Praying with my Feet

Frederick Douglass (1818-1895)

Douglass was an escaped slave who became one of the most charismatic and forceful leaders of the American abolition movement. As a young man he briefly embraced Christianity but soon abandoned it, observing that the religion did so little to soften the behavior of slave owners. At the age of 20 he made his daring escape. Here are two versions of a quotation attributed to him:

  1. Praying for freedom never did me any good til I started praying with my feet.
  2. I prayed for freedom for twenty years, but received no answer until I prayed with my legs.

Abraham Joshua Heschel

According to Heschel’s daughter Dr. Susanna Heschel:

"When he came home from Selma in 1965, my father wrote, 'For many of us the march from Selma to Montgomery was about protest and prayer. Legs are not lips and walking is not kneeling. And yet our legs uttered songs. Even without words, our march was worship. I felt my legs were praying.'"

(ט) בעשרין ותרין בטילת עבידתא דיאמר סנאה להיתאה להיכלא די לא למספד (י) מפני ששלח קסגלגס את הצלם להעמידו בהיכל. ובאה שמועה לירושלם ערב החג. (יא) אמר להם שמעון הצדיק: עשו מועדיכם בשמחה, שאין דבר מכל הדברים ששמעתם. מי ששכן שכינתו בבית הזה, כשם שעשה נסים לאבותינו בכל דור ודור כך יעשה לנו נסים בזמן הזה. (יב) וכיון שראה שהיו משמשין ובאין, אמר להם: צאו וקדמו לפניהם. יצאו מלאכים וקדמו לפניהם. מלאך אחד לעכו, והשני לצור, והשלישי לצידן, והרביעי לכזיב. (יג) וכשנודע הדבר יצאו מלפניו כל גדולי ירושלם, אמרו: נמות ולא תהא כזאת. היו צועקים ומתחננים לשליח. (יד) אמר להם השליח: עד שאתם צועקים ומתחננים לי, צעקו והתחננו לאלהיכם שבשמים. (טו) כיון שהגיע לכרכין, ראה בני אדם שהם מקדימים אותו מכל כרך וכרך. כיון שראה אותם היה תמה, אמר כמה מרובין אלו. (טז) אמרו לו: אלו הן היהודים שהקדימו לפניך לכל כרך וכרך. (יז) נכנס לכרכין וראה את בני אדם שהן מוטלין בשוקים על השק ועל האפר. (יח) לא הגיע לאנטיפטרס עד שבאה לו אגרת שנהרג קסגלגס. מיד נטל את הצלם ונתנו לישראל וגררו אותו. ושמע שמעון קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר: בטילת עבידתא דיאמר סנאה לאיתאה להיכלא, אתקטיל קסגלגס ובטלו גזרותיו. וכתבו אותה שעה וכונו. (יט) ואותו היום עשאוהו יום טוב.

(9) On the twenty-second of Shevat the decree requiring worship of idols, which the enemies intended to bring into the Temple, was nullified. No public mourning on that day. (10) Caligula had sent an idol to be placed in the Temple. The news reached Jerusalem on the eve of the chag [Sukkot]. (11) Shimon the Tzadik said to them, “Celebrate your festival with joy, for none of those words will come to pass. The one whose presence dwells in this house, just as he made miracles for our ancestors in every generation, he will also make miracles for us at this time."(12) When he saw that soldiers were coming, he said to them, “Go out before they come [and stand] before them." Messengers went out and stood before them. One messenger went to Acco, the second to Tzur, the third to Tzidan, the fourth to Kaziv. (13) When the thing became known, all the notables of Jerusalem went out before [Caligula’s emissary]. They said, “We will die before accept this decree.” They cried out and beseeched the emissary. (14) The emissary said to them, “Instead of crying out and beseeching me, why don’t you cry out and beseech your God in heaven?" (15) When he arrived at each city, he saw people coming out before him from each city. When he saw them he was surprised, and thought how numerous they are. (16) They said to him, “These are the Jews who come out to confront you from every city.” 17) [But when] he entered the cities and saw people lying in the marketplaces in sackcloth and ashes. (18) He hadn’t reached Antipatris when a letter arrived announcing Caligula’s assassination. Immediately the idol was taken down and given to the Jews who dragged it [through the streets]. Shimon heard a voice from the Holy of Holies that said, “The worship of idols in the Temple is nullified. Caligula has been slain and his decrees nullified.” They wrote it at that exact hour. (19) That same day was declared a yom tov.

(טו) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃

(15) And the LORD said unto Moses: ‘Wherefore criest thou unto Me? speak unto the children of Israel, that they go forward.

רבי אליעזר אומר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עת לקצר ועת להאריך, בני שרוים בצער, והים סוגר, והאויב רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה?! דבר אל בני ישראל ויסעו.

רבי יהושע אומר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. ויסעו, יסיעו רגליהם מן היבשה לים, ואתה רואה נסים שאעשה להם.

Rabbi Eliezer: God said to Moses, “There is a time to shorten and a time to lengthen. My children are distressed, the sea is closing, the enemy is pursuing, and you are standing there going on and on with prayer?!? Say to the children of Israel, 'Go forth!'”
Rabbi Joshua: God said to Moses, “There is nothing else for Israel to do except go forward. Go forth: when their legs go forth from the dry land to the sea, you will see the miracles that I will do for them.’