(ד) חזקו ואמצו אל תיראו כו' כי ד' אלקיך הוא ההולך לפניך כו'. הנ"ל בזה הנה אנשי כנה"ג יסדו בתפלת שבת האל הפותח בכל יום כו' מוציא חמה ממקומה כו' ומאיר לעולם כלו כו'. והנה כבר הקשו איך יתכן לומר מוציא חמה ממקומה הלא החמה זורחת וסובבת מתחלת בריאתה סובב הולך כל כדור הארץ מלמעלה למטה ואל מקומו שואף זורח הוא שם ואיך יצדק בה הוצאה ממקומה. אמנם אנשי כנה"ג כוונו בזה כי בהיות ידוע אשר כל הטולמות לא נבראו רק בשביל הצדיקים גם כל צבא השמים העליונים הנה בריאתם לצרכיהם להאיר על הארץ ואנחנו בנ"י נבראו למען להודות ולהלל שמו הגדול תמיד. והנה החמה אומר שירה בכל יום כמוזכר בגמ' ג' קולות הולכים מסוף העולם כו' אלמלא קול רומי. אבל הש"י ברב רחמיו הנה רוצה בתפלת עבדיו ובוחר בשירות ותשבחות של עמו בנ"י יותר מכל צבא השמים וכביכול מתרומם ע"י בנ"י לכן יסדו ז"ל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ר"ל בהגיע זמן התפלה של בנ"י פותח בעצמו כביכול השערים להכניס התפלו' כי המסכים רבים הם מבדילים ואינם נותני' לעלות התפלות כנודע. אמנם כביכול זה הנ"ר מהשירות ותשבחות של בנ"י שמהללים ומפארים לשמו הגדול כמ"ש בגמ' אמרו לפני פסוקי מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כי עי"ז מתגדל מלכותו ית"ש ומתפאר בהם לכך בשעת התפלה כביכול מוציא חמה ממקומה לומר שאינו חפץ בשירות ותשבחות שלה רק לשמוע קול תפלת עמו ישראל. ואמרו עוד ומאיר לעולם כולו וליושביו. וזה הוא מדת הרחמים כי רק מחמת הרחמנות לפניו ית"ש אשר חפץ בברואיו כמ"ש טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו שיש לה זכי' זאת יודוך ד' כל מעשיך שנתן להם רשות להודות לפניו ית"ש. והנה כאשר כביכול ית"ש מתרומם ע"י צדיקים נקרא הולך עם. בנ"י כמ"ש כגבוה שמים מעל הארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ר"ל ע"י דרכיכם. וכ"נ אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו מתרומם ע"י הצדיק ולכן נאמרכי ד' אלקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך למען כבודו ית"ש:
(א) תרל"ד
(ב) א"נ היום כו' פי' בכל יום כמ"ש יהי' בעיניך כחדשים כמ"ש היום אם בקולו תשמעון. וע"י ההתחדשות יכול כל איש ישראל ליישר עצמו להיות עומד לפני הש"י. וחז"ל פי' עמידה זו תפלה שהיא נגד ח"י חוליות שיוכל האדם להעמיד עצמו לפניו ית'. ולכן מקדימין ק"ש קודם התפלה שהוא הקבלה מצוך היום כו' להיות מקבל האדם עליו מ"ש ומצותיו כאלו עימד על הר סיני. וע"י ההתחדשות בק"ש יכול להיות עומד אח"כ בתפלה. ועיקר העצה לזה הוא בחי' כולכם שהוא כלל הצריך לפרט. ומ"מ הפרט צריך לכלל וכשמכניס עצמו בכלל ישראל נאמר א"נ כולכם כו':
(א) תרנ"ו
(ב) אתם נצבים היום כו'. במד' תנחומא אני ה' לא שניתי כו' בנ"י לא כליתם. כי הנה חלק ה' עמו ולכן כנס"י אין להם השתנות ויש להם בחי' השתנות בין בזמן הברכה והקללה מ"מ פנימיות הנקודה של כנס"י לא ישתנה לעולם. וע"ז נכרת ברית. אכן עבודת כל פרט להכניס עצמו בכלל ישראל להיות לו חלק בנקודה פנימיות של כללות בנ"י. ומצד זו הנקודה נק' בנ"י עומדים כמלאכי השרת שנק' עומדים מטעם שאין בהם השתנות. ולכן מביא המד' בכאן זמני תפלות. כי בזמן השלש תפלות נפתח זאת הנקודה שבתפילת עמידה באין לזה ההתקשרות. אכן ע"י התשובה יכולין לעולם לחזור ולהתדבק בזו הבחי' שזה שורש ענין התשובה. כמ"ש אחר הברית הזה והי' כי יבאו ע' הברכה והקללה והשבות א' לבבך כו':
(ג) וזהו ענין תקיעות שופר בר"ה שהדיבור יש בו השתנות אבל הקול הבא דרך הקנה לא ישתנה. וזה הרמז שנק' קנה ע"ש קנה חכמה זקן שקנה חכמה פי' שהחכמה היא בקביעות אצלו. כמו כן זה הקול קול יעקב שיש בכללות בנ"י. וזכו לזה בקבלת התורה אנכי ה"א וניתן להם חלק אלקות שאינו מקבל שינוי. ולכן נק' שופר שהוא תפארת ישראל שעומד בתפארתו לעולם בלי השתנות. ובאמת קודם החטא הי' ניתקן גם העשי' להיות בלי השתנות כמלאכים עושי דברו. ואח"כ קלקלנו נעשה וצריכין לתקן הכל בכח השמיעה. ונק' יובל ע"ש החירות שזו הנקודה פנימיות אינו מקבל שינוי וזה עיקר החירות והיא כח התורה דכ' תורת ה' תמימה פי' שאינו מקבל פגם כדאיתא אין עבירה מכבה תורה. ולכן משיבת נפש שכל התשובה בכח התורה כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו כו':