(ט) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ (פ)
(9) And Moses spoke so unto the children of Israel; but they hearkened not unto Moses for impatience of spirit, and for cruel bondage.
(יב) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י ה' לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ (פ)
(12) And Moses spoke before the LORD, saying: ‘Behold, the children of Israel have not hearkened unto me; how then shall Pharaoh hear me, who am of uncircumcised lips?’
רלב"ג מחלק את הסיבות לתגובת בני ישראל לשני גורמים. אמנם התוצאה היא שלא שמעו אל משה, אולם האשם הוא לא רק בבני ישראל אלא גם במשה. לדעת רלב"ג, את הבשורה הזאת אל בני ישראל לא אמר אהרון אלא משה עצמו. וכידוע, משה היה כבד פה וכבד לשון, ולפי רלב"ג "היה לואה [=מתיגע, מתקשה] כשהיה רוצה לסדר דבריו באופן נאות, כי לא היה איש דברים" (שמ' ד:י), כלומר הוא לא יכול היה לנסח דבריו ניסוח שוטף ומושך, ולכן דבריו היו מבולבלים ומקוטעים. הסיבה לכך הייתה שתיקתו הממושכת של משה בזמן שהייתו במדבר עם הצאן, ניתוקו מחברת אנשים והתבודדותו הרבה במטרה להשיג את הנבואה. אבל גם בני ישראל לא היו פנויים להקשיב לדבריו של משה ולנסות להתרכז במסרים שהביא להם. אם כן, יש כאן שילוב של שתי בעיות: האחת – יכולת הדיבור המוגבלת של משה, והאחרת – בני ישראל היו עסוקים בעבודתם הקשה ולא יכלו להתרכז בדבריו של משה:
והנה דיבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אהרן. ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסדור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באזניהם. והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות הא-לוהיות כמו שקדם, ומפני העבודה הקשה שנתחדשה להם אחר שדבר משה אל פרעה במלאכות ה' יתעלה (בפירושו על אתר).
והנה דיבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אהרן. ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסדור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באזניהם. והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות הא-לוהיות כמו שקדם, ומפני העבודה הקשה שנתחדשה להם אחר שדבר משה אל פרעה במלאכות ה' יתעלה (בפירושו על אתר).