In Midrash, the words themselves for wrath and anger and fury and rage become personified demons or spiritual forces. When Hashem is angry, the midrash interprets the expression as the King who sends his servants to execute the punishment or desired result. Like sending out his biker gang with their names on their leather jackets:
קצף
אף
חמה
רוגז
שחת
כעס
כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא׃
For I was in dread of the LORD’s fierce anger against you, which moved Him to wipe you out. And that time, too, the LORD gave heed to me.—
ו) וכתב עו"ש בשער הכוו' וז"ל גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם אשמנו בגדנו וכו' ואעפ"י שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר אין חשש בזה ואדרבא הוא מוכרח לומר כך ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים כי היה צ"ל אשמתי בגדתי וכו' אך הענין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים א"כ לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם הנה אפשר שחבירו חטא בהם וע"כ צריך להתודות בלשון רבים ואעפ"י שהוא לא עשה אותה העבירה עכ"ל והביאו ש"ץ דקמ"ח ע"ב, ועי"ש בש"ץ מ"ש מעשה שהיה בימי הרמב"ם יעו"ש ברכ"י אות ו' ועיין עוד בחס"ל אות ג' שכתב עוד טעמים אחרים מפני שאפשר שחטא בגלגולים אחרים וכתב שזה הטעם שאומרים בנוסח הוידוי חטאנו אנו ואבותינו שהגלגול שעבר נקרא אב ועוד כתב טעם אחר מפני שיש איזה עבירות שדש אדם בעקיביו והמה חמורות כגון כל הכועס כאילו עובד ע"ז וכל המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים וכדומה יעו"ש ועוד יש מי שפירש שאעפ"י שהוא לא חטא בעבירות הללו אפשר שאחד משורש נשמתו תטא וע"כ הוא מתודה עליו כדי לתקנו:
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
And, yet, there are certain tendencies which man is forbidden to follow in the middle-way, but must distance himself from extreme to extreme. The good way is not merely that man be meek, but that he should be humble-spirited, then his spirit will be extremely lowly. This is the reason why it is said of Moses that he was very meek (Num. 12.3) and not merely meek. This is also the reason why the sages commanded saying: "Be exceedingly humble of spirit" (Pir. Ab. 4.4). They, moreover, said: "He who is of a haughty heart denies the head principle" (Sotah, 4b), even as it is said: "Thine heart be then lifted up, and thou forget the Lord thy God" (Deut. 8.14); and they also said: "Isolated be he in whom there is a haughty spirit, even a little thereof" (Sotah. 5a). So is anger an extremely evil tendency and it is proper for man to remove himself from it to the other extreme. One should teach himself not to get angry, even over a matter which befits anger. If one desires to engender awe in his children and his household, or in the public, if he be at the head of a community, even if he desire to get angry at them so as to bring them back to the good way, he should only act angry in their presence so as to reprove them, but his disposition must remain calm within himself, even as a man imitates, who is angry when the time calls forth anger but in reality he is not angry. The sages of yore said: "He who yields to anger is as if he worshiped idolatry".1See Nedarim, 22b. G. They also said: "Whosoever yields to anger, if he be a wise man his wisdom leaves him, and if he be a prophet his prophecy leaves him."2Pesahim, 66b. C. Verily the life of irritable persons is no life.3Pesahim, 113a. C. They have, therefore, commanded to be afar from anger, so that one will train himself not to mind even the things which do cause irritation, for such is the good way. The conduct of the just is to take insults but not give insults, hear themselves flouted but make no reply, do their duty as a work of love, and bear affliction cheerfully. Concerning them the Verse says: "But may those that love Him be as the rising of the sun in his might" (Judg. 5.31).
להבין אמרי בינה מ"ש בספר הנק' צוואת ריב"ש הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו. אך המכוון הוא אמת לאמיתו. והוא בהקדים מארז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו וכמ"ש כי ה' אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה (וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד ומי יאמר לו וגו' וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף שאף שידיו מסולקות הימנו הוא קיים מעצמו וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד"מ אשר הוליך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ואילו פסק הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה אף שטבע זה במים הוא ג"כ נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת י"ס עאכ"ו שבהסתלקות ח"ו כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צ"ל כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו ובחי' זה הוא דבר ה' ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם שבה חיותן וקיומן הוא דבר ה' מי' מאמרות המלובש בהן ומקיימן להיות דומם ויש מאין ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו וז"ש האריז"ל שגם בדומם כאבנים ועפר ומים יש בהם בחי' נפש וחיות רוחניית. והנה נודע לי"ח כי דבר ה' נק' בשם שכינה בלשון רז"ל ואימא תתאה ומטרוניתא בלשון הזהר ובפרט בר"פ וארא לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם ובלשון המקובלים נק' בשם מלכות ע"ש דבר מלך שלטון כי המלך מנהיג מלכותו בדיבורו ועוד טעמים אחרים ידועים לי"ח ומודעת זאת כי יש בחי' ומדריגת מל' דאצילות ובחי' מל' דבריאה וכו'. ופי' מל' דאצילות הוא דבר ה' המחי' ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחי' אצילות כמו נשמת אדה"ר שנא' בו ויפח באפיו כו' וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן (שהיו מרכבה לה' ממש ובטלים ממש במציאות אליו כמארז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה וכן כל הנביאים ובעלי רוה"ק היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש כמ"ש האריז"ל) ומל' דבריאה הוא דבר ה' המחיה ומהוה הנשמות והמלאכי' שבעולם הבריאה שאין מעלתם כמעלת האצי' וכו' ומלכות דעשיה הוא דבר ה' המחיה ומהוה את עוה"ז בכללו עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ. (אלא שבארצות העו"ג החיות הוא על ידי התלבשות שרים החיצוני' הממוני' על ע' אומות דהיינו שיורד ניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם מלכות דעשיה ומאיר על השרים של מעלה בבחי' מקיף מלמעלה אך אינו מתלבש בהם ממש אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחי' מקיף ומהשרים נשפע חיות לעו"ג ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם ולארץ הגשמית ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים (אלא ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים נשפעי' מקליפת נוגה והטמאים ונפשות העו"ג משאר קליפות). והנה שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות עו"ג כולם כלא ממש חשיבי לגבי השרים שהם חיותם וקיומם. והשרים כלא ממש חשיבי לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מדבר ה' המאיר עליהם מלמעלה ואעפ"כ החיות הנמשך לתוכם מהארה זו הוא בבחי' גלות בתוכם שלכן נקראי' בשם אלקי' אחרים וקרו ליה אלהא דאלהיא שגם הם הן בחי' אלקות ולכן העו"ג הנשפעים מהם הם עע"ז ממש עד עת קץ שיבולע המות והסט"א ואז אהפוך אל עמים כו' לקרוא כולם בשם ה' ונקרא גם כן בשם גלות השכינה מאחר שחיות זה אשר בבחי' גלות בתוכם הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם שכינה (וגלות זה נמשך מחטא עה"ד ואילך והוא בחי' אחוריים לבד דקדושה אך כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחי' פנים העליונים הנה זו היא גלות שלימה וע"ז ארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם)):
הקורע בגדיו והמשבר כליו בחמתו כו׳. כל הכועס כאילו עוע״ז כמ"ש פ״ק דסוטה [דף ד: ע״ש ובנדרים דף כב: ובח׳׳א שם] והכא איסור מוסיף דעשה מעשה ואמרו בזוה׳׳ק דהוי כמקריב לע״ז ולכן אמר סוף שיעבוד ע״ז ממש:
אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא: לָא תִּרְתַּח וְלָא תִּחְטֵי. לָא תִּרְוֵי וְלָא תִּחְטֵי. וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וָצֵא. מַאי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וָצֵא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: זוֹ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ.
On the topic of prayers recited while traveling and in times of danger, the Gemara discusses the traveler’s prayer. When he appeared to him, Elijah the Prophet said to Rav Yehuda brother of Rav Sala Ḥasida: Do not get angry and you will not sin. Do not get drunk and you will not sin. And when you set out on a journey, consult with your Creator, and then set out. The Gemara asks: What is the meaning of: Consult with your Creator, and then set out? Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: That is the traveler’s prayer. And Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: It is not only good advice, but established halakha that anyone who sets out on a journey must recite the traveler’s prayer prior to embarking on his journey.
כי (א) תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור מכאן שאסור לכרות ולהשחית כל אילני מאכל ולא במצור בלבד דהא אמרינן בפ' החובל (בבא קמא דף צ"א) דקלא דטעין קבא אסיר למקצייה ואם היה מעולה כדמים לבניין מלפירות מותר וגם כשהשרשים מכחישים את הגפנים ביניקתם צוה שמואל בב"ק [דף צ"ב] לקצץ האילן, ופירש רבינו שמואל כי זה כמו אלא כלומר אלא אותו עץ מאכל שהאדם יכול לבא שם בין האילנות מפניך במצור ולירות בחיצים מבין האילנות אותו עץ אתה מותר לכרות, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, וגרסינן בפ' החובל (בבא קמא דף צ"א) רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל זה אילן סרק ודורש כן מפני שהיה לו ליכתוב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא, ופירש רבינו משה [בפ"ו דמלכים] אשר תדע כלו' שידעת שהיה עץ מאכל מתחילה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט אבל רבינו שלמה פי' [בגמרא שם] אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו של מאכל הוא' ומכאן למדנו איסור השחתה בכל דבר דהא גרסינן במס' קידושין [כן הוא בגמרא שם דף ל"ב] דרב הונא קרע מאניה באפיה בריה למיחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה שם והא קעבר משום בל תשחית, וגרסינן בשבת [דף קכ"ט] רבא בקעו ליה ספסל אחת לעשות לו אש להתחמם א"ל אביי והא קעבר מר משום בל תשחית א"ל בל תשחית דגופאי עדיף, וכן ביבמות [דף מ"ד] גרסינן אמר רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם, ואם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו כדי שיראו ממנו ויהיה שלום בביתו מותר ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתו כדאמרינן בשבת [דף ק"ה] רב ששת שדי מוניני ארישא דאמתיה רב הונא תבר נכתמא:
וְלֹא הָאִילָנוֹת בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים. וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים. וְהוֹרֵס בִּנְיָן. וְסוֹתֵם מַעְיָן. וּמְאַבֵּד מַאֲכָלוֹת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם:
And not only regarding trees, but even one who destructively breaks vessels or rips up clothing or tears down a building or seals up a spring or wastes food violates the Negative Commandment of “Do not destroy”. However, he only receives stripes for disobedience, in accordance with the Rabbis.
וְלֹא הָאִילָנוֹת בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים. וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים. וְהוֹרֵס בִּנְיָן. וְסוֹתֵם מַעְיָן. וּמְאַבֵּד מַאֲכָלוֹת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה. עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם:
And not only regarding trees, but even one who destructively breaks vessels or rips up clothing or tears down a building or seals up a spring or wastes food violates the Negative Commandment of “Do not destroy”. However, he only receives stripes for disobedience, in accordance with the Rabbis.
אבל בקבלה בכלל בלבד, שתחשוב שאתה מקבל עליך להיות יהודי עבד ד׳, לא תוכל להסתפק. רק גם בפרטיות מדות הרעות והחסרונות, אשר אתה מכיר בך, התשתדל לתקן בשעה זו של התרוממות, הן אמת שבשעה שמתלהב האיש ישראל בתפלה, טוב שלא ירבה בחשבונות, לא יטפל ולא ילכלך את ידיו בחסרונותיו, רך יתפלל וילמד ויתלהב ויתקרב, כמו שאיתא בספה״ק מזה. אבל תיכף אחר תפלתו ואף בחזרת הש״ץ בשמ״ע, וכן אם מתעורר לפעמים שלא בשעת התפלה, ישתדל לתקנם בפרטיות. כי א״א לבדוק החמץ בלתי אם לאור הנר, כשנתעורר וניצוץ של קדושה הלהיב אותך עתה, כל עוד שלא כבה בדוק א״ע לתקנך. למשל אם כעסן אתה ח״ו, התבונן, האם נח לי לכעוס ולהיות מושלך מעל פני ד׳. הגמרא אומרת כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה נגדו. כל הכועס כאילו עובד ע״ז*)מובא בפ' המשניות להרמב"ם על אבות פ"ב מ"י. והאם אכעוס ואעשה נבלה זו ח״ו. האם באלהי ישראל אלהי נפשי ונשמתי שאני מרגיש עתה בקרבי אמרוד ח״ו. מקבל אני ע״ע שלא לכעוס מעתה, בלב שלם מקבל אני עלי זאת. רבש״ע, עזור נא לי לעמוד ברוחי שלא אכעס, וכ״כ תקבע בלבך ובנפשך מחשבה וקבלה זו, עד שכאשר יבא מעשה של כעס לידך ותתחיל לכעוס, תזכור בגנות שגנית את הכעס ואת הקבלה שקבלת ע״ע שלא תכעוס ויקל לך למשול ע״ע ולהרגע. ומעתה בשעת התעוררות הכעס עיקר עבודתך תהי׳ להתעקש לזכור ולצייר לעצמך באופן החזק ביותר, ובמחשבה ברה ביותר, את שעת התרוממותך ואת הקבלה שקבלת אז עליך, וכן תעשה בשאר החסרונות שאתה מרגיש בך.