מקורות לל"ג בעומר

ב אזל [הלך] הוא, ר' שמעון בר יוחאי ובריה [ובנו] ר' אלעזר, טשו בי מדרשא [והתחבאו בבית המדרש]. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [כל יום היתה מביאה להם אשתו של ר' שמעון לחם וקנקן מים ואכלו]. כי תקיף גזירתא [כאשר התחזקה הגזירה] אמר ליה לבריה [לו ר' שמעון לבנו]: נשים דעתן קלה עליהן, ויש אם כן לחשוש דילמא מצערי לה ומגליא לן [שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו]. אזלו טשו במערתא [הלכו והתחבאו במערה]. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא [התרחש נס ונברא להם עץ חרוב ומעין מים], והוו משלחי מנייהו והוו יתבי [והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים] עד צוארייהו בחלא [צווארם בחול], שלא להשאר ערומים, וכך כולי יומא גרסי [כל היום היו לומדים]. בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו [ובזמן התפילה היו מתלבשים מתכסים ומתפללים, וחוזרים ופושטים את בגדיהם, כדי שלא יבלו]. איתבו תריסר שני במערתא [ישבו שתים עשרה שנה במערה]. אתא [בא] אליהו הנביא וקם אפיתחא דמערתא [ועמד על פתח המערה] ואמר: מאן לודעיה [מי יודיעו] לבר יוחאי דמית [שמת] הקיסר ובטיל גזרתיה [ובטלה גזירתו].

ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה
Rabbi Akiva says that the verse should be understood as follows: If one studied Torah in his youth he should study more Torah in his old age; if he had students in his youth he should have additional students in his old age, as it is stated: “In the morning sow your seed, etc.” They said by way of example that Rabbi Akiva had twelve thousand pairs of students in an area of land that stretched from Gevat to Antipatris in Judea, and they all died in one period of time, because they did not treat each other with respect. And the world was desolate of Torah until Rabbi Akiva came to our Rabbis in the South and taught his Torah to them. This second group of disciples consisted of Rabbi Meir, Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, Rabbi Shimon, and Rabbi Elazar ben Shamua. And these are the very ones who upheld the study of Torah at that time. Although Rabbi Akiva’s earlier students did not survive, his later disciples were able to transmit the Torah to future generations. With regard to the twelve thousand pairs of Rabbi Akiva’s students, the Gemara adds: It is taught that all of them died in the period from Passover until Shavuot. Rav Ḥama bar Abba said, and some say it was Rabbi Ḥiyya bar Avin: They all died a bad death. The Gemara inquires: What is it that is called a bad death? Rav Naḥman said: Diphtheria.
בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר אִם זָרַעְתָּ בְּבָכִיר זְרַע בְּאָפִיל, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ (קהלת יא, ו): אֵיזֶהוּ יֻכְשַׁר, אִם שֶׁל אָפִיל אִם שֶׁל בָּכִיר (קהלת יא, ו): וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אִם בָּא עָנִי אֶצְלְךָ בְּשַׁחֲרִית, תֵּן לוֹ. בְּעַרְבִית, תֵּן לוֹ. שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹתֵב עָלֶיךָ הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתֶךָ לְמֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתֶךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן מִתְקַיֵּם לְךָ הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אִם הָיוּ לְךָ תַּלְמִידִים בְּנַעֲרוּתֶךָ עֲשֵׂה לְךָ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתֶךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם מִתְקַיֵּם לְךָ זֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף תַּלְמִידִים הָיוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא מֵעַכּוֹ וְעַד אַנְטִיפְרָס וְכֻלָּם בְּפֶרֶק אֶחָד מֵתוּ, לָמָּה, שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, וּבַסּוֹף הֶעֱמִיד שִׁבְעָה, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאי וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אָמַר לָהֶם בָּנַי, הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה אֵלּוּ לְאֵלּוּ תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹא תַעֲשׂוּ כְמַעֲשֵׂיהֶם, עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אִם הָיוּ לְךָ בָּנִים בְּנַעֲרוּתֶךָ קַח לְךָ אִשָּׁה בְּזִקְנוּתֶךָ וְהַעֲמֵד בָּנִים, וּמִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים בְּנַעֲרוּתוֹ וְלָקַח אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ וְהֶעֱמִיד בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וגו'.

בספר "בני יששכר" כותב ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב אודות המנהג לשחק בחץ וקשת בל"ג בעומר. בדבריו הוא קושר את החץ וקשת לקשת בענן ולדמותו של רשב"י ומכאן אל הקשר בין משחק זה לציפייה לגאולה ולעתיד שכולו טוב. לקריאת דברי ה"בני יששכר".

  • גרסה פחות מוכרת של הסיפור נמצאת במדרש בראשית רבה. גם כאן עולה הקלקול המוסרי שהיה בתלמידים, אך כאן בולט יותר גם התיקון שהורה רבי עקיבא לתלמידיו הנותרים: "הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה אֵלּוּ לְאֵלּוּ תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹא תַעֲשׂוּ כְמַעֲשֵׂיהֶם, עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה".

מנהג ישראל אשר התלמידים בני בי רב יורו בקשת ביום הזה והנה שמעתי מאת כבוד אדומ"ו ברב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל הטעם הוא כי בימי ר' שמעון לא נראתה הקשת. והנה ביום עלותו למרום עושין הסימן בזה עכ"ד. והוא כעין ללמד בני יהודא קשת. ונ"ל ע"ד דברי אדמ"ו דהנה אמר רשב"י לר"א ברי' (בזהר) ברי לא יתצפי לרגלי דמשיחא עד דתתחזי קשתא בגוונין נהורין. הוא סימן התגלות אור של מלך המשיח. אשר יגלה האור בי טוב הגנוז. הנה ביום הזה אשר נכתב הס' הקדוש הזהר שהוא מהארת האור כי טוב הגנוז. מפי ביצינא קדישא. וזה מאיר לנו בגלות עד יתגלה בזכות זה משיח צדקינו יהי אור זה אור"ו של מלך המשיח והסי' מסור בידינו בשעתא דתתחזי קשתא בגוונין נהורין. ע"כ ביום זה לסימן הטוב הלזה ויורו המורים בקשת:

One particular custom practiced on the day of Lag B'Omer is unique: Children go to parks and fields to play with bows and arrows. What is the reason for this peculiar custom? One well-known explanation[5] has to do with the fact that during Rabbi Shimon's lifetime, no rainbow ever appeared in the sky[6]. This is profoundly significant, because Genesis relates[7] that the rainbow represented G-d's covenant never to destroy the world again even if the human race would degenerate to its status prior to the Flood. But as long as Rabbi Shimon was alive, his merit and piety alone were enough to ensure that G-d would not regret His creation, with no need for the rainbow. On the day of Rabbi Shimon's passing, however, the world was in need of the rainbow. Thus, each year on that day we recall this man's greatness by playing with the bow[8].