Background
(כב) וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃
(22) And the children struggled together within her; and she said: ‘If it be so, wherefore do I live?’ And she went to inquire of the LORD.
(יב) וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְהוָה כִּי בָּרֹפְאִים. (יג) וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיָּמָת בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת לְמָלְכוֹ.
(12) And in the thirty and ninth year of his reign Asa was diseased in his feet; his disease was exceeding great; yet in his disease he sought not to the LORD, but to the physicians. (13) And Asa slept with his fathers, and died in the one and fortieth year of his reign.
(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ.
(26) and He said: ‘If thou wilt diligently hearken to the voice of the LORD thy God, and wilt do that which is right in His eyes, and wilt give ear to His commandments, and keep all His statutes, I will put none of the diseases upon thee, which I have put upon the Egyptians; for I am the LORD that healeth thee.’
(5) רמב"ן (ויקרא)
ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים," ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם ... אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים
(6) מצודת דוד (דברי הימים)
לא דרש - להתפלל אל ה': כי ברופאים - בטחונו ברופאים לבדם:
ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה ... רופא ...
And it was taught: Any city that does not have in it these ten things, a Sage may not live within it....a doctor...
(ט) ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו...גנז ספר רפואות, והודו לו...
(9) The following six things were done by King Hezekiah; three of which were approved of, and three were disapproved... He hid away the Book of Healing, and they agreed...
טוב שברופאים לגיהנם
The best of doctors go to hell.
Source
(19) if he rise again, and walk abroad upon his staff, then shall he that smote him be quit; only he shall pay for the loss of his time, and shall cause him to be thoroughly healed.
Gemara Baba Kama 85a
דתניא, דבי ר' ישמעאל אומר ורפא ירפא - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות.
It was taught in a Braisa, the School of R. Yishmael comments: and (he shall pay for) his medical expenses- from here we learn that permission is granted to a physician to heal.
אמר רב אחא הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו אמר אביי לא לימא אינש הכי דתני דבי רבי ישמעאל (שמות כא, יט) ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות
On going in to be bloodlet one should say: 'May it be Your will, O Lord, my God, that this operation may be a cure for me, and may You heal me, for You are a faithful healing God, and Your healing is certain, since it is not the way of man to heal, but this is a habit with them.' Abaye said: A man should not speak thus, since it was taught in the school of R. Ishmael: [It is written], He shall cause him to be thoroughly healed. From this we learn that permission has been given to the physician to heal.
What exactly would have been prohibited so that permission is needed?
Approach #1- Philosophical
- Rashi (ibid.)
נתנה רשות לרופאים לרפאות - ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי.
And we don’t say “The Almighty smote him and he is going to treat himself”?
- Tosafot (ibid.)
שניתנה רשות לרופא לרפאות - וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי"ל דה"א ה"מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי.
If one should ask, it can be derived from “rapo” alone (and why does the Torah state “v’rapo yirape”)? One can answer that from “rapo” alone we would have only derived the permissibility of the physician to heal man-inflicted wounds, but we would have thought that “G-d-inflicted” illnesses would appear as if contradicting the decree of the King. The additional “yirape” teaches that this too is permitted.
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו): כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב): גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצוות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו (ברכות סד א): כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג): תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א): שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כוונתם באמרם (שם): ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח): יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא): כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
The rule is that when the Jewish People are in a state of spiritual perfection, neither their physical bodies nor their country, nor any of their other affairs are governed by nature at all. This applies to the nation as a whole and to each individual Jew. For God `will bless their bread and their water, and remove illness from their midst' (Exodus 23:25). They will have no need of doctors, nor will they have to follow medical procedures even as precautionary measures, `For I, God, am your healer' (Exodus 15:26). In the era of prophecy, the tzaddikim acted accordingly. Even if they happened to sin and became sick, they consulted not doctors but prophets, as did King Hezekiah when he was sick (Kings II, 20, 2-3). It is said of King Asa that `even in his sickness he did not seek out God, but he turned to the doctors' (Chronicles II, 16:13). If it was common for them to go to doctors, why should the verse mention doctors at all? Asa's only guilt would have lain in the fact that he did not seek out God. But this phrasing is similar to saying, `He did not eat matzah on Pesach but chametz.' Someone who seeks out God through the priest will not consult doctors.
"What place do doctors have in the house of those who carry out the will of God, after He promised that `He will bless their bread and their water, and remove illness from their midst'? The only function of the medical profession should be to give nutritional advice - what to eat and drink and what to avoid. Thus the Rabbis said, `For the entire twenty-two years of Rabbah's leadership, Rav Yosef did not even call a bloodletter to his house' (Berakhot 64a). They went by the principle that `a door that does not open to charity will open to the doctor' (Bemidbar Rabbah 9:3). It is true that the Rabbis said, `because it is not the way of human beings to bring about a cure, but this is the practice' (Berakhot 60a,). But this merely means that, had they not been in the habit of resorting to medicine, a person who became sick because of his sin could have been healed through the will of God alone. However, since they resorted to medicines, God abandoned them to the vicissitudes of nature.
"As for the rabbinic comment on the verse, `He shall cause him to be thoroughly healed' (Exodus 21:19) - `from here we learn that the physician has been given sanction to heal' (Berakhot 60a) - they did not say that license has been given to the sick to resort to medicine! What they meant is that if a doctor is approached by a patient who was in the habit of resorting to medicine and was not part of the community of God whose share is life, the doctor should not refrain from treating him, not from fear that the patient might die under his hand - seeing as the doctor is expert in his craft - nor on the grounds that God alone is the healer of all flesh - because this patient is already in the habit of resorting to medicine. It is true that if two people quarrel and one hits the other with a stone or his fist, the Torah lays down that the attacker must pay the medical expenses of the injured party (Exodus 21:18). But this is because Torah law does not rely on miracles, for God knew that `the needy will not cease from the midst of the earth' (Deuteronomy 15:11). But when a person's ways find favor in God's eyes, he has no business with doctors."
Approach #2- Practical
- Tur, Yoreh Deah 336
תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות.
בית יוסף יורה דעה סימן שלו
ומ"ש שלא יאמר מה לי לצער הזה וכו' אי נמי שלא יאמר הקב"ה מוחץ ואני ארפא וכו'. הם דברי הרמב"ן בספר תורת האדם (עמ' מא) וז"ל ומסתברא דהא דאמרינן ניתנה רשות לרופא לרפאות לומר שאינו אסור משום חשש השגגה אי נמי שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא ירפא שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו (ברכות ס.) כענין דכתיב (דה"ב טז יב) וגם בחליו לא דרש את ה' כי (אם) ברופאים אבל האי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פיקוח נפש הוא כדתנן (יומא פב.) מאכילין אותו על פי בקיאין ותניא בפירקין (שם פג:) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכו' וכל אלו על פי בקי מאכילין אותו שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו והואיל ומחללין שבת ברפואות שמע מינה פיקוח נפש הן ופיקוח נפש מצוה רבה היא הזריז בה משובח (יומא פד:) והנשאל מגונה והשואל שופך דמים (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה) וכל שכן המתייאש ואינו עושה ושמע מינה כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים:
Double effect of morphine. שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן פז
השאלה היא, ע"ד חולה מסוכן הסובל מיסורים קשים ומקובל לתת לו זריקות ארגעה וטשטוש כמו מורפיום, אך זריקות אלו כמובן אינן מרפאות את מחלתו ומאידך עלולות לקרב מיתתו - האם מותר השימוש בהם בצורה חפשית במקרים שהרופאים התיאשו מלרפא החולה הסובל ורוצים למנוע המשך יסוריו ע"י מתן כמות גדולה של תכשירים אלו, ע"כ.
והנה לפענ"ד נראה דכל היכא שתכשירי הרפואה הניתנים הן בצורת כדורים והן בצורת זריקות, נתנים המה ע"י הרופא במטרה כדי להקל מעליו יסוריו הקשים מותר לו לתת לחולה, הגם שמאידך המה מזיקים לו ועלולים גם לקרב יותר את מיתתו, כי נראה שזהו ג"כ בכלל נתינת הרשות שנתנה התורה לרופא לרפאות, דהרמב"ן בס' תורת האדם שער הסכנה מבאר דדבר נתינת הרשות שהצריכה התורה לתת הוא מפני שאין לך ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה. וא"כ ה"נ בנתינת זריקת מורפיום וכדומה הגם שזה בא אך ורק כדי להשקיט את היסורים מ"מ נראה דג"כ בכלל כדי לרפאות הוא, דאין לך דבר שקשה לאדם וסבלו רב יותר מיסורים הבאים עליו ל"ע, ולכן כשנותנים לו דבר כדי להשקיט את יסוריו זהו בעצמו נקרא נתינת רפואה לרפאות ולהשקיט את יסוריו, ומותר לכן לתת לו זאת הגם שמאידך זה עלול לקרב מיתתו.
תוספות הרא"ש מסכת ברכות דף ס עמוד א
מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש פשיטא למה לא ירפאו הרופאים הא כתיב והשבותו לו ודרשינן זו היא השבת גופו וכתיב לא תעמוד על דם רעך, ותירץ שניתן רשות לרפאת בשכר דסד"א שחייב לעשות בחנם מטעמא דפרישית,
Nafka Minah #1- internal vs external
- Ibn Ezra shemos 21:19
שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו.
Permission was granted to the physician to heal injuries and wounds that are visible externally. However, any ailment that is internal, the healing is in the hands of the Almighty.
- Tosafot, Bava Kamma (85a)
שניתנה רשות לרופא לרפאות - וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי"ל דה"א ה"מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי.
If one were to ask, it can be derived from “rapo” alone? One can answer that from “rapo” alone we would have only derived the permissibility of the physician to heal man-inflicted wounds, but we would have thought that were on to heel “G-d inflicted” illnesses it would appear as if contradicting the decree of the King. The additional “yirapei” teaches that this too is permitted.
- Igrot Moshe Orach Chaim 3:90
ובדבר אחד שאסור לו לצום ואם יעשו לו זריקת איזה רפואה ע"י תחיבת מחט בגופו יוכל לצום, פשוט לע"ד שאינו מחוייב לעשות זה... ומסתפקנא דאולי יש גם איזה איסור בזה... אפשר שלא התירה תורה לסתור גזירת המלך אלא לרפאות את החולה ממחלתו ואין למילף שיהיה חדוש זה גם כדי שיוכל לקיים מצות הצום מאחר דהוא כסותר גזירת המלך שהמלך אינו רוצה שיצום.
And regarding a person who must not fast and if they would inject a specific treatment through a needle in his body (this appears to be referring to the insertion of an IV tube NJ) he will be able to fast; it is obvious to me, in my humble opinion, that he is not required to do this...and perhaps there is even a prohibition against this...It is possible that the Torah does not allow one to violate the decree of the King unless he is healing a sick individual from his illness and one should not extend this novel idea to enable one to fulfill the Mitzvah of fasting, since it is violating the decree of the King; for the King does not want this individual to fast.
Nafka Minah #2- congenital vs aquired
- Shut Sharei Tzedek, Yoreh Deah Siman 143
ולענ"ד כל מה שנתנה תורה רשות לרפאות אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל היינו כל חולי וכל מכה אשר נתהוה אח"כ שלא נולד כך רק בטבעו בזה ילך אצל רופא לרפאותו, אבל בכל דבר שנברא כך בטבעו מלידה ואין בו שום חולי וכאב כלל ורוצה לילך לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואות כגון אשה זו שלא נחלתה כלל ונאמר להרופא שירפאנה שתלד אף אם אין זה מחמת חולי וכאב מה שאינה מתעברת לא ידעתי מנין הרגלים להתיר כזאת מדין תורה עכ"ל.
Nafka Minah #3- Plastic Surgery
- Tzitz Eliezer 11:41
אולם אם כנידון של השערי צדק פשוט להתיר כפי מנהגן של ישראל בזה, אבל יש לדעתי השלכות לחידושו זה בנוגע לניתוחים פלסטיים שמבצעים כעת הרופאים אצל הרבה בני אדם לשם יפוי אבריהם וכדו' באין שום מחלה או כאב, ויש מקום גדול לטענה זאת שלא על כגון דא הוא שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות [אם אפילו נקרא זה בשם לרפאות], ואין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בעצמם לשם מטרה זאת, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת, ויש לדעת ולהאמין כי אין צייר כאלקינו והוא ית"ש צר והטביע לכאו"א מיצוריו בצלמו ובדמותו ההולמת לו ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
However, even if the application of the Sharei Tzedek is obviously permissible based on the practice of Israel regarding this matter, there are many other far-reaching applications which can be gleaned from his novel idea, regarding plastic surgery which the doctors perform for many people for beautification, lacking any sickness or pain. There is much room for argument that this is not why the Torah permitted the doctor to heal (if you could even call this healing) and a person does not have the authority to allow the doctors to harm them for this reason. Similarly, the doctor can’t perform this procedure. One should recognize and believe that there is no creator/moulder like our G-d and He, His name shall be Blessed, created each and every one of His creations in His image and in an appropriate figure, which we shall not add to nor take away.
- Minchat Shlomo, Tinyana 86:3
דכה"ג דלא קעביד משום יפוי אלא משום צער וכגון שחוטמו משונה מאד משל כל אדם והוא מתבייש בו אפשר להקל... ומטעם זה גם נוהגים להקל לצבוע או ללקט לבנות מתוך שחורות למי שהוא צעיר ובכה"ג שלפי הגיל שלו הוא כעין מום וכוונתו רק להסיר ממנו את המום ולהיות ככל אדם ואין זה דומה לתיקוני נשים, וה"נ גם כאן אפשר דיש להקל, אבל בכה"ג שכוונתו ממש ליפוי נראה דאסור.
- Tosafot, Masechet Shabbat 50b
בשביל צערו - ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי דאין לך צער גדול מזה.
And if he has no other pain except that he is embarrassed to go among people, it is permitted; for there is no greater pain than this.
Summary
31. שולחן ערוך יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן שלו סעיף א
א <א> נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. א] ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ב] ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ג] ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ד] ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ב ה] ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ג ו] ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו.
Extra
19. שו"ת יחווה דעת חלק א סימן סא
שאלה: חולה שרופאים מומחים אומרים שאם יתענה ביום הכפורים קיים חשש שיכבד חוליו ויבוא לידי סכנה, והחולה רוצה להתחסד ולהחמיר על עצמו, ולהתענות ביום הכפורים, ואומר שהוא בוטח בה' שיציל אותו מסכנה, האם מותר מצד ההלכה להרשות לו להתענות, או לא?
תשובה: במסכת יומא (פ"ה ע"ב) למדנו שפיקוח נפש דוחה כל המצות שבתורה, מהפסוק: ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם, ולא שימות בהם. וכן כתב הרמב"ם (בפרק ב' מהל' שבת הלכה ג'), וסיים: הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, וכמו שנאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואלו האפיקורסים שאומרים שאסור לחלל שבת או יום הכפורים אפילו לצורך פיקוח נפש, עליהם הכתוב אומר (יחזקאל כ', כ"ה): וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם ע"כ. והרמב"ן במלחמות ה' (סנהדרין ע"ד ע"ב) כתב: שאין שום מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו, שלא יחללו עליו שבת או יום הכפורים, ואדרבה, המונע עצמו במקום סכנה הרי זה מתחייב בנפשו, שנאמר: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, ומבואר בירושלמי (יומא פרק ח' הלכה ה'), שהשואל לחכם אם מותר לחלל שבת ויום הכפורים במקום פיקוח נפש, הרי זה שופך דמים, (שעד שהוא הולך ושואל וחוזר אצלו, הרי החולה מוציא את נפשו, ודמו מידו יבקש). והזריז הרי זה משובח. וכ"כ עוד הרמב"ן בספרו תורת האדם (דף י"א ע"ב). וכן הובא להלכה בהר"ן (יומא פ"ג ע"ב). וכן כתב המאירי בחיבור התשובה (עמוד תע"א), שכל המתחסד בזה ומוסר עצמו מפני כך לסכנה הרי הוא מכלל שופכי דמים ע"ש. וכ"כ רבינו יונה גירונדי בספר איסור והיתר (כלל ס' דין ח'). אמנם בשו"ת אבני נזר (חלק חושן משפט סי' קצ"ג), בתשובה לאבי המחבר הגאון ר' זאב נחום אב"ד ביאלה, מסתמך בין השאר על מ"ש רבי אברהם בן עזרא בפירושו על התורה (פר' משפטים), שלא ניתן רשות לרופא לרפאות אלא מכות ופצעים חיצוניים, אבל חולי פנימי הוא ביד ה' לרפאותו, ולא בידי הרופאים. ושכן דעת הרמב"ן (פר' בחקותי) שכתב: כי ברצות ה' דרכי איש, אין לו עסק ברופאים, ושכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, שלא היו דורשים ברופאים אלא בנביאים, וזה היה עוונו של אסא שנאמר בו: גם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים. ועל פי זה העלה באבני נזר שם, שרשאי החולה שלא לציית לרופאים כשמצוים עליו לאכול מאכל איסור לרפואתו, ואפילו אם אין החולה מוחזק לצדיק, רשאי להחמיר על עצמו בזה, כי לענין זה נקרא צדיק, שברצונו להחמיר על עצמו שלא יאכל דבר האסור, ובוטח בה' שירפאהו, אע"פ שיש בו סכנה עכת"ד.
גם הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' שנ"א) כתב, שבמקום חשש ספק סכנה מותר לאדם להחמיר על עצמו ולהתענות ביום הכפורים, כיון שתענית יום הכפורים הוא מדאורייתא, ואם הוא אדם חשוב, ראוי שיחמיר על עצמו, אבל בתשעה באב שהוא מדרבנן אסור להחמיר על עצמו ע"ש. אולם במחילת כבוד תורתם דבריהם תמוהים, שהרי מבואר בדברי הראשונים הנ"ל שבמקום סכנה אסור לחולה להחמיר על עצמו ולהתענות ביום הכפורים, וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תמ"ד), שחלילה לחולה להחמיר על עצמו להתענות ביום הכפורים, אם הרופאים חוששים שיבוא לידי ספק סכנה על ידי כך, ושהמחמיר על עצמו הרי הוא מתחייב בנפשו, כמו שכתוב: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ע"ש. ומה שהסתמך באבני נזר על דברי הרמב"ן בפר' בחקותי, באמת שגם הרמב"ן מודה שבזמן הזה שנסתם כל חזון, והסתיימה ונפסקה הנבואה מישראל, מחוייבים להתנהג על פי עצת הרופאים...