(יא) ובמסכת גיטין בפרק השולח (גיטין ל"ח, ב') אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעו סעודתא בשבתא בעידן מדרשא ע"כ. ואלו ג' דברים מיוחדים לזה, כי כאשר הבעל בית הוא עשיר והוא עצמו מבטל העושר ואין הש"י חפץ בזה ולפיכך מגיע בטול לעשרו, ולפיכך אמר דמפקי עבדייהו לחירות, כי הש"י נתן לו עבדים והוא עושרו של אדם כדלעיל מי שיש לו מאה עבדים וכו' והעבדים אין לו להוציאן לחירות ועובר בלאו, בדבר זה הוא מבטל העושר שנתן הש"י אליו שלא כדין כי אסור לשחרר העבד ולפיכך אדם כמו זה אינו ראוי לברכת העושר. השני דסיירי נכסייהו בשבת מאחר שהשבת קודש, אין ראוי לקנין עושר ביום השבת, ולפיכך אין קיום לעושר שלהם כאשר יום השבת הוא סבה לעושר. השלישי דקבעו סעודה בשבתא בעידן בי מדרשא, כלומר אם קובע סעודה בשבתא בעידן מדרשא, שאותה שעה הוא זמן ללמוד ולא להיות נמשך אחר האכילה והשתיה והם מחמת רבוי העושר אוכלים ושותים, ומבטלים התורה ואינם באים אל הדרשה לכך ראוי שיסולק העושר אשר הוא הגורם, וכל זה כאשר אינו נוהג בעושרו כראוי אין ראוי לו העושר. ואלו הם שלשה דברים, או שיש חסרון בהגעת העושר, או יש חסרון בעושר עצמו, או יש חסרון בתכלית אשר העושר עומד אליו, וכאשר מסייר נכסיה בשבת יש חסרון בהגעת העושר לידו, וכאשר מוציא העבד לחירות יש חסרון בעושר עצמו, וכאשר קבעו סעודה בעידן בי מדרשא יש חסרון בתכלית, כי העושר ניתן לשמוח בו ולאכול ושתה וזה קובע סעודה בזמן שאינו ראוי, לכך גורם הבטול לעושר האדם:
(יב) ועם כי אין ראוי שיהיה רודף אחר העושר ראוי שישמור את עצמו שלא יהיה צריך לבריות כי זה הוא חסרון האדם, כי מעלת האדם כאשר הוא מסתפק בעצמו ואינו חסר שאם הוא חסר אין זה אדם שלם, כ"ש שהוא נחשב אדם חסר כאשר הוא צריך לבריות, ולכן אמרו (פסחים קי"ג, א') פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות, כי המפשיט נבילה בשוק בודאי הוא גנות וגנאי גדול מאוד כאשר בשוק לפני הכל פושט נבילתא, אבל מי שהוא צריך לבריות דבר זה חסרון לאדם בעצם שהוא חסר כאשר צריך לבריות, ואין להאריך בחסרון כי הוא מורגש ומוחש לכך אין להאריך בזה: