ותלמוד נמי דשאלתין עלייהו. אפי' ראשוני ראשונים הוה אית להון תלמוד דהא אמרין דהוה אית להו הילכתא דגרסין להון כדאמרינן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ואע"ג דלאו כלהון [גרסי ב]פה אחד [ולשון אחד] אבל הטעמים ידועים הם שהם שוים וכולהון חד. וכל חד וחד מתני ליה לתלמידיה חבורים משונים זה מזה כל חד וחד כדאגמריה רביה. והלכותיהם וטעמיהם שוים אע"פ שגרסתם מחולק זה מזה.
והוו עיקרין דידהו קלים וחמורים וגזירות שוות ופנים של מדרשות. ומנהון שלש עשרה מדות שהיה ר' ישמעאל דורש. ומנהון (נמי) דברים אחרים כגון סירוס מקרא. רבויין ומיעוטין. משמעות דורשין. (דרישת) סמוכים. והקש. שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ולמד עליון מתחתון. תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת. דרישת טעם מקרא. גורעין ומוסיפין ודורשין. יש אם למקרא ויש אם למסורת. (לשון עגה.) נאמר כאן ונאמר להלן. מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. אין מקרא יוצא מידי פשוטו. [אין] מוקדם ומאוחר [בתורה]. דברה תורה כלשון בני אדם. רמז. דבר שנאמ' בזה ואינו ענין לו תנהו ענין לחבירו. דבר שחברו מוכיח עליו. דבר שנאמר בזה ובזה ואין ענין לו תנהו ענין לחברו. פרשה שנאמרה ונשנית [לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.] דון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרה. דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ודברים הרבה כאלה כד הוו אמרי (הנך) ראשונים הילכתאתהון כל חד וחד כדגריס להון אילין מילי הוויין תלמוד דילהון לגלויי טעמי תורה. וכדאמר ר' אבהו אר' יוחנן תלמיד אחד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל דבר של טהרה מ"ח טעמי טהרה.
וכן נמי אית להו אנפא אחרת לתלמוד דידהו למחזי חידושין וענפים ותולדות היכי דיניהון והיכי אנפי דדמוייהון והיכי מהדרינן ענף לעיקר [דילהון]:
ומנא לן דהוה (אית) להון תלמודא דהא על רבן יוחנן בן זכאי אמרו דעד הוויי דאביי ורבא הוה גמיר. ותנן נמי ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ות"ר העוסק במקרא מדה שאינה מדה במשנה מדה שמקבלין עליה שכר בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו.
ובתר ד(א) תקין ר' הלכתא [ומתניתן דידיה] הוה (אית להון) תלמודא דהוו מפרשין בה דוקא דמתניתין ופרטי וכללי וטעמי מדרשי. כדת"ר הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. ואמרינן עלה הא גופא קשיא אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו והדר אמרת הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד א"ר יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו שבקו כולי עלמא (ל)מתנייתא ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו (לעולם) הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. מאי דרש כדדרש ר' יהודה בר' אילעאי הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להן כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שאפילו זדונות נעשות להם כשגגות. והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון.
ותלמוד הוא חכמת הראשונים דסברי בה טעמי משנה דת"ר רבו שאמרו לא רבו שלמדו מקרא ולא רבו שלמדו משנה אלא רבו שלמדו תלמוד איכא דתני רבו שלמדו חכמה ותרוייהו חד טעמא אינון [דקא תני רבו לא רבו שלמדו מקרא ולא רבו שלמדו משנה אלא רבו שלמדו תלמוד] דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ר' יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו ואמר רבא כגון רב סחורא דאסבר לי זומא ליסטרן:
ולא הוה להון להנן קמאי עד דאיפטר רבי חבור כתוב וגרסי ליה על פה אלא פירושי כתבו ליה דמפרשינן השתא אנחנא (וכיוצא בנו) לתלמידי דילנא [דכולהון גמרין ליה]. והאי כתיב באנפא חדא והאי כתיב באנפי אחרי (כי דחזי) הכי הוו מפרשין משנותהון וקרי להו לפירושיהון תלמוד והוה רויח ליבא ולא צריכין אלא עיקרין. וכד איסתיימא משנה ונח נפשיה דרבי אימעט ליבא ואיצטריכו למלקט תלמודהון ולמיגרסיה ואוסיפו ביה כמה אורחתא אוחרניתא ותקינו ביה הנך ראשוני ראשונים כדאמרינן מנא הני מילי דרשינן [קראי]. ותקינו ביה חידושין ותולדות מלתא מלתא כדמפרשא כי היכי דהוה בימי קדמונים. ותקינו ביה נמי מאי דלא הוו צריכין להו להנך קמאי כגון פירוש דברים עמוקים ד[הנך] קמאי שהיה לבם רחב [לא היו צריכין לפרשם] ונתמעטה אחריהן החכמה. דתנו רבנן משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה משמת ר' יהושע בטלה עצה [וענוה] ומחשבה ומשמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתמו מעיינות החכמה והכי נמי הוויא ביומי דר'.
ותקינו בה דקדוקי אחריני מילתא דבתר מילתא למאי איתנייה ואמרי מכדי הא תנא ליה הא למה ליה למיתנה תו הא. והיכא דלא יכיל לתרוצה אומרינן כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה ומפקינן אצרכתא ד[כל] מילתא [ו]מילתא [ואמרינן] מאי קמ"ל. ופרטין פרטי ומדמין דמויי כולהו הלין מילי כד הוו ביומי דר' הוה פריש להו פירושא דכל מילתא למאי הלכתא. ואיצטריכו למילי אחרנייתא דלא הוו צריכין להו קמאי (כגון) היכא דחזא ר' מדעם ולא חזינהו רבנן בתראי פרשוהו כי היכי דלא לסמוך עליה. כגון דסתם [רבי] דברי יחיד [משום] דאיסתבר ליה [הלכתא כוותיה] ולא איסתבר להו לרבנן בתראי. כההיא דמצות חליצה (ודזוד) משום דכדאמר יחיד מילתא וחזי רבי [טעמיה] דהלכתא כוותיה תני ליה סתמא כדאמרינן באלמנה דכתובות הא מני ר' שמעון היא ובמי שמת לענין מקנה משכיב מרע בשבת מתניתן ר' יהודה היא. ובהוציאו לו את הכף נמי מזרז סימן. ורבות כאלה דאמר לך [מני] ר' [פלוני היא ו]איתני ליה ביחידאה [אע"ג דסתמא ר'] לא עבדינן כוותיה.
השתא אתו רבנן אמוראי של התלמוד ומפרשין אילין מילי היכא דחזו כדחזא רבי ומגליא להו מילתא דהלכה כאותו היחיד. והיכי דלא חזו כדחזא ר' ולא מגליא להו מילתא כההיא דהמביא דמס' יום טוב אמר ר' יהודה אמר שמואל אין מביאין עיצים אלא מן המכונסין שבקרפף ומקשינן והא אנן תנן מן הקרפף ואפי' מן המפוזר תיובתא דשמואל ומפרקינן מתניתא יחידאה היא ואישתכחא לה (נמי) סיעתא מן ברייתא.