תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת לַשַּׁבָּת: רְשׁוּת הַיָּחִיד, וּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכַרְמְלִית, וּמְקוֹם פְּטוּר. וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד? — חָרִיץ שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְכֵן גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה — זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה.
(א) וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃
(א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות. רמז בזה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לומר ששקול המשכן ככל העולם כלו שנברא בי' מאמרות, גם זכות לישראל בו כאילו קיימו הי' מאמרות שבהם נברא העולם. (ב) עוד נתכוין בסדר מצוה זו של יריעות שש ושל יריעות עזים שבשל שש צוה עשרה ושל עזים צוה עשתי עשר עוד צוה שיחבר ה' יריעות לבד וה' יריעות לבד וכן בשל עזים צוה לחבר שש לבד, טעם הדבר הוא כי רשם ה' שמו הנכבד ביריעות וצוה כי כולן יהיו רחבן ד' בין של שש בין של עזים כנגד ד' אותיות של שם הוי''ה, וכן תמצא שרמזו ראשונים במאמרם הזך (שבת ו'.) רשות היחיד רחבו ארבעה וגובהו עשרה שהוא על שם הוי''ה רחבו ד' וגובהו פירוש במילוי עשרה על זה הדרך יו''ד ה''י וא''ו ה''י, ...... והשומע ישמע ולבבו יבין:
(א) מצות שמטת קרקעות - להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחיבנו בה שנת השמטה, ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר (שמות כג יא) והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך. ולשון מכילתא והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה יכלל כל מה שיצמח בארץ, בין פרות אילן או פרות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפרוש נכתב עליו (ויקרא כה ה) ואת ענבי נזירך לא תבצר, כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על ענין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכלן שזה מן המדות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו שהיא להפקיר כל פרותיה והמצוה האחרת שצונו האל לשבת בה, כמו שכתוב בכי תשא (שמות לד כא) בחריש ובקציר תשבת, קשר אחד להן.
(ב) משרשי המצוה, לקבע בלבנו ולציר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי (שמות כ יא) ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקר ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבת בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם הענין מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכר האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת, נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר [ת], נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מעוט הבטחון.
(ג) מדיני המצוה מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבר זמן הזבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה. ומה שאמרו (מוע''ק ג ב) שהחיוב להמנע מעבודת הארץ שלשים יום קדם שנה שביעית והיא הלכה למשה מסיני. ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו, ופרות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופרות, אין עושין ממנו מלוגמא או דטיה, שנאמר בהן לאכלה. ושאינו מיחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם, חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים. ויתר רבי פרטיה כלן מבארין במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שביעית [פרק ד מהלכות שמיטה]
(ד) ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה (ויקרא כה ב) כי תבאו אל הארץ. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא. וכל מקום (שביעית ו א) שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה, כי הם קדשו המקומות שהחזיקו בהם כבר לעולם. והמקומות שהחזיקו מהם כבר עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מתרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מתר בעבודה. סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קדם שנכבשה ארץ ישראל כלה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה (רמב''ם תרומות א, ג ט) כבוש יחיד, והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל (ידים ד ג) עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהן חיבין במעשר אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ. והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, בטל עשה. ומכל מקום מתר לאסף מהן מעט מעט לבית לאכל, ובלבד שתהא יד הכל שוה בהן כאלו אין לקרקע בעלים ידועים.
(1) The commandment of the releasing (shmitat) of lands: To make ownerless everything that the earth put out in the seventh year, which is called the shmitta (release) year, because of this process in which we are obligated; and that all who want to [take] its fruits may do so - as it is stated (Exodus 23:11), "But the seventh you shall release it and abandon it, and the needy among your people will eat of it, and what they leave the beasts will eat; you shall do the same with your vineyards and your olive groves." And the language of Mekhilta DeRabbi Shimon bar Yochai 23:11: "And were the vineyared and the olive groves not included?" [This] means to say that the beginning of the verse that stated, "release it and abandon it" includes everything that grows in the earth, whether they are fruits of the tree or fruits of the ground. And [so] why did Scripture specify these two? "To compare the other types of trees to the vineyard, to teach that like there is a positive commandment and a negative commandment with the vineyard - as behold, it is written explicitly about it (Leviticus 25:5), "and the grapes that you set aside, do not reap" - so too, is there a positive commandment and a negative commandment in all of the other trees." And hence, it specified vineyard and olive grove, to teach about this matter. As the intention of the verse was not specifically about the vineyard and olive grove alone, but rather it is the same with all the other fruits of the tree. Rather, it mentioned one of them and it teaches about all of them, as this is one of the devices through which the Torah is expounded. And this commandment to make all of the fruits ownerless and the other commandment that God commanded us to rest in it - as it is stated (Exodus 34:21), "and rest from plowing and reaping" - are [both] connected.
(2) It is from the roots of this commandment to affix in our hearts and make a strong impression in our minds [about] the matter of the world having been created. As (Exodus 20, 11) "in six days did God make the heavens and the earth, and on the seventh day" - in which He did not create anything - He imposed rest on Himself. And in order to remove and uproot and eradicate from our thoughts the idea of the eternity [of the world] - which the deniers of the Torah believe in, through which they destroy all its principles and break through its walls - did the requirement come upon us to expend all our time, day by day and year by year, for this matter, by counting six years and resting on the seventh so that this matter will never depart from between our eyes for all time. And this is similar to the manner in which we count the days of the week [by dividing them] into six days of work and the seventh is a day of rest. Therefore, He, blessed be He, did command to render ownerless all that the land produces in this year - in addition to resting during it (i.e. during the year) - so that a person will remember that the land which produces fruits for him every year does not produce them by its [own] might and virtue. For there is a Master over it and over its master - and when He wishes, He commands him (i.e. the master of the land) to render them (i.e. the fruit) ownerless. And there is another benefit in this matter - to acquire the trait of letting go (i.e. of one's possessions), for there is no one more generous than he who gives without hope for recompense. And there is another benefit - the outcome of this is that a person will add to his trust in God, may He be blessed, since anyone who finds it in his heart to give and abandon to the world all of the produce of his lands and his ancestral inheritance for an entire year - and educates himself and his family through this for all of his days - will never have the trait of stinginess overcome him too much, nor will he have a deficient amount of trust.
(3) From the laws of the commandment is what are the [types] of work on the land about which there is an obligation of rest by Torah writ - such as planting, pruning, reaping and harvesting; and that are forbidden by rabbinic writ - such as fertilizing, digging and work on trees such as cutting off excrescences, removing dry leave or stalks from it, placing dust [on exposed roots], raising smoke below it to kill insects, oiling saplings, pruning and removing trees; and that which they permitted to do, such as reddening with dye, hoeing under grape vines. And the law of an irrigated field. And that they should not make a dungpile in his field until the time of fertilizing is over; and that afterwards it be big and not appear like fertilizing - and its size is from one hundred and fifty seah and above. That which they said (Moed Katan 3b) that the obligation to refrain from working the land is from thirty days before the seventh year and that this is a law given to Moshe at Sinai (halacha le'Moshe miSinai). And the law of how much time from the sixth year is forbidden to work in a field of trees, and what is called a field of trees. And the prohibition of implanting shoots in the ground and grafting; what is [to be done with] his saplings; what is the law of the fruits of the seventh [year] - as we do not make a medicinal chew or a bandage from anything that is uniquely for human food, such as wheat and barley and fruits, as with them it states, "to eat it." But we do make a medicinal chew or a bandage for humans - though not for animals - from anything that is uniquely for animal food, such as thorns and thistles. And behold, that which is not uniquely for humans or animals - such as rubia, hyssop and thyme - depends on the designation of the person: [If] he designated them for food, their law is like food; but [if] he designated them for wood, their law is like wood. And the rest of its many details are elucidated in the tractate that is built upon this, and that is Tractate Sheviit (see Mishneh Torah, Laws of Sabbatical Year and the Jubilee 4).
(4) And [it] is practiced by males and females in the Land of Israel only, at the time that [the people of] Israel is there - as it is stated about it (Leviticus 25:2), "When you come to the land." And it is practiced rabbinically even at this time, only in the Land. And any place (Mishnah Sheviit 5:1) that those [Jews] that came up form Babylonia controlled until Keziv - but not including Keziv - is included in the prohibition of work, and all of the aftergrowth that grows there is forbidden to eat. As [these Jews] sanctified the places that they controlled forever. But in the places that those [Jews] that came up from Egypt controlled, but not those that came up from Babylonia - which is from Keziv to the river and to Amanah - even though, since they were stringent about [it], they are rabbinically forbidden today regarding work on the seventh [year], [nonetheless] the aftergrowth that grows there is permissible to eat; as it was not sanctified by those that that came up from Babylonia. And it is permissible even [for work] from the river and from Amanah and further. [With regards to] Syria, even though the seventh [year] is not practiced in it from Torah writ, they decreed that those places should be forbidden in work like the Land of Israel. And Syria is from the places that David conquered before all of the Land of Israel was conquered - and that is what our Rabbis, may their memory be blessed, called the conquest of an individual (Mishneh Torah, Laws of Heave Offerings 1:3, 9). And that land corresponds to Aram Nehorayim and Aram Tsovah, all along the Euprates to Babylonia, [including] such [places] as Damascus and Allepo and Charan and other places close to these. But the seventh [year] is not practiced in Ammon, Moav, Egypt and Shinnar, even though they are obligated in tithing (Mishnah Yadayim 4:3). And all the more so is it not practiced in the other places outside of the Land. And one who transgresses it and seals his vineyard or his field on the seventh [year] - or gathered all of his fruits into his house at the time that Israel is on their land - has violated a positive commandment. And nonetheless it is permissible to gather from them to his house a little bit at a time to eat - so long as the hand of everyone is equal in them, as if there were no known owners to the land.
אָמַר לָךְ רָבָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן: אַמַּת כִּלְאַיִם לֹא יְצַמְצֵם. וְלֵימָא: ״אַמַּת כִּלְאַיִם לֹא יְצַמְצֵם״, בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי אַמַּת סוּכָּה וְאַמַּת מָבוֹי? לָא, לְמַעוֹטֵי אַמָּה יְסוֹד וְאַמָּה סוֹבֵב, דִּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ״. ״חֵיק הָאַמָּה״ — זֶה יְסוֹד, ״וְאַמָּה רֹחַב״ — זֶה סוֹבֵב, ״וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב״ — אֵלּוּ הַקְּרָנוֹת, ״וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ״ — זֶה מִזְבַּח הַזָּהָב. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: שִׁיעוּרִין חֲצִיצִין וּמְחִיצִין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. שִׁיעוּרִין?! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דִּכְתִיב: ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגוֹ׳״, וְאָמַר רַב חָנָן: כׇּל הַפָּסוּק הַזֶּה לְשִׁיעוּרִין נֶאֱמַר — ״חִטָּה״, לִכְדִתְנַן: הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַמְנוּגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵיפָיו, וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו — הוּא וְהֵם טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶא בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — פַּת חִיטִּין וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן. ״שְׂעוֹרָה״, דִּתְנַן: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל. ״גֶּפֶן״: כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לְנָזִיר.
״תְּאֵנָה״: כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. ״רִמּוֹן״, כְּדִתְנַן: כׇּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים שִׁיעוּרָן כְּרִימּוֹנִים. ״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ״: אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. כׇּל שִׁיעוּרֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! וְהָאִיכָּא הָנֵי דַּאֲמַרַן! אֶלָּא אֵימָא: אֶרֶץ שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. ״דְּבַשׁ״, כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. וְתִיסְבְּרָא שִׁיעוּרִין מִיכְתָּב כְּתִיבִי? אֶלָּא הִלְכְתָא נִינְהוּ, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי.
בית המדרש הוירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי - ישיבת הר ציון
דברי המשנה (כד, ה), 'מדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת', המובאים בסוף המסכת הם אותם הדברים שנאמרו לעיל במשנה* (יז, ז) 'פקק החלון רבי אליעזר אומר בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו'.
יתכן לומר שמשום שלעיל מובאים הדברים כמחלוקת, נאמרו כאן הדברים כסתם (שהלכה כסתם) ועוד הביאו 'מעשה רב' ללמדנו שזו הלכה למעשה:
"עולא איקלע לבי ריש גלותא. חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא, וקא משח ליה. אמר ליה: אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור? - אמר ליה: מתעסק בעלמא אנא".
ברם, יכלו חכמים לכתוב דברים אלו כבר לעיל, ומדוע בחרו לסיים המסכת בכך?
אם נתבונן בדברי הגמרא נמצא שמוזכרות שלש הלכות: א. מחלוקת רבי אליעזר חכמים אודות פקיקת החלון בשבת - האם פעולה זו אסורה משום שדומה לתוספת בניין או מותרת. ב. מדידה היא מעשה של חול, 'עובדין דחול', והתירוהו בשבת רק לצורך מצווה. ג. 'מתעסק בעלמא', כשאין בו כל כוונה, מותר לשיטת כולם.
הראשונות הן הלכות שאפשר לתאר אותן כגבולות שהציבו חכמים בכדי לשמור על קדושת השבת – שלא תעשה בשבת כל מלאכה; בעוד מתעסק בעלמא גם הוא אחד הקצוות של דין מתעסק. על פניו אין קשר ברור בין הראשונות לאחרונה, אולם יתכן לומר שבדיוק בזה בא לידי ביטוי השוני בין דין שוגג למתעסק (אנוס) – המושג 'שוגג', אין משמעותו שהאדם לא אשם לחלוטין, אלא שהוא אשם בצורה חלקית כיוון שלא נזהר או בשל כל סיבה אחרת. בשונה מאנוס שפטור לגמרי ואינו צריך להביא קרבן כלל. וכן כתב הרמב"ם (הלכות שגגות ה, ו):
"הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס".
בדרך כלל, שוגג חייב בקרבן בעוד האנוס פטור מקרבן. בשבת הדין הוא שאנוס פטור לחלוטין ואף מותר משום שרק מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת.** ההימנעות ממלאכה בשבת היא לשם רוממות הרוח והתקרבות לקב"ה; התורה אסרה לבצע כל פעולת יצירה חדשה, מכיוון שיצירת העולם הפסיקה במעבר מיום שישי ליום השבת. ציווי זה, בדומה לטעם השמיטה לשיטת בעל ספר החינוך***, ניתן כדי להזכיר לנו מיהו הבורא ומיהו הנברא, וכדי להזכיר שכשם שהבורא עצר ממלאכתו ביום השביעי, כך גם אנחנו מפסיקים ליצור ביום השביעי וזוכרים את המעמד של האדם ביקום. אדם שאינו טרוד במלאכות פנוי להתבוננות זו ובכך יכול לקיים את מצוות השבת. לכן מובן מדוע אדם 'מתעסק' דומה למי ששובת, שכן אין הוא עסוק במלאכת מחשבת ואינו טרוד בשל מעשהו וממילא מקיים את מצוות השבת
______________________
* בגמרא דף קכו עמוד ב.
** רש"י מסכת חגיגה (דף י עמוד ב) ד"ה מלאכת מחשבת - שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה - לפיכך פטור, וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן - אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת.
*** לשיטתו, המטרה היא להזכיר לאדם של מי כל אלה, וכותב ששנת השמיטה באה "כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו פירות בכל שנה ושנה לא בכוחה ובסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה" (מצווה פד). דהיינו, הארץ שייכת לה', ושנת השמיטה באה להזכיר לאדם את מקומו ומטרתו בעולם.
עברית