(ח) אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃
חג השבועות הוא גם מועד פטירתו של מייסד התנועה, הבעל שם טוב, שנפטר בדיוק לפני 260 שנה.
לזכרו של הבעל שם טוב, נעיין בתיאור פטירתו, כפי שמופיע בספר "שבחי הבעש"ט", נקרא חלק מהסיפור מתוך אתר זושא ולבסוף נשווה בין הסיפור לבין שירו של אריאל הורוביץ "זמן אמת".
(א) אכתוב קצת מפטירתו שהיה הסתלקותו ביום א' דשבועות. בפסח שקודם זה היה הרב מ' פנחס מקארץ אצל הבעש"ט ונחלש מעט. ומפני זה בעי"ט האחרון של פסח היה שקלא וטריא אצלו אם לילך למקוה או לא והסכימה דעתו שלא לילך. וביום ז' של פסח בתפילה ראה איך שנגזר על הבעש"ט שיסתלק בקרוב מפני התעצמותו מאד נגד כת הש"ץ כמבואר לעיל במעשה יוה"כ כשרצו לשרוף ש"ס בבלי והתחיל הרב מוה"פ להתעצם בתפילה ולא הועיל ונתעצב מאד על שלא הלך למקוה. כי אילו ראה דבר זה במקוה לדעתו היה מועיל לזה. ואחר התפילה שאל הבעש"ט אותו אם הלך אתמול למקוה ויאמר לא. ויאמר הבעש"ט כבר נעשה מעשה ואין אחר מעשה כלום. ואחר הפסח היה חולה השלשול ועכ"ז היה מתחזק מעט להתפלל לפני התבה ואותן התלמידים שהיו מוחזקים שיתעצמו בתפילה לא הודיעם כלום ושלח אותם למקומות אחרים. והרב מהר"פ הנ' לא נסע לביתו.
חלק מיוחד בתיאור יומו האחרון של הבעש"ט עוסק בעצירתם של שני השעונים שהיו בבית. זה הסימן שנתן הבעל שם טוב לתלמידיו, כדי שידעו מתי תצא נשמתו. עמידתם של השעונים מסמלת את קץ הזמן, את עמידתו של הלב הפועם ועצירת החיים. עבור תלמידי הבעש"ט היתה וודאי מין חוויה כזו שלאחר פטירתו של המורה הנערץ כאילו פסק השעון מלכת ודופק החיים נעצר. את החלק הזה של הסיפור אפשר לקרוא גם בעיבוד קל יותר מן האתר זושא- כאן.
בחג השבועות שבו נפטר הבעל שם טוב ערכו לפניו סעודה. בשעת הסעודה אמר הבעש"ט למשרתו שיניח לפניו בקבוק גדול של דבש. הלך המשרת והביא בקבוק קטן. ראה הבעש"ט שלא נתקיימה בקשתו ואמר: "'וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת,' (קהלת ח, ח) – הנה זה סימן שכבר איבדתי את יכולת ההנהגה, ואפילו המשרת אינו מציית לי."
אחר כך אמר: "עד עתה גמלתי עמכם חסד, ועכשיו תגמלו אתם עמי חסד."
אחר כך הלך אל בית הכיסא. דאג לו המשרת, ורצה ללכת אחריו. שאל אותו הבעש"ט: "מדוע דווקא היום תרצה ללוותני? האם ניכר בי דבר מה שונה?" והלך הבעש"ט לבדו.
קודם לכך, מסר הבעש"ט לתלמידיו סימן – כאשר ייעצרו שני השעונים שבביתו, ייפטר מן העולם. והנה, כשחזר הבעש"ט מבית הכיסא ורחץ את ידיו, עצר מלכת השעון הגדול. וסבבו אנשיו אותו, שלא יראה את השעון שעצר. אמר להם הבעש"ט: "אני יודע שעצר השעון, ואיני דואג, שהרי יודע אני בבירור כי כשאצא מפתח זה אכנס מיד בפתח אחר."
ישב הבעש"ט על המיטה, וביקש שיעמדו תלמידיו סביב המיטה, ואמר להם דברי תורה. אמר להם הבעש"ט כי ישנו עמוד שבו עולים מגן עדן התחתון אל גן העדן העליון, וכך מתקיים גם בכל עולם ועולם. ועמוד זה מתקיים בכל אדם ובכל זמן, בבחינת "עולם – שנה – נפש", כמבואר בספרי הקבלה. אחר כך דרש הבעש"ט וביאר על פי דברים אלה את "סדר העבודה" שהיה עורך הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
כאשר סיים, ציווה שיאמרו את הפסוקים שמלווים בהם את מיטת המת – "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ …יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן…" (תהלים צ, יז – צא, א) ושכב וישב כמה פעמים על מיטתו, ושפתיו ממלמלות כוונות, אותיות ומילים על פי חכמת הנסתר. אט אט נחלש קולו עד שלא יכלו עוד תלמידיו להבין את המלים והאותיות היוצאות מפיו. וציווה לכסות אותו בסדין, והתחיל להזדעזע ולרעוד, כמו שהיה נוהג בתפילת שמונה עשרה. ואחר כך נח מעט ונרגע גופו, וראו שעצר השעון הקטן. המתינו התלמידים לראות אם עדיין חי רבם, ולבסוף הניחו נוצה לפני חוטמו, וראו שפסקה נשימתו.
לימים העיד ר' לייבּ קֶסלר, שהיה במקום, כי ראה את נשמתו של הבעש"ט יוצאת מגופו כמין שלהבת שצבעה תכלת.
כל מי שאת / אריאל הורוביץ
המחוגים בשעון כמו זוג מספריים
קרובים לנגיעה בפתיל חייך
ואי אפשר לתפוס במבט
את כל מי שאת
חיילים שנפלו חברים לכיתה
נאספים ליד המיטה
כשאת נשארת לבד
עם כל מי שאת
לא בידינו להחליט
מתי תבוא המעלית
ויפתח עידן אחר
כשהדלת תיסגר
לא בכוחנו לשנות
רק לאסוף עוד זיכרונות
ובזמן שמחכים
במקום לבכות - אנחנו צוחקים