Raphael Shuchat is a lecturer in Jewish Philosophy at Bar Ilan University
One cannot but sense the irony in this passage
Individual names are the most obvious use of symbols in the book
Field is unprotected Moav known to be inhospitable
House of Bread - Beit Lechem
שְׁמָא גָּרֵים
ר' מאיר הוה דייק בשמא
Rabbi Meir would interpret names....
Aptronyms[1] have long been a feature of mankind’s naming conventions. The ancient Romans used the phrase nomen est omen, which means “name is destiny” or “your name is a sign.” There are rumours that Roman armies would put soldiers whose names meant ‘victory’ at the head of the formation when marching into battle…. people are named after a family member, religious figures, celebrities, or were given a name because it sounds creative, beautiful, or strong. Our names, either through etymology[2] or association, can commemorate loved one or evoke certain desirable characteristics……
(ה) וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ (רות א, ב), רַבִּי מֵאִיר הָיָה דּוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה הָיָה דוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אֵלַי תָבוֹא מַלְכוּת. וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים. וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, מַחְלוֹן, שֶׁנִּמְחוּ מִן הָעוֹלָם. וְכִלְיוֹן, שֶׁכָּלוּ מִן הָעוֹלָם.
(5) "The man’s name was Elimelech (Ruth 1:2": Rabbi Meir was interpreting names. Rabbi Joshua son of Karchah was also interpreting names. "The man’s name was Elimelech": he was saying: "To me (elai) will come the kingship (malkhut)". "His wife’s name was Naomi" because her deeds were pleasant (na'im) and pleasing (ne'imim). "and his two sons were named Mahlon and Chilion": Machlon because they were erased (nimchu) from the world. And Chilion because they were destroyed (kalu) from the world. "
וְלָמָּה נִקְרָא שׁמן מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן? מַחְלוֹן שֶׁעָשׂוּ גּוּפָן חולין, וְכִלְיוֹן שנתחייבו כִּלְיָה לַמָּקוֹם
why were they called by the names Mahlon and Chilion? One was called Mahlon [maḥlon] because they made their bodies profane [ḥullin], and the other was called Chilion [khilyon] because they were liable to receive the punishment of destruction [kelaya] for their sins against God.
מחלה illness
Machlon מחל– hashem forgave him ultimately
(כב) וְיוֹאָ֧שׁ וְשָׂרָ֛ף אֲשֶׁר־בָּעֲל֥וּ לְמוֹאָ֖ב
(22) Joash, and Saraph, who married into Moab
(ט) וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׂים מֹאֲבִיּוֹת (רות א, ד), .... שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, שֶׁהָפְכָה עֹרֶף לַחֲמוֹתָהּ. וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, שֶׁרָאֲתָה בְּדִבְרֵי חֲמוֹתָהּ.
(9) "They married Moabite women . "The name of the one was Orpah" because she turned her back (oref) on her mother-in-law. "The name of the other was Ruth" because she looked (ra'atah) to the words of her mother-in-law.
לָמָּה נִקְרָא שְׁמָה 'רוּת' ? שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת
Why was she called ‘Rut’? because David descended from her who ‘satiated’ i Hashem with songs and praises etymologically similar in Hebrew to the word inundate [riva].
(ד) אַלְמֹנִי. אַלְמוֹן מִבְּלִי שֵׁם. (סְפָרִים אֲחֵרִים, אַלְמֹנִי שֶׁהָיָה אַלְמָן מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהָיָה לוֹ לִדְרשׁ, עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית וְהוּא אָמַר, "פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי":)
(4) And so. אַלְמֹנִי means widowed, without a name. (Another version: [He is called] אַלְמֹנִי because he was widowed of the words of the Torah, for he should have expounded, “[only] an Ammonite [is forbidden in marriage to a Jewish woman], but not an Ammonitess [i.e., an Ammonite woman is not forbidden in marriage to a Jewish man]; a Mo’avite, but not a Mo’aviteess.” Yet he said, “for I would mar my own inheritance.”)
מֵהִיפַּרְכְיָא לְהִיפַּרְכְיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מִשְׂתַּכְּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן: יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מִשְׂתַּכֵּר בְּיַיִן וָשֶׁמֶן. בְּיַיִן – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה; בְּשֶׁמֶן – בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שְׁכִיחַ מִישְׁחָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מִשְׂתַּכְּרִין פַּעֲמַיִם בְּבֵיצִים. אָמַר מָרִי בַּר מָרִי: פְּלִיגִי בַּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אָמַר: עַל חַד תְּרֵי. וְחַד אָמַר: תַּגָּר לְתַגָּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל פְּרַקְמַטְיָא, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן כְּלֵי פִשְׁתָּן בְּבָבֶל, וְיַיִן וָשֶׁמֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְהוּא דְּזָל וְקָם עַשְׂרָה בְּשִׁיתָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין יוֹצְאִין מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא אִם כֵּן עָמְדוּ סָאתַיִם בְּסֶלַע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִיקַּח, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִיקַּח – אֲפִילּוּ עָמְדָה סְאָה בְּסֶלַע, לֹא יֵצֵא. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֱלִימֶלֶךְ, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּפַרְנְסֵי הַדּוֹר הָיוּ; וּמִפְּנֵי מָה נֶעְנְשׁוּ? מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּהֹם כׇּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נׇעֳמִי״. מַאי ״הֲזֹאת נָעֳמִי״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרוּ: חֲזִיתֶם נָעֳמִי שֶׁיָּצָאת מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ – מָה עָלְתָה לָהּ? וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבָּאת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: עַד דְּלָא שָׁכֵיב שִׁיכְבָא – קָיְימָא מְנוּ בַיְיתֵיהּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אִבְצָן זֶה בֹּעַז. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כִּי אִידַּךְ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא – דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁתָּאוֹת עָשָׂה בֹּעַז לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ, וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים״. וּבְכׇל אַחַת וְאַחַת עָשָׂה שְׁנֵי מִשְׁתָּאוֹת – אֶחָד בְּבֵית אָבִיו, וְאֶחָד בְּבֵית חָמִיו; וּבְכוּלָּן לֹא זִימֵּן אֶת מָנוֹחַ – אָמַר: כּוּדָנָא עֲקָרָה, בְּמַאי פָּרְעָא לִי? תָּאנָא: וְכוּלָּן מֵתוּ בְּחַיָּיו. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״בְּחַיִּיךְ דִּילַדְתְּ שִׁיתִּין שִׁיתִּין – לְמָה לִיךְ? אִיכְּפַל, וְאוֹלִיד חַד דְּמִשִּׁיתִּין זָרִיז. (סִימָן: מָלַךְ, אַבְרָהָם, עֶשֶׂר שָׁנִים, שֶׁנִּפְטַר, נִתְנַשֵּׂא לְבַדּוֹ.) אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אֱלִימֶלֶךְ, וְשַׂלְמוֹן, וּפְלוֹנִי אַלְמוֹנִי, וַאֲבִי נָעֳמִי – כּוּלָּן בְּנֵי נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב הֵן. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שֶׁאֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת, אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אִמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם – אֲמַּתְלַאי בַּת כַּרְנְבוֹ. אִמֵּיהּ דְּהָמָן – אֲמַּתְלַאי בַּת עוֹרֶבְתִּי. וְסִימָנָיךְ: טָמֵא – טָמֵא, טָהוֹר – טָהוֹר. אִמֵּיהּ דְּדָוִד – נִצֶּבֶת בַּת עַדְאֵל שְׁמָהּ. אִמֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן – צְלֶלְפּוֹנִית, וַאֲחָתֵיהּ נַשְׁיָין. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: עֶשֶׂר שָׁנִים נֶחְבַּשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ – שָׁלֹשׁ בְּכוּתָא, וְשֶׁבַע בְּקַרְדּוּ. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנִי אִיפְּכָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: עִיבְרָא זְעֵירָא דְּכוּתָא – זֶהוּ אוּר כַּשְׂדִּים. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם, עָמְדוּ כׇּל גְּדוֹלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּשׁוּרָה; וְאָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָעוֹלָם שֶׁאָבַד
from the northernmost province [mehiparkheya] of Eretz Yisrael to the southernmost province of Syria. The Sages taught: One may not earn a profit in Eretz Yisrael by buying and reselling items that contain an element of basic sustenance, such as wines, oils, and flours, because this causes their price to rise. Rather, those who grow the produce should sell them in the markets, without recourse to a middleman. The Sages said of Rabbi Elazar ben Azarya that he would earn a profit through the sale of wine and oil. With regard to wine, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira, who says that it is permitted to export wine from Eretz Yisrael despite the fact that this causes it to become more expensive, as drinking wine leads to licentiousness. With regard to oil, in Rabbi Elazar ben Azarya’s locale oil was common; consequently, there was no concern that its price would rise if it were not sold directly to the consumer. The Sages taught: One may not earn a profit twice from the sale of eggs. Mari bar Mari said: Rav and Shmuel disagree about the meaning of that statement. One said it means that the seller may not charge double the price he paid for the eggs. And one said that one merchant may not sell to another merchant; rather, the merchant who buys from the owner of the eggs must sell directly to the consumer. § Apropos price fluctuations, the Gemara cites a baraita. The Sages taught: A community sounds the alarm and gathers in public prayer for merchandise [perakmatya] whose price has dropped. And even on Shabbat it is permitted to cry and plead, even though one may not pray for his personal needs on Shabbat, as this hardship affects the entire public. Rabbi Yoḥanan said: The baraita is referring specifically to merchandise that serves as the basis of the local economy, such as linen garments in Babylonia, and wine and oil in Eretz Yisrael. Rav Yosef said: And that halakha, that public prayer is recited even on Shabbat, applies only when the merchandise was reduced in price and stood at such prices that goods that had been worth ten are currently selling for six. The Sages taught: One may not leave Eretz Yisrael to live outside of Eretz Yisrael unless the price of two se’a of grain stood at a sela, which is double its usual price. Rabbi Shimon said: When does this exception, permitting one to leave Eretz Yisrael under certain circumstances, apply? It applies when one is unable to find produce to buy, as he has no money. But when one has money and is able to find produce to buy, even if the price of a se’a of grain stood at a sela, he may not leave. And Rabbi Shimon ben Yoḥai would likewise say: Elimelech and his sons Mahlon and Chilion were prominent members of their generation and were leaders of their generation. And for what reason were they punished? They were punished because they left Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael, as it is stated concerning Naomi and Ruth: “And all the city was astir concerning them, and the women said: Is this Naomi?” (Ruth 1:19). The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: “Is this Naomi”? How does this indicate that her husband and sons were punished for leaving Eretz Yisrael? Rabbi Yitzḥak says that the women said: Have you seen what befell Naomi, who left Eretz Yisrael for outside of Eretz Yisrael? Not only did she not escape tribulations there, but she lost her status entirely. And Rabbi Yitzḥak also says with regard to this passage: That very day when Ruth the Moabite came to Eretz Yisrael, the wife of Boaz died, i.e., from the moment of their arrival the possibility was created for Ruth’s eventual marriage to Boaz. This explains the adage that people say: Before the deceased dies, the person who will next be in charge of his house arises, as in this case Boaz’s new wife, Ruth, arrived as his previous wife died. Apropos the story of Ruth the Gemara adds: Rabba bar Rav Huna says that Rav says: The judge Ibzan of Bethlehem (see Judges 12:8–10) is Boaz. The Gemara asks: What is he teaching us? The Gemara explains that this comment is in accordance with the other statement of Rabba bar Rav Huna, as Rabba bar Rav Huna says that Rav says: Boaz prepared one hundred and twenty feasts for his children at their weddings. As it is stated, concerning Ibzan: “And he had thirty sons, and thirty daughters he sent abroad, and thirty daughters he brought in from abroad for his sons. And he judged Israel seven years” (Judges 12:9). The verse indicates that he had sixty children. And at each and every wedding he prepared for his children, he made two feasts, one in the house of the father of the groom and one in the house of the father-in-law of the groom. And he did not invite Manoah, the future father of Samson, whose wife was barren (see Judges 13:2) to any of them, as he said: It is not worth inviting him; he is a sterile mule, how will he pay me back? Manoah will never invite me in return, as he has no children. A Sage taught: And all of the children of Ibzan died during his lifetime. And this explains the adage that people say: Why do you need the sixty, the sixty children that you beget during your lifetime? Go to the trouble and beget one who will be more diligent than sixty. This adage refers to Boaz, who had sixty children who died, and yet his last child, born from Ruth, is his glory, as King David was born from this line. The Gemara provides a mnemonic for the ensuing statements that Rav Ḥanan bar Rava said that Rav said: Melech; Abraham; ten years; when he died; and He alone was exalted. Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: With regard to Elimelech, and Boaz’s father, Salmon, and So-and-so, the unnamed relative who was a closer relative to Elimelech than Boaz (Ruth 4:1), and Naomi’s father, all of these are descendants of Nahshon, son of Amminadab, the head of the tribe of Judah (see Ruth 4:20–21 and Numbers 2:3). The Gemara asks: What is he teaching us by this statement? He is teaching that even in the case of one who has the merit of his ancestors to protect him, this merit does not stand for him when he leaves Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael, as Elimelech died on account of this sin. And Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: The mother of Abraham was called Amatlai bat Karnevo. The mother of Haman was called Amatlai bat Orevati. And your mnemonic, to ensure that the two are not confused for one another, is that a raven [orev] is impure, and in this manner one remembers that Orevati is the grandmother of the impure Haman, while a sheep [kar] is pure, which indicates that Karnevo is the grandmother of the pure Abraham. Rav Ḥanan bar Rava continues: The mother of David was named Natzvat bat Ada’el. The mother of Samson was named Tzelelponit, and his sister was called Nashyan. The Gemara asks: What is the practical difference as to what their names were? The Gemara answers: It is important with regard to an answer for heretics who inquire into the names of these women, which are not stated in the Bible. One can reply that there is a tradition handed down concerning their names. And Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: Our forefather Abraham was imprisoned for ten years, because he rejected the idol worship that was accepted in his land. He was imprisoned for three years in the city of Khuta, and seven years in Karddu. And Rav Dimi of Neharde’a teaches the opposite, that he was imprisoned seven years in Khuta and three in Karddu. Rav Ḥisda said: The small passage of Khuta, this is Ur of the Chaldeans (see Genesis 11:31). And Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: On that day when our forefather Abraham left the world, the leaders of the nations of the world stood in a line, in the manner of mourners, and said: Woe to the world that has lost
שפת אמת
וְזֶה עַצְמוֹ עִנְיָן בֹּעַז דאיתא הַפֵּרוּשׁ בּוֹ עֹז, וְהָיִינוּ שֶׁהָיָה מַאֲמִין בְּדִבְרֵי חֲכָמִים שֶׁדָּרְשׁוּ עַמּוֹנִי ולֹא עַמּוֹנִית, וְלֹא הָיָה לוֹ סָפֵק בַּדָּבָר (שבועות תרל"ג)
Sefas Emes
as explained ‘strength is in him’ It was that he believed in the words of the wise men, who expounded ‘an Amonite but not a female Amonite’; he didn’t have any doubts on the matter…..
(יז) וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנָעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד׃ (פ)
(17) and the women neighbors gave him a name, saying, “A son is born to Naomi!” They named him Obed; he was the father of Jesse, father of David.
(כה) אַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י ׀ אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃
(25) Please, my lord, pay no attention to that wretched fellow Nabal. For he is just what his name says: His name means ‘boor’ and he is a boor. “Your handmaid did not see the young men whom my lord sent.
(א) שנת תרפ"א. מקץ ושבת חנוכה
כִּי שֵׁם שֶׁל אָדָם מוֹרֶה עַל מְהוּתוֹ
...Because the name of a person indicates his or her essence.....
(א) לְעוֹלָם יִבְדֹּק אָדָם בַּשֵּׁמוֹת לִקְרֹא לִבְנוֹ, הָרָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק. כִּי לִפְעָמִים הַשֵּׁם גּוֹרֵם טוֹב אוֹ גּוֹרֵם רָע, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּמְּרַגְּלִים, שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר (במדבר יג, ד), עַל שֶׁלֹּא שָׁמַע בְּדִבְרֵי הַמָּקוֹם, וּכְאִלּוּ שָׁאַל בִּזְכוּרוֹ.
A person should check they call their child an appropriate name to be righteous, because sometimes the name causes good or evil, like we find with the Spies.....
כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר בְּכָל יוֹם מִקְרָא הַמַּתְחִיל וּמְסַיֵּם כְּמוֹ שֶׁמַּתְחִיל וּמְסַיֵּם שְׁמוֹ, הַתּוֹרָה מַצִּילוֹ מֵגְיהִנָם
Anyone who says every day a passuk starting and finishing with the same letters as his name – the Torah will save them from Gehinum
(יג) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:
(13) Rabbi Judah said: be careful in study, for an error in study counts as deliberate sin. Rabbi Shimon said: There are three crowns: the crown of torah, the crown of priesthood, and the crown of royalty, but the crown of a good name supersedes them all.
(ט) וְהָיָ֧ה ה' לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה ה' אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃
(9) And the LORD shall be king over all the earth; in that day there shall be one LORD with one name.
(ד) *תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע כי רק כל דבר שלם ראוי להקרא בשם "אחד", ד"מ רביע, שליש או חצי תפוח לא יקרא עוד בשם "תפוח אחד," כי אם בהיותו בלי מגרעת, גם בלי תוספת צריך להיות כי כאשר נוסיף עליו עוד תפוח אחד לא יקראו שני אלה עוד יחד בשם "אחד שלם," כי הם שני דברים אשר אין יחס והצטרפות ביניהם כלל, באופן ששלימות ואחדות כל אחד מהם לא תצטרך לזולתו, וע"כ אמר הכ' "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ר"ל יום שלם, ולא אמר יום ראשון כי בא להורות לנו בזה, כי הזמן אשר בו יתנועע השמש לפי מראה עינינו בחצי העיגול ממעל לראשנו ממזרח למערב ויהי יום, ואח"כ בחצי העיגול האחר שהוא לעמת חצי כדור הארץ בעבר השני אשר מתחת לרגלינו ממערב למזרח ויהי לילה, שהוא ביחד זמן כ"ד שעות שלימות יקרא "יום אחד שלם," וכן נראה כי יען שהבין יוסף בחכמתו כי רק ע"י השנות החלום פרעה פעמים בשני מראות שונות, בפרות ובשבלים, נשלם ענין חלומו, אמר "חלום פרעה אחד הוא," ר"ל רק ע"י שני אלה נשלם החלום להיות אחד שלם, וכן נקרא האדם השלם האמיתי המשתמש בכל כחותיו הגופניות והנפשיות להשגת התכלית הנרצה מבריאתו פה עלי ארץ בשם "אחד"' כמאה"כ מאברהם (בישעי' נ"א) "כי אחד קראתיו וכו'" [ואפשר שע"ז מורה גם מאה"כ (ביחזקאל ל"ג) שאמרו בני דורו "אחד היה אברהם ויירש את הארץ" וכו' ר"ל אברהם בעבור שהיה איש שלם ירש את הארץ בזכותו, ואנחנו אף שרבים אנחנו ר"ל חסרי השלימות, בכל זאת לנו נתנה הארץ למורשה, ר"ל בתורת ירושה היא לנו בעבור היותנו יוצאי חלציו,] וכן בעבור שלא יושג בשלימות תכלית בריאת האדם וקיום מינו עלי ארץ כי אם בחיבור וזיווג איש ואשה יחד, נקרא חיבורם זה בשם "אחד" כמאה"כ (מלאכי ב') "ולא אחד עשה" וכן נאמר גם במדרש הנעלם כי האיש לבדו והאשה לבדה רק בשם חצי גוף יקרא, ורק בהתחברם יחד יעשו גוף אחד שלם, וכמו כן גם הבנין המחובר מחלקים שונים אשר יכונו כלם יחד לתכלית אחת הנרצה יקרא "אחד שלם" רק אחר התחברם יחד, כמו שאה"כ (שמות כ"ו) "וחברת את היריעות וכו' והיה המשכן אחד," ויען כי תעודת וחובת כל בני האומה הישראלית גם יחד לעבוד את ה' שכם אחד, ולכוין כלם תמיד אל תכלית אחת, ללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו, נקראים בקיבוצם יחד "גוי אחד בארץ" (יחזקאל ל"ז), וכן גם מורה על פירוד לבות אישי שאר העמים והיותם פונים כלם איש איש לדרכו מקצהו, תחת כי כל בני ישראל הם כאיש אחד חברים בהשתדלותם להשגת תכלית מוסרית אחת, ויתפרדו בענין זה מכל זולתם, מאמר המשורר (שה"ש ו') אשר שם דרך משל בפי הי"ת האוהב את ישראל "ששים המה מלכות ופילגשים אין מספר אחת היא יונתי וכו' ומתדמים הם בזה בבחינה מה אל הי"ת אשר לקחם לו לעם, כי רק הוא לבדו נקרא. בעבור היותו נפרד בהפרדה גמורה מכל שאר הנמצאים זולתו, ובעבור היותר שלם בעצמותו ית' לבלי תכלית בשם "אחד" בבחינה היותר אמיתית, כמו שאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד," (ר"ל שבאחרית הימים יכירו כל בני אדם יחד כי הוא אחד ושמו אחד אף שבאמת הוא זאת כבר מני אז מעולם ועד עולם) ואחז"ל בפירוש הכ' הזה, שיהיה אז השם שלם והכסא שלם, והתורה האלהית אשר כל דבריה מתאימים ומאחדים יחד להשגת תכלית אחת, והוא להנחיל שומריה ואומריה האושר המוסרי, ומספר מצותיה רמ"ח כמספר איברי האדם המתאחדים בו לגוף אדם שלם, כמו שמספר ל"ת שבה שס"ה כמספר גידי האדם וימי שנת החמה האחת, לרמוז בכל זה על שלימותה ואחדותה הכללית נקראת ג"כ בעבור זה בשם תמימה ר"ל שלימה, כמו שאה"כ "תורת ה' תמימה," ובשם אחת במאה"כ "תורה אחת יהיה לכם," והנה נמשך מכל האמור עד הנה כי כמו שבחלקי ואברי גוף האדם המתאחדים ומסכימים יחד אל תכלית אחת לקיום הגוף השלם ההוא. אם יחלה או יפסד אחד מהם יתפשט הנזק ההוא גם אל הכלל כלו, כי הגוף אינו שלם עוד כמקדם, כן נוכל לאמר גם בבחינת התורה שהעובר על מצוה אחת שבה, שהוא נחשב בבחינה מה כעובר על כולה, אחרי שלא יוכל לקיים אותה עוד בשלמותה הכללית, וכן כאשר יחטא איש אחד מישראל, כבר יחשב] כאלו חטאו כלם אחרי שכבר נפסד עי"ז מהם שלימותם הכללית בבחינה מוסרית, כמו שנראה בעכן שאף שהיה רק איש אחד לבדו נאמר בו בכלל "חטאו ישראל וגם גנבו" וכו' וגם פה נאמר דרך כלל "ויחל העם לזנות" וכו' "ויצמד ישראל לבעל פעור," אף שבאמת רק מעטים מהם היו החוטאים, (ועיין מזה גם למעלה בביאורי לשער ע"ח), אפס אחרי שגם בהפך אם תעוז יד איש אחד מהם לעשות חיל, או כפלים לתושיה, יחשב לכולם לגבורה או לצדקה, אחרי שהם כאיש אחד חברים, הלוא ימשך מזה שאם יהיו מקצתם גבורים ואנשי חיל ללחום מלחמת ה', וקצתם חלשים אשר כהמס דונג ימס לבם מפני שונאיהם כמו שהיה הענין בגלית הפלשתי, שכולם חרדו מפניו ודוד לבדו נלחם עמו ויכל לו, נוכל אז לקרותם בכלל בשם "נוצחים ומנוצחים" גם יחד בעבור תכונות ומעשי האישים הפרטיים השונים האלה אשר בקרבם, וכן גם בעת אשר יחטאו קצת העם חטאה גדולה, באופן שיקראו כלם בעבור זה בשם "חוטאים" בכל זה אם יש אחד מני אלף בתוכם אשר צדקתו גדלה למאוד, עד שתגבר ידה לאבד רשעת האחרים וכאין וכאפס תחשב נגדה, אז יכופר עונם ונשלח להם בעבורו ובשם "צדיקים" יקראו כלם בכלל [כי האומה הישראלית תדמה בזה לאיש נגוע ומוכה בקצת איברי גופו, שכל עוד שיהיו האיברים היותר נכבדים והיותר הכרחיים לקיומו, בריאים וחזקים, ד"מ מוחו ועורקיו לחשוב מחשבות ולהרגיש מושגי החושים כראוי, ומעיו ואצטומכא שלו לעכל מזונו ולהוציא הנפסד ממנו החוצה, וריאתו לשאוף רוח חיים, יוכל להרפא ולהיות עוד בריא וחזק כבראשונה ומאריך ימים, תחת כי כאשר יפסדו אלה אשר מהם תוצאת חיים לכל הגוף, הלא על נקלה יחלה כלו ויכלה שארו ובשרו], אפס כל זה הוא רק בהיות הטוב אשר יעשה היחיד ההוא גדול כל כך, עד שיכריע כף חובות כל זולתו מבני האומה הישראלית ד"מ אם ימסור נפשו לכבוד הי"ת לקדש שמו כמו שעשה דוד שהערה נפשו למות, וערב לגשת למלחמה עם גלית הפלשתי אשר חרף מערכות אלקים חיים, ולא חת ולא פחד ממנו פן תגבר ידו עליו ויהרגהו, וכפנחס אשר קנא לאלקיו ויהרוג את זמרי נשיא בית אב לשמעוני ואת כזבי בת נשיא מדין, ולא ירא לנפשו פן יקומו עליו קרוביהם והכוהו נפש, אף כי בלתי ספק המו מעיו, וקול קורא לו מקירות לבו "חוסה נא על חייך ולמה תשליכם מנגד, לשלוח יד באלה פן יפגעו בך קרוביהם אנשי מרי נפש לקחת ממך נקם ולהמית אותך באכזריות חמה" כמו שהלבישו חז"ל כל זה במעטה המשל והמליצה כדרכם באמרם מאמר שהחל בו הרב ז"ל על הכ' "ויעמוד פנחס ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו" ר"ל שעשה נפלאות (כי שם פלילות נגזר לדעת הרב ז"ל משורש פלא בכפל העה"פ לחזק) ויותר ממה שמחויב האדם לעשותו, אף אם הוא איש שלם הולך תמים ופועל צדק, וזשאחז"ל "שבקשו מלאכי השרת לדחפו" ר"ל מחשבות לבו ורעיוניו שהם משרתי שכלו האנושי רצו למנעו מפעולתו זאת, ולחדול אותו שלא ישים נפשו בכפו, (עיין מזה גם ביאורי למעלה ויקרא פ"ב ע"ב) ורק קנאת ה' צבאות אשר כאש בערה בקרבו עשתה זאת, כי לא שמע לקולם וישלך נפשו מנגד לקחת נקם באיש עושה נבלה כזאת, למען לא תפשה עוד יותר מספחת הרעה הגדולה הזאת בעדת ה', כי אם תתום חלאתה בתוכה ותבוער הרעה המוסרית מקרבה, כי בראות כל איש שגם נשיא העדה הוכה על עונו זה, ויקרת מעלתו לא יכלה מלט נפשו ולפדותו מרדת שחת, לא יזיד עוד לעשות כנבלה הזאת, ולא תטמא עוד נחלת ישראל במעשי זמה כאלה להעלות אף ה' ולהבעיר חמתו בם עד להשחית, ובכל זה הלך בעקבות לוי ראש ואבי שבטו, אשר גם הוא ואחיו שמעון קנאו לאלקים, ועברתם קשתה על שכם, יען כי נבלה עשה בישראל לטמא את אחותם, ועל כל זה רמזו חז"ל פה באמרם "אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי משיב חימה בן משיב חימה" וכו'. להיות התורה האלהית ועם ה'' אלה שומרי מצותיה מתייחסים במהותם כבר יאמרו עליהם שיהיו חטאים ושלמים במצב אחד. אמנם יהיה ענין המשפט הזה כאשר יתבאר. וזה כי הוא מבואר לחכמים כי מדרך כל דבר שלם שלא להיות אלא אחד עד כי האחד והשלם יאמרו בהרדפ' כי אתה אם תניח דבר אחד ותצטרך להוסיף דבר אחד עליו או לגרוע ממנו להשלמתו הנה אין אחד מהחלקים שלם ואינו ראוי ליקרא אחד. אמנם קבוץ הדברים המשלימים יקרא ענין אחד כמו שהנשאר אחר הפרדת התוספות יהי' שלם ואחד. והנה להיות האמת כאשר הונח הטילה התורה שם האחד בתואר הדבר השלם על שני הענינים האלו. וזה כי כמו שנתפרסם שמושו בהפרד דבר מדבר כאומרו האחד בא לגור (בראשית י"ט). ויפתח האחד את שקו (שם מ"ב). רצא האחד מאתי (שם מ"ד). ויכו האחד את האחד (שמואל ב' י"ד) וכיוצא. הנה כן נשתמש' בו בתואר הכלל הדבר ושלמותו אמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א'). יורה כי תשלום הזמן אשר במדתו יתנועע השמש בקשת היום על שיעור מה שיתנועע בו בקשת הלילה הוא יום שלם ואחד והוא טעם נכבד למה שלא נאמר יום ראשון כמו שנזכר שם. והוא עצמו מה שכוון באומרו חלום פרעה אחד הוא ועל השנות החלום פעמים (שם מ"א) ופירוש רש"י ז"ל והנה חלום שלם לפניו דוקא שלם שפירוש אחד בכאן אינו זולתי שלם כי משני החלומות נשלמ' הכוונה כמו שנתבאר במקומו והוא עצמו מאמר הנביא הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (ישעי' נ"ח) כי כמו שכל חלקי האיש לפי שהם מתיחסים כלם אל ענין אחד ואל תכלית אחד חבורן יחד נקרא אחד ע"ד אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג) כן השני חלקים האלו שהם איש ואשה אחר שמשניהם יסודר ענין אחד להשאיר המין ולכלכל הנהגת הבית מה שאי אפשר בזולת חבורן לזה נקראים אחד. ובמדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) *דכר בלא נוקבא וכו', הנה ידוע כי יחס הי"ת אל ישראל דומה במקראי קדש ליחס האיש אל אשתו וכמו שבעת חטוא ישראל נאמר (הושע ב') "כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה" כן נאמר שם בעת ישובו אליו עוד באחרית הימים "ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי" וכו', ונאמר (ישעיה נ"ד) "כי בועליך עושיך" וכו', ע"כ יאמר הזוהר פה דרך משל, כי כמו שהאיש מבלי אשה הוא רק כחצי גוף לבד, ורק בחברתם יחד הם כגוף אחד שלם, כן גם רק בשוב ה' שבות עמו וישכון בתוכם כבתחילה, יהיה מתאחד עמהם באהבתם אחדות שלימה, להיות עמהם כביכול כעצם אחד שלם כאשר ירמוז על זה גם מאה"כ "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד." דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי ופלג לאו איהו חד וכד אתחברון כחדא תרי פלגא אתעבדו חד גופא וכדין אקרי חד ורזא דמילתא כיון דכנסת ישראל בגלותא וקודשא בריך הוא סילק לעילא זווגא אתפרש ולא אקרי חד אימתי אקרי חד בשעתא דמטרוניתא + אישתכחת גבי מלכא וישתכחון כחדא הדא הוא דכתיב והיתה לה' המלוכ' מאן מלוכה דא כנסת ישראל דמלכו בה אקשר כדין ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד). ראה ענין זה המאמר נפלא מאד לענין כוונתינו באלו השמושים כמו שיתבאר עוד והנה אין ספק שכבר נמשך זה המשפט אף בדבר המקובץ מאחדים רביה כמו שאמר והיה המשכן אחד (שמות כ"ו) כי בהכלל חלקיו יושלם להיות שלם ואחד כמו שהכלל כל חלקי העולם יחד ישלם אותו להיות אחד. והנה על זה האופן עצמו אמר הכתוב על זה העם האלקי גוי אחד בארץ כמו שע"ד הפרד' מהזולת אמר ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו'). והענין הראשון הכוונה בו כי עם היות עם ה' אלה רבי המספר באישיהם ולשבטיהם הנה אין ענין מציאותי רבוי ונפרד במהותו רק כלם פונים אל אחדות אחד שלם כמו שרבוי אישי המציאות וכללותם כלם יפנו אל היות הכל כאיש אחד כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ל"א. וכבר יתדמו לאל ית' בשני אלו הענינים כי הוא יתע' כמו שנאמר בו האחדות על דרך ההפרד' הגמור' מכל שאר הנמצאים אשר עשה כן יאמר עליו ע"ד ההכלל והשלימות בענין נפלא מאד אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי הוא מה שנראה שכוון מהמאמר ההוא הנפלא ומפירושם ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד) שכבר יהיה השם שלם והכסא שלם ויבא עוד באורו בטעם קלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בשער צ' ב"ה. ואולם התורה האלהית זה ענינה בלי ספק שאין קבוץ פרשיותיה ורובי מצותיה רק תשלום וגמר דבר שכל מצוה ומצוה היא כמו אבר אחד מכלה כענין איברי האדם וכלם יחד הוא ענין שלם ולזה נקראת תורת ה' תמימה (תלים י"ט) ירצה שלימה. ומספר מצותיה יוכיח שהם רמ"ח כמספר איברי האדם שכלם משלימים אחדותו ותמותו ואזהרותיה שס"ה כחלקי אחדי השנה שקבוצן יחד הוא שנה אחת תמימה לומר שבכלל' פונה אל תל אחד ותכלית אחת. ולזה נאמר תורה אחת יהיה לכם (במדבר ט"ו) לפי שהמצות כלן הם משתתפות יחד על דרך שכתב החכם שהמעלות כלן הן משתתפות במעלת התבונ' כמו שכתבנו ענינו בשער י"ז עיין עליו. והנה לזה יאמר בענינים האלו וכיוצא בהם שבהתקומם חלק אחד מהם יתקומם כל הכלל כלו שהרי בנפול החלק יפול השלמות כמו שנרא' מבואר משני הענינים אשר הנחנום מתיחסים מצד הנסיון רצוני התורה האלהית ועם ה' אלה. כי הנה התורה כבר נמצא שיאמר על מי שעבר על מצוה אחת ממנה שעבר על התורה בכלל וגם כאשר יחטא איש מהעם שחטאו כלם אמנם בחטא האיש כבר נתבאר על ידי עכן כי הוא לבדו חטא בחרם ונאמר חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם וגו' (יהושע ז'). הנה כי נתיחס לכללם החטא וכן הגיע לכללם העונש וכמו שאמרו זקני ישראל והיה אתם תמרדו היום בה' ומחר על כל עדת ישראל יקצוף ואמרו הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו (שם כ"ב) והנה מה שתמה משה במחלקתו של קרח האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (במדבר ט"ז) כבר ביארנוהו יפה במקומו. ואמנם קרא החוטא באחת ממצותיה חוטא בכלה נתבאר גם כן מהענין ההוא במה שאמר עברו את בריתי אשר צויתי אותם (יהושע ז') דרך כלל וכן נאמר על היוצאים ללקוט ביום השבת עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם השבת (שמות י"ז) וכאלה רבים. אמנם מה שאמר גם גנבו וגם לקחו וגם כחשו וגו'. ביארנוהו אצל תשלומי ד' וה' שער מ"ו:
(4) The term echad, one, is applied to items that are whole, not to parts of any unit. Anything that is incomplete, either through being defective or being surplus, redundant, cannot qualify for the description "one." G'd will be perceived as "One" in the messianic age, even though to our limited intellect He may appear as possessing many facets. "He will be one, and His name will be one." (Zecharyah 14,9) The Jewish people are goy echad, one nation. We have a mission in life, in history, which requires all parts of the nation to be part thereof..... Anyone who transgresses a single commandment of the Torah, destroys the unity of Torah, and is as if he had transgressed all the laws. The same applies to anyone tampering with Torah by either adding or subtracting a single law from it. .....When one person sins, he destroys the unity of the nation, makes the nation unable to achieve its destiny, its purpose in G'ds universe.
(ב) ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
(2) ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 19:2:10).
אַלְמוֹנִי m. (b. h. אַלְמֹנִי unnamed, unknown, v. preced.) pr. n. m. Almoni. Ruth R. to IV, 1 פלני א׳ וכ׳ the man’s name was Ploni Almoni. Cmp. אִלֵּם.
ויואש ושרף. רבותינו אומרים זה מחלון וכליון:
and Joash and Saraph Our Sages say that these were Mahlon and Chilion.
ובעז עלה השער וישב שם והנה הגואל. זהו טוב אמ"ר ברכיה כך דרשו שני גדולי עולם ר' אליעזר ור' יהושע ר' אליעזר אמר בועז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשת את שלה אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי מיד שיגר הקב"ה למלאך והוליך את טוב והעבירו משם שנ' ובעז עלה השער והנה הגואל עבר. ויאמר סורה שבה פה פלני אלמני ר' שמואל בר נחמן אמ' אלמון היה מדברי תורה אמ' כלום מתו הראשונים אלא מפני שנשאו אותם ואני הולך ומערבב פסולות בבני שנ' (רות ד' ו') פן אשחית את נחלתי והוא לא ידע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.