Why and How do we Daven?

(ט) וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃ (י) וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃ (יא) וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ (יב) וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃ (יג) וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃ (טו) וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

I Samuel 1:9-15

(9) After they had eaten and drunk at Shiloh, Hannah rose.—The priest Eli was sitting on the seat near the doorpost of the temple of the LORD.— (10) In her wretchedness, she prayed to the LORD, weeping all the while. (11) And she made this vow: “O LORD of Hosts, if You will look upon the suffering of Your maidservant and will remember me and not forget Your maidservant, and if You will grant Your maidservant a male child, I will dedicate him to the LORD for all the days of his life; and no razor shall ever touch his head.” (12) As she kept on praying before the LORD, Eli watched her mouth. (13) Now Hannah was praying in her heart; only her lips moved, but her voice could not be heard. So Eli thought she was drunk. (14) Eli said to her, “How long will you make a drunken spectacle of yourself? Sober up!” (15) And Hannah replied, “Oh no, my lord! I am a very unhappy woman. I have drunk no wine or other strong drink, but I have been pouring out my heart to the LORD.

ברכות ל״א א:כ״ו-כ״ז

אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ — אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גִּבָּרָווֹתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי דְחַנָּה. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ. ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתּוֹךְ בִּשְׂפָתָיו. ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ — מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. ״וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל.

Berakhot 31a:26-27

This was also stated by an amora; Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Although the Sages said that one requests his personal needs in the blessing: Who listens to prayer, that is with regard to one who wishes to do so as part of the Amida prayer. If he comes to add and recite additional requests after completing his Amida prayer, even if his personal requests are the equivalent of the order of the confession of Yom Kippur, he may recite them. Rav Hamnuna said: How many significant halakhot can be derived from these verses of the prayer of Hannah? As it says: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard, so Eli thought her to be drunk” (I Samuel 1:13). The Gemara elaborates: From that which is stated here: “And Hannah spoke in her heart,” the halakha that one who prays must focus his heart on his prayer is derived. And from that which is stated here: “Only her lips moved,” the halakha that one who prays must enunciate the words with his lips, not only contemplate them in his heart, is derived. From that which is written here: “And her voice could not be heard,” the halakha that one is forbidden to raise his voice in his Amida prayer as it must be recited silently. From the continuation of the verse here: “So Eli thought her to be drunk,” the halakha that a drunk person is forbidden to pray. That is why he rebuked her.

משנה בבא קמא א׳:א׳

(א) אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

Mishnah Bava Kamma 1:1

(1) There are four primary causes of injury: the ox and the pit and the crop-destroying beast and fire.

בבא קמא ג׳ ב:י״ד

רב אמר מבעה זה אדם דכתיב (ישעיהו כא, יב) אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו

Bava Kamma 3b:14

The Gemara elaborates: Rav says: Maveh, this is the category of Man, as it is written: “The watchman said: Morning has come, and also night; if you will inquire [tivayun], inquire [be’ayu]” (Isaiah 21:12). The terms “tivayun” and “be’ayu,” meaning inquire, refer to a person, who is able to inquire. Accordingly, Maveh relates to an action performed by a person.

בראשית ב׳:ז׳

(ז) וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃

Genesis 2:7

(7) the LORD God formed man from the dust of the earth. He blew into his nostrils the breath of life, and man became a living being.

רש"י על בראשית ב׳:ז׳:ד׳

(ד) לנפש חיה. אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכֻלָּן, שֶׁנִתּוֹסֵף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר:

Rashi on Genesis 2:7:4

(4) לנפש חיה A LIVING SOUL — Also cattle and beasts are called נפש חיה (1:20, 22, 24), but the נפש of man is the most highly developed of all of them, because to him was granted understanding and speech.

שבת קכ״ז א:י״ד-ט״ו

אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות איני והא אנן תנן אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם [הני אין מידי אחרינא לא]

Shabbat 127a:14-15

Rav Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: There are six matters a person enjoys the profits of in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Hospitality toward guests, and visiting the sick, and consideration during prayer, and rising early to the study hall, and one who raises his sons to engage in Torah study, and one who judges another favorably, giving him the benefit of the doubt. The Gemara asks: Is that so? And did we not learn in a mishna: These are the matters that a person does them and enjoys their profits in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, and acts of loving kindness, and bringing peace between a person and another, and Torah study is equal to all of them. By inference: These matters, yes, one enjoys their profits in this world and the principal exists for him in the World-to-Come; other matters, no.

שבת קכ״ז ב:א׳

הני נמי (בגמילות חסדים שייכי לישנא אחרינא הני) בהני שייכי

Shabbat 127b:1

The Gemara answers: These too, hospitality toward guests and visiting the sick, are in the category of acts of loving-kindness. A different version of that answer: These matters on the longer list are attributable to those, the matters on the shorter list.

רש"י על שבת קכ״ז ב:א׳:א׳

ה"ג הני נמי בהני שייכי - הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי י״א:י״ז) גומל נפשו איש חסד

Rashi on Shabbat 127b:1:1

...