֣ב בּ֑וֹ וּבֶן־עַ֝וְלָ֗ה לֹ֣א יְעַנֶּֽנּוּ׃ (כד) וְכַתּוֹתִ֣י מִפָּנָ֣יו צָרָ֑יו וּמְשַׂנְאָ֥יו אֶגּֽוֹף׃ (כה) וֶֽאֶֽמוּנָתִ֣י וְחַסְדִּ֣י עִמּ֑וֹ וּ֝בִשְׁמִ֗י תָּר֥וּם קַרְנֽוֹ׃ (כו) וְשַׂמְתִּ֣י בַיָּ֣ם יָד֑וֹ וּֽבַנְּהָר֥וֹת יְמִינֽוֹ׃ (כז) ה֣וּא יִ֭קְרָאֵנִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אֵ֝לִ֗י וְצ֣וּר יְשׁוּעָתִֽי׃ (כח) אַף־אָ֭נִי בְּכ֣וֹר אֶתְּנֵ֑הוּ עֶ֝לְי֗וֹן לְמַלְכֵי־אָֽרֶץ׃ (כט) לְ֭עוֹלָ֗ם אשמור־[אֶשְׁמָר־] ל֣וֹ חַסְדִּ֑י וּ֝בְרִיתִ֗י נֶאֱמֶ֥נֶת לֽוֹ׃ (ל) וְשַׂמְתִּ֣י לָעַ֣ד זַרְע֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ כִּימֵ֥י שָׁמָֽיִם׃ (לא) אִם־יַֽעַזְב֣וּ בָ֭נָיו תּוֹרָתִ֑י וּ֝בְמִשְׁפָּטַ֗י לֹ֣א יֵלֵכֽוּן׃ (לב) אִם־חֻקֹּתַ֥י יְחַלֵּ֑לוּ וּ֝מִצְוֺתַ֗י לֹ֣א יִשְׁמֹֽרוּ׃ (לג) וּפָקַדְתִּ֣י בְשֵׁ֣בֶט פִּשְׁעָ֑ם וּבִנְגָעִ֥ים עֲוֺנָֽם׃ (לד) וְ֭חַסְדִּי לֹֽא־אָפִ֣יר מֵֽעִמּ֑וֹ וְלֹֽא־אֲ֝שַׁקֵּ֗ר בֶּאֱמוּנָתִֽי׃ (לה) לֹא־אֲחַלֵּ֥ל בְּרִיתִ֑י וּמוֹצָ֥א שְׂ֝פָתַ֗י לֹ֣א אֲשַׁנֶּֽה׃ (לו) אַ֭חַת נִשְׁבַּ֣עְתִּי בְקָדְשִׁ֑י אִֽם־לְדָוִ֥ד אֲכַזֵּֽב׃ (לז) זַ֭רְעוֹ לְעוֹלָ֣ם יִהְיֶ֑ה וְכִסְא֖וֹ כַשֶּׁ֣מֶשׁ נֶגְדִּֽי׃ (לח) כְּ֭יָרֵחַ יִכּ֣וֹן עוֹלָ֑ם וְעֵ֥ד בַּ֝שַּׁ֗חַק נֶאֱמָ֥ן סֶֽלָה׃ (לט) וְאַתָּ֣ה זָ֭נַחְתָּ וַתִּמְאָ֑ס הִ֝תְעַבַּ֗רְתָּ עִם־מְשִׁיחֶֽךָ׃ (מ) נֵ֭אַרְתָּה בְּרִ֣ית עַבְדֶּ֑ךָ חִלַּ֖לְתָּ לָאָ֣רֶץ נִזְרֽוֹ׃ (מא) פָּרַ֥צְתָּ כָל־גְּדֵרֹתָ֑יו שַׂ֖מְתָּ מִבְצָרָ֣יו מְחִתָּה׃ (מב) שַׁ֭סֻּהוּ כָּל־עֹ֣בְרֵי דָ֑רֶךְ הָיָ֥ה חֶ֝רְפָּ֗ה לִשְׁכֵנָֽיו׃ (מג) הֲ֭רִימוֹתָ יְמִ֣ין צָרָ֑יו הִ֝שְׂמַ֗חְתָּ כָּל־אוֹיְבָֽיו׃ (מד) אַף־תָּ֭שִׁיב צ֣וּר חַרְבּ֑וֹ וְלֹ֥א הֲ֝קֵימֹת֗וֹ בַּמִּלְחָמָֽה׃ (מה) הִשְׁבַּ֥תָּ מִטְּהָר֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ לָאָ֥רֶץ מִגַּֽרְתָּה׃ (מו) הִ֭קְצַרְתָּ יְמֵ֣י עֲלוּמָ֑יו הֶֽעֱטִ֨יתָ עָלָ֖יו בּוּשָׁ֣ה סֶֽלָה׃ (מז) עַד־מָ֣ה יְ֭הוָה תִּסָּתֵ֣ר לָנֶ֑צַח תִּבְעַ֖ר כְּמוֹ־אֵ֣שׁ חֲמָתֶֽךָ׃ (מח) זְכָר־אֲנִ֥י מֶה־חָ֑לֶד עַל־מַה־שָּׁ֝֗וְא בָּרָ֥אתָ כָל־בְּנֵי־אָדָֽם׃ (מט) מִ֤י גֶ֣בֶר יִֽ֭חְיֶה וְלֹ֣א יִרְאֶה־מָּ֑וֶת יְמַלֵּ֨ט נַפְשׁ֖וֹ מִיַּד־שְׁא֣וֹל סֶֽלָה׃ (נ) אַיֵּ֤ה ׀ חֲסָדֶ֖יךָ הָרִאשֹׁנִ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י נִשְׁבַּ֥עְתָּ לְ֝דָוִ֗ד בֶּאֱמוּנָתֶֽךָ׃ (נא) זְכֹ֣ר אֲ֭דֹנָי חֶרְפַּ֣ת עֲבָדֶ֑יךָ שְׂאֵתִ֥י בְ֝חֵיקִ֗י כָּל־רַבִּ֥ים עַמִּֽים׃ (נב) אֲשֶׁ֤ר חֵרְפ֖וּ אוֹיְבֶ֥יךָ ׀ יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר חֵ֝רְפ֗וּ עִקְּב֥וֹת מְשִׁיחֶֽךָ׃ (נג) בָּר֖וּךְ יְהוָ֥ה לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן׃

Psalms 89

(1) A maskil of Ethan the Ezrahite. (2) I will sing of the LORD’s steadfast love forever; to all generations I will proclaim Your faithfulness with my mouth. (3) I declare, “Your steadfast love is confirmed forever; there in the heavens You establish Your faithfulness.” (4) “I have made a covenant with My chosen one; I have sworn to My servant David: (5) I will establish your offspring forever, I will confirm your throne for all generations.” Selah. (6) Your wonders, O LORD, are praised by the heavens, Your faithfulness, too, in the assembly of holy beings. (7) For who in the skies can equal the LORD, can compare with the LORD among the divine beings, (8) a God greatly dreaded in the council of holy beings, held in awe by all around Him? (9) O LORD, God of hosts, who is mighty like You, O LORD? Your faithfulness surrounds You; (10) You rule the swelling of the sea; when its waves surge, You still them. (11) You crushed Rahab; he was like a corpse; with Your powerful arm You scattered Your enemies. (12) The heaven is Yours, the earth too; the world and all it holds— You established them. (13) North and south— You created them; Tabor and Hermon sing forth Your name. (14) Yours is an arm endowed with might; Your hand is strong; Your right hand, exalted. (15) Righteousness and justice are the base of Your throne; steadfast love and faithfulness stand before You. (16) Happy is the people who know the joyful shout; O LORD, they walk in the light of Your presence. (17) They rejoice in Your name all day long; they are exalted through Your righteousness. (18) For You are their strength in which they glory; our horn is exalted through Your favor. (19) Truly our shield is of the LORD, our king, of the Holy One of Israel. (20) Then You spoke to Your faithful ones in a vision and said, “I have conferred power upon a warrior; I have exalted one chosen out of the people. (21) I have found David, My servant; anointed him with My sacred oil. (22) My hand shall be constantly with him, and My arm shall strengthen him. (23) No enemy shall oppress him, no vile man afflict him. (24) I will crush his adversaries before him; I will strike down those who hate him. (25) My faithfulness and steadfast love shall be with him; his horn shall be exalted through My name. (26) I will set his hand upon the sea, his right hand upon the rivers. (27) He shall say to Me, ‘You are my father, my God, the rock of my deliverance.’ (28) I will appoint him first-born, highest of the kings of the earth. (29) I will maintain My steadfast love for him always; My covenant with him shall endure. (30) I will establish his line forever, his throne, as long as the heavens last. (31) If his sons forsake My Teaching and do not live by My rules; (32) if they violate My laws, and do not observe My commands, (33) I will punish their transgression with the rod, their iniquity with plagues. (34) But I will not take away My steadfast love from him; I will not betray My faithfulness. (35) I will not violate My covenant, or change what I have uttered. (36) I have sworn by My holiness, once and for all; I will not be false to David. (37) His line shall continue forever, his throne, as the sun before Me, (38) as the moon, established forever, an enduring witness in the sky.”Selah. (39) Yet You have rejected, spurned, and become enraged at Your anointed. (40) You have repudiated the covenant with Your servant; You have dragged his dignity in the dust. (41) You have breached all his defenses, shattered his strongholds. (42) All who pass by plunder him; he has become the butt of his neighbors. (43) You have exalted the right hand of his adversaries, and made all his enemies rejoice. (44) You have turned back the blade of his sword, and have not sustained him in battle. (45) You have brought his splendor to an end and have hurled his throne to the ground. (46) You have cut short the days of his youth; You have covered him with shame.Selah. (47) How long, O LORD; will You forever hide Your face, will Your fury blaze like fire? (48) O remember how short my life is; why should You have created every man in vain? (49) What man can live and not see death, can save himself from the clutches of Sheol? Selah. (50) O Lord, where is Your steadfast love of old which You swore to David in Your faithfulness? (51) Remember, O Lord, the abuse flung at Your servants that I have borne in my bosom [from] many peoples, (52) how Your enemies, O LORD, have flung abuse, abuse at Your anointed at every step. (53) Blessed is the LORD forever; Amen and Amen.

משנה כלים ט״ו:ד׳-ה׳

(ד) כָּל הַתְּלוֹיִים, טְמֵאִין, חוּץ מִתְּלוֹי נָפָה וּכְבָרָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֻּלָּן טְהוֹרִין, חוּץ מִתְּלוֹי נָפָה שֶׁל סִלָּתִין, וּתְלוֹי כִּבְרַת גְּרָנוֹת, וּתְלוֹי מַגַּל יָד, וּתְלוֹי מַקֵּל הַבַּלָּשִׁין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְסַיְּעִין בִּשְׁעַת הַמְּלָאכָה. זֶה הַכְּלָל, הֶעָשׂוּי לְסַיֵּעַ בִּשְׁעַת מְלָאכָה, טָמֵא. הֶעָשׂוּי לִתְלוֹי, טָהוֹר:

(ה) רַחַת שֶׁל גָּרוֹסוֹת, טְמֵאָה. שֶׁל אוֹצָרוֹת, טְהוֹרָה. שֶׁל גִּתּוֹת, טְמֵאָה. שֶׁל גְּרָנוֹת, טְהוֹרָה. זֶה הַכְּלָל, הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה, טָמֵא. לְכִנּוּס, טָהוֹר:

Mishnah Kelim 15:4-5

(4) All hangers are susceptible to impurity, except for those of a sifter and a sieve that are used by householders, the words of Rabbi Meir. But the sages say: all hangers are clean, excepting those of a sifter of flour-dealers, of a sieve used in threshing-floors, of a hand-sickle and of a detective's staff, since they aid when the instrument is in use. This is the general rule: [a hanger] that is intended to aid when the instrument is in use is susceptible to impurity and one intended to serve only as a hanger is clean.

(5) The grist-dealers’ shovel is susceptible to impurity but the one used in grain stores is clean. The one used in wine- presses is susceptible to impurity but that used in threshing- floors is clean. This is the general rule: [a shovel] that is intended to hold anything is susceptible to impurity but one intended only to heap stuff together is clean.

תלמוד ירושלמי שקלים ז׳:ג׳:א׳-ח׳:א׳:ז׳

אפילו נטמא ואפי' נדחה ממום תני <ר' יוסי בן עזי> ר' יהודה בר פזי דבר דליה ואפי' נדחה ממום מנין לכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו שתהא מנחתו קריבה משל יורשים ת"ל (ויקרא ו׳:ט״ו) מבניו יעשה אותה יכול יביאנה לחציים ת"ל אותה כולה אמרתי דברי רבי יהודה ר"ש אומר אינה באה אלא משל ציבור שנאמר (שם) חק עולם <ממי שהבריות שלו> מי שהברית כרותה לו כליל תקטר כליל להקטרה: כהן גדול שמת וכו': רבי בא בר ממל בעי מחלפה שיטתיה דר"ש תמן אמר משל יורשין והכא אמר משל ציבור א"ר חייה בר בא ולא יאות הוא מקשה אתא רבי יעקב בר אחא רבי אבהו בשם רבי יוחנן דבר תורה הוא שתהא באה מן הציבור <כיון דחזי דקא מידחקה לישכה> הייתי אומר יגבו לה <מן היורשין> <כיון דחזי דפשעי בה> התקינו שתהא באה מתרומת הלישכה רבי יוסה אמר ר' יוחנן בעי מהו שלימה בשחרית ושלימה בין הערבים או שלימה בשחרית ובטילה בין הערבים כד תהא פשיטא ליה דכתיב מנחת תמיד שלשת לוגין מה הן שלשת לוגין שחרית ושלשת לוגין בין הערבים או לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים אמר רבי חזקיה אוף הדא צריכה ליה שני קומצין מה הן שני קומצין בשחרית ושני קומצין בין הערבים או קומץ אחת בשחרית וקומץ אחת בין הערבים א"ר יוסה כלום למדו לקומץ לא ממנחת חוטא מה להלן שני קומצין אף כאן שני קומצין <מה תמן צריכה ליה אף הכא צריכה ליה> אמר רבי חזקיה כלום למדו שלשת לוגין לא מתמיד של בין הערבים מה להלן שלשת לוגין אף כאן שלשת לוגין ומה תמן צריכה ליה אף כאן צריכה ליה: שלא יהיו כו': ר"ש בן נחמן בשם ר' יונתן בדין היה שימעלו בה והן גזרו שלא ימעלו בה והא תני חטאת מלמד שמועלין בה בה מועלין ואין מועלין באפרה אמר רבי אבהו בראשונה היו משתקשקין בה ונותנין אותה ע"ג מכותיהן וגזרו שימעלו בה כיון שנגדרו גזרו שלא ימעלו בה: ועל הקינין כו': האשה הזאת במה היא מתכפרת אמר רבי יצחק תנאי בית דין הוא המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות ואת האובדות: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין חוץ משל שוק העליון דברי ר"מ רבי יוסי אומר בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאין שבצדדין טהורין ובשעת הרגל שבאמצע טהורין שבצדדין טמאין מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאין ודרך עליה טהורין שלא כירידתן עלייתן דברי ר"מ ר' יוסי אומר כולן טהורין חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בשלשה עשר שונה ומטביל קופיץ בזה ובזה שונה ומטביל חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד בחמשה עשר שוחט בה מיד נמצאת קשורה לסכין הרי היא כסכין: ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי קצרן <זבין> של עכו"ם היה שם אמר ר' חנינה

Jerusalem Talmud Shekalim 7:3:1-8:1:7

...

סוכה י״ט א

כי פליגי אליבא דרב אביי כרב ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב התם אלא דמחיצות לאכסדרה הוא דעבידי אבל הכא דלאו להכי עבידי לא תנן וכן חצר המוקפת אכסדרה ואמאי נימא פי תקרה יורד וסותם תרגמה רבא אליבא דאביי כשהשוה את קירויו בסורא מתני להא שמעתא בהאי לישנא בפומבדיתא מתני סיכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין דברי הכל פסולה יש לה פצימין אביי אמר כשרה רבא אמר פסולה אביי אמר כשרה אמרינן לבוד רבא אמר פסולה לא אמרינן לבוד והלכתא כלישנא קמא רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין אמר ליה לא סבר מר הא דאמר רבא יש לה פצימין כשרה אין לה פצימין פסולה אחוי ליה נראה מבפנים ושוה מבחוץ אי נמי נראה מבחוץ ושוה מבפנים דאתמר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ולחי היינו פצימין: תנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים לאחורי סוכה והא בעינן שלש דפנות בדאיכא והא בעינן הכשר סוכה בדאיכא והא בעינן צלתה מרובה מחמתה בדאיכא אי הכי מאי למימרא מהו דתימא הואיל ולגוואי עבידי ולבראי לא עבידי אימא לא קמ"ל רבה ורב יוסף אמרי תרווייהו הכא בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ומשכא ואזלא חדא דופן בהדייהו מהו דתימא הא לית בה הכשר סוכה קמ"ל רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומעוטה חמתה מרובה מצלתה מהו דתימא תפסל בהך פורתא קא משמע לן ומאי יוצא יוצא מהכשר סוכה רבי אושעיא אמר לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה ומאי יוצא יוצא מתורת סוכה מתקיף לה רב הושעיא לא יהא אלא אויר ואויר פחות משלשה טפחים בסוכה קטנה מי פסיל אמר ליה רבי אבא זה מצטרף וישנים תחתיו וזה מצטרף ואין ישנים תחתיו ומי איכא מידי דאצטרופי מצטרף והוא עצמו אינו כשר אמר רבי יצחק בן אלישב אין

Sukkah 19a

When they disagree is according to the opinion of Rav. Abaye holds in accordance with the opinion of Rav: The edge of the roof descends and seals both in the portico in the field and in the portico that one roofed as a sukka. And Rava could have said to you: Rav stated his opinion only there, with regard to a portico in the field, because the partitions formed by the descent of the edge of the roof are partitions established for the portico. However, here, in the case of a sukka, where the partitions formed by the descent of the edge of the roof are not partitions established for the portico, no, Rav would not say that the edge of the roof descends and seals. The Gemara cites another proof. We learned in the mishna: With regard to a courtyard that is surrounded on three sides by a portico, if there are four cubits beneath the unfit roofing, the sukka is unfit. The Gemara asks: And why is the sukka unfit? Let us say that the edge of the roof descends and seals, forming a fit partition at the point where the roofing of the sukka begins? Rava interpreted the mishna in accordance with the opinion of Abaye: It is a case where one equalized the level of its roofing, i.e., the roofing of the sukka with the level of the roof of the portico. Since the edge of the roof of the portico is not visible inside the sukka, the principle: The edge of the roof descends and seals, does not apply. In Sura, they would teach this halakha in that language cited above. In Pumbedita they would teach it differently: If one roofed a portico that does not have posts on its open side, everyone agrees that the sukka is unfit. In the case of a portico that has posts less than three handbreadths apart on its open side, Abaye said: The sukka is fit, and Rava said: The sukka is unfit. Abaye said: The sukka is fit, as we say that the principle of lavud applies here; the posts are joined and form a partition for both the portico and the sukka in the courtyard outside the portico. Rava said: The sukka is unfit, as we do not say that the principle of lavud forms a partition for the sukka. The Gemara concludes: And the halakha is ruled in accordance with the first version. The Gemara relates: Rav Ashi found Rav Kahana, who was placing roofing for a sukka atop a portico that did not have posts. He said to him: Doesn’t the Master hold in accordance with that which Rava said: If it has posts, the sukka is fit; if it does not have posts it is unfit? How can you use this as a sukka? Rav Kahana showed him that in this sukka the disparity between the sukka and the portico was visible from the inside and even from the outside. From outside, the portico and the sukka appeared to be one continuous structure. However, from inside, one of the walls of the portico was visibly thicker than the wall of the sukka, and that one handbreadth thickness serves as the third wall of the sukka. Alternatively, in this case that disparity was visible from the outside and even from the inside. The exterior walls of the portico and of the sukka were not even. From the outside, it was plainly discernible that they were two separate structures. However, from the inside the sukka appeared to be a direct extension of the portico with no post protruding. In both cases, the protruding segment serves as the third wall of the sukka, which measures one handbreadth, and the sukka is fit. This distinction is as it was stated in the context of merging courtyards that open into an alleyway that is open on one side to allow carrying there on Shabbat, one must establish a side post on one side of its opening: Any object that protrudes and is visible from outside the alleyway but is even with the wall on the inside of the alleyway has legal status of a side post, since it can be discerned from the outside. And the provisions that apply to a side post in the case of merging of alleyways are the same as those that apply to posts in the case of sukka. Rav Kahana’s sukka was essentially a portico with a post, and was fit for use as a sukka. § It was taught in the Tosefta: Fit roofing that consists of different kinds of agricultural waste products that extend from thesukka has the legal status like that of the sukka. The Gemara asks: What is the meaning of: Waste products that extend from the sukka? Ulla said: Branches that extend behind the sukka and are not limited to the area within the sukka walls. The Gemara asks: But don’t we require three walls to render an area covered with roofing a fit sukka? The Gemara answers: It is referring to a case where there are three walls. The two side walls of the sukka do not end at the middle wall between them; rather, they too extend behind the sukka, forming a second sukka. The Gemara asks: But don’t we require seven by seven handbreadths as the minimum area for fitness of a sukka? The Gemara answers: It is referring to a case where there is the requisite minimum area. The Gemara asks: But don’t we require that its shade exceeds its sunlight? The Gemara answers: It is referring to a case where there is more shade than sunlight. After noting that the sukka has three walls, the requisite area, and sufficient shade, the Gemara asks: If so, what purpose is there to state this halakha? The fact that this sukka extends from another is not relevant. The Gemara answers: Nevertheless, there is a novel element in this halakha. Lest you say that since, as evidenced by the placement of the connecting middle wall, these walls were initially established for inside the original sukka but not for outside the original sukka; and therefore you say no, the middle wall cannot be considered a wall for the additional sukka, Ulla teaches us that the initial intention is not relevant. Rabba and Rav Yosef both say with regard to the case in the Tosefta: Here, it is referring to a case with branches that extend before the front entrance of the sukka, and one of the side walls extends together with the roofing. Lest you say that this extension does not have the minimum requisite size for the fitness of a sukka, in terms of its area and number of walls, therefore, Ulla teaches us that it is fit because it is considered an extension of the sukka. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The Tosefta was needed only to teach the case of a sukka where in its majority its shade exceeds its sunlight, and in its minority its sunlight exceeds its shade. Lest you say that since the extension lacks this basic requirement of a sukka, it is treated as if it were not there at all, and consequently the entire sukka should be rendered unfit due to that little area, therefore, Ulla teaches us that the entire area is one fit sukka. The Gemara asks: According to that understanding of the Tosefta, what is the meaning of: Waste that extends from the sukka? It means that the roofing extends beyond the halakhic parameters for fitness of a sukka. It does not refer to a physical extension of the sukka. Rabbi Oshaya said: This Tosefta was needed only to teach the case of unfit roofing that measures less than three handbreadths in a small sukka. And what is the meaning of: Waste that extends from the sukka? It means that the roofing extends beyond the halakhic status of a fit sukka; it is not referring to a physical extension of the sukka. Nevertheless, it does not render the entire sukka unfit. Rav Hoshaya strongly objects to this: What is the novel element in this Tosefta? Let the status of unfit roofing be only as strict as the status of empty space. And does space measuring less than three handbreadths in a small sukka render the entire sukka unfit? If less than three handbreadths of space, which has a stringent measure for rendering the sukka unfit, does not render the sukka unfit, clearly the same measure of unfit roofing does not render the sukka unfit. Rabbi Abba said to him: There is a distinction between unfit roofing and empty space. This unfit roofing combines with the fit roofing to compose the requisite measure. And one may even sleep beneath it, since the unfit roofing is nullified by the majority of fit roofing and completely incorporated into it. However, that space, although it too combines with the fit roofing to comprise the requisite measure of the sukka, one may not sleep beneath it, as it is not transformed into fit roofing. Therefore, there is a novel element in the explanation of Rabbi Hoshaya as well. The Gemara questions this contention. Is there any item that combines with other items to engender fitness, but the item itself is not fit? Rabbi Yitzḥak ben Elyashiv said: Yes, that model exists in other areas of halakha as well.

עירובין נ״ח א-נ״ח ב

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ — בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דְּאָמַר קְרָא ״אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרוֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים״, אָמְרָה תּוֹרָה: בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה מְדוֹד. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִיטּוֹל חֲמִשִּׁים וּלְסַבֵּב חֲמִשִּׁים. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא: ״חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים״, מַאי ״חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. תָּנָא: לֹא פָּחוֹת — מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה, וְלֹא יוֹתֵר — מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט. אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל אַפְסְקִימָא. מַאי אַפְסְקִימָא? אָמַר רַבִּי אַבָּא: נַרְגִּילָא. מַאי נַרְגִּילָא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: דִּיקְלָא דְּחַד נְבָרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מַאי אַפְסְקִימָא? רַבִּי אַבָּא אָמַר: נַרְגִּילָא, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר: דִּיקְלָא דְּחַד נְבָרָא. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: אֵין לְךָ שֶׁיָּפֶה לִמְדִידָה יוֹתֵר מִשַּׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ״וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה״. וְהָכְתִיב: ״וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה״? הָהוּא, לְתַרְעֵי. תָּנֵי רַב יוֹסֵף, שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים הֵם: שֶׁל מָגָג, שֶׁל נֵצֶר, וְשֶׁל פִּשְׁתָּן. שֶׁל מָגָג לְפָרָה, דִּתְנַן: כְּפָתוּהָ בְּחֶבֶל הַמָּגָג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ שֶׁל נְצָרִים. לְסוֹטָה, דִּתְנַן: וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל הַמִּצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. שֶׁל פִּשְׁתָּן, לִמְדִידָה. הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ. מִדְּתָנֵי: ״חוֹזֵר לְמִידָּתוֹ״, מִכְּלָל דְּאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ — הוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, וּמַבְלִיעוֹ, וְצוֹפֶה כְּנֶגֶד מִידָּתוֹ, וְחוֹזֵר. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ הַמִּידָּה לְגַיְא, אִם יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה — מַבְלִיעוֹ. וְאִם לָאו — הוֹלֵךְ לִמְקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, וּמַבְלִיעוֹ, וְצוֹפֶה וְחוֹזֵר לְמִידָּתוֹ. אִם הָיָה גֵּיא מְעוּקָּם — מַקְדִּיר וְעוֹלֶה, מַקְדִּיר וְיוֹרֵד. הִגִּיעַ לְכוֹתֶל — אֵין אוֹמְרִים יִקּוֹב הַכּוֹתֶל, אֶלָּא אוֹמְדוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְהָא אֲנַן תְּנַן: מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִידָּתוֹ? הָתָם, נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא. הָכָא, לָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין חוּט הַמִּשְׁקוֹלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל חוּט הַמִּשְׁקוֹלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ — מוֹדְדוֹ מְדִידָה יָפָה. וְכַמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גֵּיא? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַלְפַּיִם. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: עָמוֹק מֵאָה וְרוֹחַב חֲמִשִּׁים — מַבְלִיעוֹ. וְאִם לָאו — אֵין מַבְלִיעוֹ? הוּא דְּאָמַר כַּאֲחֵרִים, דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ עָמוֹק אַלְפַּיִם וְרוֹחַב חֲמִשִּׁים — מַבְלִיעוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ יָתֵר מֵאַלְפַּיִם. כְּמַאן? דְּלָא כְּתַנָּא קַמָּא וְלָא כַּאֲחֵרִים! הָתָם — שֶׁאֵין חוּט הַמִּשְׁקוֹלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ. הָכָא — בְּחוּט הַמִּשְׁקוֹלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ. וְכִי אֵין חוּט הַמִּשְׁקוֹלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ, עַד כַּמָּה? אָמַר אֲבִימִי: אַרְבַּע. וְכֵן תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: אַרְבַּע. הִגִּיעַ לְהַר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִידָּתוֹ. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּהַר הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע, אֲבָל בְּהַר הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ חָמֵשׁ — מוֹדְדוֹ מְדִידָה יָפָה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן מַתְנֵי לְקוּלָּא. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּהַר הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ חָמֵשׁ, אֲבָל בְּהַר הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע — אוֹמְדוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מִדַּת תְּחוּמִין בָּאָה לְכָאן. אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מְקַדְּרִין, תַּחְתּוֹן כְּנֶגֶד לִבּוֹ, עֶלְיוֹן כְּנֶגֶד מַרְגְּלוֹתָיו. אָמַר אַבָּיֵי: נְקִיטִינַן אֵין מְקַדְּרִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: (נְקִיטִינַן) אֵין מְקַדְּרִין לֹא בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה וְלֹא בְּעָרֵי מִקְלָט — מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל תּוֹרָה. מַתְנִי׳ אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה. רִיבָּה לְמָקוֹם אֶחָד, וּמִיעֵט לְמָקוֹם אַחֵר — שׁוֹמְעִין לִמְקוֹם שֶׁרִיבָּה. רִיבָּה לְאֶחָד וּמִיעֵט לְאֶחָד — שׁוֹמְעִין לַמְרוּבֶּה. וַאֲפִילּוּ עֶבֶד אֲפִילּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִין לוֹמַר עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת, שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחֲמִיר, אֶלָּא לְהָקֵל.

Eruvin 58a-58b

provided he does not thereby go out beyond the city’s Shabbat limit, as those watching the surveyor might mistakenly think the limit extends to that point. If, due to the width of the canyon or hill, he cannot span it, with regard to this situation Rabbi Dostai bar Yannai said in the name of Rabbi Meir: I heard that one may pierce hills. In other words, one measures the distance as if there were a hole from one side of the hill to the other, so that in effect, he measures only the horizontal distance and ignores the differences in elevation. GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that the Shabbat limit must be measured with a rope fifty cubits long, derived? Rav Yehuda said that Rav said: They are derived from that which the verse states: “The length of the courtyard shall be one hundred cubits, and the breadth fifty by fifty” (Exodus 27:18). The Torah states: Measure with a rope of fifty cubits, i.e., the length and breadth of the courtyard must be measured “by fifty,” with a rope fifty cubits long. The Gemara asks: This repetitive usage of the word fifty is necessary to teach us something else, namely, that the area of a courtyard is equivalent to a square the size of the Tabernacle’s courtyard. To this end, the Torah states: Take a square of fifty cubits by fifty cubits, and surround it with the remaining fifty cubits in order to form a square, each side of which is just over seventy cubits long. The Gemara answers: If so, let the verse state: Fifty, fifty, which would have sufficed to teach us the size and shape of a courtyard. What is the significance of the phrase: Fifty by fifty? Conclude from this that the verse comes to teach two things, both the matter of the square courtyard and that the length of the rope used to measure the Shabbat limit should be fifty cubits long. We learned in the mishna: One may measure a Shabbat limit only with a rope fifty cubits long, not less and not more. It was taught in the Tosefta: No less, because a shorter rope improperly increases the Shabbat limit, as the rope is likely to be stretched. And no more, because a longer rope reduces the limit, as the rope is likely to sag due to its weight. Rabbi Asi said: One may measure only with a rope of afsakima. The Gemara asks: What is afsakima? Rabbi Abba said: It is the nargila plant. This name was also not widely known, and therefore the Gemara asks: What is nargila? Rabbi Ya’akov said: A palm tree that has only one fibrous vine wrapped around it. Some say a different version of the previous discussion, according to which the Gemara asked: What is afsakima? Rabbi Abba said: It is the nargila plant. Rabbi Ya’akov disagreed and said: It is a palm tree with one fibrous vine. It was taught in a baraita that Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said: You have nothing better for measuring than iron chains, as they do not stretch. But what shall we do, as the Torah states: “I lifted up my eyes again and looked, and behold a man with a measuring rope in his hand” (Zechariah 2:5), from which it is derived that measurements must be made with a rope. The Gemara asks: Isn’t it also written: “And in the man’s hand a measuring reed of six cubits long, of one cubit and a handbreadth each” (Ezekiel 40:5), which indicates that reeds may also be used for measuring? The Gemara answers: That is used for measuring gates, which are too narrow to be measured with lengthy ropes. Rav Yosef taught that there are three kinds of rope, each required by halakha for a different purpose: A rope of magag, a kind of bulrush reed; a rope of netzer, made from fibrous palm vines; and a rope of flax. They are used for the following purposes: A rope of magag is utilized for the burning of the red heifer, as we learned in a mishna: They would bind the heifer with a rope of magag and place it on its woodpile, where it would be burned after it was slaughtered. A rope of netzer was required for a sota, a woman suspected of adultery, as we learned in a mishna: Before the sota is compelled to drink the bitter waters, her clothes are torn. And after that a priest brings a mitzri rope, i.e., a rope made of reeds [netzarim], and binds it above her breasts, so that her garments will not fall. A rope of flax is used for measuring. It was stated in the mishna: If he was measuring the limit and he reached a canyon or a fence, he spans the area as if it were completely flat and then resumes his measurement. The Gemara comments: From the fact that it taught that he resumes his measurement, it may be derived by inference that if he cannot span it because it is too wide, he goes to a place where it is narrower so that he can span it. And he spans it, and he then looks for the spot at the same distance that is aligned with his original measurement, and he resumes his measurement from there. The Gemara comments that we have indeed learned this, as the Sages taught the following baraita: In the case of one who was measuring the Shabbat limit and the measurement reached a canyon, if he can span the canyon with a rope of fifty cubits, i.e., if the canyon is less than fifty cubits wide, he spans it. And if not, i.e., if the valley is more than fifty cubits wide, he goes to a place where it is narrower so that he can span it, and he spans it, and he then looks for the spot at the same distance that aligns with his original measurement, and he resumes his measurement from there. The baraita continues: If the canyon was curved so that it surrounds the city on more than one side, and it cannot be spanned on the side where he wishes to measure the limit, he pierces and ascends, pierces and descends, thereby measuring the canyon’s width bit by bit. If he reached a wall, we do not say that he should pierce the wall so that it can be precisely measured; rather, he estimates its width and then leaves and continues on. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: If he reached a canyon or fence, he spans it and then resumes his measurement? Why is a precise measurement required there, whereas in the case of a wall, an estimate is sufficient? The Gemara explains: There, in the mishna, we are dealing with a place whose use is convenient, i.e., where the slope is relatively gentle so that the area can be crossed. Therefore, the area must actually be measured. However, here, in the baraita, the wall’s use is not convenient. Since one cannot walk through the wall, an estimate of its width is sufficient. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught the method of piercing only where a plumb line does not drop straight down, i.e., where the canyon has a slope. However, if a plumb line drops straight down, i.e., if the canyon wall is very steep, he measures the width of the canyon properly at the bottom of the canyon, without taking its walls into account. The Gemara asks: And what is the depth of a canyon that may be spanned if it is not more than fifty cubits wide? Rav Yosef said: Up to two thousand cubits; but if it is deeper than that, the slope must be measured as well. Abaye raised an objection from the following baraita: If a canyon is up to one hundred cubits deep and up to fifty cubits wide, one may span it; and if not, one may not span it. How could Rav Yosef say that the canyon may be spanned if its depth is less than two thousand cubits? The Gemara answers: He stated his opinion in accordance with the opinion of Aḥerim; as it was taught in a baraita: Aḥerim say: Even if the canyon is two thousand cubits deep and fifty cubits wide, one may span it. The Gemara cites an alternate version of the previous discussion. Some say that Rav Yosef said: Even if the canyon is more than two thousand cubits deep, it may be spanned. The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rav Yosef say this? It is not in accordance with the opinion of the first tanna, and it is not in accordance with the opinion of the Aḥerim. The Gemara answers: There, where the tanna’im disagree about the depth of a canyon that may be spanned, they refer to a case where a plumb line does not drop straight down and therefore there is reason to measure the slope. Here, however, where Rav Yosef says that the canyon may be spanned even if it is more than two thousand cubits deep, he is referring to a case where a plumb line drops straight down. The Gemara asks: And where a plumb line does not drop straight down, how much must it extend from the top of the canyon in order for the wall of the canyon to be considered a slope rather than a vertical wall? Avimi said: Four cubits. If the bed of the canyon lies four cubits beyond the top edge of the canyon, the wall is sloped and must be included in the measurement. And similarly, Rami bar Ezekiel taught, based upon a baraita, that the maximum run is four cubits. We learned in the mishna: If he reached a hill, he does not measure its height, but rather he spans the hill as if it were not there and then resumes his measurement. Rava said: They taught this halakha only with regard to a hill that has an incline of ten handbreadths within a run of four cubits. However, with regard to a gentler hill, e.g., one that has an incline of ten handbreadths within five cubits, one must measure the hill properly, i.e., he must include the slope itself in his measurement. The Gemara notes that Rav Huna, son of Rav Natan, teaches a lenient formulation of this halakha: Rava said that they only taught this halakha with regard to a hill that has an incline of ten handbreadths within a run of five cubits. However, with regard to a steeper hill that has an incline of ten handbreadths within four cubits, one need not take any precise measurements; instead, he estimates the length of the hill, and then leaves and continues measuring from the other side. We learned in the mishna that one may measure a canyon or hill located within the Shabbat limit, provided that one does not go out beyond the limit. The Gemara asks: What is the reason for this restriction? Rav Kahana said: It is a decree, lest people say: The measurement of the Shabbat limit comes to here. Since people know that he set out to measure the Shabbat limit, if they see him measuring in a certain spot they will assume that the area is included in the Shabbat limit. We learned in the mishna: If, due to the width of the canyon or hill, one cannot span it, he may pierce it. The Sages taught a baraita which explains this procedure: How does one figuratively pierce a hill? Two people hold the two ends of a measuring rope. The one who is lower down on the hill holds the rope at the level of his heart while the one who is higher holds it at the level of his feet, and they proceed to measure in this fashion. Abaye said: Based on tradition, we hold that one may pierce only with a rope of four cubits. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Based on tradition, we hold that one may not pierce when measuring distances for the rite of the beheaded heifer. This rite is practiced when a murder victim is found, and it is not known who killed him. Judges measure the distance from the location of the corpse to the nearest town, in order to determine which town must perform the rite (Deuteronomy 21). Similarly, one may not pierce when measuring distances with regard to cities of refuge, in order to determine the boundaries within which an accidental murderer is protected from the blood redeemer (Numbers 32). Because these measurements are from the Torah, indirect methods of measurement are insufficient. The area must be measured as though it were flat. MISHNA: One may measure the Shabbat limit only with an expert surveyor. If it is discovered that the surveyor extended the limit in one place and reduced it in another place, so that the line marking the Shabbat limit is not straight, one accepts the measurement of the place where he extended the limit and straightens the limit accordingly. Similarly, if the surveyor extended the limit for one and reduced it for another, one accepts the extended measurement. And furthermore, even a gentile slave and even a gentile maidservant, whose testimonies are generally considered unreliable, are trustworthy to say: The Shabbat limit extended until here; as the Sages did not state the matter, the laws of Shabbat limits, to be stringent, but rather to be lenient. The prohibition to walk more than two thousand cubits is rabbinic in origin and is therefore interpreted leniently.

יבמות כ״א א-כ״א ב

באלמנה מן הנשואין כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כי פליגי באלמנה מן הארוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי את לא תעשה ומאן דאמר אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי את לא תעשה כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא לימא תיהוי נמי תיובתא דר"ל אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ האל קשות מכלל דאיכא רכות ומאי נינהו שניות ומאי משמע דהאל לישנא דקשה הוא דכתיב (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח לימא פליגא דר' לוי דא"ר לוי קשה עונשין של מדות יותר מעונשין של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה אל קשה ואלה קשה מאל גבי עריות נמי הא כתיב אלה ההוא למעוטי מדות מכרת אלא מאי חומרייהו הני אפשר בתשובה הני לא אפשר בתשובה רב יהודה אמר מהכא (קהלת יב, ט) ואזן וחקר תקן משלים הרבה ואמר עולא א"ר אלעזר קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים ר' אושעיא אמר מהכא (משלי ד, טו) פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור אמר רב אשי משל דר' אושעיא למה הדבר דומה לאדם משמר פרדס משמרו מבחוץ כולו משתמר משמרו מבפנים שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר והא דרב אשי בדותא היא התם שלפניו מיהא משתמר הכא אי לאו שניות פגע בערוה גופה רב כהנא אמר מהכא (ויקרא יח, ל) ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי א"ל אביי לרב יוסף הא דאורייתא היא דאורייתא ופירשו רבנן כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא: ת"ר מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו וחורגו מותר באשתו ובתו ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך בת חורגו דאורייתא היא דכתיב (ויקרא יח, יז) את בת בנה ואת בת בתה משום דקבעי למיתני סיפא אשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך ואע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזור ביה רבנן תנא רישא נמי בת חורגו אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך דהויא אחות אשתו הא פסיקא ליה הא לא פסיקא ליה: אמר רב ארבע נשים יש להן הפסק נקיט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך דעילאי דרב ורב מאי טעמא לא חשיב ליה מיחלפא ליה באשת אבי אביו וזעירי להתם שכיח ואזיל להכא לא שכיח ואזיל כלתו דאורייתא היא דכתיב (ויקרא יח, טו) ערות כלתך לא תגלה אימא כלת בנו וכלת בנו יש לה הפסק והא תניא כלתו ערוה כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות אלא אימא כלת בתו דאמר רב חסדא הא מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו רבי אמי לא אסרו כלה אלא מפני כלה ואמרו לי כלדאי מלפנא הוית אמינא אי גברא רבה הוינא אסברא מדעתי אי מקרי דרדקי הוינא אשיילה מרבנן דאתו לבי כנישתא השתא סברתה מדעתי לא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו אמר ליה אביי לרבא אסברה לך כגון כלתה דבי בר ציתאי רב פפא אמר כגון כלתה דבי רב פפא בר אבא רב אשי אמר כגון כלתה דבי מרי בר איסק: איבעיא להו אשת אחי האם מן האם מהו אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן אבל היכא דליכא צד אב לא גזרו בהו רבנן או דלמא ל"ש אמר רב ספרא היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אמר רבא אטו כולהו לאו גזירה לגזירה נינהו אמו ערוה אם אמו שניה וגזרו על אם אביו משום אם אמו וטעמא מאי כולהו דבי אימא רבתי קרו ליה אשת אביו ערוה אשת אבי אביו שניה וגזרו על אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו וטעמא מאי כולהו דבי אבא רבה קרו ליה אשת אחי האב מן האב ערוה אשת אחי האב מן האם שניה וגזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם וטעמא מאי משום דכולהו דבי דודי קרי להו מאי תא שמע דכי אתא רב יהודה בר שילא אמר אמרי במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה ואמר רבא וכללא הוא חמותו ערוה אשת חמיו מותרת בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת בת חמיו ערוה אשת בן חמיו מותרת חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת בת חורגתו ערוה אשת בן חורגו מותרת והא דרב יהודה בר שילא לאיתויי מאי לאו לאיתויי אשת אחי האם מן האם דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו אשתו משום שניה מאי שנא הני ומאי שנא הא הא בחד קידושין מקרב לה הני עד דאיכא תרי קידושין לא מקרב להו שלח ליה רב משרשיא מתוסנייא לרב פפי ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו ביה או דלמא הא איתפליג דרתא ת"ש מה הן שניות ולא קחשיב להו בהדייהו תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר שניות דבי רבי חייא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו א"ל רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבנא וכתיבן שיתסרי לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתא ושית דבי רבי חייא והנך תרתי הא שיתסרי ולטעמיך שיבסרי הויין דהא איכא אשת אחי האם מן האם דפשטינן לאיסורא הא לא קשיא

Yevamot 21a-21b

As for a widow from marriage, everyone agrees that this does not exempt the rival wife, as a positive mitzva does not override a prohibition and a positive mitzva together. When they disagree, it is in the case of a widow from betrothal. The one who said that it exempts the rival wife holds that the positive mitzva of levirate marriage comes and overrides the prohibition against a High Priest marrying a widow. And the one who said that it does not exempt the rival wife held that a positive mitzva does not come and override a prohibition, since it is possible to perform ḥalitza. The Gemara raises an objection to the opinion that the rival wife would not be exempt, from the previously cited baraita: If one of those yevamin engaged in intercourse, he acquired her as a wife. This shows that the act of levirate marriage is valid, even when prohibited. If so, in the case of the High Priest and a widow as well, her rival wife should be exempt. This is a conclusive refutation, and that opinion is rejected. The Gemara asks: Shall we say that this is also a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish and therefore reject his principle? The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: When I say that in every place that you find a positive mitzva and a prohibition applying to the same matter, if you can fulfill both of them together without transgressing the prohibition, this is best, and the positive mitzva does not override the prohibition, this is applicable only when the mitzva is fulfilled properly; but here, ḥalitza in place of levirate marriage is not considered a proper fulfillment of the mitzva. § Rava said: Where is the prohibition against secondary forbidden relationships hinted at in the Torah? As it is stated at the end of the portion discussing forbidden incestuous relations: “For all these abominations have the men of the land done” (Leviticus 18:27). “These” must be understood to mean the harsh ones, i.e., the severe transgressions. This proves by inference that there are also lesser transgressions that are, as it were, soft ones. And what are those soft ones? They are secondary forbidden relationships. The Gemara asks: From where may it be inferred that the word “these” [ha’el] is an expression meaning harsh? As it is written: “And the mighty [eilei] of the land he took away” (Ezekiel 17:13). The similarity of these words implies that “these” also has connotations of mighty or harsh. The Gemara asks: Shall we say that this statement contradicts the opinion of Rabbi Levi? As Rabbi Levi said: The harshness of the punishment for using dishonest measures is more than the punishment for transgressing the prohibition of forbidden relationships, as with regard to this, forbidden relations, it is stated only: “These [el],” whereas with regard to that, dishonest measures, it is stated: “These [eleh]” with an additional letter heh as a suffix: “For all that do these [eleh] things, even all that do unrighteously, are an abomination unto the Lord your God” (Deuteronomy 25:16). This implies that the word eleh indicates harshness and not the word el. The Gemara answers: This does not contradict his opinion. The word el has the connotation of harsh, but eleh has the connotation of even harsher than el. The Gemara asks: With regard to forbidden relationships the word eleh is also written: “For whosoever shall do any of these [eleh] abominations, even the souls that do them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29). If so, why is the punishment for using dishonest measures considered harsher? The Gemara answers: That expression meaning these [eleh] in the context of forbidden relations does not emphasize their severity; rather, it comes to exclude one who uses deception in measures from the penalty of karet. The Gemara asks: Rather, in what way is deception in measurements more severe than forbidden relations? The Gemara answers: Those who engage in forbidden relations have the possibility of repentance. If one engaged in relations with a forbidden relative he can rectify the sin through repentance. In the case of those who deceive the public with dishonest measures, it is not possible to repent fully because, having deceived the general public, they have no way of returning the money. Whereas generally a thief can return stolen property to its rightful owner, one who used dishonest measures with multiple customers has no way to track them all down in order to return the money. Rav Yehuda said that the prohibition of secondary forbidden relationships is learned from here: As it says with regard to King Solomon: “He weighed [izzen] and sought out, and set in order many proverbs” (Ecclesiastes 12:9), and Ulla said that Rabbi Elazar said: Before Solomon came, the Torah was like a basket [kefifa] without handles [oznayim], until Solomon came and made handles for it. By means of his explanation and proverbs he enabled each person to understand and take hold of the Torah, fulfill its mitzvot, and distance himself from transgressions. Rabbi Oshaya said that the prohibition of secondary forbidden relationships is learned from here: “Avoid it, pass not by it; turn from it, and pass on” (Proverbs 4:15). One must distance oneself from any prohibited act and not pass near a place of forbidden objects or situations. Rav Ashi said a parable: To what is this matter, the opinion of Rabbi Oshaya, comparable? It is comparable to a man guarding an orchard; if he guards it from the outside, all of it is guarded. But if he guards it from the inside, only that which is in front of him that he can see is guarded, while that which is behind him is unguarded. The Gemara comments: And this parable of Rav Ashi is a mistake [beduta] and is not accurate. There, in his metaphor, that which is in front of him at least is guarded; here, in the case of forbidden relationships, were it not for the rabbinic decree against secondary forbidden relationships one would eventually encounter and transgress the biblically forbidden relationship itself. Guarding from the outside is not only preferable, it is essential. Rav Kahana said that the prohibition of secondary forbidden relationships is alluded to from here, in the verse stated at the conclusion of the verses discussing the halakhot of forbidden relationships: “Therefore shall you protect [ushmartem] My prized possession [mishmarti], that you do not any of these abominable customs” (Leviticus 18:30). This means: Establish a safeguard [mishmeret] for My prized possession. Abaye said to Rav Yosef: If the prohibition against secondary forbidden relationships is learned from here then it would be by Torah law, yet the prohibition against secondary forbidden relationships is by rabbinic law. He answered him: The requirement to add an additional safeguard itself is in fact by Torah law, and the Sages interpreted and defined where and when to apply this law. Abaye objected: But isn’t all of the Torah also interpreted by the Sages and yet has the force of Torah law? In that case, why are these laws considered to be rabbinic? Rather, the prohibition of secondary forbidden relationships was decreed by rabbinic law, and the verse is a mere support but does not indicate a Torah law. § The Sages taught in a baraita: What are the secondary forbidden relationships that were prohibited? His mother’s mother, and his father’s mother, and his father’s father’s wife, and his mother’s father’s wife, and the wife of his father’s maternal half brother, and the wife of his mother’s paternal half brother, and his son’s daughter-in-law, and his daughter’s daughter-in-law. A man is permitted to take his father-in-law’s former wife, provided she is not the mother of his wife, and his stepson’s wife, if the stepson died or divorced her. And he is prohibited from marrying the daughter of his stepson. And it is permitted for one’s stepson to marry the stepfather’s wife or daughter. Due to these rabbinic decrees concerning stepsons, unusual situations might arise. For example: And his stepson’s wife says to him, i.e., her husband’s stepfather, I am permitted to you, but my daughter is forbidden to you, since she is your stepson’s daughter. The Gemara challenges that which is stated in the baraita: His stepson’s daughter is not a secondary relation by rabbinic law. She is forbidden by Torah law, since the daughter of his stepson is the daughter of his wife’s son, as it is written: “You shall not take her son’s daughter or her daughter’s daughter” (Leviticus 18:17). The Gemara answers: This case was included because the baraita wanted to teach the latter clause, which states: His stepson’s wife says to him: I am permitted to you, but my daughter is forbidden to you. And although my daughter is forbidden to you by Torah law, nevertheless the Sages did not issue a decree forbidding me. Therefore, the case of his stepson’s daughter was also taught in the first clause, even though she is forbidden by Torah law and is not a secondary relation. The Gemara raises an objection: If so, that the baraita wished to teach this peculiarity, then why did it not teach: His father-in-law’s wife also says: I am permitted to you and my daughter is forbidden to you, as she is his wife’s sister. The Gemara answers: This matter is conclusive for him. In other words, his stepson’s wife is forever permitted and his stepson’s daughter is always forbidden to him. But as for the matter of his father-in-law’s wife’s daughter, this is not conclusive for him. This ruling is not final and might change, since if his wife dies her sister is permitted to him. Rav said that he received a tradition with regard to secondary forbidden relationships that four women have a conclusion; i.e., the prohibition does not continue to later generations but applies only to those women who were mentioned explicitly. Rav held three of them in his hand; he knew with certainty three of the four categories. They were: The wife of his mother’s paternal half brother, and the wife of his father’s maternal half brother, and his daughter-in-law. And Ze’eiri adds: Also the wife of his mother’s father. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And your mnemonic for remembering who said what is as follows: Ze’eiri adds an extra generation on top of the prohibitions of Rav, i.e., the wife of his mother’s father, which Rav did not mention. The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not reckon this category mentioned by Ze’eiri to be among those who have a conclusion? The Gemara answers: In his opinion, this category might be mistakenly switched with the category of the wife of his father’s father, which does not have a conclusion. With regard to the wife of his father, the prohibition applies equally to the wife of all ancestors in the father’s line. Therefore, according to Rav, the Sages also included the ancestors of the mother’s father’s wife as secondary forbidden relationships. The Gemara asks: And why is Ze’eiri not concerned that the two categories will become confused? The Gemara answers: He is often found there, in his father’s father’s home, and goes there frequently, but here, to his mother’s household, he is not commonly found to go. Since he goes to his father’s home frequently, he knows that his father’s relatives are forbidden to him, and he will not confuse them with his mother’s relatives. Among the women enumerated by Rav is his daughter-in-law. The Gemara asks: Is this relationship not forbidden by Torah law? As it is written: “You shall not uncover the nakedness of your daughter-in-law” (Leviticus 18:15). The Gemara emends: Say instead his son’s daughter-in-law. The Gemara asks: And does the prohibition against having a relationship with his son’s daughter-in-law indeed have a conclusion? Isn’t it taught in a baraita: His daughter-in-law is a forbidden relation by Torah law, his son’s daughter-in-law is a secondary forbidden relation, and similarly, you say the daughter-in-law of his son and the daughter-in-law of his son’s son until the end of all generations are secondary forbidden relationships. Rather, say instead that Rav was referring to his daughter’s daughter-in-law. As Rav Ḥisda said: I heard this matter from a great man, and who was that great man? It was Rabbi Ami, and he said: They prohibited a daughter-in-law only due to the daughter-in-law. Rav Ḥisda heard this in his youth but did not understand the meaning. The Chaldean astrologers said to me: You will be a teacher. Rav Ḥisda further said: I said to myself: If the astrologers meant that I will become a great man and one who teaches the public, I will certainly be able to reason and understand this matter with my knowledge. If the astrologers meant that I will become the teacher of children, I will ask it of the Sages who come to the synagogue and in that way I will learn the meaning of Rabbi Ami’s teaching. Now I understand the matter on my own. Rabbi Ami meant: They prohibited his daughter’s daughter-in-law only due to his son’s daughter-in-law, to avoid confusion between these daughters-in-law. The rabbinic decree prohibited one’s daughter’s daughter-in-law but did not extend to subsequent generations. Various Sages proceed to give contemporary examples of families where the halakhic status of the daughters-in-law of the sons and the daughters-in-law of the daughters could be confused with each other. Abaye said to Rava: I will explain to you with an example how one might become confused about these daughters-in-law. For example, this would be possible in the case of the daughter-in-law of the house of bar Tzitai, as there the children of the sons and the daughters of the same family lived together, and it was possible to confuse the halakhic status of the sons’ daughters-in-law and the daughters’ daughters-in-law. Rav Pappa said: For example, the daughter-in-law of the house of Rav Pappa bar Abba. Rav Ashi said: For example, the daughter-in-law of the house of Mari bar Isak. § A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to the wife of one’s mother’s maternal half brother? The Gemara presents the different sides of the question: Both the wife of one’s father’s maternal half brother and the wife of one’s mother’s paternal half brother contain some aspect of a father, and perhaps this is the reason that the Sages enacted a prohibition. That is, they were both forbidden rabbinically to avoid confusion with the case of the wife of one’s father’s paternal half brother, who is forbidden by Torah law. But in the case of the wife of one’s mother’s maternal half brother, where there is no aspect of a father whatsoever, perhaps the Sages did not make a decree? Or perhaps this case is no different? Rav Safra said: She herself, the wife of the mother’s paternal half brother, is forbidden by rabbinic decree, and will we then proceed to issue a decree to prevent violation of a decree? Rava said: Is that to say that all of these rabbinic decrees with regard to secondary relations are not decrees to prevent violation of a decree? For example, his mother is a forbidden relation by Torah law, and the Sages decreed that his mother’s mother is a secondary forbidden relationship. And they decreed that his father’s mother is also a secondary forbidden relationship due to his mother’s mother. And what is the reason? They are all called the house of the grandmother, and therefore people may confuse their halakhic status. Rava continues: Similarly, his father’s wife is a forbidden relation by Torah law, and the Sages decreed that his father’s father’s wife is a secondary forbidden relationship. And they decreed that his mother’s father’s wife is also a secondary forbidden relationship due to his father’s father’s wife. And what is the reason? They are all called the house of the grandfather. Also, the wife of his father’s paternal half brother, his uncle, who is mentioned explicitly in the Torah (Leviticus 18:16), is a forbidden relation by Torah law, and the Sages decreed that the wife of his father’s maternal half brother is a secondary forbidden relationship. And they decreed that the wife of his mother’s paternal half brother is also a secondary forbidden relationship due to the wife of his father’s maternal half brother. And what is the reason? It is because they are all called the house of the uncle; it seems that in the realm of forbidden relations the Sages did issue decrees to prevent violation of a decree, and Rav Safra’s claim is incorrect. If so, then what is the halakha in this case of the wife of his mother’s maternal half brother? Come and hear: As when Rav Yehuda bar Sheila came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: In the West, Eretz Yisrael, they say this principle: For every female relative who is a forbidden relation by Torah law, the Sages decreed on the wife of the equivalent male relative due to her similarity to a secondary forbidden relationship. And Rava said: Is this really an established principle? Isn’t his mother-in-law a forbidden relation by Torah law, while his father-in-law’s wife is permitted? Also, his mother-in-law’s daughter is a forbidden relation by Torah law, as she is his wife’s sister, yet his mother-in-law’s son’s wife is permitted. His father-in-law’s daughter is a forbidden relation by Torah law, yet the wife of his father-in-law’s son is permitted. His stepdaughter is a forbidden relation by Torah law, yet his stepson’s wife is permitted. His stepdaughter’s daughter, i.e., his wife’s granddaughter, is a forbidden relation, yet the wife of his stepson’s son is permitted. The Gemara continues: If so, what did that statement of Rav Yehuda bar Sheila come to include? Since his principle is not true in every case, it must be intended to include a specific halakha. Does it not come to include the case of the wife of one’s mother’s maternal half brother, since for every female relative who is a forbidden relation by Torah law, such as his mother’s maternal half sister, the Sages decreed on the wife of the equivalent male relative, in this case his mother’s maternal half brother’s wife, due to her similarity to a secondary relation. The Gemara asks: What is different with regard to these cases, the wife of his father-in-law or the wife of his mother-in-law’s son, who are permitted, and this case of the wife of a mother’s maternal half brother, who is prohibited? The Gemara answers: This, the wife of a mother’s maternal half brother, is related by a single act of betrothal. One’s mother’s brother is a blood relative, and his wife is therefore a secondary relation. In contrast, these other cases with regard to which the Sages did not issue a decree are related only when there are two acts of betrothal. For example, one’s father-in-law is related to one through one’s marriage to his own wife, and his father in law’s wife is related to him through his father-in-law’s marriage. § Rav Mesharshiyya from Tusneya sent a message to Rav Pappi: Let our Master teach us: What is the halakha with regard to the wife of a father’s father’s brother and the sister of a father’s father? Did the Sages prohibit these as secondary forbidden relations? The Gemara presents the different sides of the dilemma: Since one generation below is a forbidden relation, i.e., a father’s sister and the wife of a father’s paternal brother, who are both forbidden by Torah law, perhaps the Sages also decreed about the women one generation above. Or, perhaps the generations are separate and the women in the generation above are not considered to be forbidden relatives. The Gemara attempts to answer: Come and hear from that baraita cited above, which taught: What are the secondary forbidden relationships that were prohibited? And these women, i.e., the wife of one’s father’s father’s brother and the sister of his father’s father were not reckoned among them. This implies that these women are permitted. The Gemara replies that this is not conclusive. Perhaps the tanna of the baraita taught some examples and omitted other examples of secondary forbidden relations; i.e., perhaps the list is not exhaustive. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? It cannot be that the tanna had an exhaustive list except for one case. He either left out more than one case or he included all possible cases. The Gemara answers: He omitted the list of secondary forbidden relationships that were enumerated by the school of Rabbi Ḥiyya, which is listed later. Therefore, this baraita is not conclusive, as the tanna left out many cases. The Gemara states that Ameimar permitted the wife of one’s father’s father’s brother and the sister of one’s father’s father. Rav Hillel said to Rav Ashi, challenging Ameimar’s statement: I myself saw a list of secondary forbidden relationships written by Mar, son of Rabbana, and it was written there that sixteen women were forbidden. What, is it not that these sixteen must be the eight cases listed in the baraita, and six from the school of Rabbi Ḥiyya, and these two cases of the wife of one’s father’s father’s brother and one’s father’s father’s sister, and this totals sixteen? Rav Ashi defended Ameimar’s opinion: And according to your reasoning, Rav Hillel, that these cases should be included, there are seventeen cases, as there is the additional case of the wife of a mother’s maternal half brother, whose status was resolved earlier, concluding that she is forbidden. If it is as you say, then there should be seventeen cases. The Gemara answers on behalf of Rav Hillel: This is not difficult.

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ו׳-ח׳

(א) דַם הַנִּדָּה וְדַם הַזָּבָה וְדַם הַקֹּשִׁי וְדַם יוֹלֶדֶת וְדַם טֹהַר שֶׁל יוֹלֶדֶת כֻּלּוֹ דָּם אֶחָד הוּא וּמִן הַמָּקוֹר הוּא בָּא. וּמַעֲיָן אֶחָד הוּא. וּבִזְמַנִּים בִּלְבַד הוּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה דִּינוֹ וְתִהְיֶה רוֹאָה דָּם זוֹ טְהוֹרָה. וְזוֹ נִדָּה. וְזוֹ זָבָה:

(ב) כֵּיצַד. כְּשֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה דָּם תְּחִלָּה אוֹ כְּשֶׁתִּרְאֶה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וְהוּא הָעֵת שֶׁקָּבְעָה לְנִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ נִדָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. בֵּין רָאֲתָה כָּל שִׁבְעָה בֵּין שֶׁלֹּא רָאֲתָה אֶלָּא טִפָּה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. רָאֲתָה דָּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הֲרֵי זֶה דַּם זִיבָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּלֹא עֵת נִדָּתָהּ:

(ג) וְכֵן כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בְּתוֹךְ הַיָּמִים שֶׁבֵּין וֶסֶת נִדָּה לְוֶסֶת נִדָּה הֲרֵי הוּא דַּם זִיבָה. וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין בֵּין זְמַן נִדָּה לִזְמַן נִדָּה אֶלָּא אַחַד עָשָׂר יוֹם בִּלְבַד:

(ד) כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁנִּקְבְּעָה לָהּ וֶסֶת בִּתְחִלָּתָן הֵן הַנִּקְרָאִין יְמֵי נִדָּתָהּ. בֵּין רָאֲתָה בָּהֶן דָּם בֵּין לֹא רָאֲתָה בָּהֶן דָּם. וּמִפְּנֵי מָה נִקְרָאִין יְמֵי נִדָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְנִדָּה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶם דַּם נִדָּה יֵחָשֵׁב:

(ה) וְכָל אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁאַחַר הַשִּׁבְעָה הֵן הַנִּקְרָאִין יְמֵי זִיבָתָהּ. בֵּין רָאֲתָה בָּהֶן דָּם בֵּין לֹא רָאֲתָה. וְלָמָּה נִקְרָאִין יְמֵי זִיבָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְזִיבָה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶן דַּם זִיבָה יֵחָשֵׁב. וְהִזָּהֵר בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן יְמֵי נִדָּתָהּ וִימֵי זִיבָתָהּ:

(ו) כָּל יְמֵי הָאִשָּׁה מִיּוֹם שֶׁיִּקָּבַע לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיֵּעָקֵר הַוֶּסֶת לְיוֹם אַחֵר תִּסְפֹּר לְעוֹלָם שִׁבְעָה מִתְּחִלַּת יוֹם הַוֶּסֶת וְאַחֲרֵיהֶן אַחַד עָשָׂר [וְאַחֲרֵיהֶן] שִׁבְעָה וְאַחֲרֵיהֶן אַחַד עָשָׂר. וְתִזָּהֵר בַּמִּנְיָן כְּדֵי שֶׁתֵּדַע בְּעֵת שֶׁתִּרְאֶה דָּם אִם בִּימֵי נִדָּה רָאֲתָה אוֹ בִּימֵי זִיבָה. שֶׁכָּל יָמֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה כָּךְ הֵן שִׁבְעָה יְמֵי נִדָּה וְאַחַד עָשָׂר יְמֵי זִיבָה. אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיקָה הַלֵּדָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

(ז) אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם בִּימֵי זִיבָתָהּ יוֹם אֶחָד בִּלְבַד אוֹ שְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרֵאת זָבָה קְטַנָּה וְנִקְרֵאת שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּמוּרָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת זָבָה גְּדוֹלָה וְנִקְרֵאת זָבָה סְתָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כה) "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים" מִעוּט יָמִים שְׁנַיִם רַבִּים שְׁלֹשָׁה:

(ח) אֵין בֵּין זָבָה גְּדוֹלָה לְזָבָה קְטַנָּה אֶלָּא סְפִירַת שִׁבְעָה וַהֲבָאַת קָרְבָּן. שֶׁזָּבָה גְּדוֹלָה צְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְזָבָה קְטַנָּה אֵינָהּ סוֹפֶרֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וְזָבָה גְּדוֹלָה מְבִיאָה קָרְבָּן כְּשֶׁתִּטְהַר [וְזָבָה קְטַנָּה אֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבָּן כְּשֶׁתִּטְהַר]. אֲבָל לְעִנְיַן טֻמְאָה וְאִסּוּר בִּיאָה שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת:

(ט) כֵּיצַד. רָאֲתָה דָּם בִּימֵי זִיבָתָהּ. בֵּין שֶׁרָאֲתָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה בֵּין שֶׁרָאֲתָה בְּסוֹף הַיּוֹם. הֲרֵי אוֹתוֹ הַיּוֹם כֻּלּוֹ טָמֵא וּכְאִלּוּ לֹא פָּסַק הַדָּם מֵעֵת שֶׁרָאֲתָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַלַּיְלָה. וְאִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם בַּלַּיְלָה מַשְׁכֶּמֶת לְמָחָר וְטוֹבֶלֶת אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַיּוֹם. אִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם הֲרֵי זֶה יוֹם אֶחָד טָהוֹר כְּנֶגֶד הַיּוֹם הַטָּמֵא וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב:

(י) רָאֲתָה דָּם גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בֵּין בְּלֵילוֹ בֵּין בְּיוֹמוֹ אַחַר שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי הַיּוֹם הַשֵּׁנִי טָמֵא וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי. אִם לֹא רָאֲתָה מַשְׁכֶּמֶת לְמָחָר וְטוֹבֶלֶת אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַיּוֹם. אִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם הֲרֵי זֶה יוֹם אֶחָד טָהוֹר כְּנֶגֶד שְׁנֵי יָמִים הַטְּמֵאִים וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב:

(יא) רָאֲתָה דָּם גַּם בַּשְּׁלִישִׁי בֵּין בְּיוֹמוֹ בֵּין בְּלֵילוֹ הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים טְהוֹרִים בְּלֹא דָּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כח) "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים" וְגוֹ' וְטוֹבֶלֶת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מְבִיאָה קָרְבָּנָהּ שְׁנֵי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה:

(יב) זָבָה קְטַנָּה שֶׁטָּבְלָה בַּלַּיְלָה שֶׁל יוֹם הַשִּׁמּוּר אוֹ זָבָה גְּדוֹלָה שֶׁטָּבְלָה בְּלֵיל שְׁבִיעִי כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה וַהֲרֵי הִיא כְּנִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּתוֹךְ שִׁבְעָה:

(יג) הַבָּא עַל זָבָה גְּדוֹלָה בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל סְפִירָה אַחַר שֶׁטָּבְלָה אוֹ עַל זָבָה קְטַנָּה בְּיוֹם הַשִּׁמּוּר אַחַר שֶׁטָּבְלָה פָּטוּר מִן הַכָּרֵת. כֵּיוָן שֶׁטָּבְלָה בַּזְּמַן הָרָאוּי לִטְבִילָתָהּ טְהוֹרָה. וּלְאִשָּׁה זוֹ יִהְיֶה לָהּ תַּרְבּוּת רָעָה שֶׁהֲרֵי בְּעִילָתָהּ וּמַגָּעָהּ תְּלוּיִין:

(יד) כֵּיצַד הֵן תְּלוּיִין. אִם נִשְׁלַם הַיּוֹם אַחַר הַטְּבִילָה וְלֹא רָאֲתָה דָּם הֲרֵי כָּל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ אַחַר טְבִילָתָהּ טָהוֹר וּבְעִילָתָהּ אַחַר הַטְּבִילָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ כְּלוּם. וְאִם רָאֲתָה דָּם בְּיוֹם זֶה אַחַר שֶׁטָּבְלָה נִמְצֵאת זָבָה לְמַפְרֵעַ וְכָל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ לְמַפְרֵעַ טָמֵא. וְהִיא וּבוֹעֲלָהּ חַיָּבִין בְּקָרְבָּן. וּלְפִיכָךְ הִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לָעֶרֶב שֶׁלֹּא תָּבִיא עַצְמָהּ לִידֵי סָפֵק:

(טו) זָבָה שֶׁסָּפְרָה שֵׁשֶׁת יָמִים נְקִיִּים. וּבַשְּׁבִיעִי רָאֲתָה דָּם אֲפִלּוּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה סוֹתֶרֶת הַכּל וְחוֹזֶרֶת לִמְנוֹת מֵאַחַר הַיּוֹם הַטָּמֵא שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים:

(טז) פָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע בְּתוֹךְ יְמֵי הַסְּפִירָה סוֹתֶרֶת יוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי שֶׁסּוֹתֵר יוֹם אֶחָד. רָאֲתָה דָּם בַּעֲשִׂירִי מִימֵי זִיבָתָהּ וּבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁתֵּים עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה אֵינָהּ זָבָה גְּדוֹלָה. אֶלָּא יָצָאת מִזִּיבוּת קְטַנָּה לְנִדָּה שֶׁיּוֹם שְׁנֵים עָשָׂר מַתְחֶלֶת נִדָּתָהּ וְהָרוֹאָה בִּימֵי נִדָּתָהּ אֵינָהּ זָבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

(יז) וּמַה הוּא זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה אוֹ (ויקרא טו כה) "כִּי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ". שֶׁאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ זָבָה. כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בַּשְּׁמִינִי לְנִדָּתָהּ וּבַתְּשִׁיעִי וּבָעֲשִׂירִי שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי מֵהָאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵן יְמֵי זִיבָתָהּ. רָאֲתָה דָּם בַּי''א מִימֵי זִיבָתָהּ וְטָבְלָה לָעֶרֶב שֶׁהוּא לֵיל י''ב וְשִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה וּבוֹעֲלָהּ טָמֵא וְעוֹשִׂין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֵינָם חַיָּבִים כָּרֵת מִפְּנֵי שֶׁאֵין יוֹם י''ב מִצְטָרֵף לְיוֹם י''א לַעֲשׂוֹת זָבָה. הוֹעִילָה לָהּ טְבִילַת לֵיל זֶה לְהַצִּילָהּ מִן הַקָּרְבָּן:

(יח) טָבְלָה בְּיוֹם י''ב אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לָעֶרֶב כְּדִין כָּל זָבָה קְטַנָּה. וְאִם עָבַר וּבְעָלָהּ שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וַאֲפִלּוּ רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּיוֹם י''ב אֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁזֶּה דַּם נִדָּה הוּא וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לַיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו:

(יט) רָאֲתָה דָּם בְּסוֹף שְׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְרָאֲתָה בַּתְּשִׁיעִי וּבַעֲשִׂירִי הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה בְּלֵיל שְׁמִינִי הָיְתָה וְנִמְצֵאת שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה מִתְּחִלַּת יְמֵי זִיבָתָהּ. וְכֵן אִם רָאֲתָה דָּם בַּתְּשִׁיעִי וּבַעֲשִׂירִי מִימֵי זִיבָתָהּ וְרָאֲתָה בְּסוֹף יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא רְאִיָּה אַחֲרוֹנָה בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר הָיְתָה וַהֲרֵי רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה בִּימֵי זִיבָתָהּ:

(כ) נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ וּמָצְאָה שֶׁפָּסַק הַדָּם וַאֲפִלּוּ פָּסַק בְּשֵׁנִי לְנִדָּתָהּ וְשָׁגְגָה אוֹ הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה עַד לְאַחַר נִדָּתָהּ יָמִים רַבִּים וּכְשֶׁבָּדְקָה מָצְאָה טֻמְאָה. אֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיְתָה טְמֵאָה וְתִהְיֶה זָבָה אֶלָּא כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁלֹּא בָּדְקָה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה טְמֵאָה. אֲפִלּוּ בָּדְקָה בַּשְּׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּדֵי לִפְרשׁ מִטֻּמְאַת נִדָּה אֶלָּא הִמְתִּינָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ בָּדְקָה וּמָצָאת טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. וְאִם מָצְאָה טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ זָבָה וַדָּאִית שֶׁכֵּיוָן שֶׁבַּתְּחִלָּה מָצְאָה טְמֵאָה וּלְבַסּוֹף טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא פָּסַק. וְיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל נִדָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצְאָה בּוֹ טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁמָּצְאָה טְמֵאָה. שֶׁיּוֹם רִאשׁוֹן כֻּלּוֹ הֻחְזַק הַמַּעֲיָן פָּתוּחַ:

(כא) זָבָה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בָּרִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּמָצְאָה טָהוֹר וְלֹא בָּדְקָה עַד יוֹם שְׁבִיעִי וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה וּכְאִלּוּ בָּדְקָה כָּל שִׁבְעָה וּמָצְאָה טָהוֹר:

(כב) וְכֵן אִם בָּדְקָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּמָצְאָה טָהוֹר וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה בְּיוֹם שְׁלִישִׁי לְזִיבָתָהּ וּמָצְאָה שֶׁפָּסַק הַדָּם וְלֹא בָּדְקָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּבַשְּׁבִיעִי בָּדְקָה וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. וְהוּא הַדִּין לְזָב בְּכָל אֵלּוּ הַבְּדִיקוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר וְעָלוּ לוֹ יְמֵי סְפִירָה:

(כג) כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא סְפֵק נִדָּה סְפֵק זָבָה צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים מִסָּפֵק וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וּמְבִיאָה קָרְבַּן זָבָה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

(א) מְעֻבֶרֶת שֶׁהִתְחִילָה לְהִצְטַעֵר וַאֲחָזוּהָ חֶבְלֵי לֵדָה וְהִתְחִיל הַדָּם לָצֵאת קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד אוֹתוֹ הַדָּם הוּא הַנִּקְרָא דַּם הַקֹּשִׁי. וְהֵיאַךְ דִּינוֹ. אִם בָּא בִּימֵי נִדָּתָהּ הֲרֵי הוּא דַּם נִדָּה וַהֲרֵי זוֹ טְמֵאָה נִדָּה. וְאִם בָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּזָבָה (ויקרא טו יט) "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוֹבָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. וּבִלְבַד שֶׁתֵּלֵד וָלָד חַי. אֲבָל אִם הִפִּילָה אֵין קֹשִׁי לִנְפָלִים. אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד עִם הַחֲבָלִים וְהַצַּעַר י''ד יוֹם קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד הֲרֵי זֶה דַּם קֹשִׁי וְטָהוֹר. אֲבָל אִם הִתְחִיל הַדָּם קֹדֶם הַלֵּדָה בְּט''ו יוֹם אוֹ יֶתֶר הֲרֵי זֶה דַּם זִיבָה וַהֲרֵי הִיא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב:

(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא פָּסְקוּ הַצִּירִים וְהַחֲבָלִים וְהַצַּעַר אֶלָּא מִתְקַשָּׁה וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁיָּלְדָה. אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר בִּימֵי זִיבָתָהּ בְּצַעַר וַחֲבָלִים וּפָסַק לָהּ הַצַּעַר וְרָוַח לָהּ מִן הַחֲבָלִים אַחַר הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים וְעָמְדָה בְּנַחַת כ''ד שָׁעוֹת אוֹ יֶתֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק הַדָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הַצַּעַר וְהַחֲבָלִים אַחַר כ''ד שָׁעוֹת הֲרֵי זוֹ זָבָה. שֶׁאִלּוּ הָיָה הַדָּם מֵחֲמַת הַוָּלָד לֹא פָּסַק הַצַּעַר וְלֹא הַחֲבָלִים. וְאִם יָלְדָה אַחֲרֵי כֵן הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב:

(ג) רָאֲתָה יוֹם אֶחָד בְּלֹא צַעַר וּשְׁנַיִם בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה. אוֹ שְׁנַיִם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם אֶחָד בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה. אוֹ יוֹם בְּקֹשִׁי וְיוֹם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. אֲבָל אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד בְּקֹשִׁי וּשְׁנַיִם בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה. אוֹ שְׁנַיִם בְּקֹשִׁי וְאֶחָד בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה. אוֹ יוֹם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם בְּקֹשִׁי וְיוֹם בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. זֶה הַכְּלָל קֹשִׁי סָמוּךְ לַלֵּדָה אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. שֹׁפִי סָמוּךְ לַלֵּדָה הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב:

(ד) חָל שְׁלִישִׁי לִרְאִיָּתָהּ לִהְיוֹת בְּיוֹם הַלֵּדָה אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּשֹׁפִי אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. שֶׁהֲרֵי יוֹם הַלֵּדָה סָמוּךְ לַקֹּשִׁי. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים וּבַשְּׁלִישִׁי הִפִּילָה וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק יוֹלֶדֶת וּסְפֵק זָבָה:

(ה) כֵּיצַד דִּין יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת לָעֶרֶב. וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לָהּ דַּם טֹהַר וּמְבִיאָה קָרְבַּן זָבָה וְקָרְבַּן יוֹלֶדֶת. לְפִיכָךְ אִם יָלְדָה זָכָר אֲפִלּוּ פָּסַק הַדָּם בְּיוֹם הַלֵּדָה סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת. וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה וְסָפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִּים וְשָׁלְמוּ עִם י''ד שֶׁל לֵדָה אוֹ לְאַחֲרֵיהֶן הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם שָׁלְמוּ יְמֵי הַסְּפִירָה בְּתוֹךְ י''ד הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל ט''ו:

(ו) כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁרָאֲתָה דָּם שְׁלֹשָׁה וְסָפְרָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים הֲרֵי עֲשָׂרָה. וַעֲדַיִן הִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל ט''ו. שֶׁכָּל י''ד הִיא כְּנִדָּה. וְלָמָּה אֵין מַצְרִיכִין אֶת הַיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב לִסְפִירַת שִׁבְעָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַחַר י''ד שֶׁל נְקֵבָה. מִפְּנֵי שֶׁיְּמֵי לֵדָתָהּ וִימֵי נִדָּתָהּ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת שִׁבְעָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

(ז) יוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁלֹּא פָּסַק דָּמָהּ אֵין לָהּ דַּם טֹהַר. אֶלָּא כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה כְּדַם זִיבָה הוּא. אֲבָל אִם סָפְרָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְשָׁלְמוּ י''ד שֶׁל נְקֵבָה וְטָבְלָה וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים שֶׁל זָכָר וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה הֲרֵי זֶה דַּם טֹהַר:

(ח) סָפְרָה שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְלֹא טָבְלָה וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ מִיָּד. שֶׁכָּל יְמֵי טֹהַר אֵינָן רְאוּיוֹת לֹא לְנִדָּה וְלֹא לְזִיבָה. אֲבָל עַצְמוֹ שֶׁל דָּם טָמֵא וּמְטַמֵּא כְּדִין דַּם הַנִּדָּה עַד שֶׁתִּטְבּל:

(ט) הַיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה וְאַחַר י''ד שֶׁלָּהּ נִתְעַבְּרָה וְהִתְחִיל דַּם הַקֹּשִׁי לָבֹא לָהּ בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים הֲרֵי הוּא דַּם טֹהַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קֹשִׁי לִנְפָלִים שֶׁכָּל דָּמִים שֶׁתִּרְאֶה בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר טָהוֹר הוּא עַד שֶׁתַּפִּיל הַוָּלָד. וּכְשֶׁתַּפִּיל תִּהְיֶה טְמֵאָה לֵדָה. אִם הִפִּילָה זָכָר טֻמְאַת זָכָר וְאִם הִפִּילָה נְקֵבָה טֻמְאַת נְקֵבָה. וּמוֹנָה יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי מְלֹאת מִוָּלָד שֵׁנִי. אֲפִלּוּ הָיוּ תְּאוֹמִים וְהִפִּילָה הַיּוֹם אֶחָד וְהִפִּילָה הָאַחֵר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים מוֹנָה לַשֵּׁנִי יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי מְלֹאת:

(י) זָבָה שֶׁפָּסַק זוֹבָהּ וְהִתְחִילָה לִמְנוֹת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וּבָא לָהּ דַּם קֹשִׁי בְּתוֹךְ יָמִים נְקִיִּים אֵינוֹ סוֹתֵר. וִימֵי הַקֹּשִׁי עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעָה. וְכֵן אִם יָלְדָה בְּשִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים אֵין הַלֵּדָה סוֹתֶרֶת. וִימֵי הַלֵּדָה עוֹלִין לָהּ לְמִנְיַן שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כח) "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ" כֵּיוָן שֶׁטָּהֲרָה מִזּוֹבָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה טֻמְאָה אַחֶרֶת כְּגוֹן טֻמְאַת לֵדָה אוֹ טֻמְאַת נִדָּה אוֹ טֻמְאַת צָרַעַת הֲרֵי זוֹ סוֹפֶרֶת בָּהֶן. וְאֵין טֻמְאוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן סוֹתְרִין הַסְּפִירָה:

(יא) יְמֵי לֵדָתָהּ וִימֵי נִדָּתָהּ אִם לֹא רָאֲתָה בָּהֶן דָּם הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְאִם רָאֲתָה בָּהֶן דָּם אֵין עוֹלִין לָהּ יְמֵי הָרְאִיָּה וְלֹא סוֹתְרִין כָּל הַיָּמִים. אֶלָּא מַשְׁלֶמֶת עַל הַיָּמִים שֶׁסָּפְרָה כְּשֶׁיִּפְסֹק הַדָּם. שֶׁאֵין סוֹתֵר הַכּל אֶלָּא רְאִיָּה שֶׁל זוֹב אֲבָל אֵלּוּ סוֹתְרִין יוֹמָן בִּלְבַד:

(יב) מֵאַחַר שֶׁתָּבִין כָּל הָעִקָּרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ. יִתְבָּאֵר לְךָ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה דָּם מִן הַמָּקוֹר יוֹם אַחַר יוֹם מֵאָה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם וְלֹא תִּהְיֶה זָבָה. כֵּיצַד. שְׁנַיִם לִפְנֵי נִדָּתָהּ וְשִׁבְעָה יְמֵי נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם לְאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאַרְבָּעָה עָשָׂר קֹשִׁי. וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה. וְשִׁבְעָה יְמֵי נִדָּה. וּשְׁנַיִם אַחַר יְמֵי נִדָּה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה אַחַר יוֹם מְלֹאת הוּא תְּחִלַּת נִדָּתָהּ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל וְסָתוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם. לְפִיכָךְ הָרוֹאָה דָּם בְּסוֹף יוֹם מְלֹאת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה רָאֲתָה הַדָּם שֶׁהוּא תְּחִלַּת יְמֵי נִדָּתָהּ:

(יג) כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנִּדָּה שֶׁרָאֲתָה דָּם כָּל שִׁבְעָה מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ בְּלֵיל שְׁמִינִי אַחַר שֶׁתִּטְבּל. וְזָבָה קְטַנָּה מְשַׁמֶּרֶת יוֹם אֶחָד טָהוֹר וְטוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ לָעֶרֶב. וְזָבָה גְּדוֹלָה סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ בְּלֵיל שְׁמִינִי. וְאֵין בֵּין זְמַן נִדָּה לְנִדָּה אֶלָּא אַחַד עָשָׂר יוֹם בִּלְבַד. וּבְאוֹתָן הָאַחַד עָשָׂר תִּהְיֶה זָבָה קְטַנָּה אוֹ גְּדוֹלָה:

(יד) וּמֵאַחַר שֶׁתִּהְיֶה זוֹכֵר כָּל אֵלּוּ הָעִקָּרִים יִתְבָּאֵר לְךָ זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה כָּל יָמֶיהָ יוֹם תִּרְאֶה דָּם וְיוֹם לֹא תִּרְאֶה בַּתְּחִלָּה מְשַׁמֶּשֶׁת בְּלֵיל שְׁמִינִי וּבְיוֹם שְׁמִינִי שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד אַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּכָל י''ח יוֹם אַרְבָּעָה לֵילוֹת בִּלְבַד. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְשַׁמֵּשׁ בַּיָּמִים הַטְּהוֹרִים שֶׁהַיּוֹם הַטָּהוֹר הוּא שׁוֹמֵר לַיּוֹם הַטָּמֵא. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה רוֹאָה הַדָּם בְּכָל יוֹם טָמֵא מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת אֶלָּא בַּשְּׁמִינִי בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד אַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ:

(טו) הָיְתָה רוֹאָה שְׁנֵי יָמִים טְמֵאִין וּשְׁנֵי יָמִים טְהוֹרִים מְשַׁמֶּשֶׁת בַּשְּׁמִינִי וּבַשְּׁנֵים עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר וּבַעֶשְׂרִים:

(טז) הָיְתָה רוֹאָה שְׁלֹשָׁה יָמִים טְמֵאִין וּשְׁלֹשָׁה טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁנֵי יָמִים מֵהַשְּׁלֹשָׁה הַטְּהוֹרִין שֶׁאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. שֶׁהָאֶחָד מֵהֶן שָׁמוּר לַשְּׁנַיִם הַטְּמֵאִין הַסְּמוּכִין לְנִדָּתָהּ. וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה זָבָה גְּדוֹלָה וְאֵין לָהּ שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים:

(יז) הָיְתָה רוֹאָה אַרְבָּעָה יָמִים טְמֵאִים וְאַרְבָּעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת יוֹם אֶחָד שֶׁאַחַר נִדָּתָהּ וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם:

(יח) הָיְתָה רוֹאָה חֲמִשָּׁה יָמִים טְמֵאִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים טְהוֹרִים. מְשַׁמֶּרֶת הַשְּׁלֹשָׁה הַסְּמוּכִים לְנִדָּתָהּ וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם:

(יט) הָיְתָה רוֹאָה שִׁשָּׁה יָמִים טְמֵאִין וְשִׁשָּׁה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת בַּחֲמִשָּׁה יָמִים הַסְּמוּכִים לְנִדָּתָהּ תְּחִלָּה וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם:

(כ) הָיְתָה רוֹאָה שִׁבְעָה טְמֵאִין וְשִׁבְעָה טְהוֹרִין. מְשַׁמֶּשֶׁת הַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן הַטָּהוֹר הַסָּמוּךְ לְנִדָּתָהּ וְיָבוֹא אַחֲרָיו שָׁבוּעַ טָמֵא תִּקָּבַע בּוֹ זָבָה וְהַשָּׁבוּעַ הַטָּהוֹר שֶׁיָּבוֹא אַחֲרָיו לִסְפִירָה וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ. נִמְצֵאת שֶׁלֹּא שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ בְּאַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת אֶלָּא שָׁבוּעַ אֶחָד. וְכָל יָמֶיהָ מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בְּכָל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שָׁבוּעוֹת. כֵּיצַד. שָׁבוּעַ חֲמִישִׁי הֲרֵי הִיא זָבָה. שָׁבוּעַ שִׁשִּׁי שֶׁהִיא בּוֹ טְהוֹרָה לִסְפִירָה. שָׁבוּעַ שְׁבִיעִי זָבָה. שָׁבוּעַ שְׁמִינִי לִסְפִירָה. שָׁבוּעַ תְּשִׁיעִי שֶׁהִיא רוֹאָה בּוֹ. חֲמִשָּׁה יָמִים מִמֶּנּוּ מִימֵי נִדָּה. וּשְׁנַיִם מִתְּחִלַּת יְמֵי זִיבָה. מְשַׁמֶּרֶת יוֹם אֶחָד מִן הַשָּׁבוּעַ הַעֲשִׂירִי הַטָּהוֹר וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁשָּׁה. שָׁבוּעַ אַחַד עָשָׂר שֶׁהִיא רוֹאָה בּוֹ שְׁנַיִם מִסּוֹף יְמֵי זוֹבָהּ. וַחֲמִשָּׁה מִתְּחִלַּת יְמֵי נִדָּה. וּמְשַׁמֶּשֶׁת חֲמִשָּׁה יָמִים מִשָּׁבוּעַ שְׁנֵים עָשָׂר הַטָּהוֹר. שָׁבוּעַ י''ג זָבָה וְשָׁבוּעַ י''ד לִסְפִירָה. וְכֵן שָׁבוּעַ ט''ו זָבָה. שָׁבוּעַ ט''ז לִסְפִירָה. וְשָׁבוּעַ י''ז זָבָה. וְשָׁבוּעַ י''ח לִסְפִירָה. וְסוֹפֶרֶת עַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁבְּכָל י''ח שָׁבוּעוֹת מְשַׁמֶּשֶׁת י''ח יוֹם. וְאִלּוּ לֹא אֵרַע לָהּ חלִי זֶה וְהָיְתָה שָׁבוּעַ נִדָּה וְי''א יוֹם טְהוֹרָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת בְּכָל הַי''ח שָׁבוּעוֹת י''א שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵן שִׁבְעָה וְשִׁבְעִים יוֹם:

(כא) וּבִזְמַן שֶׁהִיא רוֹאָה שָׁבוּעַ טָמֵא וְשָׁבוּעַ טָהוֹר מְשַׁמֶּשֶׁת י''ח יוֹם שֶׁהֵם כְּמוֹ רְבִיעַ הַיָּמִים. וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְשַׁמֶּשֶׁת רְבִיעַ יָמֶיהָ:

(כב) הָיְתָה רוֹאָה שְׁמֹנָה יָמִים טָמֵא וּשְׁמֹנָה יָמִים טָהוֹר הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת ט''ו יוֹם מִתּוֹךְ מ''ח יָמִים. כֵּיצַד. שְׁמוֹנָה טָמֵא שֶׁבַּתְּחִלָּה שִׁבְעָה מֵהֶן יְמֵי נִדָּתָהּ. וְיוֹם אֶחָד זִיבוּת סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ מְשַׁמֶּרֶת לוֹ יוֹם אֶחָד מִן הַשְּׁמוֹנָה הַטְּהוֹרִין וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁבְעָה. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמוֹנָה טְמֵאִין. מֵהֶן שְׁנַיִם תַּשְׁלוּם יְמֵי זִיבָתָהּ. וְשִׁשָּׁה מִימֵי נִדָּתָהּ. וְיָבוֹאוּ שְׁמֹנָה טְהוֹרִין יוֹם אֶחָד מֵהֶן תַּשְׁלוּם יְמֵי נִדָּתָהּ וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁבְעָה שְׁנִיּוֹת וְאַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמוֹנָה טְמֵאִים. מֵהֶן אַרְבָּעָה תַּשְׁלוּם יְמֵי זִיבָתָהּ. וְאַרְבָּעָה מִימֵי נִדָּתָהּ. נִמְצֵאת זָבָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכָה סְפִירַת שִׁבְעָה. יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמֹנָה טְהוֹרִים. סוֹפֶרֶת מֵהֶן שִׁבְעָה וּמְשַׁמֶּשֶׁת יוֹם אֶחָד. נִמְצֵאת מְשַׁמֶּשֶׁת ט''ו יוֹם בְּכָל מ''ח:

(כג) הָיְתָה רוֹאָה תִּשְׁעָה יָמִים טְמֵאִים וְתִּשְׁעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמֹנָה יָמִים בְּכָל י''ח יוֹם לְעוֹלָם. כֵּיצַד תִּשְׁעָה הַטְּמֵאִים. שִׁבְעָה מֵהֶן נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם זִיבוּת סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ מְשַׁמֶּרֶת לָהֶן יוֹם אֶחָד מִן הַתִּשְׁעָה הַטְּהוֹרִין וּמְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה וְכֵן לְעוֹלָם:

(כד) הָיְתָה רוֹאָה עֲשָׂרָה יָמִים טָמֵא וַעֲשָׂרָה טָהוֹר. וּמֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה אֲפִלּוּ אֶלֶף יוֹם טָמֵא וְאֶלֶף יוֹם טָהוֹר יִהְיֶה יְמֵי שִׁמּוּשָׁהּ כְּמִנְיַן זִיבָתָהּ. כֵּיצַד עֲשָׂרָה הַטְּמֵאִים. מֵהֶם שִׁבְעָה נִדָּה וּשְׁלֹשָׁה זִיבָה. עֲשָׂרָה הַטְּהוֹרִים סוֹפֶרֶת מֵהֶן שִׁבְעָה וּמְשַׁמֶּשֶׁת שְׁלֹשָׁה. נִמְצְאוּ יְמֵי הַשִּׁמּוּשׁ שְׁלֹשָׁה וִימֵי הַזָּבוּת שְׁלֹשָׁה. וְכֵן מֵאָה יוֹם טְמֵאִין וּמֵאָה טְהוֹרִין. וּמֵאָה הַטְּמֵאִין שִׁבְעָה מֵהֶן לְנִדָּה וְצ''ג זִיבוּת. הַמֵּאָה הַטְּהוֹרִין שִׁבְעָה מֵהֶן לִסְפִירָה צ''ג לְשִׁמּוּשׁ. וְכֵן אֶלֶף וְכֵן כָּל מִנְיָן וּמִנְיָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ:

(א) יֵשׁ אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם וְאֵין לָהּ יוֹם קָבוּעַ לִרְאִיָּתָהּ. וְזֶהוּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת הִיא שֶׁיֵּשׁ לָהּ יוֹם קָבוּעַ. אוֹ מֵעֶשְׂרִים יוֹם לְעֶשְׂרִים יוֹם. אוֹ מִכ''ד יוֹם לְכ''ד יוֹם. אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר:

(ב) וְקֹדֶם שֶׁיָּבוֹא הַדָּם תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ. מְפַהֶקֶת וּמִתְעַטֶּשֶׁת וְחוֹשֶׁשֶׁת פִּי כְּרֵסָהּ וְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ וְיִסְתַּמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרָהּ אוֹ יֵחַם בְּשָׂרָהּ וְכַיּוֹצֵא בִּמְאֹרָעוֹת אֵלּוּ. וְיָבוֹאוּ לָהּ וְסָתוֹת אֵלּוּ אוֹ אֶחָד מֵהֶן בְּשָׁעָה הַקְּבוּעָה לָהּ מִיּוֹם וֶסְתָּהּ:

(ג) כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ תְּחִלָּה. וְשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בְּכָל עוֹנַת הַוֶּסֶת. אִם וֶסְתָּהּ בַּיּוֹם אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאִם וֶסְתָּהּ בַּלַּיְלָה אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה. וּמִתְּחִלַּת יוֹם הַוֶּסֶת תִּסְפֹּר יְמֵי נִדָּתָהּ וִימֵי זִיבָתָהּ לְעוֹלָם:

(ד) לְפִיכָךְ צְרִיכוֹת הַנָּשִׁים לְהִזָּהֵר בִּוְסָתוֹת עַד שֶׁתֵּדַע הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה שֶׁנִּקְבְּעָה בָּהּ וֶסְתָּהּ. הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּיוֹם עֶשְׂרִים וּבָא יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה וּבָא יוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וְרָאֲתָה הֲרֵי יוֹם עֶשְׂרִים וְיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וְכֵן אִם רָאֲתָה פַּעַם שְׁנִיָּה בְּיוֹם כ''ג וְלֹא רָאֲתָה בְּיוֹם עֶשְׂרִים עֲדַיִן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. רָאֲתָה פַּעַם שְׁלִישִׁית בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה בְּיוֹם עֶשְׂרִים טָהַר יוֹם עֶשְׂרִים וְנֶעֱקָר הַוֶּסֶת לְיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנּוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

(ה) כָּל וֶסֶת שֶׁנִּקְבַּע מֵחֲמַת אֹנֶס אֲפִלּוּ רָאֲתָה בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ וֶסֶת שֶׁמִּפְּנֵי הָאֹנֶס רָאֲתָה. קָפְצָה וְרָאֲתָה קָפְצָה וְרָאֲתָה קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְיָמִים בְּלֹא קְפִיצוֹת. כֵּיצַד. קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם. וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם. וּלְאַחַר י''ט קָפְצָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְלֹא רָאֲתָה דָּם וּלְאַחַר שַׁבָּת רָאֲתָה בְּלֹא קְפִיצָה. הֲרֵי נִקְבָּע אֶחָד בְּשַׁבָּת אַחַר עֶשְׂרִים. שֶׁהֲרֵי נוֹדַע שֶׁהַיּוֹם גָּרַם לָהּ לִרְאוֹת וְלֹא הַקְּפִיצָה. וּכְבָר נִקְבַּע יוֹם זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

(ו) רָאֲתָה יוֹם ט''ו בְּחֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם ט''ז בְּחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו וְיוֹם י''ז בְּחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו וְיוֹם י''ח לְחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו הֲרֵי קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְדִלּוּג. בָּא חֹדֶשׁ רְבִיעִי וְרָאֲתָה בְּיוֹם י''ז עֲדַיִן לֹא נִקְבָּע לָהּ וֶסֶת. וְכָל יוֹם שֶׁרָאֲתָה בּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ לְהַבָּא. כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא תִּרְאֶה טָהַר אוֹתוֹ הַיּוֹם מִן הַוֶּסֶת שֶׁאֵין צָרִיךְ עֲקִירַת שָׁלשׁ פְּעָמִים אֶלָּא יוֹם שֶׁנִּקְבַּע שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

(ז) הָיָה דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם ט''ו וְשִׁנְּתָה לְט''ז שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. שִׁנְּתָה לְי''ז הֻתַּר ט''ז וְנֶאֱסַר י''ז וְט''ו בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. שִׁנְּתָה לְי''ח נֶאֱסַר י''ח וְהֻתְּרוּ כֻּלָּם:

(ח) הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת יוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁנְּתָה לְיוֹם כ''ב שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. הִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה כ''ב וְרָאֲתָה עֲדַיִן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְרָאֲתָה טָהַר יוֹם כ''ב. שֶׁהֲרֵי חָזְרָה לְוֶסְתָּהּ הַקָּבוּעַ וְנֶעֱקַר כ''ב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְבַּע שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

(ט) אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ שֶׁרָאֲתָה בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה יוֹם אֶחָד אֵינָהּ קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּכָל הַשִּׁבְעָה. וְכֵן אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת וֶסֶת בִּימֵי זִיבָתָהּ שֶׁהֵן אַחַד עָשָׂר יוֹם. אֲבָל קוֹבַעַת הִיא וֶסֶת בִּימֵי נִדָּתָהּ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן. וְאִם נִקְבָּע לָהּ וֶסֶת בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסְתָּהּ. וְכָל וֶסֶת שֶׁקָּבְעָה בִּימֵי זִיבָתָהּ אִם נֶעֶקְרָה אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת נֶעֶקְרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהֵעָקֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁחֶזְקַת דָּמִים מְסֻלָּקִין הֵן לְיָמִים אֵלּוּ:

(י) כֵּיצַד חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת. אִם רָאֲתָה דָּם בְּוֶסֶת זוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד תֵּשֵׁב לְנִדָּתָהּ מִסָּפֵק וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה בִּשְׁאָר יְמֵי הַוְּסָתוֹת. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זוֹ זָבָה:

(יא) כָּל אִשָּׁה שֶׁמַּרְבָּה לִבְדֹּק עַצְמָהּ תָּמִיד הֲרֵי זוֹ מְשֻׁבַּחַת וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קְבוּעָה. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא דָּם בְּלֹא שְׁעַת הַוֶּסֶת. וְכָל י''א יוֹם שֶׁל יְמֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי הִיא בָּהֶן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. אֲבָל אַחַר יְמֵי זִיבָתָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק:

(יב) שָׁכְחָה וְלֹא בָּדְקָה בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה עַד שֶׁתִּבְדֹּק וְתִמָּצֵא טְמֵאָה:

(יג) הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא בָּדְקָה עַצְמָהּ בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה טָמֵא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת וֶסְתָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה. הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ. וְאֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאֲתָה דָּם. וְאִם מָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה:

(יד) וְכֵן אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּמָּקוֹר אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ הִיא טְהוֹרָה וְהַדָּם טָהוֹר. שֶׁהַוְּסָתוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב:

(טו) הַסּוּמָא בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ וּמַרְאָה לַחֲבֵרְתָהּ. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה צְרִיכוֹת פִּקְחוֹת לִבְדֹּק אוֹתָן וְלִקְבֹּעַ לָהֶן וְסָתוֹת וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן:

(טז) כָּל אִשָּׁה שֶׁטָּעֲתָה וְלֹא יָדְעָה עֵת וֶסְתָּהּ וְרָאֲתָה דָּם חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת. לְפִיכָךְ אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם יוֹשֶׁבֶת תַּשְׁלוּם שִׁבְעָה שֶׁמָּא דָּם זֶה בִּימֵי נִדָּתָהּ הִיא. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים שֶׁמָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת:

(יז) וְכֵיצַד הִיא עוֹשָׂה לְתַקֵּן וֶסְתָּהּ וְלֵידַע אִם הִיא זָבָה וַדָּאִית אוֹ סְפֵק זָבָה וְלֵידַע יְמֵי זִיבָתָהּ. הַכּל לְפִי יָמִים שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶן. כֵּיצַד. רָאֲתָה יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מַשְׁלֶמֶת עֲלֵיהֶן הַשִּׁבְעָה וְתַתְחִיל לִמְנוֹת הָאַחַד עָשָׂר יוֹם מֵאַחַר הַשִּׁבְעָה:

(יח) רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁמָּא יוֹם אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם בִּתְחִלַּת הַנִּדָּה. וְכֵן אִם רָאֲתָה אַרְבָּעָה שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם הַנִּדָּה וּשְׁנַיִם מִתְּחִלַּת הַנִּדָּה וְיוֹשֶׁבֶת חֲמִשָּׁה תַּשְׁלוּם יְמֵי נִדָּה וְאַחַד עָשָׂר יְמֵי זִיבָה אַחַר הַחֲמִשָּׁה:

(יט) וְכֵן אִם רָאֲתָה תִּשְׁעָה יָמִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם יְמֵי נִדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה וּמַתְחֶלֶת לִמְנוֹת אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵאַחַר הַתִּשְׁעָה שֶׁפָּסַק הַדָּם. וְכֵן אִם רָאֲתָה אַחַד עָשָׂר יוֹם הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם הַנִּדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה וְנִשְׁאַר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ תִּשְׁעָה:

(כ) רָאֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם הֲרֵי זוֹ זָבָה וַדָּאִית. שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ מֵהֶן שְׁנַיִם לִפְנֵי הַנִּדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה הֲרֵי שְׁלֹשָׁה לְאַחַר הַנִּדָּה וְיִשָּׁאֵר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ שְׁמוֹנָה. וְכֵן אִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם יִשָּׁאֵר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ שִׁבְעָה וְהֵן יְמֵי הַסְּפִירָה:

(כא) מָשְׁכָה בִּרְאִיַּת הַדָּם אֲפִלּוּ רָאֲתָה אֶלֶף יוֹם כְּשֶׁיִּפְסֹק הַדָּם סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים. וְאַחַר הַשִּׁבְעָה יַתְחִילוּ יְמֵי הַנִּדָּה לְזוֹ שֶׁטָּעֲתָה:

(כב) הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַטּוֹעָה אֵינָהּ מוֹנָה מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה וְלֹא יוֹתֵר עַל י''ז וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ. כֵּיצַד. רָאֲתָה יוֹם אֶחָד וּפָסַק הַדָּם מוֹנָה י''ז שִׁשָּׁה לְתַשְׁלוּם נִדָּתָהּ וְי''א יְמֵי זִיבָתָהּ וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאִם רָאֲתָה י''ג אוֹ יֶתֶר מוֹנָה שִׁבְעָה מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 6-8

...

ספר המצוות, מצוות לא תעשה ש״מ-שמ״ה

(א) הזהירנו מגלות ערות אחות האב. והוא אמרו יתברך ערות אחות אביך לא תגלה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יביא חטאת קבועה:

(א) הזהירנו מגלות ערות אחות האם. והוא אמרו ערות אחות אמך לא תגלה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יקריב חטאת קבועה:

(א) הזהירנו מגלות ערות אשת אחי האב. והוא אמרו אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יביא חטאת קבועה:

(א) הזהירנו מגלות ערות אשת הבן. והוא אמרו יתעלה ערות כלתך לא תגלה. והעובר על לאו זה בסקילה. ואם לא נחקרה העדות או לא נודע הוא בכרת אם הוא מזיד, ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה:

(א) הזהירנו מגלות ערות אשת האח. והוא אמרו יתעלה ערות אשת אחיך לא תגלה. והעובר על לאו זה בכרת אם היה מזיד, ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה:

(א) הזהירנו מגלות ערות אחות אשתו בחיי אשתו. והוא אמרו ואשה אל אחותה לא תקח. והעובר על לאו זה בכרת אם הוא מזיד ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה:

Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 340-345

...

משנה תורה, הלכות ציצית ב׳

(א) תְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ כְּפָתוּךְ שֶׁבַּכָּחל. וְזוֹ הִיא דְּמוּת הָרָקִיעַ הַנִּרְאֵית לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ בְּטָהֳרוֹ שֶׁל רָקִיעַ. וְהַתְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּצִּיצִית צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה צְבִיעָתָהּ צְבִיעָה יְדוּעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּיָפְיָהּ וְלֹא תִּשְׁתַּנֶּה. וְכָל שֶׁלֹּא נִצְבַּע בְּאוֹתָהּ צְבִיעָה פָּסוּל לְצִיצִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּעֵין הָרָקִיעַ. כְּגוֹן שֶׁצְּבָעוֹ בְּאִסְטִיס אוֹ בְּשָׁחוֹר אוֹ בִּשְׁאָר הַמַּשְׁחִירִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְצִיצִית. רָחֵל בַּת עֵז צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית:

(ב) כֵּיצַד צוֹבְעִין תְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית. לוֹקְחִין הַצֶּמֶר וְשׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּסִיד וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּסִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה נָקִי וּמַרְתִּיחִים אוֹתוֹ בְּאָהֲלָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּבָּעִין עוֹשִׂין כְּדֵי שֶׁיִּקְלֹט אֶת הָעַיִן. וְאַחַר כָּךְ מְבִיאִין דַּם חִלָּזוֹן וְהוּא דָּג שֶׁדּוֹמֶה עֵינוֹ לְעֵין הַתְּכֵלֶת וְדָמוֹ שָׁחוֹר כִּדְיוֹ. וּבְיָם הַמֶּלַח הוּא מָצוּי. וְנוֹתְנִין אֶת הַדָּם לְיוֹרָה וְנוֹתְנִין עִמּוֹ סַמְמָנִין כְּמוֹ הַקָּמוֹנְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּבָּעִין עוֹשִׂין וּמַרְתִּיחִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין בּוֹ הַצֶּמֶר עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כְּעֵין רָקִיעַ. וְזוֹ הִיא הַתְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית:

(ג) הַתְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית צְרִיכָה צְבִיעָה לִשְׁמָהּ. וְאִם צְבָעָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. וְהַיּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַצֶּבַע אִם צָבַע בָּהּ מְעַט צֶמֶר לְבָדְקוֹ אִם הוּא יָפֶה אִם לָאו נִפְסְלָה הַיּוֹרָה כֻּלָּהּ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. לוֹקֵחַ הַצֶּבַע מִן הַיּוֹרָה בִּכְלִי קָטָן וּמַנִּיחַ בּוֹ צֶמֶר שֶׁבּוֹדֵק בּוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת שֶׁבָּדַק שֶׁהֲרֵי נִצְבַּע לִבְדִיקָה. וְשׁוֹפֵךְ הַצֶּבַע שֶׁבַּכְּלִי שֶׁבָּדַק בּוֹ שֶׁהֲרֵי טַעֲמוֹ וּפְסָלוֹ. וְצוֹבֵעַ הַתְּכֵלֶת בִּשְׁאָר הַצֶּבַע שֶׁלֹּא נִפְגָּם:

(ד) הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ נִלְקַחַת אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִצְבְּעָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקְחָה מִן הַמֻּמְחֶה אִם נִבְדְּקָה וְנוֹדְעָה שֶׁנִּצְבְּעָה בְּאֶחָד מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין הַמַּשְׁחִירִים שֶׁאֵינָן עוֹמְדִין פְּסוּלָה:

(ה) כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁיּוֹדֵעַ אִם נִצְבְּעָה כְּהִלְכָתָהּ אִם לָאו. לוֹקְחִין תֶּבֶן וְרִיר שֶׁל שַׁבְּלוּל וּמֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּתְחַמְּצוּ אַרְבָּעִים יוֹם וְשׁוֹרִין הַתְּכֵלֶת בְּכֻלָּן מֵעֵת לְעֵת. אִם עָמְדָה בְּעֵינָהּ וְלֹא כָּהֲתָה כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּהֲתָה לוֹקְחִין בָּצֵק שֶׁל שְׂעוֹרִין שֶׁמְּעַפְּשִׁין אוֹתוֹ לְמוּרְיָיס וְנוֹתְנִין אֶת זוֹ הַתְּכֵלֶת שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית בְּתוֹכוֹ וְאוֹפֶה הַבָּצֵק בְּתַנּוּר וּמוֹצִיאִים הַתְּכֵלֶת מִן הַפַּת וְרוֹאִין אוֹתָהּ אִם כָּהֲתָה מִמַּה שֶּׁהָיְתָה פְּסוּלָה. וְאִם הוֹסִיף עֵינָהּ וְהֻשְׁחֲרָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה קֹדֶם הָאֲפִיָּה כְּשֵׁרָה:

(ו) חָצֵר שֶׁמּוֹכְרִין בָּהּ תְּכֵלֶת וְהָיוּ מֻחְזָקִין בְּכַשְׁרוּת לוֹקְחִין מִמֶּנָּה סְתָם וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ עַד שֶׁתֵּחָשֵׁד. הַמַּפְקִיד תְּכֵלֶת אֵצֶל הַכּוּתִי הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁמָּא הֶחֱלִיפָהּ. וְאִם הָיְתָה בִּכְלִי וְהָיָה חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם כְּשֵׁרָה. בְּחוֹתָם אֶחָד פְּסוּלָה:

(ז) הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק אֲפִלּוּ מָצָא חוּטִין פְּסוּקִין פְּסוּלָה. שְׁזוּרִין כְּשֵׁרָה). הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת מִן הַשּׁוּק, מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, מִן הַכּוּתִי הַתַּגָּר כְּשֵׁרָה, מִן הַהֶדְיוֹט פְּסוּלָה:

(ח) טַלִּית שֶׁהִיא כֻּלָּהּ אֲדֻמָּה אוֹ יְרֻקָּה אוֹ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין עוֹשֶׂה חוּטֵי לָבָן שֶׁלָּהּ כְּעֵין צִבְעָהּ. אִם יְרֻקָּה יְרֻקִּין אִם אֲדֻמָּה אֲדֻמִּין. הָיְתָה כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן שֶׁלָּהּ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין חוּץ מִן הַשָּׁחוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּתְכֵלֶת. וְכוֹרֵךְ עַל הַכּל חוּט אֶחָד תְּכֵלֶת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁאָר צִיצִיּוֹת שֶׁאֵינָן צְבוּעִין:

(ט) קָשֶׁה עֹנֶשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לָבָן יוֹתֵר מֵעֹנֶשׁ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ תְּכֵלֶת לְפִי שֶׁהַלָּבָן מָצוּי לַכּל וְהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְצוּיָה בְּכָל מָקוֹם וְלֹא בְּכָל זְמַן מִפְּנֵי הַצֶּבַע שֶׁאָמַרְנוּ:

Mishneh Torah, Fringes 2

(1) Blue thread, wherever it is mentioned in the Torah, is wool dyed azure, the color of the firmament seen in a blue sky when the sun is shining. The blue thread mentioned in connection with fringes must be dyed with a special dye which retains its lustre without change. Wool that has not been dyed in this dye is unfit for use as the blue thread, even though it is of the color of the sky; as, for instance, if it has been dyed with indigo, lamp-black or other darkening material, it cannot be used as the thread of blue with the fringe. The wool of a ewe whose dam was a she-goat is unfit for use as fringes.

(2) How are the blue threads used with the fringes to be dyed? Wool is soaked in lime and afterwards washed till it is clean. It is then scalded in a solution of alum and similar substances such as are used by dyers, so that it may take the color. The blood of the Chalazon is then taken,—a fish the color of which is azure while its blood is black as ink. This fish is found in the Dead Sea. The blood is put into a cauldron together with other ingredients such as potash and similar substances used by dyers, and brought to a boiling point. The wool is immersed in the cauldron till it has assumed the hue of the sky. This is the blue thread used with the fringes.

(3) The blue thread of the fringes must be dyed with that express intent. If it has been dyed without this intent, it is unfit for use. If a little wool was dyed in the cauldron containing the coloring material as a test, in order to ascertain whether the color is good or not, the entire contents of the cauldron become unfit. How then is one to proceed? A small portion of the cauldron's contents should be removed into a small vessel. In this, the wool used for testing should be placed, and subsequently burnt, because it was dyed for testing purposes. The dye in the vessel used for testing is also poured away because its being used for testing has rendered it unfit to be used for dyeing the blue thread. The wool which is to serve as the blue thread is dyed in the rest of the dye which has not been spoilt.

(4) The blue thread is only to be purchased from a reliable expert. Otherwise there is reason to apprehend that it was not dyed with the express intent to be used with the fringes. Even though it had been bought of an expert, if it was afterwards ascertained that it had been dyed with one of the dark dyes that do not keep the color fast, it is unfit for use.

(5) How is it tested, in order to determine whether it has been dyed in accordance with the legal requirements or not? Straw is taken, together with snail's slime and urine that has been permitted to stand for forty days. The wool is immersed in the mixture for a period of twenty-four hours. If the wool keeps its color and does not become paler, it is fit for use. If however it has become paler, dough of barley flour that had been put aside to become stale for fish sauce is taken. Into it, the blue thread, the color of which has faded is placed. The dough is baked in an oven. The blue thread is taken out of the loaf and examined. If it has become still paler, it is unfit for use. If the color is richer and darker than it had been before baking, it is fit for use.

(6) In a market where blue thread is sold for fringes, and where the vendors have a reputation for trustworthiness, blue thread may be purchased without enquiry. No investigation is necessary, the benefit of the presumption continuing till suspicion of untrustworthiness arises. If blue thread was deposited with a non-Israelite, it is unfit for use, for fear that the depositary may have substituted other blue thread. If it was in a receptacle sealed with two seals, one within the other, it continues fit for use. If only one seal had been affixed, it becomes unfit for use.

(7) Blue threads, found in the street, are unfit for use, even if they are found severed (in the usual lengths). If however they are twined they are fit for use. A garment with fringes is presumed to be fit for use, if bought from an Israelite. It likewise has the benefit of this presumption if purchased from a non-Israelite tradesman. But if the non-Israelite is a private person, the fringes are unfit for use.

(8) If a garment is entirely red or green, or of any other color, the fringes which ordinarily are white should be of the same color as the garment; green, if it is green, red, if it is red. If the garment is entirely blue, the ordinary fringes should be of any color except black,—black resembling blue. One blue thread is wound round the other fringes just as is done in the case of other fringes that are not colored.

(9) Not to attach white fringes to one's garment is more culpable than to omit the blue thread. For the white fringes are procurable by all, while the blue thread cannot be obtained in all places and at all times on account of the need of the special dye, of which we have spoken.

קיצור שלחן ערוך קצ״ט:ט׳-י״ג

(ט) אִם יֵשׁ יָתוֹם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲזַי לְאַחַר הַקְּבוּרָה (אִם הוּא יוֹם) מַרְחִיקִין לְכָל הַפָּחוֹת אַרְבַּע אַמּוֹת מֵהַקְּבָרִים, וְאוֹמְרִים אֶת הַמִּזְמוֹר לַמְנַצֵּחַ וְגוֹ' שִׁמְעוּ זֹאת וְגוֹ' (תהילים מ״ט:ב׳). וּבְיוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, אוֹמְרִים מִכְתָּם לְדָוִד וְגוֹ' (תהילים ט״ז:א׳), וְהַיָתוֹם אוֹמֵר קַדִּישׁ דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָּתָא, וְהַקָּהָל אוֹמְרִים עִמּוֹ עַד וִיקָרֵהּ. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁגַּם הַקַּדִּישׁ אוֹמְרִים תְּחִלָּה קֹדֶּם הַקְּבוּרָה לְאַחַר צִדּוּק הַדִּין. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת, שֶׁגַּם צִדּוּקַ הַדִּין אֵין אוֹמְרִים עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה.

(י) נוֹהֲגִין שֶׁכְּשֶׁהוֹלְכִין מִבֵּית הַקְּבָרוֹת, תּוֹלְשִׁין עֲשָׂבִים וּמַשְׂלִיכִין אַחֲרֵי גֵוָם וְאוֹמְרִים, זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. וְגַם הוּא רֶמֶז לִתְחִיַת הַמֵּתִים, שֶׁיִחְיוּ מֵעֲפָרָם, עַל דֶּרֶךְ, וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶב הָאָרֶץ. וִיכוֹלִין לַעֲשׂוֹת כֵּן גַּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד (מבי"ט חלק א סִימָן רג). וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶם. וְיֵשׁ רֶמֶז, שֶׁאֵין טֻמְאָה זֹאת נִטְהֶרֶת אֶלָּא בִּשִׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, מַיִם וְאֵפֶר פָּרָה וְאֵזוֹב. אֵין לִרְחוֹץ אֶת הַיָדַיִם בַּנָּהָר אֶלָּא מִכֶּלִי (א"ר סוֹף סִימָן רכד). וְאֵין לִטּוֹל אֶת הַכְּלִי מִיַּד מִי שֶׁרָחַץ, אֶלָּא זֶה מַעֲמִידוֹ וְזֶה נוֹטְלוֹ. וְאֵין לְנַגֵּב אֶת הַיָדָיִם. יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁיּוֹשְׁבִים שֶׁבַע פְּעָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחוֹת מְלַוּוֹת אוֹתוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, בּוֹרְחִין מִמֶּנוּ. וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לֵישֵׁב רַק שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְאַחַר שֶׁרָחֲצוּ אֶת הַיָדַיִם, וְאוֹמְרִים בְּכָל פַּעַם וִיהִי נֹעַם וְגוֹ'. וְגַם כְּשֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, יְכוֹלִין לֵיֹשֵב כָּךְ שָׁלֹשׁ פְעָמִים כְּמוֹ בַּחֹל. וְנוֹהֲגִין לְהַקְפִּיד, אִם יִכָּנֵס אָדָם לְבֵיתוֹ קֹדֶם שֶׁיִרְחַץ יָדָיו וְיֵשֵׁב. וּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ, תּוֹרָה.

(יא) אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמֵּת מֵעִיר שֶׁיֶשׁ בָּהּ קְבָרוֹת לְעִיר אַחֶרֶת, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי לֵּהּ בִּזָּיוֹן לְטַלְטְלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֶלָּא מִחוּץ לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, אוֹ שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לִמְקוֹם קִבְרוֹת אֲבוֹתָיו. וְכֵן אִם הוּא צִוָּה לְהוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מֻתָּר.

(יב) אָסוּר לִפְתֹּחַ קֶבֶר לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר נָתְנוּ עָפָר עַל כִּסּוּי הָאָרוֹן. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָתְנוּ עָפָר, מֻתָּר לְפָתְחוֹ מִשּׁוּם אֵיזֶה דָבָר. וְאִם מֵחֲמַת אֵיזֶה דָבָר צְרִיכִין לְפַנּוֹת אֶת הַמֵּת מִקִּבְרוֹ, יַעֲשׂוּ שְׁאֵלַת חָכָם.

(יג) אִם חָפְרוּ קֶבֶר, לֹא יַנִּיחוּהוּ פָתוּחַ בַּלַּיְלָה, כִּי יֵשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר. וְאִם אֵין פְּנַאי לִקְבֹּר אֶת הַמֵּת, עַד לְמָחָר, יְמַלְאוּ אֶת הַקֶּבֶר בֶּעָפָר.

Kitzur Shulchan Arukh 199:9-13

(9) If an orphan is present in the cemetery, then, after the burial, (if it is still day) the people should step away a distance of at least four amos from the graves and recite the psalm, "Lamenatzaich" ("To the chief musician") etc. "Shimu Zos" ("Hear this") etc.⁶Psalms 49. On a day when Tachanun is not said, "Michtam Le'Dovid" etc. is said.⁷Psalms 16. The orphan then says the Kaddish: "D'Hu Assid Lehischadetah" ("That he will renew"), and those present recite with him up to "Vikarei" (And may this happen). In some communities it is customary that the Kaddish is recited first before the burial, following Tzidduk Haddin. There are communities where even Tzidduk Haddin is not said until after the burial.

(10) It is customary, upon leaving the cemetery to pluck some grass⁸According to Shulchan Aruch, 547:12, this should not be done when a burial takes place on Chol Hamoed. and throw it behind your back and say, "He is mindful that we are dust."⁹Psalms 103:14. This is also symbolic of the resurrection of the dead, who will emerge living from their dust, as it is said, "And may they blossom out of the city like grass of the earth."¹⁰Psalms 72:16. This may also be done on Chol Hamoed.¹¹See note 8. They should then wash their hands. There is a symbolic allusion to this practice, for this impurity (death) can be purified only by means of these three things: water, ashes of the Red Cow, and the hyssop. This handwashing should not be done in a river, but with water poured from a vessel. You should not take the vessel from the hand of another who washed; rather the first one puts it down and the others take it, and the hands should not be wiped. Some say that one should sit down seven times, because of the evil spirits that accompany him, and when one sits, they flee. In some places they are accustomed to sit only three times after they wash their hands, and they say each time: "Vehi Noam" etc. [And may the pleasantness (of our master etc.)]¹²Psalms 90:17. Even when the burial takes place on Yom Tov they can sit three times, as on the weekdays. It is our custom to be mindful that a person should not enter his house before washing his hands and sitting down. The customs of our ancestors have the validity of Torah law.

(11) The deceased should not be brought from a city where there is a cemetery to another city, because it is degrading to transport him from place to place, unless it is from the diaspora to Eretz Yisroel, or if they are transporting him to the burial ground of his ancestors. Also, if he had instructed that he should be brought from place to place, it is permissible to do so.

(12) It is forbidden to open a grave after it was closed, that is after earth had been placed over the lid of the coffin; but as long as earth has not been placed there, it is permitted to open it for any reason. If for any reason it becomes necessary to remove a body from its grave, a Poseik should be consulted.

(13) If a grave has been dug, it should not be left open overnight, because there is danger in this. If there is no time to bury the deceased until the following day, the grave must be refilled with earth.

תניא, אגרת הקדש כ״ב

(א) אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה

(ב) זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו

(ג) כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים כו' אין אדם יודע במה משתכר כו' ומלכות בית דוד מתי תחזור כו' הנה הושוו זה לזה ומ"ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת הנקרא תושיה כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כו' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י:

(ד) אך האמת אגיד לשומעים לי כי אהבה מקלקלת השורה והנה היא כסות עינים שלא לראות האמת מרוב אהבתם לחיי הגוף לש"ש לעבוד בו את ה' ברשפי אש ושלהבת גדולה מאהבת נפשם את ה' וע"כ היטב חרה להם בצער הגוף ח"ו ה' ירחם ואין יכולין לקבל כלל עד שמעבירם על דעתם לכתת רגליהם מעיר לעיר לשאול עצות מרחוק ולא שעו אל ה' לשוב אליו ברוח נמוכה והכנעת הגוף לקבל תוכחתו באהבה כי את אשר יאהב ה' וכו':

(ה) וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס למצוא לו עזרה או אפילו מליץ יושר לפני אביו הרחמן והצדיק וחסיד רק להיות ישר יחזו פנימו עם אביו פנים בפנים לסבול הכאותיו באהבה לטוב לו כל הימים. והנה למעלה בחי' פנים הוא הרצון והחשק אשר אבינו שבשמים משפיע לבניו כל טוב עולמים וחיי נפש וגוף באהבה ורצון חשיקה וחפיצה ע"י תורת חיים שהיא רצונו ית' אשר נתן לנו כמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' לעשות בה רצונו וע"ז נאמר באור פני מלך חיים ורצונו כו'. משא"כ לעו"ג משפיע חיי גופם שלא ברצון וחשיקה וחפיצה לכך נק' אלהים אחרים שיונקים מבחי' אחוריים וכך הוא באדם הרצון והחשק הוא בחי' פנים ואם אינו מקבל באהבה ורצון כאלו הופך עורף ואחור ח"ו. ועצה היעוצה לקבל באהבה היא עצת ה' בפי חז"ל לפשפש במעשיו וימצא לו עונות הצריכין מירוק יסורים ויראה לעין גודל אהבתו אליו המקלקלת השורה כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כמ"ש אם רחץ ה' צואת בנות ציון כו' ברוח משפט כו' וכמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומבין יקר מהות אהבת ה' אל התחתונים אשר היא יקרה וטובה מכל חיי העולמים כולם כמ"ש מה יקר חסדך וכו' כי טוב חסדך מחיים כו' כי החסד שהוא בחי' אהבה הוא חיי החיים שבכל העולמות כמ"ש מכלכל חיים בחסד ואז גם ה' יתן הטוב ויאר פניו אליו בבחי' אהבה מגולה אשר היתה תחלה מלובשת ומסותרת בתוכחה מגולה ויתמתקו הגבורות בשרשן ויתבטלו הדינין נס"ו:

(ו) אהוביי אחיי ורעיי מגודל טרדתי אשר הקיפו עלי יחד וסבוני כמים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. לא אוכל משא לאמר עם הספר כל אשר בלבבי. אך בקצרה באתי כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל ובפרט אל המתנדבים בעם לעמוד על העבודה זו תפלה בקול רם להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע מבית ומחוץ ביד חזקה כמשמעו שהוא רצון יריאיו אשר למעלה מן החכמה והתבונה אשר נתן ה' בהמה לדעת לעשות את כל אשר צוה ה' בהשכל ודעת. רק רצון פשוט ורוח נדיבה בכל איש אשר ידבנו לבו לעבוד עבודה תמה לעשות נ"ר ליוצרו. ועז"נ כי עם קשה עורף הוא וסלחת. כי הסליחה היא ג"כ למעלה מן החכ'. כי שאלו לחכמה כו'

(ז) ומשה רבינו ע"ה ביקש מדה כנגד מדה וד"ל. ועוד זאת אדרוש ממעל' שלא להשליך דברי אחריכם אשר ערכתי שיח להיות כל איש ישר והולך בתומו כאשר עשה האלקי' את האדם ישר ולא לבקש חשבונות רבים מעלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם ותחבולותיו. כי זו מלאכת שמים היא ולא מלאכת ב"ו. ולהאמין באמונה שלימה במצות חז"ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכ"א מתוקן מחבירו. וכתיב כל [איש] ישראל כאיש אחד חברים. כמו שאיש א' מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים. א"כ אנחנו היות כולנו כאיש א' ממש תיכון העבודה בלב ומכלל הן כו'. וע"כ נאמר ולעבדו שכם אחד דוקא. וע"כ אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש. כי גדולה לה"ר כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המח' על הדבור הן לטוב והן למוטב. וה' הטוב המברך את עמו בשלום ישים עליכם שלום וחיים עד העולם כנפש או"נ מלו"נ:

Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 22

(1) My beloved brothers and friends, from hidden love and revealed rebuke, let us dispute:

(2) Remember the days of old, Consider the years of ages past. Was there ever such a thing, and where did you find this custom in all of the books of the Sages of Israel early and late to have the custom and decree to ask material advice about what to do in the issues of the material world, even from the great sages of Israel, the early ones like the Tanaim and Emoraim to whom no secrets were held back and the path of heaven was lit up for them, but only the prophets themselves, who were before Israel, like Samuel the visionary who Saul went to to ask God about the asses that his father had lost!

(3) For in truth, all of the issues of the human except for the words of Torah and the fear of heaven are only attainable through prophesy, and the sages do not have bread as our Rabbis said, "Everything is in the hands of heaven except the fear of heaven," and "Seven things are hidden... A person does not know how they will make a living... and when the kingdom of David will be restored..." Behold they held these things equal to each other. And what it says in Isaiah "A counselor and skilled artisan," and also what our Rabbis said, "and they benefit from them with counsel and insight," this is referring to words of Torah which are called "insight." As our Rabbis said, "a counselor, this is one who knows how to extend the years and fix the months..." For the secret of the extension is called counsel and secret in the language of the Torah as it says in Sanhedrin 87, see what Rashi says there.

(4) But I will say the truth to those who will hear me. For love distorts the line, and it is a covering for the eyes so that they will not see truth because of the great love they have of the life of the body for the sake of heaven to serve God with it in the flash of the fire and the great flame from the love of their souls for God. And therefore, they are rightly angered by the pain of the body (God forbid) and they are not able to accept it at all until they can pass them from their minds by pounding their legs from city to city to ask advice from afar and they do not pay attention to God, to return to Him with a lowly spirit and a subdued body to accept His rebuke with love for the one that God loves...

במדבר כ״ט:כ״ג-כ״ה

(כג) וּבַיּ֧וֹם הָרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ (כד) מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ (כה) וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ (ס)

Numbers 29:23-25

(23) Fourth day: Ten bulls, two rams, fourteen yearling lambs, without blemish; (24) the meal offerings and libations for the bulls, rams, and lambs, in the quantities prescribed; (25) and one goat for a sin offering—in addition to the regular burnt offering, its meal offering and libation.

פסיקתא רבתי ד׳

(א) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך (מ"א י"ח ל"א). ילמדנו רבינו ראש חודש שחל להיות בחנוכה הואיל שאין תפילות המוספין בחנוכה מי שהוא מתפלל תפילת המוספין מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה למדונו רבותינו אמר רבי סימון בשם רבי יהושע ראש חודש שחל להיות בחנוכה אף ע"פ שאין מוסף בחנוכה אלא בר"ח צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים שבת שחלה להיות בחנוכה אע"פ שאין מוסף בחנוכה אלא שבת צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספין והיכן הוא מזכיר בהודאה: את מצא כל הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל ועתיד לעשות להם בזכות השבטים אף בית המקדש עתיד להיבנות בזכות השבטים שנאמר ירושלים הבנויה (תהלים קכ"ב ג') מה כתב אחריו ששם עלו שבטים (שם ד') וכן כל מה שברא הקב"ה בזכות השבטים (בראשית) [ברא] אתה מוצא שנים עשר חודש בשנה שנים עשר מזלות ברקיע שתים עשרה שעות ליום ושתים עשרה שעות לילה אמר הקדוש ברוך הוא אפילו העליונים והתחתונים לא בראתי אלא בזכות השבטים שכך כתב את כל אלה ידי עשתה (ישעיה ס"ו ב') בזכות כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ"ט כ"ח) (לכך שנים עשר מזלות שתים עשרה שעות) לכך כיון שבא אליהו לקרב את ישראל תחת כנפי השכינה נטל שתים עשרה אבנים למספר השבטים ובנה אותן מזבח מניין ממה שהשלים בנביא ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב: [ויקח אליהו וגו'] כך פתח ר' תנחומא (בירושלמי) [בי ר' אבא] ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים (הושע י"ב י"ד) זה משה ובנביא נשמר (שם) זה אליהו אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון (גואלן) [ושניהם גואלים את] ישראל בשליחות משה גאלם ממצרים בשליחות ועתה לך ואשלחך אל פרעה וגו' (שמות ג' י') ואליהו גאלם לעתיד לבא בשליחות הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' (מלאכי ג' כ"ג) משה שגאלם ממצרים תחלה עוד לא חזרו ונשתעבדו במצרים ואליהו כשיגאל אותם מן הרביעית מאדום עוד אינם חוזרים ומשתעבדים אלא [היא] תשועת עולם ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר משה נביא אליהו נביא משה נקרא איש האלקים (דברים ל"ג א') ואליהו נקרא איש האלקים (מלכים א' י"ז י"ח) משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה שנאמר ויהי בהעלות אליהו (שם ב' ב' א') ומשה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל ויאשם בבעל וימת (הושע י"ג א') משה (נתבלבל) [נתכלכל] על ידי אשה על ידי בתו של יתרו קראן לו ויאכל לחם (שמות ב' כ') ואליהו (נתבלבל) [נתכלכל]ע"יהצרפית לקחי נא לי פת לחם (מלכים א' י"ז י"א) משה ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל משה ברח ובא לבאר ואליהו ברח ובא לבאר דכתיב ויקם וילך וגו' ויבא באר שבע (שם י"ט ג') משה ויכסהו הענן ששת ימים (שמות כ"ד ט"ז) ואליהו עלה בסערה ויהי בהעלות וגו' (מלכים ב' ב' א') במשה נאמר אם כמות אדם ימותון אלה (במדבר ט"ז כ"ט) ובאליהו חי ה' אלקי ישראל [אשר עמדתי לפניו] אם יהיה [השנים האלה] טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א' י"ז א') במשה ויעבור ה' על פניו (שמות ל"ד ו') ובאליהו והנה ה' עובר (מלכים א' י"ט י"א) במשה וישמע את הקול (במדבר ז' פ"ט) ובאליהו והנה אליו קול וגו' (מלכים שם י"ג) משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל משה ביער עובדי ע"ז שימו איש חרבו על יריכו וגו' (שמות ל"ב כ"ז) ואליהו ביער ע"ז ותפש נביאי הבעל ושחטם משה קנאי מי לה' אלי (שם שם כ"ו) ואליהו קנאי ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי (מלכים א' י"ח ל') משה נטמן במערה ושמתיך בנקרת הצור (שמות ל"ג כ"ב) ואליהו נטמן במערה ולן שם כדכתיב ויבא אל המערה וילן שם (מלכים א' י"ט ט') במשה ויבא אל הר האלקים (שמות ג' א') ובאליהו ויבא אל הר האלקים (מלכים שם ח') משה בא למדבר ואליהו בא למדבר והוא הולך למדבר (שם שם ד') משה השיח עמו על ידי מלאך וירא אליו מלאך ה' (שמות ג' ב') ואליהוע"ימלאך והנה זה מלאך (מלכים שם ה') משה שהה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ושלא שתה וכן אליהו הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום משה העמיד גלגל החמה ביום הזה אחל תת פחדך וגו' (דברים ב' ל') ואליהו העמיד גלגל החמה היום יודע כי אתה אלקים בישראל (מלכים א' י"ח ל"ו) משה התפלל על ישראל אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט' כ"ו) ואליהו נתפלל על ישראל ענני ה' ענני [וגו' ואתה הסבת וגו'] (מלכים שם ל"ז) משה כשנתפלל על ישראל תפש זכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל (שמות ל"ב י"ג) וכן אליהו ה' אלקי אברהם יצחק [וישראל] (מלכים שם ל"ו) משה קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז') ואליהו קבלו על ידו אהבתו של מקום שנאמר ה' הוא האלקים (מלכים שם ל"ט) משה עשה משכן בתוך בית סאתים זרע ואליהו עשה דכסומני (פירוש שביל) בתוך בית סאתים זרע בדבר אחד מצינו משה גדול מאליהו שלמשה אמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה' כ"ח) ולאליהו מה לך פה אליהו (מלכים א' י"ט ט') משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש משה כשהוריד את האש היו כל ישראל עומדים ורואין (אותם) [אותה] וירא כל העם וירונו (ויקרא ט' כ"ד) [ואליהו וירא כל העם ויפלו על פניהם] (מלכים א' י"ח ל"ט) משה בנה מזבח ואליהו בנה מזבח משה קרא שם ה' (מזבח) [למזבח] ויקרא שמו שם ה' ניסי (שמות י"ז ט"ו) ואליהו שם מזבחו ה' ויתן את האבנים בשם ה' (מלכים שם ל"ב) משה כשבנה את המזבח בנה אותו של שתים עשרה אבנים שנאמר ויקח אליהו שתים עשרה אבנים [וגו']: [ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו'] זש"ה (לישראל) השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס"ו א') בסוף נבואתו של ישעיה נתנבא הפסוק הזה ואימתי נתנבא אותו בימי מנשה שכיון שהכניס מנשה את הצלם להיכל התחיל מתנבא ישעיה לישראל ואמר להם מה אתם מתגאים לי בבית הזה שבניתם לי העליונים והתחתונים אינם מחזיקים כבודי והבית הזה שבניתם לי אני צריך איזה בית אשר תבנו לי (שם) הרי נבוכדנצר עולה ומחריב אותו ומגלה אתכם מיד כעס עליו מנשה ואמר להם תפשוהו רצו אחריו לתופשו ברח מפניהם פערה החרובית עצמה ובלעה אותו אמר רבי יצחק בר' חנינא בר פפא בר' יצחק והוא מביא חרשים ונוסר את החרובית והיה הדם שותת הדא הוא דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה (מלכים ב' כ"א ט"ז) איפשר לדבר הזה אלא שהרג את ישעיה [שהיה שקול כמשה] שנדבר עמו [פה אל פה] כמה שכתוב פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב ח') התחיל ישעיה מוכיחן השמים כסאי והארץ הדום רגלי והבית הזה שיבנה לא תהיו סבורים (שבשביל כן) [שבשבילכם] נבנה אלא בשביל אחרים ובשביל מי נבנה ר' יהודה הלוי בר' שלום אומר בשביל התורה והיא היא שאומר איזה בית תבנו לי ובשביל מה נבנה בשביל את כל אלה ידי עשתה (ישעיה שם) בשביל התורה אלה החוקים והמשפטים והתורות (ויקרא כ"ו מ"ו) ורבי יהושע הכהן ברבי נחמיה אמר בשביל השבטים כל אלה שבטי ישראל (בראשית מ"ט כ"ח) כיון שראה אליהו כח זכותם של שבטים שאפילו בית המקדש לא זכו ישראל שיבנה להם אלא בזכות השבטים כיון שבא להר הכרמל לקרב ישראל תחת כנפי השכינה (היא) [לקח הוא] שתים עשרה אבנים למספר השבטים (ובונ') [ובנה] אותם מזבח [שנאמר] ויקח אליהו שתים עשרה אבנים:

Pesikta Rabbati 4

...

A Rainbow Thread 10: A Talmudic Rabbi Encounters Two Students Engaged in Intercourse