(א) וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃(ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃(ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃(ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יהוה לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ (ס)(ה) וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃(ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃(ז) וְלָ֣מָּה תנואון [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יהוה׃(ח) כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃(ט) וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יהוה׃(י) וַיִּֽחַר־אַ֥ף יהוה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃(יא) אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃(יב) בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יהוה׃(יג) וַיִּֽחַר־אַ֤ף יהוה בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יהוה׃(יד) וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יהוה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃(טו) כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (ס)(טז) וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃(יז) וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃(יח) לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃(יט) כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ (פ)(כ) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יהוה לַמִּלְחָמָֽה׃(כא) וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יהוה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃(כב) וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יהוה וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיהוה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יהוה׃(כג) וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃(כד) בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃(כה) וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃(כו) טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃(כז) וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יהוה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃(כח) וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃(כט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יהוה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃(ל) וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃(לא) וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יהוה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃(לב) נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יהוה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃(לג) וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃
(1) The tribes of Reuven and Gad owned a lot of cattle and they saw that the lands of Yazer and Gilead were a region suitable for cattle(2) The tribes of Gad and Reuven came to Moses, Elazar the priest, and the chieftains of the community, and said,(3) “Ataroth, Dibon, Yazer, Nimrah, Cheshbon, El'aleh, Sevam, Nebo, and Veon —(4) the land that HaShem has conquered for the community of Israel is a land of pasture, and your servants have cattle.(5) If we find favor in your eyes, give this land to your servants as our portion; do not move us across the Jordan.”(6) Moses replied to the tribes of Gad and the Reuven, “Are your brothers going to go to war while you stay here?(7) Why will you turn the minds of Israel from crossing into the land that HaShem has given them?(8) That is what your fathers did when I sent them from Kadesh-barnea to survey the land...(13) The LORD was incensed at Israel, and for forty years He made them wander in the wilderness, until the whole generation that had provoked HaShem’s displeasure was gone.(14)And now you, a breed of sinful men, have replaced your fathers, to add still further to HaShem’s wrath against Israel.(15) If you turn away from Him and He abandons them once more in the wilderness, you will bring calamity upon all this people.”(16) Then they stepped up to him and said, “We will build here pens for our flocks and towns for our children.(17) And we will hasten as leaders in the nation of Israel until we have established them in their home, while our children stay in the fortified towns because of the inhabitants of the land.(18) We will not return to our homes until every one of the Israelites is in possession of his portion.(19) But we will not have a share with them in the territory beyond the Jordan, for we have received our share on the east side of the Jordan.”(20)Moses said to them, “If you do this, if you go to battle as leaders, before HaShem,(21) and every fighter among you crosses the Jordan, before HaShem, until He removes your enemies before Him,(22) and the land has been subdued, before HaShem, and then you return—you shall be clear before HaShem and before Israel; and this land shall be yours before HaShem.(23) But if you do not do so, you will have sinned against HaShem; and know that your sin will overtake you.(24)Build towns for your children and sheepfolds for your flocks, but do what you have promised.”(25) The tribes of Gad and Reuven answered Moses, “Your servants will do as our master commands.(26) Our children, our wives, our flocks, and all our other livestock will stay behind in the towns of Gilead;(27) while your servants, all those recruited for war, cross over, before HaShem, to engage in battle—as my master orders.”(28) Then Moses gave instructions concerning them to Eleazar the priest, Joshua son of Nun, and the family heads of the Israelite tribes.(29) Moses said to them, “If every fighter among Gad and Reuven crosses the Jordan with you to do battle, before HaShem, and the land is subdued before you, you shall give them the land of Gilead as their portion.(30) But if they do not cross over with you as leaders, they shall receive their portion among you in the land of Canaan.”(31) The tribes of Gad and Reuven said in reply, “Whatever HaShem has spoken concerning your servants, that we will do.(32) We ourselves will cross over as leaders of battle, before HaShem, into the land of Canaan; and we shall keep our ancestral portion across the Jordan.”(33)So Moses assigned to them—to the tribes of Gad, Reuven, and half the tribe of Manasheh son of Joseph—the kingdom of Sihon king of the Amorites and the kingdom of King Og of Bashan, the land with its various cities and the territories of their surrounding towns.
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד. הֲלָכָה שָׁלשׁ מַתָּנוֹת נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, זָכָה בְּאַחַת מֵהֶן נָטַל חֶמְדַת כָּל הָעוֹלָם, זָכָה בְּחָכְמָה זָכָה בַּכֹּל, זָכָה בִּגְבוּרָה זָכָה בַּכֹּל, זָכָה בְּעשֶׁר זָכָה בַּכֹּל, אֵימָתַי בִּזְּמַן שֶׁהֵן מַתְּנוֹת שָׁמַיִם וּבָאוֹת בְּכֹחַ הַתּוֹרָה, אֲבָל גְּבוּרָתוֹ וְעָשְׁרוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (קהלת ט, יא): שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם..., וּמַתָּנוֹת אֵלּוּ בִּזְּמַן שֶׁאֵינָן בָּאִין מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפָן לְהִפָּסֵק מִמֶּנּוּ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שְׁנֵי חֲכָמִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲחִיתֹפֶל מִיִּשְׂרָאֵל וּבִלְעָם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וְכֵן שְׁנֵי גִּבּוֹרִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שִׁמְשׁוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וְגָלְיַת מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וְכֵן שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח מִיִּשְׂרָאֵל וְהָמָן מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה מַתְּנָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא חוֹטְפִין אוֹתָהּ לָהֶם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁהָיוּ עֲשִׁירִים וְהָיָה לָהֶם מִקְנֶה גָּדוֹל, וְחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם וְיָשְׁבוּ לָהֶם חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ גָּלוּ תְּחִלָּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וּמִי גָּרַם לָהֶם עַל שֶׁהִפְרִישׁוּ עַצְמָם מִן אֲחֵיהֶם בִּשְׁבִיל קִנְיָנָם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וגו'.
(7) (Numb. 32:1) “Now the Children of Reuben and the Children of Gad] had much livestock”: A legal teaching: Three gifts were created in the world. A person meriting one of them receives what is most desirable in the whole world. A person meriting wisdom has merited everything. A person meriting strength has merited everything. A person meriting wealth has merited everything. When? When they are gifts of the Heavens and come from the power of Torah. But human strength and wealth are nothing; for thus has Solomon stated (in Eccl. 9:11), “Again I saw that under the sun the race does not belong to the swift, nor the battle to the strong, nor bread to the wise, nor even wealth to the discerning, nor even favor to the knowledgeable”... Two wealthy men arose in the world, Korach from Israel and Haman from the nations of the world; but both of them were lost from the world. Why? Because their gift was not from the Holy One, blessed be He. Rather they grabbed it up for themselves. So also do you find with the Children of Gad and the Children of Reuben that they were very wealthy and had a lot of livestock. But they loved their money and resided outside the Land of Israel [as a result]. For that reason they were the first of the tribes to go into exile, as stated (in I Chron. 5:26), ‘and he carried them into exile, i.e., the Reubenites and the Gadites […].’ Who brought [the exile] upon them? [It happened] because they had separated themselves from their siblings for the sake of their livestock. And where is it shown? From what is written in the Torah (in Numb. 32:1), ‘Now the Children of Reuben [and the Children of Gad] had much livestock.’”
(ד) במדרש ומקנה רב כו' ג' מתנות כו' בזמן שבאין בכח התורה והם מתנת שמים כו' חוטפין לעצמם כו'. אף כי הכל מהשי"ת. מ"מ לפי הידיעה שיודע האדם היטב שכל אשר לו מהשי"ת. כמו כן נתגלה אצלו הפנימיות חיות מהשי"ת. וכן להיפוך שחוטף לעצמו שחושב כחו ועוצם ידי כו' עי"ז נסתר באמת כח השי"ת שצפון בכל דבר:
The Midrash states there are three gifts...they are great when they come from the Torah and from heavens...they grab them for themselves... even though how can they grab these things for themselves? Everything comes from HaShem! The answer is that they mistakenly believe that their wealth is theirs through their own efforts, rather than through HaShem's will. They "grab" their wealth for themselves in the sense of claiming full credit, rather than crediting HaShem.
(ו) והנה לפי שראה משה רבינו ע"ה שמץ מנהו בבני גד ובבני ראובן במה ששאלו נחלתן בעבר לירדן חשד אות' בחטא זה והוכיח' עליו הרבה כמו שיראה יפה מהספור הזה אשר נבאר אותו... אמנם הנראה בזה הוא כי הנה משה אדוננו עליו השלום בעוצם חכמתו עמד על אמות כוונתם ולבו לב חכם אשר לימינו וירה חצים שנונים אל כל אשר יהיה בלבם ולא יחטיא. וזה כי הוא דן בעצמו שמניעתן מבא אל ארץ נחלת יהוה אשר בעבר הירדן והלאה לא תהיה כי אם לאחת משתי סבות. אם שנפל בהם מורך לבב לבא אל ארץ גוים גדולים ועצומים מהם עם גדול ורב ורם בני ענקים וערים גדולות ובצורות בשמים אשר שערו בזה מהסכנ' העצומ' אשר לא יכילם לבם. ולא נתפייסו ליטול חלקם מעבר הירדן...וכ"ש בדברי גדולים כאלה אם מפני שהסכנ' גלוי בהם זולתו יתעלה ואם לגודל ערכם אשר אין ראוי ליחס כי אם אל העליון שבפועלים כמו שאמר החכם אצל האושר וגם החכם שלמה אמר זו מתת אלהים היא (קהלת יהוה:י״ח) כמו שכתבנו שער כ"ב. אבל יחסו הכל אל כחם ועוצם ידיו והיו נשענים בעזיבת טפם על חוזק ערי המבצר שיבנו. וגם בענין הנחל' אמרו עד אשר אם הביאנום אל מקומם וגו' עד התנחל בני ישראל וגו' כי באה נחלתינו אלינו וגו'. ולא נזכר שם שמים בפיהם זולתי במה שאמרו בתחלת דבריהם הארץ אשר הכה יהוה' לפני בני ישראל ארץ מקנה היא וכל דבריהם מוכיחים על תחלתן שכוונו בהזכר' זו לומר שאינם מבקשים דבר שמסרו עליו נפשם רק מה שהכה י"י לפניהם לא בחרבם ולא בקשתם וכהא דאמרינן (ב"מ ב':) חבראי לאו מידי חסר ביה איזיל ואיפלוג בהדיה. אמנם בכתוב ההוא עצמו חזרו למנהגם באומרם ולעבדיך מקנה היה להם לומר ולעבדיך נתן מקנה כי על ידי המלחמה ההיא פרץ מקניהם לרוב:
(6) Since Moses saw in the request of the two and a half tribes an over- emphasis on the secondary values in Jewish life, he remonstrated with them, and reprimanded them. This in turn prompted these tribes to reassure Moses that they would discharge all their obligations as part of the army of the whole nation...One of the main reasons for Moses' justified suspicions is, that in the lengthy conversations between Moses and the tribes, the latter do not once mention the name of HaShem. So Moses reasoned that they had to be motivated by one of two reasons. 1) Fear to engage in battle, or 2) Lack of interest and respect for Eretz Yisrael. After Moses' accusations, it appears that the two and a half tribes had held an assembly before acceding to Moses' conditions. It states (32,16) "they approached and said." It seems that they did so only after some deliberation. Even then they do not once refer to G'ds wishes, G'ds protection, G'ds relevance in the whole matter. From the opening line, "do not bother to make us cross this river Jordan," it is clear that their original intention had been not to accompany the main body at all. They attributed their future to their own physical efforts and capabilities, even when referring to the successful invasion of Eretz Yisrael, not a word about G'ds assistance.