(י) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְטֵלִים הַרְבֵּה כְנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

(10) Rabbi Meir said: Engage but little in business, and busy yourself with the Torah. Be of humble spirit before all men. If you have neglected the Torah, you shall have many who bring you to neglect it, but if you have labored at the study of Torah, there is much reward to give unto you

בטלו דיני קנסות מישראל שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תיחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו מה עשה יהודה בן בבא הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים ואלו הן ר"מ ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן בניי רוצו אמרו לו רבי מה תהא עליך אמר להן הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה והאי דלא חשיב להו משום כבודו דרבי יהודה בן בבא ור"מ ר' יהודה בן בבא סמכיה והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל האומר ר"מ לא סמכו ר' עקיבא אינו אלא טועה סמכיה ר' עקיבא ולא קיבלו סמכיה ר' יהודה בן בבא וקיבלו אמר רבי יהושע בן לוי אין סמיכה בחוצה לארץ מאי אין סמיכה אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ והא תנן סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ אלא דלא סמכינן בחוצה לארץ פשיטא סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ הא אמרינן דלא אלא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ מאי ת"ש דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גבייהו דליסמכיה ר"ש בן זירוד וחד דעימיה ומנו ר' יונתן בן עכמאי ואמרי לה רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה ומנו ר"ש בן זירוד חד דהוה גבייהו סמכוהו וחד דלא הוה גבייהו לא סמכוהו ר' חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד רבי יוחנן למיסמכינהו לא הוה מסתייעא מילתא הוה קא מצטער טובא אמרו ליה לא נצטער מר דאנן מדבית עלי קאתינן דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן מניין שאין נסמכין לבית עלי שנאמר (שמואל א ב, לב) לא יהיה זקן בביתך כל הימים מאי זקן אילימא זקן ממש והכתיב (שמואל א ב, לג) כל מרבית ביתך ימותו אנשים אלא סמיכה רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כיון דשמעה להא דא"ר אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו אמצי ליה אנפשיה כי סמכוה לר' זירא שרו ליה הכי לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכוה לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו הכי כל מן דין כל מן דין סמוכו לנא לא תסמכו לנא לא מסרמיטין ולא מסרמיסין ואמרי לה לא מחמיסין ולא מטורמיסין ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקי מטרוניתא דבי קיסר ומשריין ליה רבה דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם: עריפת עגלה בשלשה: ת"ר (דברים כא, ב) ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים שופטיך שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר' יהודה רבי שמעון אומר זקניך שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה ור"ש האי שופטיך מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך ור' יהודה מזקני זקניך נפקא ור"ש אי מזקני הוה אמינא זקני השוק כתב רחמנא זקניך ואי כתיב זקניך הוה אמינא סנהדרי קטנה כתב רחמנא ושופטיך ממיוחדין שבשופטיך ורבי יהודה גמר זקני זקני מוסמכו זקני העדה את ידיהם מה להלן מיוחדין שבעדה אף כאן מיוחדין שבזקניך אי יליף לילף כולה מהתם זקניך ושופטיך למה לי אלא וי"ו ושופטיך למניינא ורבי שמעון וי"ו לא דריש אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים לרבי יהודה הרי תשעה לרבי שמעון שבעה ההוא מיבעי ליה לכדתניא ויצאו הן ולא שלוחן ומדדו שאפילו נמצא

the laws of fines would have ceased to be implemented from among the Jewish people, as they would not have been able to adjudicate cases involving these laws due to a lack of ordained judges. This is because at one time the wicked kingdom of Rome issued decrees of religious persecution against the Jewish people with the aim of abolishing the chain of ordination and the authority of the Sages. They said that anyone who ordains judges will be killed, and anyone who is ordained will be killed, and the city in which they ordain the judges will be destroyed, and the signs identifying the boundaries of the city in which they ordain judges will be uprooted. These measures were intended to discourage the Sages from performing or receiving ordination due to fear for the welfare of the local population. What did Rabbi Yehuda ben Bava do? He went and sat between two large mountains, between two large cities, and between two Shabbat boundaries: Between Usha and Shefaram, i.e., in a desolate place that was not associated with any particular city so that he not endanger anyone not directly involved, and there he ordained five elders. And they were: Rabbi Meir, and Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon, and Rabbi Yosei, and Rabbi Elazar ben Shammua. Rav Avya adds that Rabbi Neḥemya was also among those ordained. This incident indicates that ordination can be performed by a single Sage. When their enemies discovered them, Rabbi Yehuda ben Bava said to the newly ordained Sages: My sons, run for your lives. They said to him: My teacher, what will be with you? Rabbi Yehuda ben Bava was elderly and unable to run. He said to them: In any case, I am cast before them like a stone that cannot be overturned; even if you attempt to assist me I will not be able to escape due to my frailty, but if you do not escape without me you will also be killed. People say about this incident: The Roman soldiers did not move from there until they had inserted three hundred iron spears [lunkhiyot] into him, making him appear like a sieve pierced with many holes. This proof is refuted: There may have been other Sages performing the ordination with Rabbi Yehuda ben Bava, who were added in order to reach the quota of three Sages, and this fact that they were not mentioned is due to the honor of Rabbi Yehuda ben Bava, who was the greatest among them. The Gemara asks: And with regard to Rabbi Meir, did Rabbi Yehuda ben Bava actually ordain him? But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: Anyone who says that Rabbi Akiva did not ordain Rabbi Meir is nothing other than mistaken. The Gemara answers: Rabbi Akiva in fact ordained Rabbi Meir, but the people did not accept the appointment, as Rabbi Meir was still very young. Therefore, some time later, Rabbi Yehuda ben Bava ordained him a second time, and they accepted it.

אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א"ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו שדר עלוייהו לנירון קיסר כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים למערב אתא נפל בירושלים לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך אמר ליה (יחזקאל כה, יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו' אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה ר"מ שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר אתא צר עלה תלת שני הוו בה הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות איכא דאמרי שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא וחד אמר להו בדציבי ושבחו רבנן לדציבי דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי דאמר רב חסדא אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא שדרתה לשלוחה ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא אדאזל איזדבן אתא אמר לה סמידא ליכא חיורתא איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן אתא ואמר לה חיורתא ליכא גושקרא איכא א"ל זיל אייתי לי אדאזל אזדבן אתא ואמר לה גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן הוה שליפא מסאנא אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל איתיב לה פרתא בכרעא ומתה קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי (דברים כח, נו) הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה איכא דאמרי גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו כי הוה קא ניחא נפשה אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא אמרה האי למאי מיבעי לי והיינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) כספם בחוצות ישליכו אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר כי מטו לפיתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא

The Roman authorities then sent Nero Caesar against the Jews. When he came to Jerusalem, he wished to test his fate. He shot an arrow to the east and the arrow came and fell in Jerusalem. He then shot another arrow to the west and it also fell in Jerusalem. He shot an arrow in all four directions of the heavens, and each time the arrow fell in Jerusalem. Nero then conducted another test: He said to a child: Tell me a verse that you learned today. He said to him as follows: “And I will lay My vengeance upon Edom by the hand of My people Israel” (Ezekiel 25:14). Nero said: The Holy One, Blessed be He, wishes to destroy His Temple, and He wishes to wipe his hands with that man, i.e., with me. The Romans are associated with Edom, the descendants of Esau. If I continue on this mission, I will eventually be punished for having served as God’s agent to bring about the destruction. So he fled and became a convert, and ultimately Rabbi Meir descended from him.

(במדבר כג, ט) ובגוים לא יתחשב רבי אלעזר רמי כתיב (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל וכתיב (איכה ג, כה) טוב ה' לקוויו משל לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקה משקה את כולו כשהוא עודר אינו עודר אלא טובים שבהם: לפיכך כל א' וא' כו': (מלכים א כב, לו) ויעבר הרנה במחנה א"ר אחא בר חנינא (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים הכתיב (דברי הימים ב כ, כא) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר רבי יונתן מפני מה לא נאמר בהודאה זו כי טוב לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מאי דכתיב (שמות יד, כ) ולא קרב זה אל זה כל הלילה באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה אמר להן הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני אמר ר' יוסי בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב (דברים כח, סג) ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה (מלכים א כב, לח) והזונות רחצו וגו' אמר רבי (אליעזר) למרק שתי חזיונות אחת של מיכיהו ואחת של אליהו במיכיהו כתיב (מלכים א כב, כח) אם שוב תשוב בשלום לא דיבר ה' בי באליהו כתיב (מלכים א כא, יט) במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות רבא אמר זונות ממש אחאב איש מצונן היה ועשתה לו איזבל שתי צורי זונות במרכבתו כדי שיראה אותן ויתחמם (מלכים א כב, לד) ואיש משך בקשת לתומו ויכה ר' אלעזר אמר לפי תומו רבא אמר לתמם שתי חזיונות אחת של מיכיהו ואחת של אליהו: סימן קר"א וזכ"ה באדו"ם: כתיב (מלכים א יח, ג) ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית ועובדיה היה ירא ה' מאד מאי קאמר קרא א"ר יצחק א"ל ביעקב כתיב (בראשית ל, כז) נחשתי ויברכני ה' בגללך ביוסף כתיב (בראשית לט, ה) ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ביתא דההוא גברא לא הוה מיבריך שמא לא ירא אלהים אתה יצתה בת קול ואמרה ועובדיה היה ירא את ה' מאד אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה א"ר אבא גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם לא כתיב מאד ובעובדיהו כתיב מאד א"ר יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה שנאמר (מלכים א יח, ד) ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וגו' מאי שנא חמשים איש א"ר אלעזר מיעקב למד שנאמר (בראשית לב, ט) והיה המחנה הנשאר לפליטה רבי אבהו אמר לפי שאין מערה מחזקת יותר מחמשים (עובדיה א, א) חזון עובדיהו כה אמר ה' אלהים לאדום וגו' מאי שנא עובדיה לאדום אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא (שמואל ב ח, ב) ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת (מלכים ב ג, כז) ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה רב ושמואל חד אמר לשם שמים וחד אמר לשם ע"ז בשלמא למאן דאמר לשם שמים היינו דכתיב (מלכים ב ג, כז) ויהי קצף גדול על ישראל אלא למאן דאמר לשם ע"ז אמאי ויהי קצף כדר' יהושע בן לוי דריב"ל רמי כתיב (יחזקאל ה, ז) וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכתיב (יחזקאל יא, יב) וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם כמתוקנין שבהם לא עשיתם כמקולקלין שבהם עשיתם (מלכים ב ג, כז) ויסעו מעליו וישובו לארץ אמר רבי חנינא בר פפא באותה שעה ירדו רשעיהן של ישראל למדריגה התחתונה (מלכים א א, ד) והנערה יפה עד מאד א"ר חנינא בר פפא עדיין לא הגיעה לחצי יופי של שרה דכתיב עד מאד ולא מאד בכלל:

הדרן עלך אחד דיני ממונות

Efrayim Miksha’a, a student of Rabbi Meir, said in the name of Rabbi Meir: Obadiah was an Edomite convert. Consequently, he prophesied with regard to Edom. And this is as people say: From and within the forest comes the ax to it, as the handle for the ax that chops the tree is from the forest itself. The verse states concerning King David: “And he smote Moab and measured them with the line, making them lie down on the ground and he measured two lines to put to death” (II Samuel 8:2). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: This is as people say: From and within the forest comes the ax to it, as King David was a descendant of Ruth the Moabite. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael he stated something similar to this: A thigh rots from within, i.e., when a piece of meat rots, the rotting begins from the inner part of it. Here too, the punishment is administered by one descended from that very nation. §

ונמלך ומצאו בן עירו ואמר שמך כשמי ושם אשתך כשם אשתי פסול לגרש בו הכי השתא התם וכתב לה כתיב בעינן כתיבה לשמה הכא ועשה לה כתיב בעינן עשייה לשמה עשייה דידה מחיקה היא אמר רבי אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים תנא לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו ולמה נקרא שמו רבי מאיר שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה תנא תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים אמר רבינא אני אדון ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן ולא היא מעשה קוץ בעלמא קעביד אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן כאותה ששנינו מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין אמרו בית הלל לבית שמאי לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית אמרו להן בית שמאי אי משם ראיה אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו מתני׳ הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח ואריח חצי לבנה של שלשה טפחים דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לרחבו רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח רבי יהודה אומר רחבה אף על פי שאין בריאה היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח:

b Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that in the generation of Rabbi Meir there was no one of the Sages who is his equal. Why then didn’t the Sages establish the halakha in accordance with his opinion? It is because his colleagues were unable to ascertain the profundity of his opinion. He was so brilliant that he could present a cogent argument for any position, even if it was not consistent with the prevalent halakha. As he would state with regard to a ritually impure item that it is pure, and display justification for that ruling, and likewise he would state with regard to a ritually pure item that it is impure, and display justification for that ruling. The Sages were unable to distinguish between the statements that were halakha and those that were not. It was taught in a baraita: Rabbi Meir was not his name; rather, Rabbi Nehorai was his name. And why was he called by the name Rabbi Meir? It was because he illuminates [meir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. And Rabbi Nehorai was not the name of the tanna known by that name; rather, Rabbi Neḥemya was his name, and some say: Rabbi Elazar ben Arakh was his name. And why was he called by the name Rabbi Nehorai? It is because he enlightens [manhir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher” (Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind. And the Gemara stated that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir had a disciple, and his name was Sumakhus, who would state with regard to each and every matter of ritual impurity forty-eight reasons in support of the ruling of impurity, and with regard to each and every matter of ritual purity forty-eight reasons in support of the ruling of purity.

(א) לא תבנה עוד. לא תעשה אותה אפילו גנות ופרדסים, אפילו שובך יוני הרדסאות; כדברי רבי עקיבא.

(ב) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. מכאן אמרו (ע"ז מט), "נטל [ממנה] מקל או מזלג או כרכר או שרביט - כולם אסורים בהנאה. מה יעשה להם? יוליכם לים המלח. כללו של דבר - כל הנהנה מעבודה זרה, יוליך הנאה לים המלח".

(ג) למען ישוב ה' מחרון אפו. כל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם. נסתלקה עבודה זרה - נסתלק החרון.

(ד) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. (שבת קטו) "רבן גמליאל ברבי אומר, כל זמן שאתה מרחם על הבריות, מרחמים עליך מן השמים".

(ה) כאשר נשבע לאבותיך. הכל בזכות אבותיך.

(ו) כי תשמע בקול ה' א-להיך [לשמור]. מכאן אמרו, התחיל אדם לשמוע קימעא, סופו משמיעים לו הרבה.

(ז) לשמור את כל (מצוותי) [מצותיו] אשר אנכי מצוך היום. שתהא מצוה קלה חביבה עליך כחמורה.

(ח) (כי בך בחר ה' א-להיך) [לעשות הישר בעיני ה' א-להיך]. זו שאמר ר' ישמעאל, "הישר" בעיני שמים.

(ט) בנים אתם לה' א-להיכם. (קדושין לו) ר' יהודה אומר, אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים, ואם לאו אין אתם בנים. ר' מאיר אומר, בין כך ובין כך בנים אתם לה' א-להיכם, וכן הוא אומר: והיה מספר בני ישראל כחול הים, [והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי].

(י) לא תתגודדו. (יבמות יג) לא תעשו אגודות [אגודות], אלא היו כלכם אגודה אחת. וכן הוא אומר (עמוס ט): ואגודתו על ארץ יסדה.

(יא) ד"א לא תתגודדו. לא תתגודדו כדרך שאחרים מתגודדין, שנאמר (מ"א יח) ויתגודדו (בחרבות) כמשפטם [בחרבות].

(יב) ולא תשימו קרחה. (מכות כ) יכול לא יהיו חייבים אלא [על] בין העינים בלבד?

(יג) מנין לרבות את כל הראש? ת"ל (ויקרא כא) בראשם, לרבות את כל הראש. [ומנין שחייב על כל קרחה וקרחה? ת"ל לא יקרחו קרחה]. יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, חייבים על כל קרחה וקרחה, וחייבים על הראש כבין העינים; אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות - לא יהיו חייבים אלא אחת, ולא יהיו חייבים אלא [על] בין העינים בלבד? ת"ל "קרחה" "קרחה" לגזירה שוה - מה קרחה האמורה בכהנים חייבים על כל קרחה וקרחה, וחייבים על הראש כבין העינים; אף קרחה האמורה בישראל - חייבין על כל קרחה וקרחה, וחייבין על כל הראש כבין העינים. [ו]מה קרחה האמורה בישראל, אין חייבים אלא על המת בלבד; אף קרחה האמורה בכהנים, אין חייבים אלא על המת.

(9) (Ibid. 14:1) "Children are you to the L-rd your G-d": R. Yehudah says: When you deport yourselves as children, you are called "children"; when you do not deport yourselves as children, you are not called "children." R. Meir says: In either instance you are called "children," as it is written (Jeremiah 4:22) "They are foolish children," and (Ibid. 32:30) "children without faith," and (Isaiah 1:4) "seed of evildoers, perverse children," and (Hoshea 2:1) "Instead of being said of them, 'You are not My people,' it will be said of them 'children of the living G-d.'"

אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום שאתה מוצא משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא אינו אלא רבי מאיר ששימש את רבי ישמעאל ואת רבי עקיבא
Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anywhere that you find a statement introduced with: A certain disciple said before Rabbi Akiva in the name of Rabbi Yishmael, it is none other than Rabbi Meir, who was the student who served both Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva.
ורבי חייא מהיכא גמיר לה מרבי מאיר דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ אמרה לו רבי אחד מכם קדשני בביאה עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה עמדו כתבו כולם ונתנו לה
And from where did Rabbi Ḥiyya learn that characteristic of being willing to implicate himself in order to save someone else from being embarrassed? He learned it from Rabbi Meir, as it is taught in a baraita: There was an incident involving a certain woman who came to the study hall of Rabbi Meir. She said to him: My teacher, one of you, i.e., one of the men studying in this study hall, betrothed me through intercourse. The woman came to Rabbi Meir to appeal for help in identifying the man, so that he would either marry her or grant her a divorce. As he himself was also among those who studied in the study hall, Rabbi Meir arose and wrote her a bill of divorce, and he gave it to her. Following his example, all those in the study hall arose and wrote bills of divorce and gave them to her. In this manner, the right man also gave her a divorce, freeing her to marry someone else.
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם״.
Rabbi Meir was wont to say the following idiom:
Study with all your heart and with all your soul to know My ways
and to be diligent at the doors of My Torah.
Keep My Torah in your heart,
and fear of Me should be before your eyes.
Guard your mouth from all transgression,
and purify and sanctify yourself from all fault and iniquity.
And if you do so, I, God, will be with you everywhere.
הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא (דברים יח, ט) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא דהוי ועל אשתו להריגה דלא מיחה ביה מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו ועל בתו לישב בקובה של זונות דאמר ר' יוחנן פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דקדקה בפסיעותיה והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב (תהלים מט, ו) עון עקבי יסבני עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין בשעה שיצאו שלשתן צדקו עליהם את הדין הוא אמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו [וגו'] ואשתו אמרה (דברים לב, ד) אל אמונה ואין עול בתו אמרה (ירמיהו לב, יט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי וגו' אמר רבי [כמה] גדולים צדיקים הללו שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנינא בן תרדיון הואי אמרה לו זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות שקל תרקבא דדינרי ואזל אמר אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא אזל נקט נפשיה כחד פרשא אמר לה השמיעני לי אמרה ליה דשתנא אנא אמר לה מתרחנא מרתח אמרה לו נפישין טובא (ואיכא טובא הכא) דשפירן מינאי אמר ש"מ לא עבדה איסורא כל דאתי אמרה ליה הכי אזל לגבי שומר דידה א"ל הבה ניהלה אמר ליה מיסתפינא ממלכותא אמר ליה שקול תרקבא דדינרא פלגא פלח ופלגא להוי לך א"ל וכי שלמי מאי איעביד א"ל אימא אלהא דמאיר ענני ומתצלת א"ל

When the three of them went out after being sentenced, they accepted the justice of God’s judgment. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said: “The Rock, His work is perfect; for all His ways are justice” (Deuteronomy 32:4). And his wife said the continuation of the verse: “A God of faithfulness and without iniquity.” His daughter said: “Great in counsel, and mighty in work; whose eyes are open upon all the ways of the sons of men, to give every one according to his ways” (Jeremiah 32:19). Rabbi Yehuda HaNasi said: How great are these righteous people, that these three verses, which speak of the acceptance of God’s judgment, occurred to them at the time of accepting the righteousness of His judgment. § The Sages taught: When Rabbi Yosei ben Kisma fell ill, Rabbi Ḥanina ben Teradyon went to visit him. Rabbi Yosei ben Kisma said to him: Ḥanina my brother, do you not know that this nation has been given reign by a decree from Heaven? The proof is that Rome has destroyed God’s Temple, and burned His Sanctuary, and killed His pious ones, and destroyed His best ones, and it still exists. Evidently, all of this is by Divine decree. And yet I heard about you that you sit and engage in Torah study, and convene assemblies in public, and have a Torah scroll placed in your lap, thereby demonstrating complete disregard for the decrees issued by the Romans. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: Heaven will have mercy and protect me. Rabbi Yosei ben Kisma said to him: I am saying reasonable matters to you, and you say to me: Heaven will have mercy? I wonder if the Romans will not burn both you and your Torah scroll by fire. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: My teacher, what will become of me? Am I destined for life in the World-to-Come? Rabbi Yosei ben Kisma said to him: Did any special incident occur to you which might serve as an indication? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: I confused my own coins that I needed for the festivities of Purim with coins of charity, and I distributed them all to the poor at my own expense. Rabbi Yosei ben Kisma said to him: If that is so, may my portion be of your portion, and may my lot be of your lot. The Sages said: Not even a few days passed before Rabbi Yosei ben Kisma died of his illness, and all of the Roman notables went to bury him, and they eulogized him with a great eulogy. And upon their return, they found Rabbi Ḥanina ben Teradyon, who was sitting and engaging in Torah study and convening assemblies in public, with a Torah scroll placed in his lap. They brought him to be sentenced, and wrapped him in the Torah scroll, and encircled him with bundles of branches, and they set fire to it. And they brought tufts of wool and soaked them in water, and placed them on his heart, so that his soul should not leave his body quickly, but he would die slowly and painfully. His daughter said to him: Father, must I see you like this? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to her: If I alone were being burned, it would be difficult for me, but now that I am burning along with a Torah scroll, He who will seek retribution for the insult accorded to the Torah scroll will also seek retribution for the insult accorded to me. His students said to him: Our teacher, what do you see? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: I see the parchment burning, but its letters are flying to the heavens. They said to him: You too should open your mouth and the fire will enter you, and you will die quickly. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: It is preferable that He who gave me my soul should take it away, and one should not harm oneself to speed his death. The executioner [kaltzatoniri] said to him: My teacher, if I increase the flame and take off the tufts of wool from your heart, so that you will die sooner and suffer less, will you bring me to the life of the World-to-Come? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to the executioner: Yes. The executioner said: Take an oath for me, that what you say is true. Rabbi Ḥanina ben Teradyon took the oath for him, and the executioner immediately increased the flame and took off the tufts of wool from his heart, causing his soul to leave his body quickly. The executioner too leaped and fell into the fire and died. A Divine Voice emerged and said: Rabbi Ḥanina ben Teradyon and the executioner are destined for the life of the World-to-Come. Upon hearing this, Rabbi Yehuda HaNasi wept and said: There is one who acquires his share in the World-to-Come in one moment, such as the executioner, and there is one who acquires his share in the World-to-Come only after many years of toil, such as Rabbi Ḥanina ben Teradyon. § The Gemara relates: Berurya, the wife of Rabbi Meir, was a daughter of Rabbi Ḥanina ben Teradyon. She said to Rabbi Meir: It is a disrespectful matter for me that my sister is sitting in a brothel; you must do something to save her. Rabbi Meir took a vessel [tarkeva] full of dinars and went. He said to himself: If no transgression was committed with her, a miracle will be performed for her; if she committed a transgression, no miracle will be performed for her. Rabbi Meir went and dressed as a Roman knight, and said to her: Accede to my wishes, i.e., engage in intercourse with me. She said to him: I am menstruating [dashtana] and cannot. He said to her: I will wait. She said to him: There are many women in the brothel, and there are many women here who are more beautiful than I. He said to himself: I can conclude from her responses that she did not commit a transgression, as she presumably said this to all who come. Rabbi Meir went over to her guard, and said to him: Give her to me. The guard said to him: I fear that if I do so, I will be punished by the government. Rabbi Meir said to him: Take this vessel full of dinars; give half to the government as a bribe, and half will be for you. The guard said to him: But when the money is finished, what shall I do? Rabbi Meir said to him: Say: God of Meir answer me! And you will be saved. The guard said to him:

ומי יימר דהכי איכא [א"ל השתא חזית] הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי שקל קלא שדא בהו הוו קאתו למיכליה אמר אלהא דמאיר ענני שבקוה ויהבה ליה לסוף אשתמע מילתא בי מלכא אתיוה אסקוה לזקיפה אמר אלהא דמאיר ענני אחתוה אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה אתו חקקו לדמותיה דר' מאיר אפיתחא דרומי אמרי כל דחזי לפרצופא הדין לייתיה יומא חדא חזיוהי רהט אבתריה רהט מקמייהו על לבי זונות איכא דאמרי בשולי עובדי כוכבים חזא טמש בהא ומתק בהא איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה כרכתיה אמרי חס ושלום אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי קם ערק אתא לבבל איכא דאמרי מהאי מעשה ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא: תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת. שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה ורמינהי [הולכין] לאיצטדינין מותר מפני שצווח ומציל ולכרקום מותר מפני ישוב מדינה ובלבד שלא יתחשב עמהם ואם נתחשב עמהם אסור קשיא איצטדינין אאיצטדינין קשיא כרקום אכרקום בשלמא כרקום אכרקום ל"ק כאן במתחשב עמהן כאן בשאין מתחשב עמהן אלא איצטדינין אאיצטדינין קשיא תנאי היא דתניא אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים ור' נתן מתיר מפני שני דברים אחד מפני שצווח ומציל ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה תנו רבנן אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מקום שמזבלין אסור מפני חשד עבודת כוכבים ומקום שאין מזבלין שם אסור מפני מושב לצים מאי בינייהו אמר ר' חנינא מסורא נשא ונתן איכא בינייהו דרש ר' שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט, יב) אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא א"ר אליעזר כל המתלוצץ יסורין באין עליו שנאמר (ישעיהו כח, כב) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם אמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו דלא ליתו עלייכו יסורין אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר (הושע ז, ה) משך ידו את לוצצים אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא אמר ר' אושעיא כל המתייהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא אמר רבי חנילאי בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי אמר רבי אליעזר קשה היא שתחילת' יסורין וסופו כלייה דרש ר' שמעון בן פזי אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקנגיון ובמושב לצים לא ישב שלא ישב בתחבולות שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון אלך ואתגרה בשינה ת"ל ובתורתו יהגה יומם ולילה אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה

And who can say that this is the case, that I will be saved by this utterance? Rabbi Meir said to him: You will now see. There were these carnivorous dogs that would devour people; Rabbi Meir took a clod of earth, threw it at them, and when they came to devour him, he said: God of Meir answer me! The dogs then left him alone, and after seeing this the guard gave the daughter of Rabbi Ḥanina ben Teradyon to Rabbi Meir. Ultimately the matter was heard in the king’s court, and the guard, who was brought and taken to be hanged, said: God of Meir answer me! They then lowered him down, as they were unable to hang him. They said to him: What is this? He said to them: This was the incident that occurred, and he proceeded to relate the entire story to them. They then went and engraved the image of Rabbi Meir at the entrance of Rome where it would be seen by everyone, and they said: Anyone who sees a man with this face should bring him here. One day, Romans saw Rabbi Meir and ran after him, and he ran away from them and entered a brothel to hide. Some say he then escaped capture because he saw food cooked by gentiles and dipped [temash] this finger in the food and tasted it with that other finger, and thereby fooled them into thinking that he was eating their food, which they knew Rabbi Meir would not do. And some say that he escaped detection because Elijah came, appeared to them as a prostitute and embraced Rabbi Meir. The Romans who were chasing him said: Heaven forbid, if this were Rabbi Meir, he would not act in that manner. Rabbi Meir arose, fled, and arrived in Babylonia. The Gemara notes: There are those who say that he fled because of this inci-dent, and there are those who say that he fled due to embarrassment from the incident involving his wife Berurya.

(יד) ד"א כשתפסו את ר' חנינא בן תרדיון נגזרה עליו גזירה לשרוף ספרו. אמרו לו גזירה נגזרה עליך לשרוף ספרך. קרא מקרא הזה הצור תמים פעלו. אמרו לאשתו: נגזרה על בעליך גזירה לשרוף ספרו עליו, ועליך ליהרג. קראה המקרא הזה אל אמונה ואין עול. אמרו לבתו: נגזרה גזירה על אביך לשרוף ספרו עליו, ועל אמך ליהרג, ועליך לעשות מלאכה. קראת מקרא זה (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה. ר' אומר: גדולים מעשים אלו שהם בעת צרתם הצמיחו ג' ים של צדוק הדין, מה שאין כן בכל הכתובים. כוונו שלשתם את לבן וצדקו עליהם את הדין! עמד פליסופוס על הפרכיא שלו, אמר לו אל תזוח דעתך על ששרפת את התורה, שמשעה שיצאת חזרה לה לבית אביה. אמר לו למחר אף אני דנך כיוצא באלו! אמר לו בשרתני בשורה טובה: למחר יהיה חלקי עם אלו לעולם הבא.

(14) When they seized R. Chanina b. Teradyon, it was decreed upon him to be burned together with his Torah scroll. They said to him: It was decreed upon you to be burned together with your Torah scroll — whereupon he recited "The Rock, perfect is His work." They said to his wife: It was decreed upon your husband to be burned together with his Torah scroll, and upon you to be executed — whereupon she recited "He is a G-d of trust, without wrong." They said to his daughter: It was decreed upon your father to be burned together with his Torah scroll, upon your mother to be executed, and upon you to sit in a hovel of harlots — whereupon she recited (Jeremiah 32:19) "Great in counsel and mighty in deed, Your eyes are open to all the ways of men to give to a man according to his ways and according to the fruit of his deeds." Rebbi said: How great are these righteous ones, who were presented in the time of their affliction with these three verses of vindication of (G-d's) justice (tzidduk hadin), (the likes of) which are not to be found in all of the writings! All of them directed their hearts (to Heaven) and vindicated His judgment upon them — whereupon a philosopher stood up against his consul, (who had issued the decree, and said to him: Don't let your head swell over having burned the Torah scroll. As soon as you left, it (the Torah) returned to its Father's house. The consul: Tomorrow, your fate will be as theirs. The philosopher: Glad tidings! — Tomorrow, let my portion be with those in the world to come!

(ו) וַיְצַו לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, הַבֹּקֶר אוֹר וגו' (בראשית מד, א ג), אָמַר רַבִּי לֵוִי עוֹבָדָא הֲוָה בִּדְרוֹמִית מִן חַד פּוּנְדָּקִי וַהֲוָה קָאֵים וְלָבֵישׁ זוּגוֹי בְּלֵילְיָא, וַאֲמַר לְהוֹן דַּהֲווֹ תַּמָּן קוּמוּ פּוּקוּ לְכוֹן דְּלִוְיָתָא אֲנָא עַבְדָא, וַהֲווֹן נָפְקִין, וְלִסְטַיָּא קָדְמִין לְהוֹן וּמְקַפְּחִין עֲלֵיהוֹן, וְעָלִין וּמְפַלְּגִין עִמֵּיהּ. חַד זְמַן אֲזַל רַבִּי מֵאִיר וְאִתְקַבֵּל תַּמָּן, קָם וּלְבַשׁ זוּגוֹי אֲמַר לֵיהּ קוּם פּוּק לָךְ דְּלִוְיָתָא אֲנָא עַבְדָא, אֲמַר לֵיהּ אִית לִי אָח וַאֲנָא יְתֵיב מַסְכֵּי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ וְאָן הוּא, אֲמַר לֵיהּ בִּכְנִישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְׁמֵיהּ וַאֲנָא אָזֵיל וְקָרֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ כִּי טוֹב. כָּל הַהוּא לֵילְיָא אֲזַל הַהוּא פּוּנְדְּקָאָה צְוַח עַל תַּרְעָא דִּכְנִישְׁתָּא כִּי טוֹב כִּי טוֹב, וְלָא הֲוָה שׁוּם בַּר נָשׁ עָנֵי לֵיהּ. בְּצַפְרָא קָם רַבִּי מֵאִיר וְשַׁוֵּי חֲמָרָא דְּיֵזֵל לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא פּוּנְדְּקָאָה אָן הוּא הַהוּא אָחוּךְ דַּאֲמַרְתְּ, אֲמַר לֵיהּ הָא אֲתָא לֵיהּ (בראשית א, ד): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב.

אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב דרבנן מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה לימא תנאי היא דתניא מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את התרנגולת וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר נימא ר' אלעזר בר' שמעון היא ולא רבי אפי' תימא רבי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (שמואל א יד, כט) ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה ומאי אע"פ שאין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה אמר אביי ל"ש אלא לאחר אכילה אבל קודם אכילה מגרר גריר דכתיב (שמואל א ל, יא) וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות אמר ר"נ אמר שמואל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אליה בדבש רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סולת נקיה בדבש רב פפא אמר אפי' קמחי דשערי בדיבשא אמר ר' יוחנן פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה וקיימתי בעצמי (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה דתני רב יוסף הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה שנאמר (דברים לג, יד) וממגד תבואות שמש ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא אחזיה בולמוס לר' יהודה קפחיה לרועה אכליה לריפתא א"ל ר' יוסי קפחת את הרועה כי מטו למתא אחזיה בולמוס לר' יוסי אהדרוהו בלגי וצעי א"ל ר' יהודה אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה ותו ר"מ ור' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא ר' מאיר הוה דייק בשמא ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו אמרו לו מה שמך אמר להו כידור אמר ש"מ אדם רשע הוא שנאמר (דברים לב, כ) כי דור תהפוכות המה ר' יהודה ור' יוסי אשלימו ליה כיסייהו ר"מ לא אשלים ליה כיסיה אזל אותביה בי קיבריה דאבוה אתחזי ליה בחלמיה תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא למחר אמר להו הכי אתחזי לי בחלמאי אמרי ליה חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא אזל ר"מ ונטריה כולי יומא ואייתיה למחר אמרו לו הב לן כיסן אמר להו לא היו דברים מעולם אמר להו ר"מ אמאי לא דייקיתו בשמא אמרו ליה אמאי לא אמרת לן מר אמר להו אימר דאמרי אנא חששא אחזוקי מי אמרי משכוהו ועיילוהו לחנותא חזו טלפחי אשפמיה אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו ואייתו אזל איהו וקטליה לאיתתיה היינו (דתנן) מים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש ולבסוף הוו דייקי בשמא כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה לא עיילו לגביה אמרי שמע מינה רשע הוא דכתיב (יחזקאל כג, מג) ואמר לבלה נאופים (כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח, יב) כלומר זקנה בנאופים) מי שנשכו כלב שוטה וכו' ת"ר חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים וי"א אף נובח ואין קולו נשמע ממאי הוי רב אמר נשים כשפניות משחקות בו ושמואל אמר רוח רעה שורה עליו מאי בינייהו איכא בינייהו

I: Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road together. Rabbi Meir would analyze names and discern one’s nature from his name, while Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were not apt to analyze names. When they came to a certain place, they looked for lodging and were given it. They said to the innkeeper: What is your name? He said to them: My name is Kidor. Rabbi Meir said to himself: Perhaps one can learn from this that he is a wicked person, as it is stated: “For they are a generation [ki dor] of upheavals” (Deuteronomy 32:20). Since it was Friday afternoon, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei entrusted their purses to him. Rabbi Meir did not entrust his purse to him but went and placed it at the grave of the innkeeper’s father. The innkeeper’s father appeared to the innkeeper in a dream and said to him: Go take the purse placed at the head of that man, i.e., the innkeeper’s father. The following day, he said to the Sages: This is what appeared to me in my dream. They said to him: Dreams during twilight on Shabbat evening have no substance and should not be trusted. Even so, Rabbi Meir went and guarded his money all that day and then took it. The next day, the rabbis said to the innkeeper: Give us our purses. He said to them: These matters never occurred; you never gave me any purses. Rabbi Meir said to them: Why didn’t you analyze his name to learn that he is a wicked man? They said to him: Why didn’t the Master tell us? He said to them: I said one should be suspicious, but have I said a person should be established as wicked? Could I say to you with certainty that he is wicked based on his name alone? What did they do? They dragged the innkeeper and brought him to a store and gave him wine to drink. After he drank the wine, they saw lentils on his mustache, showing that he had eaten lentils that day. They went and gave this sign to his wife. They said that the innkeeper had ordered that their money be returned to them upon the sign that he ate lentils at his last meal. And they took their purses and went. He went and killed his wife out of anger that she did this. This is as we learned in a baraita: Due to a person’s laxity in the first washing, they fed him pork. There was an innkeeper who was accustomed to feed pork to gentiles and kosher meat to Jews. He distinguished between Jews and gentiles by watching to see whether they performed the ritual hand-washing before eating. One time, a Jew came and ate without washing his hands before the meal, and the innkeeper gave him pork to eat. Laxity in the final washing, the washing of one’s hands and mouth after a meal, caused the innkeeper to kill the person. This is similar to that story, as had the wicked innkeeper washed his mouth, the rabbis would not have known that he had eaten lentils.

רַבִּי מֵאִיר הֲוָה יָתִיב וְדָרִישׁ בְּלֵילֵי שַׁבַּתָּא הֲוָה תַּמָּן חָדָא אִתְּתָא יַצִּיבָא וְשָׁמְעָה לֵיהּ תָּנְתָא מִדְרָשָׁא, אַמְתִּינַת עַד דִּיחֲסַל מִמִּדְרָשׁ, אָזְלָה לְבֵיתָהּ אַשְׁכְּחָא בּוּצִינָא טָפֵי, אֲמַר לָהּ בַּעְלָהּ אָן הֲוֵית, אָמְרָה לֵיהּ אֲנָא יָתִיבָא וְשָׁמְעָה קָלֵיהּ דָּרוֹשָׁה, אֲמַר לָהּ כֵּן וְכֵן לָא אִעַיַּלְתְּ לְהָכָא עַד דַּאֲזַלְתְּ וְרוֹקַת בְּאַנְפֵּי דָרוֹשָׁה, יְתִיבָא שַׁבַּתָּא קַמַּיְיתָא תִּנְיָנָא וּתְלִיתָא, אֲמָרִין לָהּ מְגֵירָתָא כַּדּוּ אַתּוּן צְהִיבִין, אֲתֵינָן עִמָּךְ לְגַבֵּי דָּרוֹשָׁה, כֵּיוָן דְּחָמֵי יַתְהוֹן רַבִּי מֵאִיר צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֲמַר לְהוֹ אִית מִנְּכוֹן אִתְּתָא דְּחַכִּימָא לְמִלְחַשׁ בְּעֵינָא, אֲמָרִין לָהּ מְגֵירָתָא כַּדּוּ אַתְּ אָזְלַת וְרוֹקַת בְּאַנְפֵּיהּ וְתִשְׁרֵי לְבַעֲלִךְ, כֵּיוָן דְּיָתְבָא קַמֵּי אִידְחִילַת מִינֵיהּ, אֲמָרָה לֵיהּ רַבִּי לֵית אֲנָא חַכִּימָא לְמִילְחַשׁ עֵינָא, אֲמַר לָהּ אֲפִלּוּ הָכֵי רוֹקִי בְּאַנְפִּי שְׁבַע זִמְנִין וַאֲנָא מִינְשִׁים, עָבְדָה הָכִין. אֲמַר לָהּ אִיזִילִי אִמְרִי לְבַעֲלִיךָ אַתְּ אֲמַרְתְּ חָדָא זִימְנָא וַאֲנָא רָקֵית שְׁבַע זִימְנִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבִּי כָּךְ מְבַזִּין אֶת הַתּוֹרָה, לָא הֲוָה לָךְ לְמֵימַר לְחַד מִינָן לְמִלְחַשׁ לָךְ, אֲמַר לְהוֹ לָא דַּיּוֹ לְמֵאִיר לִהְיוֹת שָׁוֶה לְקוֹנוֹ, דְּתָנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים

Rabbi Meir was sitting and teaching Torah on Friday night.

A certain woman was sitting there listening.

His talk lasted too late.

She waited until he was finished speaking.

Then she went to her home, and found that the lamp was already extinguished

Her husband asked her: “Where have you been?”

She told him: “I have been sitting and listening to the rabbi.”

The husband said to her: “I swear by such-and-such that you are not to enter here until you go and spit in the rabbi's face!”

They sat [separated] for one week (Shabbat),

a second,

and a third.

Her neighbors told her: “You are having a quarrel. Let us go with you to the Rabbi.”

When Rabbi Meir saw them, he envisioned [the reason for their coming] by means of the holy spirit [of prophecy].

[Pretending to have something wrong with his eye] He said to them: “Is there among you a woman skilled in reciting a charm for the eye?”

Her neighbors said to her, “Now, go spit in his face and you will be permitted to live with your husband again.”

[So she came forward] but when she sat down before his face, she cringed before his presence.

She confessed: “My master [literally, my rabbi], I do not know how to recite a charm for [healing] the eye.”

But he said to her: “Just spit seven times and I will be healed.”

She spat in his face seven times.

Then he said to her: “Go and tell your husband: ‘You asked me to do it only once but I spat seven times!’”

His disciples said to him: "Master! Is the Torah to be treated with such contempt? If you had only told one of us to recite the incantation for you.”

R. Meir replied: “Isn't it enough for Meir to be equal to his Maker?

For Rabbi Yishmael taught: Great is peace, so that God’s holy Name written in sacred fashion is as commanded by the Holy One to be obliterated in the water [in the case of the suspected adulteress (Numbers 5: 23-24)], in order to bring about peace between a man and his wife.”

כָּל פָּרָשָׁה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל דָּוִד, פָּתַח בָּהּ בְּ״אַשְׁרֵי״ וְסִייֵּם בָּהּ בְּ״אַשְׁרֵי״. פָּתַח בְּ״אַשְׁרֵי״, דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״. וְסִייֵּם בְּ״אַשְׁרֵי״, דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ״. הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב. וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״. בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה. אֲמַר לַהּ הַהוּא מִינָא לִבְרוּרְיָא: כְּתִיב ״רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״, מִשּׁוּם דְּלֹא יָלָדָה — רָנִּי? אֲמַרָה לֵיהּ: שָׁטְיָא, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה׳״. אֶלָּא מַאי ״עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״ — רָנִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁדּוֹמָה לְאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵיהִנָּם כְּוָתַיְיכוּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּתִיב: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, וּכְתִיב: ״לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה״. הֵי מַעֲשֶׂה הֲוָה בְּרֵישָׁא? מִכְּדִי מַעֲשֵׂה שָׁאוּל הֲוָה בְּרֵישָׁא, לִכְתּוֹב בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא דָּרְשִׁיתוּן סְמוּכִין — קַשְׁיָא לְכוּ, אֲנַן דְּדָרְשִׁינַן סְמוּכִים — לָא קַשְׁיָא לַן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְמוּכִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר״. לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת אַבְשָׁלוֹם לְפָרָשַׁת גּוֹג וּמָגוֹג — שֶׁאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹרֵד בְּרַבּוֹ?! אַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ בֵּן שֶׁמּוֹרֵד בְּאָבִיו? אֶלָּא הֲוָה, הָכָא נָמֵי הֲוָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. מַאי דִּכְתִיב, ״פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ״. כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה מִקְרָא זֶה? — לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד דָּוִד אָבִיו, שֶׁדָּר בַּחֲמִשָּׁה עוֹלָמִים, וְאָמַר שִׁירָה. דָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ״. יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְנִסְתַּכֵּל בְּכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ בָּרְכוּ ה׳ כָּל צְבָאָיו וְגוֹ׳״. יָנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְנִסְתַּכֵּל בְּדַדֶּיהָ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו״. מַאי ״כָּל גְּמוּלָיו״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שֶׁעָשָׂה לָהּ דַּדִּים בִּמְקוֹם בִּינָה. טַעְמָא מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם עֶרְוָה. רַב מַתְנָא אָמַר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק מִמְּקוֹם הַטִּנּוֹפֶת. רָאָה בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּיָהּ״. נִסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַמִּיתָה, וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳, ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ״. מַאי מַשְׁמַע דְּעַל יוֹם הַמִּיתָה נֶאֱמַר? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, מִסֵּיפָא דְעִנְיָינָא, דִּכְתִיב: ״תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְגוֹ׳״. רַב שִׁימִי בַּר עוּקְבָא וְאָמְרִי לַהּ מָר עוּקְבָא, הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, וַהֲוָה מְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב, ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ״? אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם צָר צוּרָה עַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, צָר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה וּמֵטִיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַיְינוּ דְּאָמְרָה חַנָּה: ״אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״. מַאי ״אֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״ — אֵין צַיָּיר כֵּאלֹהֵינוּ. מַאי ״כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ״? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר מְנַסְיָא: אַל תִּקְרֵי ״כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ״, אֶלָּא ״אֵין לְבַלּוֹתֶךָ״. שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — מַעֲשֵׂה יָדָיו מְבַלִּין אוֹתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַלֶּה מַעֲשָׂיו. אֲמַר לֵיהּ, אֲנָא הָכִי קָא אָמֵינָא לָךְ: הָנֵי חֲמִשָּׁה ״בָּרְכִי נַפְשִׁי״ כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָן דָּוִד? לֹא אֲמָרָן אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶגֶד נְשָׁמָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא כָּל הָעוֹלָם — אַף נְשָׁמָה מְלֵאָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה — אַף נְשָׁמָה רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ — אַף נְשָׁמָה זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר — אַף נְשָׁמָה טְהוֹרָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים — אַף נְשָׁמָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. יָבֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ וִישַׁבֵּחַ לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר״ — מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ. חִזְקִיָּהוּ אֲמַר: לֵיתֵי יְשַׁעְיָהוּ גַּבַּאי, דְּהָכִי אַשְׁכְּחַן בְּאֵלִיָּהוּ דַּאֲזַל לְגַבֵּי אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב״. יְשַׁעְיָהוּ אֲמַר: לֵיתֵי חִזְקִיָּהוּ גַּבַּאי דְּהָכִי אַשְׁכְּחַן בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב דַּאֲזַל לְגַבֵּי אֱלִישָׁע. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ, וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה וְגוֹ׳״. מַאי ״כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה״: מֵת אַתָּה — בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא תִחְיֶה — לָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא עֲסַקְתְּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דַּחֲזַאי לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּנָפְקִי מִינַּאי בְּנִין דְּלָא מְעַלּוּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי כַּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לְמָה לָךְ? מַאי דְּמִפַּקְּדַתְּ אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבַּד, וּמָה דְנִיחָא קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — לַעֲבֵיד. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִידִי וְדִידָךְ, וְנָפְקִי מִנַּאי בְּנִין דִּמְעַלּוּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא! כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. אִתְּמַר נָמֵי, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל״.

There were these hooligans in Rabbi Meir’s neighborhood who caused him a great deal of anguish. Rabbi Meir prayed for God to have mercy on them, that they should die. Rabbi Meir’s wife, Berurya, said to him: What is your thinking? On what basis do you pray for the death of these hooligans? Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves. Moreover, go to the end of the verse, where it says: “And the wicked will be no more.” If, as you suggest, transgressions shall cease refers to the demise of the evildoers, how is it possible that the wicked will be no more, i.e., that they will no longer be evil? Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented. Rabbi Meir saw that Berurya was correct and he prayed for God to have mercy on them, and they repented. The Gemara relates an additional example of Berurya’s incisive insight: A certain heretic said to Berurya: It is written: “Sing, barren woman who has not given birth, open forth in song and cry, you did not travail, for more are the children of the desolate than the children of the married wife, said the Lord” (Isaiah 54:1). Because she has not given birth, she should sing and rejoice? Berurya responded to this heretic’s mockery and said: Fool! Go to the end of the verse, where it is written: “For the children of the desolate shall be more numerous than the children of the married wife, said the Lord.” Rather, what is the meaning of: “Sing, barren woman who has not given birth”? It means: Sing congregation of Israel, which is like a barren woman who did not give birth to children who are destined for Gehenna like you.

והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה
And the world was desolate of Torah until Rabbi Akiva came to our Rabbis in the South and taught his Torah to them. This second group of disciples consisted of Rabbi Meir, Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, Rabbi Shimon, and Rabbi Elazar ben Shamua. And these are the very ones who upheld the study of Torah at that time. Although Rabbi Akiva’s earlier students did not survive, his later disciples were able to transmit the Torah to future generations.

(ב) (משלי לא י): "אשת חיל מי ימצא" - זו היא התורה; "ורחוק מפנינים מכרה" - שהיתה לפני לפנים, וזכה משה והורידה למטה לארץ. (משלי לא יא): "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" - שלא חסר בה דבר. ד"א "אשת חיל מי ימצא" - אמרו: מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אמו? הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו. אמר לה 'היכן שני בני?', אמרה 'לבית המדרש הלכו', אמר לה 'צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם', נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר 'היכן שני בני?', אמרה לו 'הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים', הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך, לאחר שבירך אמרה לו 'רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך', אמר לה 'אמרי שאלתך', אמרה לו 'רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?', אמר לה 'בתי, מי שיש פקדון אצלו, הוא צריך להחזירו לרבו', אמרה לו 'רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו', מה עשתה? תפשתו בידה, והעלה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר 'בני! בני! רבי! רבי! בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן!', באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר 'רבי, לא כך אמרת לי - אני צריך להחזיר הפקדון לרבו?', אמר (איוב א כא): "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". אמר רבי חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא". אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נתחייבו בניו של ר' מאיר ומתו בבת אחת? מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה. אמר רבי יוחנן: ואפילו בדברי הבטלה, שבשעה שניתנה תורה לישראל לא הזהירן אלא על דברי תורה, שנאמר (דברים כו טז): "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות".

(2) "A valiant woman, who can find" (Proverbs 31:10): That is the Torah; "and further than pearls (peninim) is her price" - as it was 'in front of Me and inside (lefanim)' and Moshe merited to bring it down to earth. "Her husband puts his confidence in her, and lacks no 'booty'" - that there is nothing lacking in it. Another explanation: "A valiant woman, who can find" - They said, "There was a story about Rabbi Meir who was sitting and expounding in the study hall on Shabbat afternoon, when two of his sons died. What did his mother do? She placed both of them on the bed and spread a sheet over them. At the end of Shabbat, Rabbi Meir came home from the study hall. He said to her, 'Where are my two sons?' She said [back], 'They went to the study hall.' He said to her, 'I scanned the study hall and I did not see them.' They gave him the cup of Havdalah and he separated [the days of the week with the closure of Shabbat]. He repeated and said, 'Where are my two sons?' She said, 'They went elsewhere and they are coming now.' She placed food in front of him and he ate and blessed. After he blessed, she said to him, 'I have a question to ask you.' He said to her, 'Say your question.' She said to him, 'Rabbi, before today, a man came and deposited something with me, and now he is coming to take it. Should we return it to him or not?' He said, 'My daughter, one who has a deposit with him must return it to its owner.' She said to him, 'Were it not for your consent, I would not have given it to him.' What did she do? She grabbed his hand, brought him up to that room, had him approach the bed and took off the sheet from upon them. When he saw both of them dead and laying upon the bed, he began to cry and say, 'My sons, my sons, my teachers, my teachers - my sons in the way of the world, my teachers in that they would enlighten my eyes with their Torah.' At that time, she said to Rabbi Meir, 'Rabbi, is this not what I told you - do I not need to return the deposit to its Owner?' He said, '"The Lord has given and the Lord has taken; may the name of the Lord be blessed"' (Job 1:21)." Rabbi Chanina said, "With this thing, she consoled him and his mind became composed - that is is why it states, 'A valiant woman, who can find.'" Rabbi Chama bar Chanina said, "On account of what did the sons of Rabbi Meir become liable and die at one time? Because they were accustomed to leaving the study hall to sit with food and drink." Rabbi Yochanan said, "Even with trifling matters - as when the Torah was given to Israel, he only warned them about the words of Torah, as it is stated (Deuteronomy 26:16), 'This day the Lord, your God, commands you to do.'"

אמר ליה ניתנייה בתלתא ירחי שקל קלא פתק ביה אמר ליה ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה רבוותא ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי
Rabbi Simlai said to him: Teach me the Book of Genealogies in three months. Rabbi Yoḥanan took a clod of dirt, threw it at him, and said to him: Berurya, wife of Rabbi Meir and daughter of Rabbi Ḥananya ben Teradyon, was so sharp and had such a good memory that she learned three hundred halakhot in one day from three hundred Sages, and nonetheless she did not fulfill her responsibility to properly learn the Book of Genealogies in three years because it is especially long and difficult. And you say that I should teach it to you in three months? After your inappropriate request, I am not inclined to teach you at all.
רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא אשכחה לברוריה אמר לה באיזו דרך נלך ללוד אמרה ליה גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד
Having discussed wise speech and the wisdom of Jewish women, the Gemara cites the following story: Rabbi Yosei HaGelili was walking along the way, and met Berurya. He said to her: On which path shall we walk in order to get to Lod? She said to him: Foolish Galilean, didn’t the Sages say: Do not talk much with women? You should have said your question more succinctly: Which way to Lod?

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה בטשה ביה אמרה ליה לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש לאחר שלש שנים שכח תלמודו

The Gemara relates more of Berurya’s wisdom: Berurya came across a certain student who was whispering his studies rather than raising his voice. She kicked him and said to him: Isn’t it written as follows: “Ordered in all things and secure” (ii Samuel 23:5), which indicates that if the Torah is ordered in your 248 limbs, i.e., if you exert your entire body in studying it, it will be secure, and if not, it will not be secure. The Gemara relates that it was similarly taught in a baraita: Rabbi Eliezer had a student who would study quietly, and after three years he forgot his studies.