(טו) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ (טז) וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃ (יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ (יח) וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ (יט) וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃ (כ) וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ (כא) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ (כב) וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ (כג) וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ (כד) וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ (כה) וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (פ)
(15) Then the LORD said to Moses, “Why do you cry out to Me? Tell the Israelites to go forward. (16) And you lift up your rod and hold out your arm over the sea and split it, so that the Israelites may march into the sea on dry ground. (17) And I will stiffen the hearts of the Egyptians so that they go in after them; and I will gain glory through Pharaoh and all his warriors, his chariots and his horsemen. (18) Let the Egyptians know that I am LORD, when I gain glory through Pharaoh, his chariots, and his horsemen.” (19) The angel of God, who had been going ahead of the Israelite army, now moved and followed behind them; and the pillar of cloud shifted from in front of them and took up a place behind them, (20) and it came between the army of the Egyptians and the army of Israel. Thus there was the cloud with the darkness, and it cast a spell upon the night, so that the one could not come near the other all through the night. (21) Then Moses held out his arm over the sea and the LORD drove back the sea with a strong east wind all that night, and turned the sea into dry ground. The waters were split, (22) and the Israelites went into the sea on dry ground, the waters forming a wall for them on their right and on their left. (23) The Egyptians came in pursuit after them into the sea, all of Pharaoh’s horses, chariots, and horsemen. (24) At the morning watch, the LORD looked down upon the Egyptian army from a pillar of fire and cloud, and threw the Egyptian army into panic. (25) He locked the wheels of their chariots so that they moved forward with difficulty. And the Egyptians said, “Let us flee from the Israelites, for the LORD is fighting for them against Egypt.”
(ב) משרשי המצוה. הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפרסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך יי את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו חוץ מיום שמיני של מלואים ושל גדעון (שופטים ו כא) ומנוח (שם יג כ) (ושל אליהו) שהיתה נראית.
(2) From the roots of the commandment, [we need to] preface [that] the thing is known amongst us and among every sage that the great miracles that God does for people in His great goodness, He always does hiddenly. And these matters appear a little as if they were truly done by way of nature, or close to nature. As even with the miracle of the splitting of the sea – which was an open miracle – it is written there (Exodus 14:21), "and the Lord moved the sea with a powerful Eastern wind all of the night, and He made the sea into a dry place and He split the waters." And the enlightened ones will understand that this matter of concealment is because of the loftiness of the Master and the lowliness of the receiver. And due to this matter did He command us to burn fire on the altar, even though fire descended there from the Heavens – in order to hide the miracle. It [also] appears that the fire that came down from the Heavens was not visible when it came down because of the reason that we said – except for the eighth day of the inauguration and that of Gidon (Judges 6:21), Manoach (Judges 13:20) (and of Eliyahu), which was visible.
(א) מה תצעק אלי. לִמְּדָנוּ שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, לֹא עֵת עַתָּה לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה (מכילתא). דָּ"אַ – מַה תִּצְעַק אֵלָי, עָלַי הַדָּבָר תָּלוּי וְלֹא עָלֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן "עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי" (ישעיהו מ"ה):
(1) מה תצעק אלי WHEREFORE CRIEST THOU UNTO ME? — there is no mention that he prayed to God concerning this, but this teaches us that Moses stood in prayer. Whereupon the Holy One, blessed be He, said to him, “It is no time now to pray at length, when Israel is placed in trouble”. Another explanation of מה תצעק אלי (taking it in the sense of “Wherefore criest thou? אלי it is to Me — concerns Me”) — upon Me rests this matter and not upon thee. The idea contained in this explanation is similar to what is expressed elsewhere: (Isaiah 45:11) “Concerning My sons and concerning the work of My hands will ye command Me?” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:15:2)
(ב) דבר אל בני ישראל ויסעו. אֵין לָהֶם אֶלָּא לִסַּע, שֶׁאֵין הַיָּם עוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם, כְּדַאי הוּא זְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם וְהָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִי וְיָצְאוּ, לִקְרֹעַ לָהֶם הַיָּם (מכילתא):
(2) דבר אל בני ישראל ויסעו SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL THAT THEY JOURNEY ONWARDS — There is nothing for them to do but to journey on, for the sea will not stand in their way: their ancestors’ merits and their own, and the faith that they placed in Me so that they left Egypt will suffice to divide the sea for them (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:15:1; Shemot Rabbah 21:8).
(א) וילך מאחריהם. לְהַבְדִּיל בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּלְקַבֵּל חִצִּים וּבָלִיסְטְרָאוֹת שֶׁל מִצְרַיִם. בְּכָל מָקוֹם הוּא אוֹמֵר מַלְאַךְ ה' וְכָאן מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, אֵין אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא דַּיָּן, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בַּדִּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אִם לְהִנָּצֵל אִם לְהֵאָבֵד עִם מִצְרַיִם (שם):
(1) וילך מאחריהם AND WENT BEHIND THEM to divide the camp of Egypt from the camp of Israel and to receive the arrows and the missiles of the Egyptians. Everywhere it says “The Angel of the Lord (ה׳)” whilst here we have The Angel of God (אלהים).”! The name אלהים really denotes, wherever it occurs, “Judge” (lit., “judgment”). Therefore the use of this term here teaches us that Israel was, at that moment, arraigned in judgment, whether to be saved or to be destroyed together with Egypt (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:19).
(ב) ויסע עמוד הענן. כְּשֶׁחָשְׁכָה וְהִשְׁלִים עַמּוּד הֶעָנָן אֶת הַמַּחֲנֶה לְעַמּוּד הָאֵשׁ, לֹא נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָגִיל לְהִסְתַּלֵּק עַרְבִית לְגַמְרִי, אֶלָּא נָסַע וְהָלַךְ לוֹ מֵאַחֲרֵיהֶם לְהַחֲשִׁיךְ לְמִצְרַיִם:
(2) ויסע עמוד הענן AND THE PILLAR OF CLOUD WENT [FROM BEFORE THEM] — When it became dark and the pillar of cloud handed over the camp to the pillar of fire, the cloud did not go away as it was accustomed to go away altogether in the evening, but it went and betook itself behind them to make it dark for the Egyptians.
(א) ויבא בין מחנה מצרים. מָשָׁל לִמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּבְנוֹ מְהַלֵּךְ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ, נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לְאַחֲרָיו, בָּא זְאֵב מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לְפָנָיו וּזְאֵבִים מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹ וְנִלְחַם בָּהֶם, כָּךְ "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו" (הושע י"א) (מכילתא):
(1) ויבא בין מחנה מצרים AND IT CAME BETWEEN THE CAMP OF EGYPT — A parable: it may be compared to one who is proceeding on a journey, his son walking in front of him. If, now, brigands come to capture him (the son), he takes him away from in front of him and places him behind himself. If a wolf then comes behind him he places him again in front. If brigands come in front of him and wolves behind him, he places him on his arm and fights against them. Thus did God do for Israel, as it says, (Hosea 11:3) “I led Ephraim — He took them upon His arms” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:19).
(ב) ויבקעו המים. כָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם:
(2) ויבקעו המים AND THE WATERS WERE DIVIDED — all the waters in the world (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:2:2).
(ג) בעמוד אש וענן. עַמּוּד עָנָן יוֹרֵד וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּטִיט וְעַמּוּד אֵשׁ מַרְתִּיחוֹ, וְטַלְפֵי סוּסֵיהֶם מִשְׁתַּמְּטוֹת (מכילתא):
(3) בעמוד אש וענן THROUGH THE PILLAR OF FIRE AND CLOUD — viz., the pillar of cloud descended and made it (the bed of the sea) like clay, and the pillar of fire made it boiling hot so that the horses’ hoofs fell off (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:24).
(ד) ויהם. לְשׁוֹן מְהוּמָה, אשדורד"ישון בְּלַעַז, עִרְבְּבָם, נָטַל סִגְנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם. וְשָׁנִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מְהוּמָה הַרְעָמַת קוֹל הוּא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ' עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם" (שמואל א ז'):
(4) ויהם has the meaning of confusion. old French estordison. He cast them into confusion; He took away their ensigns. And we read in the Chapters of Rabbi Eliezer, the son of Rabbi José, the Galilean: Wherever it speaks of מהומה (forms from the root המם) it signifies a thundering sound; and the following passage is the father of all of them (i. e. that from which this meaning is quite evident): (I Samuel 7:10) “And the Lord thundered with a great sound … upon the Philistines and discomfited them (ויהמם)”.
(א) ויסר את אפן מרכבתיו. מִכֹּחַ הָאֵשׁ נִשְׂרְפוּ הַגַּלְגַּלִּים, וְהַמֶּרְכָּבוֹת נִגְרָרוֹת, וְהַיּוֹשְׁבִים בָּהֶם נָעִים וְאֵבָרֵיהֶן מִתְפָּרְקִין (מכילתא):
(1) ויסר את אפן מרכבותיו AND HE REMOVED THEIR CHARIOT WHEELS — Through the power of the fire of the pillar of fire the wheels were burnt and the chariots were thus dragged along and those who were sitting in them were thrown about and their limbs were all put out of joint (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:25).
(ב) וינהגהו בכבדת. בְּהַנְהָגָה שֶׁהִיא כְבֵדָה וְקָשָׁה לָהֶם; בַּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ: "וַיַּכְבֵּד" לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (שמות ט'), אַף כָּאן וַיְנַהֲגֵהוּ "בִּכְבֵדֻת":
(2) וינהגהו בכבדות signifies: And He treated them with a treatment that was hard and harsh to them. In the measure that they (the Egyptians) had meted out to the Israelites was it meted out to them, for (9:34) “He hardened his heart, he and his servants”, and therefore here: “He treated them (the Egyptians) in a hard manner” (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:25).
(ג) נלחם להם במצרים. בַּמִּצְרִיִּים. דָּבָר אַחֵר בְּמִצְרָיִם – בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵלּוּ לוֹקִים עַל הַיָּם כָּךְ לוֹקִים אוֹתָם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּמִצְרַיִם (מכילתא):
(3) נלחם להם במצרים FIGHTETH FOR THEM במצריים — means against the Egyptians. Another explanation of במצרים is: in the land of Egypt, for just as these were smitten at the Sea so, too, were smitten those who remained in Egypt (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:25).
(א) מה תצעק אלי אמר ר''א כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא''כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (פסוק ד) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל:
(1) Why do you (singular) cry to Me. According to the Sages Hashem is addressing Moshe in specific. Although Scripture does not mention before this that Moshe prayed, apparently it is included in the crying out of the B’nei Yisrael in verse 10. Although Hashem had told him earlier, “I will be glorified through Pharaoh” (14:4), Moshe still did not how to conduct himself now that they were caught at the edge of the sea with the enemy close behind. Hashem replied, “But why do you cry out as if in distress? Why do you not simply ask Me what to do?”
(א) ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע''פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים:
(א) וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. להבין ענין הנס מקריעת ים סוף למה נקרא זאת נס, הלא משה רבינו וגם כל ישראל הכירו מפורש שכמו שהשי"ת ברא את הים כן יכול לבקוע ולהוביש אותו, כי באמת כל הנסים המה רק לפני דעת האדם שהוא מורגל בהנהגת הטבע. אבל לפני מי שמכיר מפורש הכרת השי"ת למה נקרא זאת נס, אכן עומק הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון ובחלק זה (יהושע ד"ה ויהי) שמשה רבינו בקע את הים שישראל יהיו מנושאים על כל התאות שבעולם הזה שיוכלו להתגבר עליהם ולעבור בחרבה, כי השי"ת הכניס כל העונג בדברי תורה, וישראל יגיעו לכל הטובות על ידי שיבחרו בדברי תורה ולא על ידי עניני עולם הזה.