Save "Ki Savo - Chai Elul - כי תבוא - ח״י אלול
"
Ki Savo - Chai Elul - כי תבוא - ח״י אלול
וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃
When you enter the land that the LORD your God is giving you as a heritage, and you possess it and settle in it,
וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית ׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
you shall take some of every first fruit of the soil, which you harvest from the land that the LORD your God is giving you, put it in a basket and go to the place where the LORD your God will choose to establish His name.
וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃
You shall go to the priest in charge at that time and say to him, “I acknowledge this day before the LORD your God that I have entered the land that the LORD swore to our fathers to assign us.”
וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
The priest shall take the basket from your hand and set it down in front of the altar of the LORD your God.
וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃

And you shall call out and say before the LORD your God: “My father was a fugitive Aramean. He went down to Egypt with meager numbers and sojourned there; but there he became a great and very populous nation.

וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃
The Egyptians dealt harshly with us and oppressed us; they imposed heavy labor upon us.
וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃
We cried to the LORD, the God of our fathers, and the LORD heard our plea and saw our plight, our misery, and our oppression.
וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃
The LORD freed us from Egypt by a mighty hand, by an outstretched arm and awesome power, and by signs and portents.
וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
He brought us to this place and gave us this land, a land flowing with milk and honey.
וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
Wherefore I now bring the first fruits of the soil which You, O LORD, have given me.” You shall leave it before the LORD your God and bow low before the LORD your God.
וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (ס)
And you shall enjoy, together with the Levite and the stranger in your midst, all the bounty that the LORD your God has bestowed upon you and your household.

(ג) הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם:

(3) Those who lived near [Jerusalem] would bring fresh figs and grapes, while those who lived far away would bring dried figs and raisins. An ox would go in front of them, his horns bedecked with gold and with an olive-crown on its head. The flute would play before them until they would draw close to Jerusalem. When they drew close to Jerusalem they would send messengers in advance, and they would adorn their bikkurim. The governors and chiefs and treasurers [of the Temple] would go out to greet them, and according to the rank of the entrants they would go forth. All the skilled artisans of Jerusalem would stand up before them and greet them saying, “Our brothers, men of such and such a place, we welcome you in peace.”

א ולקחת מראשית וגו'. למה תהיה כזאת מלפניו להטריח בעלי הנחלות מארץ רחוקה עם דבר מועט. ומה כל החרדה אשר זכרו חז"ל (בכורים פ"ג מ"ג) שהיו חרדים לקראתם בכל עיר ועיר אשר היו מגיעים שם גם בירושלם עצמה כמו שיבא: ב בטעם ההגדה הראשונה שצוה שיאמר הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו'. ומה בא להודיעו ולא ידע ודברי הרמב"ן ז"ל ידועים: ג באומרו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וגומר. ואחר נאמר וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגומר. ולמה לא יאמר כל דבריו בתחלה. ועוד מה טעם וענית: ד אומרו אחר כן והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית וגו'. אחר שכבר נאמר בתחלה ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך: ה בדבור עצמו כי מה טעם אומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה כי באמת לפי פשט הכתוב לא בקש לבן לאבד את יעקב אבינו ולא לעשות עמו רעה אדרבא נתן לו את בנותיו ובביתו עשה עושר ונכסים וכבוד גם בצאתו ממנו לא עשה עמו מאומה רע ואף על פי שרדף אחריו לפי שנהג את בנותיו כשבויות חרב וגם כי נגנב אלהיו לסוף לא עבר את פי ה' ונתוכחו יחד ונפטרו בברית שלום וגם כי נניח שחשב לעשות עמו שום רע מה ענינו לוירד מצרימה ג"כ יכול לומר שאבימלך מלך פלשתים אבד את יצחק וירד מצרימה וכיוצא מאלו הענינים הרחוקים: ו מה שצוה לומר בוידוי מעשר כל פרטי המעשים אשר עשה ואשר לא עשה כי כאשר יעשה האדם המצוה כהוגן מה צורך שיאמר בפיו מה שעשה ממנה ומה שמנע מעשות ההפכה וזהו מה שקדם בסדר הפרשה אל הכתובים הנזכרים. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור:

Some problems in the text of our Parshah.

1) Why does the Torah demand that even farmers who live a great distance from Jerusalem bring the bikkurim, first ripe fruit, all the way? Why all the attendant fanfare described in the Mishnah in tractate Bikkurim?

2) Why does the Torah speak about "you will reply" in the prayer to be recited when the bikkurim are offered?

3) Why do generations who had not actually "entered" the holy land but had been born there, describe themselves as "I have come to the land You have promised etc.?" (26,13)

4) Why is Laban's evil plan against an eventual Jewish future recited when nothing in the biblical narrative about Laban's conduct really supports that theory?

5) Why is this the only instance that one has to make a public declaration that one has fulfilled the commandment?

והיה כי תבא אל הארץ ולקחת מראשית וגו':

"And it shall be, when thou art come in unto the land... thou shalt take of the first"

לפי שעקר קבלת האלהות אשר דברנו ממנו אשר בו ישתרר האדם על הנמצאות ועל יתר האומות הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כלם ושכחו ועוצם ידו לא עשו את החיל בשום פנים כי זה בכלל מה שאמרנו באומרו ללכת בכל דרכיו והמחשבה בחלוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו אשר ימשכו לו כל הרעות המתרגשות על דרך העונש כנזכר (א) לזה הזהיר ואמר אחר שתבא אל הארץ ואחר שתירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה לפי שכבר ישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד כי לה' הארץ ומלואה ומידו נתנה לך למתנה והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה ולזה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך ירצה מאותה שאתה סבור שהיא ארצך ואינו כן כי ה' אלהיך נתנה לך ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו'. כי באמת הבאת הבכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של אלהות ואינו לפי השיווי אבל לפי ההוראה על העבודה וההכנעה ולזה בחר בראשית דגן תירוש ויצהר ראשית עריסה ראשית פטר רחם באדם ובבהמה ראשית בכורי האדמה.

Since the one thing that distinguishes our people is our acknowledging G'd as the cause of all goodness, we are bidden to state again that our very presence in the holy land is due directly to G'ds doing. The more time that has elapsed since Israel has entered the holy land, the greater the danger that this fact may be forgotten. It therefore becomes progressively more important to remind ourselves of this. There is no better way than at the time when bikkurim; the first ripe produce of each category is being dedicated to G'd in Jerusalem. The more we take ownership of the land of Israel for granted, the greater the need for the ceremony attached to the bikkurim pilgrimage.

*ואומר אני וכו' הנה ידוע כי כמו שאנו מתחילים למנות היום מתחלת הלילה כן מתחילים קצת העמים למנותו מתחלת היום עת צאת השמש על הארץ, והתוכניים יחשבו תחלת היום מחצות היום, ועמי אייראפא מונים תחלתו מחצות הלילה כאשר יורו ע"ז כלי השעות באיטאליען ובקצת משאר המקומות, אשר מספר השעות החקוק עליהם יחל בשעה א' אחר חצות הלילה ויכלה בשעת כ"ד שהוא חצות הלילה שאחריו, וע"כ יאמר הרב ז"ל מחויב האיש הישראלי לקדש כל תחלת היום השונה לפי דעת המונים השונים האלה, ביחדו אותו לעבודת הי"ת, ועפ"ז הוקבעו גם ד' זמני התפלות, תפלת השחר כזרוח השמש עלי ארץ, ותפלת מנחה גדולה אחר חצות היום, ותפלת הערבית כאשר תבוא השמש ותחלת חצות-הליל' לחסידים ואנשי מעשה הסומכים בזה עלמאה"כ "חצות לילה אקום להודות לך" וכו'. ואומר אני כי מזה המין נבחרו לבא להתפלל לפניו ית' השעות המיוחדות לתפלה. כי כלם מנחת ראשית תפלת השחר ראשית היומם וערבית ראשית הליל' וגם תפלת המנחה הגדולה זמנה מיד אחר חצות שהוא ראשית היומם למונין מחצות היום כמי חכמי הלוחות הכוכביות וגם מה שאמר חצות לילה אקום להודות לך (תהילים קי״ט:ס״ב) לפי שיש מונין מחצות הלילה לחצות לילה כמו שמונין האומות מספר ימיהם והתחלת מספר שעותיהם בכלי השעות תוכיח על שני אלו הענינים וכו'. ולטעם זה הוא דבר נאות מה שנוהגין בכל ישראל לקום באשמורת הבקר להרבות סליחות ותחנוניה בחדש אלול כי מלבד שהוא מזומן לכך להיותו קודם לימי התשובה והכפרה כמו שכתבנו בשער צ"ז. הנה הוא ראשית הזמן אשר יראה בו כבר אורך הלילות והעם מוסיפים מהם על הימים במלאכתם כמו שאמרו חז"ל (תענית ל"א.) מט"ו באב ואילך דלא מוסיף יסיף ומה טוב ומה נעים שיעבד האל יתע' מראשיתו לקדם פניו בשירות והילולים כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כלם. ושמת בטנא שיהא הדורון מהודר על דרך ויכינו את המנחה (בראשית מ"ג) ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם ושיהא דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים באשכולות ענבים מבחוץ. ועוד תניא (תוספתא בכורים) כשהיו מביאין בכורים היו מביאים בידם תורים ובני יונה תלויין מצדי הסלין מבחוץ כדי לעטר את הבכורים. ועוד תניא (שם) אלו שמן הסלים ולפנים פירוש כלפי גופו היו נותנין לכהנים ואלו שמן הסל ולחוץ היו קרבים עולה וכל זה אופני כבוד והדור מצוה לשם האדון אשר הובאת אליו. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אתה בעצמך מצוה מן המובחר כמי שמביא דורון לפני מלך גדול שאינו עושה שליח ק"ו לפני מלכו ואלהיו ב"ה. ובירושלמי (ביכורים) המפרש ביכורים להעלותם בירושלם לא ישלחם ביד השליח שכל הבכורי' שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וכשהשליח מביא אין כאן קריאה לא בבעלים ולא בשלוחי' ועוד התם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו ולקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע להר הבית אז נוטל הסל על כתפו ואפי' היה מלך גדול בישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועוד הסל על כתפו שנאמר הגדתי היום לה' אלהיך ומוריד הסל מעל כתפו וכו'. וכמה מורה כל זה על מה שאמרנו את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי כל זה הוא מבואר שהוא ענין קבלת אלהות לא זולת (א) כי לזה תקנו הפרסום בזה הענין ושתוף העם בו עם הבעלים על דרך כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (דברי' ל"ב) כדתניא התם עוד (בתוספתא דבכורים) כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות שבמעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובות של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה וכו'. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלם ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותם ואם היה לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יוצאים לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים אם באו אנשים רבים יוצאים לקראתם רבים ואם מעט מעט וכשנכנסו כלן לירושלם התחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם ואומרין אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום והם מהלכי' בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו ואומר הללויה הללו אל בקדשו וגו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. והולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם אומרים הלוים ארוממך ה' כי דליתני וגו'. ועתה ראה איך סודרו כל הענינים האלו באופן שיוסב הכל בין עניני העוסקים במצוה בפרט בין הנטפלים עמהם לקרא כלם בשם ה' להודות לו האלהות ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה כמו שיובן ממעשיהם ומדברי שיריהם אשר יאות להיות בפומבי וברוב עם כי הוא יסוד הכל כמו שאמרנו. והנה אחר שזכרנו עניני ההבאה וקבלת האלהות בכלל נבא אל הענין או הענינים הפרטים אשר במצוה הזאת אשר על זה נאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום וגו'. (ב) וענין ההגדה הזאת הראשונ' הוא להודות ולהלל כי הארץ ההיא אשר הבכורים האלו באו ממנה לא בחרבם ירשוה ולא בקשתם לקחוה כי הוא יתעל' אשר עשה להם חיל לתת אותה להם ולהביאם שמה לשמרו ברית האבות ושבועתם והוא שמגיד עכשיו לבד על קרבן בכוריו להכרה וסימן כי לה' מצקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳) וענין ההגדה הוא הודאתו בדבר כי הוא מגיד דבריו ושיעור הודאתו שם לפני ה' (ג) והנה נתן הכתוב ריוח והפסק בין אלו ההגדות כדי שיובן הענין יפה ויתנו לב המגידים בדברי ההגדה וכוונתם בזה כי אחר שבאת ההגדה ודברי ההודאה בענין הארץ בכלל אמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ירמוז לו בהנחתו זאת כי עדין יש לו להודות ענין אחר חלקי יצטרך אליו על כל פנים וזה כי אותו השפע המיוחד אשר הביא ממנו אלו הבכורים והוא הפרי היוצא שנה שנה מכרמו זיתו גפנו ותאנתו וכל תבואתו בהשגחת אישיית פרטית על כל אחד ואחד מישראל הוא בא חלף הודאתם באלהותו ואשר האמירוהו להיות להם לאלהים כמו שאמרנו (ג) ולרמוז אל הודאה זו הניח הטנא עם אלו הבכורים לפני המזבח כלומר מושפע הכל מאת יי' אשר המזבח הזה עומד לפניו ויאמר לישראל ויהודה לפני המזבח הזה תשתחוו. ולפי שמה שיאמר אחרי זה הוא תשובה אל זה הרמז הנכבד וכו' אמר (ג) וענית ואמרת לפני יי' אלהיך ארמי אובד אבי וגו'. כי הוא ישיב אמרים מכוונים לפי מה שנרמז עליו כמו שיבא וכמהו וענו ואמרו ידינו לא שפכה וגו' (דברים כ״א:ז׳) אמנם נוסח ההגדה הוא ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב מהטעמים אשר זכרנו בספקות אמנם הנראה לי בו הוא כי רצה להגיד אמתת הענין והסבה הטבעית אשר הביאם למצרים ולומר כי לא מפי עליון יצא להם הרע ההוא כמו שאמר משה וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרים וכבר כתבנו זה בשלמות בפ' וארא שער ל"ו. ומהידוע כי על ידי קנאת אחי יוסף ושנאתם אותו נתגלגלו הדברים וירדו למצרים והקנאה והמשטמה ההיא ודאי היו מדות פחותות בשבטים בלי ספק. והנה באמת לא היו להם כן מצד האבות הקדושים כי באברהם ושרה נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו' (ישעיהו נ״א:ב׳) *אמנם התכונות הרעות וכו' ר"ל כי בעבור שהיתה רבקה אחות לבן הארמי שם המורה בהפוך אותיותיו "הרמאי" על היותו מלא מרמה ותוך, ע"כ היו עוד קצת מידות ותכונות רעות מושרשות בלב בני יעקב, ורק מהן הית' נסיבה קנאת ומשטמת האחים וירידתם למצרים המסובבת מזאת. אמנם התכונות הרעות האלו היו להם מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) ויעקב העיד על עצמו כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא (שם כ"ט) וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. (ה) לזה אמר כי ארמי אבי אמם גרם נזק ואבדן בבית אבינו בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו אשר לסבתו ירדו למצרים. והנה א"כ הירידה לשם סובבה מרוע טבעם ובחירתם אשר ממנה נמשך מה שנמשך שהרעו אותנו המצריים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. אמנם היציאה מהגלות ההוא והגאולה ממנו הוא יתעלה עשאה ולא אחר מצד מה שצעקנו אליו וישמע את קולנו וירא את עניינו וגו' כמו שנתבאר בספורים ההם המגידים תוכן המעשה. ומזה נתברר לנו בלי שום ספק מה שאמרנו ראשונה בדרך כלל כי הוא יתעלה הוא המוציא אותנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו'. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש והוא הודאה שלמה יותר מהראשונה. ועתה הנה הבאתי וגו'. אחר שהפליג בענין ההודאה הראשונה הכוללת מצד אותותיה ומופתיה החזקים ומצד עוצם הטבתו אותם אחר שהיו בתכלית השפלות והשעבוד נעתק אל הענין ההוא הפרטי אשר עליו הוא עקר ההודאה. ואמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי יי'. והמאמר חוזר אל הפרי ההוא כי הוא הדבר הפרטי אשר בקשנו הודאתו עליו כי ידע ויודיע כי על השגחתו בו יתעלה תמיד דרך פרט הוא מביא בכורים ההם החלקיי' כי זה עקר הנבוא' התוריית בלי ספק. (ד) ולזה אמר והנחתו לפני מזבח יי' אלהיך כלומר כשתגיע לכלל הודאה זו כבר תניחהו אותה לפני המזבח בהכרה שלימה שמשם יצא השפע כמו שרמז לך הכהן ראשונה במה שהניחו הוא שם והשתחוית לפני יי' אלהיך השתחואה נכונה ומסכמת במעשה ולב שוים. *ושמחת וכו' כונתו, כי כמו שנשמח יותר בתת לנו ד"מ המלך או אחד משאר השרים היושבים ראשונה במלכות טבעת זהב ממולאה בתרשיש או שאר אבן יקרה. מאלו נמצא אותה רק דרך מקרה ברחוב העיר, כי תחת שבאופן זה נשמח רק על הטבעת לבד, נשמח באופן הראשון בכפלים, גם על הטבעת גם על החן והחסד אשר מצאנו בעיני המלך או השר, עד כי נשאת נשא לנו כן תגדל גם שמחתנו יותר בפרי מעשנו ובכל תבואת ארצנו, אם נחשוב כי רק מיד ה' האוהב אותנו נתן לנו כל זאת, מאלו נחשוב רק שבאופן טבעיי נהיו לנו כל אלה וזשאה"כ "ושמחת בכל הטוב" אשר נתן ה' אלהיך לך" ר"ל יען כי מידו לבד נתן לך כל זאת, רק בחשבך כן שרק הוא נתן לך כל הטוב ההוא תהי' נוטה יותר לתת ממנו גם לעניים ואביונים, למען תת בזה לו תודות על כל תגמולוהי עליך וזשאה"כ "אתה והלוי" וכו': ושמחת בכל הטוב וגומר. כאשר תדע כי הוא יתעלה החונן והנותן לך תגיל ותשמת בכל אשר יגיע לך מהטוב כמי שמקבל מתנת חנם וגם לא ירע לבבך במה שתתנהו לגר וללוי ולכל הצריכים כי משל השם יתברך אתה נותן ולא תתן לזרים כחך ויגיעך לנכרי. והיותר נכון שהכתוב הזה הוא ענין גמול המעשה הקודם ירצה כשתעשה זה בלב שלם ונפש חפצה ויגיעך מטוב ההכרה והודאת האמונה השלמה בו יתעלה ובהשגחתו הפרטית כל זה השעור שנזכר הנה הוא יתעלה ישמור בעדך וישלים לך השמחה והטוב אשר נתן לך באופן שיהיה מספיק לך וללוי ולגר אשר בקרבך. והוא ממש ענין זקיפת העריסין שזכרנו במאמר כי כשהביאה המטרונה הצדק בצדקת נפשה בדעות נכונות ושלמות כענין הנבואה גם הוא יתעלה זוקף מדת החסד כנגדה להרבות להיטיב ולפרוץ בכל אשר יפנו:

"And you shall proceed to the place" (26,2) indicates, that personal attention is preferable to despatch of a delegate to perform this mitzvah. Since the delegate could not have recited the whole passage of the prayer, (due to the nature of its wording) it is clear that the proper way to perform this mitzvah is by doing it personally.

The whole procedure then is a practical demonstration and realization of the verse "For I will proclaim the name of the Lord, render greatness to our Lord." (Deut.32,3) The whole processional described has great psychological significance then. When reading through the statement made on the occasion of presenting the first fruit, it becomes clear that possession of the land is not the result of military conquest, but that the land was a gift from G'd. The priest accepts the basket in the middle of the declaration, i.e. he interrupts the declaration, so as to show that our gratitude needs to be expressed both in general terms (possession of the land) and in specific terms (our personal share of the bounty G'd bestows on this land). The "you will answer" is to be understood as the stage following deposition of the basket of fruit before the altar. At that time, the donor invites the people to acknowledge the gift of the land, after which he himself acknowledges the personally experienced bounty of the Lord.

...The "confession" containing a reference to Laban, is to contrast our descent to Egypt with our Exodus. Had it not been for the fact that Jacob had married four daughters of Laban, and that he referred to himself as a blood relation of Laban "the brother of my mother," the hatred and jealousy that existed between the brothers (Jacob's sons and Joseph) could not have been accounted for. As it was, it may have been somewhat hereditary, maternally, since all the brothers were grandsons of the envious and jealous Laban. Had it therefore not been for that blood relationship, Joseph would not have caused his family's eventual bondage in Egypt. He would never have come to Egypt in the first place. Whereas the brothers' descent into Egypt then was caused in no small measure by their own inadequacies, their descendants' exodus had nothing to do with their abilities. However "the Lord took us out from there." It was all G'ds doing. (5) The admission that even the source of individual success flows from the altar, which far from consuming our wealth is its true source, is emphasized by the swinging over the altar of the bikkurim'm the various directions. The word arami, is the word rama-i reversed. Laban is called the arami, since a swindler "reverses" the truth.

Just as one appreciates a precious stone more if it had been the gift of a high ranking person, its inherent value being enhanced by the recipient's knowledge that he is held in high esteem, so something similar occurs in the case of bikkurim.

When the farmer's efforts are crowned with success, he feels as if he is a recipient of a gift from His Maker, the master of the universe. A gift which originates from on high, is doubly treasured. Harvests therefore are celebrated. Vesamachta bechol hatov, you shall rejoice with all the good. (26,11) The way this joy is expressed in practice includes the Levite, the stranger etc. whose status re:ownership of the land precludes him from participating directly in this bounty.

The generosity displayed at such a time by the Jewish landowner is described in our opening Midrash as the floral contribution made by the bride to the home she establishes with her groom. The groom will, of course, respond by further increasing and matching the gifts already contributed by his bride.