(ה) לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יקוק אֱלֹקֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה׃ (פ) (ו) כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃ (ז) שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃ (ס) (ח) כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ׃ (ס)
(5) A woman must not put on man’s apparel, nor shall a man wear woman’s clothing; for whoever does these things is abhorrent to the LORD your God. (6) If, along the road, you chance upon a bird’s nest, in any tree or on the ground, with fledglings or eggs and the mother sitting over the fledglings or on the eggs, do not take the mother together with her young. (7) Let the mother go, and take only the young, in order that you may fare well and have a long life. (8) When you build a new house, you shall make a parapet for your roof, so that you do not bring bloodguilt on your house if anyone should fall from it.
The homiletic and masoretic approach to the "setumah" and the "petuchah" is important to understand.
רש"ר הירש
(א) פרק כב פותח בקבוצת מצוות (פסוקים א - ה) המבטאות שלושה עקרונות יסוד הנוגעים לחיים האזרחיים של משא ומתן ומשלוח יד העומדים להתחיל מעתה, ורק בהשפעת העקרונות האלה יתפתחו החיים החברתיים של האומה בהתאם לייעודם. העקרונות האלה הם: ערבות הדדית של כל ישראל להגנת רכושו של כל יחיד (פסוקים א - ג), ערבות הדדית של כל ישראל לקידום עסקו של כל יחיד (פסוק ד), השמירה על ההבדלה הטבעית בין המינים על פי אורח החיים והייעוד של כל מין (פסוק ה). כדרכה של תורה, היא מלמדת את העקרונות האלה על ידי דוגמות ומקרים מוחשיים
(א) פרק כב פותח בקבוצת מצוות (פסוקים א - ה) המבטאות שלושה עקרונות יסוד הנוגעים לחיים האזרחיים של משא ומתן ומשלוח יד העומדים להתחיל מעתה, ורק בהשפעת העקרונות האלה יתפתחו החיים החברתיים של האומה בהתאם לייעודם. העקרונות האלה הם: ערבות הדדית של כל ישראל להגנת רכושו של כל יחיד (פסוקים א - ג), ערבות הדדית של כל ישראל לקידום עסקו של כל יחיד (פסוק ד), השמירה על ההבדלה הטבעית בין המינים על פי אורח החיים והייעוד של כל מין (פסוק ה). כדרכה של תורה, היא מלמדת את העקרונות האלה על ידי דוגמות ומקרים מוחשיים
אבן עזרא
נסמכה בעבור צאת למלחמה כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות וכן לא ילבש גבר
נסמכה בעבור צאת למלחמה כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות וכן לא ילבש גבר
Understanding this pasuk as text--the halacha always arises from the text.
המקרא לא יוצא מידי פשוטו
חזקוני
לא יהיה כלי גבר על אשה לפי שהוא גנאי ופריצות ולכך לא נטלה יעל חרב או חנית אלא המקבת והיתד למחץ רקת סיסרא ונסמכה פרשה זו כאן לפי שדבר למעלה בעניני מלחמה
לא יהיה כלי גבר על אשה לפי שהוא גנאי ופריצות ולכך לא נטלה יעל חרב או חנית אלא המקבת והיתד למחץ רקת סיסרא ונסמכה פרשה זו כאן לפי שדבר למעלה בעניני מלחמה
אברבנל
וביאר כאן שלא יעשו מתחבולות האלה כי האדם ראוי שיהיה ניכר באנושותו והאשה בנקבותה ולכן אמר כי תועבת יקוק אלקיך כל עשה אלה. ולא היתה התועבה במלבושים כ"א בהרבות הזנות ובבעילות האסורות הנמשכות שכבר הזהיר עליהן. ואפשר שנסמכה הפרשה הזאת למצות הטעינה לומר כי כמו שלא יאותו כלי גבר ותכסיסיו ומנהגיו לאשה. כן לא יאותו תכסיסי האשה ולבושיה לאיש גם לא דרכי האשה. וידוע שאין דרך הנשים לעזור אל טעינות ופריקות מן המשאות וכיוצא בזה. ולכן יאות אל האדם שלא ינהג מנהג הנשים ודרכיהן לבלתי נתון זרוע לאחיו לעזרו בזה. אבל יאזור כגבר חלציו ויעזור למי שיצטרך אליו. שלמה יהיה כעוטיה יושב ובטל ואחיו מצטער:
וביאר כאן שלא יעשו מתחבולות האלה כי האדם ראוי שיהיה ניכר באנושותו והאשה בנקבותה ולכן אמר כי תועבת יקוק אלקיך כל עשה אלה. ולא היתה התועבה במלבושים כ"א בהרבות הזנות ובבעילות האסורות הנמשכות שכבר הזהיר עליהן. ואפשר שנסמכה הפרשה הזאת למצות הטעינה לומר כי כמו שלא יאותו כלי גבר ותכסיסיו ומנהגיו לאשה. כן לא יאותו תכסיסי האשה ולבושיה לאיש גם לא דרכי האשה. וידוע שאין דרך הנשים לעזור אל טעינות ופריקות מן המשאות וכיוצא בזה. ולכן יאות אל האדם שלא ינהג מנהג הנשים ודרכיהן לבלתי נתון זרוע לאחיו לעזרו בזה. אבל יאזור כגבר חלציו ויעזור למי שיצטרך אליו. שלמה יהיה כעוטיה יושב ובטל ואחיו מצטער:
לא יהיה כלי גבר על אשה. שֶׁתְּהֵא דּוֹמָה לְאִישׁ, כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא לְשֵׁם נִאוּף (עי' ספרי):
לא יהיה כלי גבר על אשה THE APPAREL OF A MAN SHALL NOT BE ON A WOMAN — so that she look like a man, in order to consort with men, for this can only be for the purpose of adultery (unchastity) (cf. Sifrei Devarim 226:1; Nazir 59a).
ולא ילבש גבר שמלת אשה. לֵילֵךְ לֵישֵׁב בֵּין הַנָּשִׁים. דָּ"אַ — שֶׁלֹּא יַשִּׁיר שְׂעַר הָעֶרְוָה וְשֵׂעָר שֶׁל בֵּית הַשֶּׁחִי (נזיר נ"ט):
ולא ילבש גבר שמלת אשה NEITHER SHALL A MAN PUT ON A WOMAN’S GARMENT in order to go and stay unnoticed amongst women. Another explanation of the second part of the text is: it implies that a man should not remove the hair of the genitals and the hair beneath the arm-pit (Nazir 59a).
כי תועבת. לֹא אָסְרָה תוֹרָה אֶלָּא לְבוּשׁ הַמֵּבִיא לִידֵי תוֹעֵבָה (עי' ספרי):
כי תועבת FOR [ALL THAT DO SO ARE] AN ABOMINATION [UNTO THE LORD THY GOD] — This implies that the Torah forbids only the wearing of a garb that leads to abomination (unchastity) (cf. Sifrei Devarim 226:1).
לא יהיה כלי גבר על אשה - ללכת בין האנשים ולזנות.
לא יהיה כלי גבר על אשה, in order to walk among males and seduce them.
העמק דבר (נצי"ב)
והענין דהאיש משונה מאשה גם בטבע גם במנהג. שנוי הטבע א״א לשנות כרגע. כי אם בהרגל שעושה טבע שניה. אבל מנהג הבגדים אפשר לשנות כרגע. והכתוב הזהיר על שני דברים. א׳ על שינוי הטבע שלא יהיה כלי גבר היינו כל״ז שבטבע האשה לא תוכל לחגור חרב. אם לא שתרגיל עצמה בכך איזה משך ימים וא״כ הוא הכנה שאח״כ תוכל לשנות בגדיה ולילך בין האנשים. וממילא ג״כ להיפך שהאיש מוזהר שלא להרגיל בטבע נשים להתקשט וכדומה כדי שיוכל בקל להשתנות בבגדי אשה. ואזהרה שני׳ הוא שלא ילבש גבר שמלת אשה. היינו שנוי בגד עליון שמכסה כל הגוף ונקרא שמלה ולא יהיה ניכר עפ״י שנוי הטבע שלא הרגיל עצמו עדיין. ואין שנוי הבגד העליון הזה אלא תועלת לזו השעה שהולך בין הנשים. וכמו כן להיפך. והיינו כל עושה אלה. וע׳ נזיר ד׳ נ״ט:
והענין דהאיש משונה מאשה גם בטבע גם במנהג. שנוי הטבע א״א לשנות כרגע. כי אם בהרגל שעושה טבע שניה. אבל מנהג הבגדים אפשר לשנות כרגע. והכתוב הזהיר על שני דברים. א׳ על שינוי הטבע שלא יהיה כלי גבר היינו כל״ז שבטבע האשה לא תוכל לחגור חרב. אם לא שתרגיל עצמה בכך איזה משך ימים וא״כ הוא הכנה שאח״כ תוכל לשנות בגדיה ולילך בין האנשים. וממילא ג״כ להיפך שהאיש מוזהר שלא להרגיל בטבע נשים להתקשט וכדומה כדי שיוכל בקל להשתנות בבגדי אשה. ואזהרה שני׳ הוא שלא ילבש גבר שמלת אשה. היינו שנוי בגד עליון שמכסה כל הגוף ונקרא שמלה ולא יהיה ניכר עפ״י שנוי הטבע שלא הרגיל עצמו עדיין. ואין שנוי הבגד העליון הזה אלא תועלת לזו השעה שהולך בין הנשים. וכמו כן להיפך. והיינו כל עושה אלה. וע׳ נזיר ד׳ נ״ט:
רש"ר הירש
(ו) הפסוקים הקודמים (א - ה) נאמרו לצורך חיי העם העומדים להתכונן ולהתפתח בארץ, והם הכריזו על עקרונות הערבות ההדדית לשמירת רכושו ולקידום עסקו של הרע. כמו כן הכריזו על העקרון שיש לקיים את ההבדלים בין אורחות החיים ומשלוח היד של האיש והאשה. העקרונות הראשונים הם עמודי היסוד של המשא והמתן החברתי, והעקרון האחרון הוא יסודו של "הבית", והן הבית הוא אבן השתייה של כל הצלחה לאומית. פסוק ה כבר הבליט לעניין זה את מעלת האשה והעמיד אותה בראש. רצון התורה ש"לא - יהיה כלי - גבר על - אשה" אלא האשה תראה את כל מעלתה וכבודה בתפקידה כ"אם הבית", וב"הגבלה" זו תעריך את עצמה, תהיה מכובדת ומוגנת בעם ואיש לא יעז לפגוע בה. בכך - יותר מאשר בכל דבר אחר - תלויה ההצלחה וההתקדמות הנצחית של חיי עם. הכבוד שהכל נותנים לתפקיד האשה הוא מודד חשוב לדרגתו המוסרית של עם.
עתה עוברת התורה אל ההלכות הנוגעות ברובן המכריע לכינון חיי המשפחה, והיא מעמידה בראשן את המצוה המביאה את מעלת האשה לתודעת כל אדם בישראל. מצוה זו מבטאת את החשיבות היתרה שהתורה מייחסת לפעילות האשה בהליכות ביתה, והיא מתחקה אחרי הפעילות הזאת עד לחוג בעלי החיים. היא מבטיחה חסינות לנקבת הציפור בשעת פעילותה כאם, והיא דורשת מכל אדם שיש לו הזדמנות לכך, שיבטא במעשיו את ההערכה הזאת לנקבה העוסקת בתפקידה:
(ו) הפסוקים הקודמים (א - ה) נאמרו לצורך חיי העם העומדים להתכונן ולהתפתח בארץ, והם הכריזו על עקרונות הערבות ההדדית לשמירת רכושו ולקידום עסקו של הרע. כמו כן הכריזו על העקרון שיש לקיים את ההבדלים בין אורחות החיים ומשלוח היד של האיש והאשה. העקרונות הראשונים הם עמודי היסוד של המשא והמתן החברתי, והעקרון האחרון הוא יסודו של "הבית", והן הבית הוא אבן השתייה של כל הצלחה לאומית. פסוק ה כבר הבליט לעניין זה את מעלת האשה והעמיד אותה בראש. רצון התורה ש"לא - יהיה כלי - גבר על - אשה" אלא האשה תראה את כל מעלתה וכבודה בתפקידה כ"אם הבית", וב"הגבלה" זו תעריך את עצמה, תהיה מכובדת ומוגנת בעם ואיש לא יעז לפגוע בה. בכך - יותר מאשר בכל דבר אחר - תלויה ההצלחה וההתקדמות הנצחית של חיי עם. הכבוד שהכל נותנים לתפקיד האשה הוא מודד חשוב לדרגתו המוסרית של עם.
עתה עוברת התורה אל ההלכות הנוגעות ברובן המכריע לכינון חיי המשפחה, והיא מעמידה בראשן את המצוה המביאה את מעלת האשה לתודעת כל אדם בישראל. מצוה זו מבטאת את החשיבות היתרה שהתורה מייחסת לפעילות האשה בהליכות ביתה, והיא מתחקה אחרי הפעילות הזאת עד לחוג בעלי החיים. היא מבטיחה חסינות לנקבת הציפור בשעת פעילותה כאם, והיא דורשת מכל אדם שיש לו הזדמנות לכך, שיבטא במעשיו את ההערכה הזאת לנקבה העוסקת בתפקידה:
כי יקרא. נסמכה זאת הפרשה בעבור בדרך:
The passage of if you happen upon is tied to an earlier passage through the common phrase “on the road” [: 4].
רמב"ן
כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא...וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם...
והכוונה (בכלם (כל הסיבות הנתונות למצוות) לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי יקוק אלקיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג)
כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא...וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם...
והכוונה (בכלם (כל הסיבות הנתונות למצוות) לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי יקוק אלקיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג)
אברבנל
(1) ונ"ל שמלבד הרחק' האכזריו' ותקון התכונ' מאתנו (שיטת רמב"ם. מורה נבוכים) הנה כוונה התורה בזה עוד להרחיק ההפסד האפשרי להיות קוד' זמנו ושתתמיד הווית הוויה כל מה שאפשר מאשר תקן הוויתם לעשות פרי שהם הבנים כמו העץ העושה פרי. וצוה הקב"ה שלא ישחית הדבר המוליד ועושה פרי אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ כמ"ש (פ' שופטים) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ככה צוה שנקח הבני' שהוא הפרי שאם נותנת בהיות' רובצת עליה' ולא נשחית עץ בלחמו אבל נשלח את האם כדי שאנחנו נזון מן הני' או האפרוחים. והאם תעשה פרי אחר ותתמיד ההויה וההטבה...
(2) לכן א"ר תנחומא אם קיימת מצוה זו אתה ממהר יום בא אליהו, וגם לזה כיון ר' נחמני באותו מאמר שזכרתי שהביא הרמב"ן כי אם הבינה היא הנפש וז' ימי הסכות המורים על הבטחון בהש"י והאמנת הש"י בהשגחתו הם הבנים אשר יקח לו האדם כי הם הלמודים המיישרים אותו ושלח תשלח את האם אל האלקים אשר נתנה, והנה הרמב"ן עשה סוד מזה המאמר ואני הגדתי דעתי בו:
(1) ונ"ל שמלבד הרחק' האכזריו' ותקון התכונ' מאתנו (שיטת רמב"ם. מורה נבוכים) הנה כוונה התורה בזה עוד להרחיק ההפסד האפשרי להיות קוד' זמנו ושתתמיד הווית הוויה כל מה שאפשר מאשר תקן הוויתם לעשות פרי שהם הבנים כמו העץ העושה פרי. וצוה הקב"ה שלא ישחית הדבר המוליד ועושה פרי אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ כמ"ש (פ' שופטים) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ככה צוה שנקח הבני' שהוא הפרי שאם נותנת בהיות' רובצת עליה' ולא נשחית עץ בלחמו אבל נשלח את האם כדי שאנחנו נזון מן הני' או האפרוחים. והאם תעשה פרי אחר ותתמיד ההויה וההטבה...
(2) לכן א"ר תנחומא אם קיימת מצוה זו אתה ממהר יום בא אליהו, וגם לזה כיון ר' נחמני באותו מאמר שזכרתי שהביא הרמב"ן כי אם הבינה היא הנפש וז' ימי הסכות המורים על הבטחון בהש"י והאמנת הש"י בהשגחתו הם הבנים אשר יקח לו האדם כי הם הלמודים המיישרים אותו ושלח תשלח את האם אל האלקים אשר נתנה, והנה הרמב"ן עשה סוד מזה המאמר ואני הגדתי דעתי בו:
כי יקרא קן צפור לפניך: כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למלט את נפשה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה קורם לה רעה. והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המדות הטובות, ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה, היה מתרשם בלב האדם כי החמלה ענין גרוע ומנהג שטות, הגורם רעה לבעליו ועכשו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מדת החמלה יוחק בלבנו חקוי עמוק.
When you chance upon a nest ~ On the approach of man, were not for the compassion on her young, the dam would naturally leave the chicks in order to escape. But her maternal love prompts her to scorn prudence and risk her life to save them. Man should therefore not take her so that her righteousness and her love with which she loves her young should not lead her to suffer. This is to teach us to respect the good moral qualities and inculcate in our hearts the idea that one never suffers a loss for doing justice. Had we been permitted to take the mother bird away from her young, man would have concluded that pity was an undesirable and foolish quality, bringing suffering on those exercising it. And now, knowing that taking her is forbidden to us, the essence of the quality of mercy will be inculcated in our hearts very deeply.
רש"ר הירש דברים פרשת כי תצא פרק כב
עשה כן מתוך ההכרה שהצלחת כל הווה ותשועת כל עתיד תלויה ברוח המצוה הזאת ובהערכת כבוד האם שאתה מבטא בה. ראוי להשוות את ההבטחה הדומה שנאמרה במצות הכיבוד הממשי של ההורים (שמות כ, יב; לעיל ה, טז). הקבלה זו יש בה כדי לאשר את פירושנו.
עשה כן מתוך ההכרה שהצלחת כל הווה ותשועת כל עתיד תלויה ברוח המצוה הזאת ובהערכת כבוד האם שאתה מבטא בה. ראוי להשוות את ההבטחה הדומה שנאמרה במצות הכיבוד הממשי של ההורים (שמות כ, יב; לעיל ה, טז). הקבלה זו יש בה כדי לאשר את פירושנו.
רשב"ם
כי יקרא - יזדמן על ידי מקרה.
מלבי"ם
כי יקרא קן צפור. פעל קרה ושם מקרה מציין דבר הבא מבלי הכנה ומבלי סבת הרגילות
כי יקרא - יזדמן על ידי מקרה.
מלבי"ם
כי יקרא קן צפור. פעל קרה ושם מקרה מציין דבר הבא מבלי הכנה ומבלי סבת הרגילות
(יד) לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ (טו) אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יקוק אֱלֹקֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ (טז) כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יקוק אֱלֹקֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃ (פ) (יז) זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹקִֽים׃ (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יקוק אֱלֹקֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹקֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ (פ)
(14) You shall not have in your house alternate measures, a larger and a smaller. (15) You must have completely honest weights and completely honest measures, if you are to endure long on the soil that the LORD your God is giving you. (16) For everyone who does those things, everyone who deals dishonestly, is abhorrent to the LORD your God. (17) Remember what Amalek did to you on your journey, after you left Egypt— (18) how, undeterred by fear of God, he surprised you on the march, when you were famished and weary, and cut down all the stragglers in your rear. (19) Therefore, when the LORD your God grants you safety from all your enemies around you, in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion, you shall blot out the memory of Amalek from under heaven. Do not forget!