Save "Intro ספר שמות"
Intro ספר שמות

זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות.... והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה.

...זולת רבינו בה״ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני דקחשיב חמשה חומשי תורה. ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה ...אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר. היינו בו נגמר סדר הבריאה.... פי' תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת חלק ה׳ עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם... נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה והיינו הך דיציאת מצרים שאז היו ראוים ישראל לקבל התורה ולהשלים הבריאה ולבא בזה לתכלית יצירתם.

This book is commonly referred to by the authors of the Midrash as Sefer Shemos, (The Book of Names), as it is [for example] stated in the third parashah of Bereishis Rabbah, “‘And there was light,’1Gen. 1:3. corresponds to Sefer Shemos, etc.,” and similarly in many other locations.2The Netziv appears to be referring to the numerous Torah commentaries who refer to the Bok of Exodus as Sefer Shemos. And Nachmanides, at the end of his commentary [to Sefer Shemos], calls it the Sefer HaGeulah (The Book of Redemption).3Nachmanides concludes his commentary to Exodus with a paean expressing praise to the Eternal for enabling him to complete his commentary to the “Book of Redemption” and to “He who saved him from the hand of him that hated him, and redeemed him from the hand of his enemy.”

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם.

ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אע"פ שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל.

ממצרים אע"פ שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

ראובן שמעון וגו'. פרט כאן שמותם על דרך המדרש (ויק"ר לב ה) בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ושהיו גדורין מעריות, ולא היו בהם דלטורין כו'. וטעמו של דבר הוא כדמסיק בילקוט פרשה זו שכל שמות השבטים נקראו על שם הגאולה, ראובן ראה ראיתי את עני עמי. שמעון על שם וישמע אלהים את נאקתם וכן כולם, ולפי זה אם היו משנים את שמם לא היה להם רושם על הגאולה ולא היו ראויין להגאל, אחר שהחליפו את שמותם המורים על הגאולה וקורא להם שם חדש אשר אין בו הוראה על הגאולה, או היה להם שינוי השם סבה להתיאש מן הגאולה ולא היו מבקשים את פני ה' על הגאולה ועל התמורה.
ויוסף היה במצרים. וַהֲלֹא הוּא וּבָנָיו הָיוּ בִּכְלַל שִׁבְעִים, וּמַה בָּא לְלַמְּדֵנוּ? וְכִי לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא הָיָה בְּמִצְרַיִם? אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הוּא יוֹסֵף הָרוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו, הוּא יוֹסֵף שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְנַעֲשָׂה מֶלֶךְ, וְעוֹמֵד בְּצִדְקוֹ (שמות רבה):
ויוסף היה במצרים lit., AND JOSEPH WAS IN EGYPT — But were not he and his sons included in the seventy? What, then, is this statement intended to tell us? Do we not know that he was in Egypt? But its purpose is to inform you of Joseph’s righteousness: this is the same Joseph who tended his father’s sheep; this is the same Joseph who was in Egypt and became king there, and yet he remained steadfast in his righteousness, and the change from a humble position to exalted rank in Egypt caused no deterioration in his character (cf. Sifrei האזינו; Exodus Rabbah 1:7).
עוד יכוין הכתוב באומרו כל נפש וגו' ויוסף וגו' לומר כי כללות ענפים אלו כולם שוים לטובה באין הבדל. ביניהם כולם צדיקים כולם חכמים כולם בלב שלם זה על זה וכאלו כולם נפש אחת, והודיע חידוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים בין לצד האחוה כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כולם לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם, בין לצד הצדקות כי היה נתון בכור הטומאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת, ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש, שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ויגש מו ל) אמותה הפעם וגו':
Perhaps the Torah wants to put Joseph and family on a par with the other members of Jacob's family who descended to Egypt at the invitation of Pharaoh and Joseph by phrasing it thus: כל נפש…ויוסף היה במצרים, "all the persons …including Joseph who happened to be in Egypt already at that time." They were all righteous though some had been born in Egypt, etc. The Torah uses the word נפש for persons in the singular to show that they all formed a single spiritual unit. This is a tremendous compliment for Joseph whose life-experience was so totally different from that of his brothers and who had been mistreated by them. The Torah testified that Joseph was in no way less of an Israelite or part of the common heritage than his brothers who had remained in the land of Canaan all these years. If anything, Joseph was the prime example that given the proper strength of character, one could maintain one's spiritual integrity even after having lived in Egypt for many years and having occupied a position of power and prominence in that society. I have already mentioned this aspect of Joseph when I explained why Jacob was willing to die happy the moment he had made visual contact with Joseph in Genesis 46,30.