חג הקציר ומשמעויותיו הרבנית ד"ר לאה ויזל – המדרשה, אוניברסיטת בר אילן

Byחינוך ספריא

המדרשה בבר אילן

בלימודנו נבקש להתמקד בפן החקלאי של חג השבועות.

המלצה: לימדו את פרשת המועדות בויקרא כ"ג. התמקדו בפסוקים: ט"ו- כ"ד. נסו להעלות קשיים בכתוב.

בתוך רצף החגים, בין שבועות לראש השנה, מופיעה הוראה על מתנות עניים. מדוע בחרה התורה למקם זאת שם? האם נוכל למצוא קשר בין שבועות לחובות בעל השדה כלפי העניים, בעת קצירת התבואה? השאלה מתחדדת לאור המובא בספר ויקרא י"ט, פסוקים ט-י (ע' שם).

איזו תשובה אפשר להציע מתוך הסברו הראשון של אבודרהם למנהג לקרוא מגילת רות בשבועות? האם הדבר מספק?

אבודרהם, פסח, שאר תפילות החג י״ב

וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו בתחלת קציר שעורים והוא זמן הקציר. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים

יבמות מ״ז ב:ה׳-ו׳

אמר מר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות מ"ט דאי פריש נפרוש דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיהו יד, א) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב: ומודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני:

Yevamot 47b:5-6

The Gemara analyzes the baraita. The Master said in the baraita: With regard to a potential convert who comes to a court in order to convert, the judges of the court say to him: What did you see that motivated you to come to convert? And they inform him of some of the lenient mitzvot and some of the stringent mitzvot. The Gemara asks: What is the reason to say this to him? It is so that if he is going to withdraw from the conversion process, let him withdraw already at this stage. He should not be convinced to continue, as Rabbi Ḥelbo said: Converts are as harmful to the Jewish people as a leprous scab [sappaḥat] on the skin, as it is written: “And the convert shall join himself with them, and they shall cleave [venispeḥu] to the house of Jacob” (Isaiah 14:1). This alludes to the fact that the cleaving of the convert to the Jewish people is like a scab. The baraita continues: And they inform him of the sin of neglecting the mitzva to allow the poor to take gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of one’s field, and about the poor man’s tithe. The Gemara asks: What is the reason to specifically mention these mitzvot? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Because a gentile is executed even on account of stealing less than the value of a peruta, since gentiles are particular about even such a small loss, and an item that a gentile steals is not subject to being returned, i.e., he is not obligated to return it to its owner. Since gentiles are unwilling to separate even from items of little value, a potential convert must be made aware that he if converts, he will be required to relinquish some of his property to others.

מדוע מציגים לאדם המבקש להתגייר את נושא מתנות עניים? ע' ברש"י שם. מה עוד הדבר עשוי ללמד? איך הדבר מתקשר לחג השבועות?

מצוות מתנות עניים שונה מסתם מתן צדקה ו/או הוראת קבע. נבקש לעמוד על הייחודיות ביחס התורה לחובת הצדקה.

מה מיוחד במתנות עניים? עיינו בפסוקים שבפרק כ"ג בספר ויקרא. מה תנועת הנפש הבאה לידי ביטוי באופן בו דורשת התורה לבצע את המצווה? העזרו ברש"ר הירש.

רש"ר הירש ויקרא פרשת קדושים פרק יט

לעני ולגר תעזב אתם. במתנות אלה לא נאמר: תתן אותם; אלא כאן ולהלן כג, כב נאמר: "תעזב אתם"; ובדברים כד, כ - כא נאמר: "לגר ליתום ולאלמנה יהיה"; וכעין זה גם במצוות שכחה, המבוארת שם בפסוק יט. שכן מתנות עניים אלה - לקט, שכחה, פאה ועוללות - אין בהן "טובת הנאה" לבעלים: אין בעל השדה רשאי לחלק אותן לעניים; אף אין הוא רשאי לתת מהן לאחד העניים; אלא "תעזב אתם": עליו להניח אותם בשדה לעניים, וכל הרוצה יבוא וייטול. ...

כל בעלי השדות חייבים בלקט שכחה ופאה; אם בעל השדה הוא עני, הרי הוא מניח את המתנות לעניים אחרים (עי' חולין קלא ע"א - ע"ב).

כבר אמרנו: מן התורה אין לפאה שיעור למטה; ואדם יוצא ידי חובת פאה, אם הניח כל שהוא בשדהו; ואילו קיומן של שאר המתנות מסור ליד המקרה. מכאן, שלא נאמרו הלכות אלה כדי לדאוג לפרנסת העניים. הן העני עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות; אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים! אלא זה טעמו של דבר: בשעת קציר ובשעת בציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו - ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו; באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות: "שלי". ועתה כל אזרח באומה יזכור ויביע במעשה: כל אדם האומר "שלי", כבר נתחייב לדאוג גם לאחרים; כרמו ושדהו לא נתנו את יבולם רק לו בלבד (פאה ועוללות); ביגיע כפיו לא יעבוד רק לעצמו (לקט ופרט). כי במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער; אין היא תלויה בפחד בעלי הרכוש מהסכנה הנשקפת להם מייאוש העניים; אלא היא זכות שה' נתן לעניים; והיא חובה שה' הטיל על בעלי הרכוש; ועל כולם ה' קורא: אני ה' אלהיכם: ב"אני" אישיותו הוא רב את ריב כולם; את כולם הוא כולל במידה אחת של חסד ושל דין; על כולם הוא מטיל חובה שווה של דין ושל חסד; וכך הוא מאחד את כולם לכלל קדוש הנישא במשפט ובצדקה.

בהלכות הבסיסיות של המשפחה והפרט - בכיבוד אב ואם ובשבת - החל להניח את יסוד הקדושה; ובהלכה הבסיסית של החברה - במצוות צדקה, זכותה וחובתה - כילה להניח את היסוד הזה. והבסיס החברתי כולל בקבוצה אחת - את הדינים ה"פולחניים" של שלמים ופיגול. שכן בחיי ישראל הנישאים בידי ה' אין ניגוד בין "דתי" לחברתי. אף אין הם חלקים שונים הסדורים זה בצד זה - של כלל אחד נעלה יותר; אלא הם קשורים זה לזה באחדות אורגאנית - כשורש וגזע, כפרח ופרי. היהדות אומרת: "אוהב את המקום ואוהב את הבריות" (אבות ו, א); שכן אהבת ה' כוללת את האהבה לבריותיו. היסוד של שמחת השלמים של אושרנו - הוא גם יסוד חובתנו לאושר זולתנו.

רש"ר הירש ויקרא פרשת אמור פרק כג

(כב) ובקצרכם (ראה פי' לעיל יט, ט - י). קיום המצוות האלה הוא הפירוש המעשי לעומר ולשתי הלחם; כי בעומר - ויותר מכן בשתי הלחם - הובטח לכל יחיד קיומו העצמאי; אך אין זה מובטח אלא בכוח התורה ומצוותיה. אלמלא תורת ה' רק בעלי הרכוש זוכים לקיום הראוי לכבוד אדם; רק הם מתברכים מברכת השדות; ואילו חסרי הרכוש - העניים והגרים - תלויים ברחמים ובשכל - טוב של בעלי הרכוש; ובתקופה "מתקדמת" זו הרי הפנייה לאלה גובלת עם פשע; ופרוטות הנדבה הניתנות מידיהם משפילות את המקבלים. אך לא ייעשה כן בישראל. כי אומה זו תישא את ראשית קצירה - מן השדות אל מקדש התורה; שם תניף את העומר לפני ה'; וביום הזיכרון של קבלת התורה תביא שתי לחם למקדש התורה; ושם תידור לקיים את חובתה כעם התורה: כי העושר הניתן לכלל יעניק לכל יחיד את קיומו בכבוד. בישראל פרי הארץ ויגיע האדם אינם רק לטובת בעלי הרכוש; כי גם חסרי הרכוש והגרים הם שותפים בעלי זכות בקציר; ופרנסתם היא חובה לעשירים וזכות לעניים. זו האזהרה היוצאת ממצוות פאה ולקט; וכבר הסברנו דבר זה לעיל. בעלי השדות אין להם טובת הנאה במתנות אלה: אין להם אפילו הזכות לחלק אותן לעניים (ראה ים - של - שלמה חולין ח). מעתה מצפונם של בעלי הרכוש עושי משפט - הוא שדה תבואות לעניים ולגרים; פרנסת העניים היא "צדקה": צדק של חובה; והנוטל צדקה - לא פחות מן הנותן - זוכה ל"לחם חמץ": קומתו תישאר זקופה, ולא ייפגע כבודו כאדם; כי העשיר המפרנס את עניי עמו רק מקיים על - ידי כך את חובתו לה'; חובה זו הוטלה עליו עם כל גרגיר תבואה, שה' הצמיח לו בשדהו. מושג זה של "צדקה" הוא הגדול שבנצחונותיה הסוציאליים של התורה.

סיכום ביניים: אופן חלוקת המתנות שוללת תחושת עליונות של הבעלים, מכבדת את העני ואף מחנכת אותו לעמול ולהתאמץ.

בתורת ישראל אין חלוקה בין "חברתי" ל"דתי". גם התביעה החברתית מקורה ב"אני ה' אלוקיכם". המשמעות העמוקה של הצטרפות לעם ה' עוברת דרך התפיסה הזאת. הקב"ה, אדון הארץ, תובע מן הבעלים לשלם על המלווה שהלווהו.

לפי זה יובן הקשר בין חג מתן תורה לעניין מתנות עניים ולגירות והדאגה לגר, מה גם שבחג זה כל עם ישראל "התגייר". מתנות עניים המצויות בתווך בין שבועות (חג הקציר) לבין ימי הדין מרמזות שבעת עשיית דין וחשבון- יידרש האדם להתבונן על מעשיו בהקשר של הדאגה לאחר. מכאן מהאמור אף ברור למה נוהגים לקרוא בשבועות שכל כולה חסד. תורת חסד, חסד שמתפרט ליומיום ולחיי השיגרה של החקלאי שלא שוכח את חובותיו בעת הקציר.

הבא להתגייר ומבקש להיכלל העם ה' ייבחן דרך חובת מתנות עניים, חובה שלא זהה לצדקה רגילה. יתר על כן, בישראל הדאגה איננה רק לרווחה הפיסית, אלא גם לעמדה נפשית- פסיכולוגית המעצימה את העני.

ניתן ללמוד זאת גם מהמקור הבא :

כתובות ס״ז ב:ג׳-ד׳

תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין: תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום

Ketubot 67b:3-4

Concerning this issue, the Sages taught: “Sufficient for his deficiency”; this teaches that you are commanded with respect to the pauper to support him, but you are not commanded with respect to him to make him wealthy, as the obligation encompasses only that which he lacks, as indicated by the word deficient. However, the verse also states: “Which is deficient for him”; this includes even a horse upon which to ride and a servant to run in front of him for the sake of his stature, if necessary. For someone accustomed to these advantages, their absences constitute a true deficiency, not an extravagant indulgence. The Gemara relates: They said about Hillel the Elder that he obtained for a poor person of noble descent a horse upon which to ride and a servant to run in front of him. One time he did not find a servant to run in front of him, and Hillel himself ran in front of him for three mil, to fulfill the dictate “which is deficient for him.” The Sages taught: There was an incident involving the people of the Upper Galilee, who bought for a poor person of noble descent from the city of Tzippori a litra of meat every day. The Gemara asks: If they provided him with the reasonable ration of a litra of meat, what is the novelty in this incident? Why does it bear repeating? Rav Huna said: It was a litra of meat of poultry, which is very expensive. And if you wish, say instead that for the weight of a litra of coins, they bought him actual red meat. The price of ordinary meat was so expensive that they had to pay the exorbitant price of a litra of coins. Rav Ashi said they did not spend a litra of coins for him. Rather, there, in the Galilee, it was a small village, and every day they would lose an entire animal just for him. They would slaughter an animal daily, simply to provide him with fresh meat, although there was otherwise no market for such a plentiful supply of meat in the village.

הרב קוק גוזר מהנ"ל תפיסה שלמה על מקום העוני בעולם. לימדו את הקטעים הבאים של הרב קוק בעין אי"ה : מה ניתן ללמוד על תפקיד העוני בעולם ועל רעיון הצדקה?

עין אי"ה, מסכת פאה

"מי שאינו מניח את העניים ללקוט כו'. ע"ז נאמר אל תסג גבול עולם".

התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בנ"א את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאינו אלא חסרון מוחלט שאין עמו טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כ"א נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל ג"כ לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ד', שהוא דרך משפט וצדקה, ובכלל ע"ז נאמרי "לועג לרש חרף עושהו". כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כ"א שיצא ממנה תכלית טובה, וציור הרעה אינו מושקף כ"א ע"פ השקפה קצרה פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות הכל מצטרף לטובה. וכן הוא במדות העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתפות בצערו של חבירו, וההוצאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהם תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והם באים לצאת בפעלם רק ע"י מציאות העניות. וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם. ע"כ צריך שיהי' למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה. והמופת היותר ברור הוא על הכרח מציאות העוני לשכלול התיקון הכללי, הוא מצד היותו מתמיד, נוהג הרבה. גבול עולם, דבר נהוג באורך זמן בטבע האנושי א"א שלא יהי' לו מטרה מהכונה של ההשגחה העליונה. ע"כ המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט אע"פ שנותן להם משלו, מ"מ כבר הוא מקלקל את היסוד שצריך להכיר שאינם מחוננים כ"א הם ג"כ זוכים במשפטם משלהם. ע"כ לא לבעה"ב המשפט, אפילו להיות מניח את אחד ואחד לא, או לסייע אחד מהם, שכ"ז הי' לו מקום בערך הדעה שתהי' הנתינה לעניים רק חנינית. אבל השרשת העיקר הוא שאין במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והוא ניכר ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם , ע"כ אל תסג גבול עולם.

"המניח את הכלכלה תחת הגפן כו' א"ת גבול עולם, גבול עולים".

לפי הדעת המוטעת שאין בעניות כ"א חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהי'. לפי הדעה המשחיתה הזאת, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני, כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה אלהים ישרהי, לא יוכל להתרומם כ"כ לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כ"א מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה בא ג"כ הקימוץ בצדקה, שאם יתחייב מצד הכרח אי היכולת הסבעית לראות בגוע האדם איש כצלמו לעיניו, אבל עכ"פ דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה. אמנם תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד, צותה לנף לתן לעני די מחסורו אשר יחסר לו, ופירשו חז"לאפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, כשהורגל בכך בעת הי' לאל ידו. והחיוב בא מצד ההכרה על ערך הפעולה שבא אל הכלל מעניו של זה, א"כ הוא עובד את הכלל בגורל חייו המרים וכמה ראוי לאמצו. ע"כ בהיותנו עסוקים לא בפאה של תבואה דבר של הכרח חיי נפש, כ"א בגפן יין שבא רק לשמח לבב אנוש, אשר הרחוקים מצדקה יחליטו כי לא יאתה שמחה כ"א לעליזי גאוה נטילי כסף . ובאמת ראויה היא מאד שמחת הנפש לעניים ובפרט לישרים שבהם, בשימם אל לב את ערך פעולתם אל הכלל במצבם המר להם מאד, "ישתה וישכח רישו" למען יאמץ רוחו לשאת את סבל עניו, ועלינו הנהנים מהשפעתו הרוחנית להמצא לו גם את האמצעי להנעים חיי עניו כפי האפשרות. והנה אלה הבלתי מכירים את שימוש העניות בטובת הכלל, לא יוכלו להכיר דרך כבוד אל העני והוא אצלם יורד ונקלה. אמנם לפי דרך תוה"ק הלא הוא ג"כ עולה במעלת כלל החברה, והוא ג"כ עובד את חלקו בעליה האנושית למה שהוכן לה. ע"כ ראוי לנו להעניקו ג"כ להרחבת חייו, ולכבדו בהכרה פנימית "ומכבדו חונן אביון" . ע"כ נגד האזהרה של הנחת כלכלה תחת הגפן, המצויה במי שעינו רעה עכ"פ בהנתינה של הרחבה, בדבר שהוא עודף על הכרח החיים, ראוי לדייק א"ת גבול עולם - גבול עולים, כלומר שעלינו לקרות ירידתם עלייה בדרך כבוד, להורות שלא לבד להחיותם אנחנו חייבים, כ"א גם את הכבוד האנושי לא אבדו בעניותם, והם ג"כ עולים במעלת הצעדים שכלל החברה האנושית צועדת להתעלות אל המעלה שהכינה לה ההשגחה העליונה, שהיא רוכשת לה אותו ע"י המון פועליה הגשמיים והרוחניים, שעמהם ימנו ג"כ העניים, הזורעים בדמעה את זרע הצדק והמדות הטובות בלב זרע האדם.

"מ' שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול".

הצדקה צריכה שתהיה מכוונת לתכלית עזרת הדל בהוה, וביותר להיות צופיה על הטבת מצבו בעתיד, למען יהיה לו פתח תקוה שיוכל למצא חית ידו מיגיע כפו בלא תשועת אדמי. ע"כ לא אחרו חז"ל את העזר עד שתכלה כל פרוטה מכיס המקבל, כי אז הלא קרוב הדבר שיהי' נשאר במצב מקבל צדקה תמידי. רק נתנו שיעור לדבר מאתים זוז אם אינו נושא ונותן, שאם יקבל עזר בהיות לו עדיין מעט משלו דהיינו פחות ממאתים זוז, אולי יתעודד להכין לו ע"י עזרת הצדקה המצטרפת אל מה שיש לו איזה מצב שלא יצטרף לימים יבאו לקבל צדקה. אמנם מי שכבר יש לו כשרון להרויח ע"י איזה משלח יד, יש לדאוג יותר שלא תסיח דעתו, השענו על הצדקה, מחריצות עבודתו לעצמו. ע"כ נתנו חז"ל בזה הגבלה יותר מצומצמת חמישים זוז, למען יהיה להעיר אל המקבל ואל הנותנים שיראו תכלית הצדקה להעמיד המקבלים במצב ההתפרנסות מיגיע כפם. כי ימוך והחזקת בו, כדברי חז"ל , למען לא יפול וימעד.

"וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל ממנו אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות".

העניות היא ג"כ אחת מתשמישי העולם הדרושה מאד לכלל האדם. ובאשר כל דבר הנצרך אל כלל החברה האנושית, יסדה ההשגחה העליונה שימצאו יחידים שימלאו את החסרון. ע"כ גם העניות, אם שקשה מאד להממלאים את החובה הכללית עצמם לסובלה, מ"מ כך הוא משפט הצדק כי לא יבצר מהכלל כל הדרוש לו אף אם יעלה ליחידים ברעה רבה, כמס הנפשות של יום מלחמה לטובת הכלל המדיני באופנים צודקים. מובן הדבר שההשגחה העליונה תבחר למלא את החסרון האנושי הזה באנשים כאלה, אם ימצאו שלא תהי' הצרה של העניות פועלת עליהם הרבה לרעה, כדי למעט כפי האפשרי את הרע המוכרח להשגת המכוון. ע"כ באשר צרת העניות היא בשתים, המחסור עצמו שהוא ג"כ רע ומר ודבר זה אי אפשר מבלעדיו, והצרה השניה הקשה מן הראשונה, שמי שרגש האנושיות וכבוד הנפש חיים בקרבו, גדולה מאד צרת הירידה הנפשית של קבלת עזרת אדם והיות למשא וסבל על כלל החברה האנושית או יחידה. ע"כ כאשר ימצא איש שכ"כ השפיל מעלת נפשו, שגם בלא הכרח גדול יפשוט יד לקבל צדקה. לאיש כזה תקל צרת העניות מצד ערכה הרוחני, שהוא הצד הרע הגדול שלה. ע"כ מדת המשפט היא שהוא יהי' הנושא את דגל העניות לאמתתה, מאשר ישאוה אחרים בעלי נפש עדינה שצרתם בה כפלים. ע"כ מי שא"צ ליטול ונוטל, כך נאה לו שלא יפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות בפועל, למען המעיט מספר העניים המוכרחים אל הכלל ע"פ ההשגחה האלהית הכללית, מאותם האנשים שהעניות להם היא ג"כ צרה מוסרית גדולה.

להרחבה: ר' כן משך חכמה פרק כ"ג בהסבריו סביב מתנות עניים.