(ב) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
(2) Shimon the Righteous was one of the last of the men of the great assembly. He used to say: the world stands upon three things: Torah, service, and the practice of acts love.
(ה) על גמ״ח כיצד הרי הוא אומר (הושע ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם.
פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב [אר״י אוי לנו על זה שהוא חרב] מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א״ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמ״ח שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח...
וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך [לי] מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בהמ״ק וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא. [וכך היה מזכיר לאנשי ירושלים] וכיון שאמר [להם] רבי יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לר׳ אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו ר׳ אליעזר אחז בראשו ר׳ יהושע אחז (ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים מי הוא זה אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו) והוציאוהו (והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא ריב״ז שאל מה אתן לך א״ל איני מבקש ממך אלא יבנה אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות [האמורות בתורה] א״ל לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. א״ל רצונך שאומר לפניך דבר אחד א״ל אמור. א״ל הרי את עומד במלכות. מניין אתה יודע. א"ל כך מסור לנו שאין בהמ״ק נמסר ביד הדיוט אלא ביד המלך שנאמר (ישעיה י) ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול. אמרו לא היה (יום אחד שנים) שלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות. הביאו לו קשת של זירים ותיפ״א כנגד החומה של ירושלים הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה עד שפורץ בו פירצה הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים והיה משליך אותו כלפי איברים שע״ג המזבח. באותה שעה נלכדה ירושלים והיה רבן יוחנן בז זכאי יושב ומצפה וחרד (כנגד מקום) שהיה עלי יושב ומצפה שנאמר (ש״א ד) והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלקים. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בהמ״ק באש קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין ואומר (זכריה יא) פתח לבנון דלתיך [זה בהמ״ק] ותאכל אש בארזיך אלו כהנים (גדולים) שהיו במקדש שהיו [נוטלים] מפתחותן בידן וזורקין כלפי מעלה ואומרים לפני הקב״ה רבש״ע הילך מפתחותיך שמסרת לנו הואיל ולא היינו גזברין נאמנין לעשות מלאכת המלך ולאכול משלחן המלך . אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים היו בוכין וצועקין וסופדין ואומרים (שם) הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו [הילל בראש כי נפל ארז זה בית המקדש אשר אדירים שודדו זה אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים] הילילו אלוני בשן זה משה אהרן ומרים כי ירד יער הבציר זה קודש הקדשים קול יללת הרועים כי [שדדה] אדרתם זה דוד ושלמה בנו קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן זה אליהו ואלישע:
(5) On acts of kindness. How so? It says (Hosea 6:6), “For I desire kindness, not a well-being offering.” The world was created from the very beginning with kindness, as it says (Psalms 89:3), “For I have said that the world will be built on kindness, and the heavens will be established on Your faith.”
Once, Rabban [our rabbi] Yohanan ben Zakkai, left Jerusalem, and Rabbi Yehoshua followed after him. And he saw the Holy Temple destroyed. [Rabbi Yehoshua said: Woe to us, for this is destroyed –] the place where all of Israel’s sins are forgiven!2I.e., via the bringing of sacrifices. [Rabbi Yohanan] said to him: My son, do not be distressed, for we have a form of atonement just like it. And what is it? Acts of kindness, as it says (Psalms 89:3), “For I desire kindness, not a well-being offering.”
...And when Vespasian came to destroy Jerusalem, he said to [the inhabitants]: Fools! Why do you seek to destroy this city and burn the Holy Temple? What do I request of you? Only that you give me one bow or one arrow [as a sign of your surrender], and then I will leave you be. They said to him: Just as we went out [to battle] against the two who came before you, and killed them, so will we go out against you and kill you. When Rabban Yohanan ben Zakkai heard this, he sent for the men of Jerusalem and said to them: My children, why do seek to destroy this city and burn the Holy Temple? For what did he ask of you but one bow or one arrow, and then he would leave you be. They said to him: Just as we went out [to battle] against the two who came before him, and we killed them, so will we go out against him and kill him. Vespasian had men lurking within the walls of Jerusalem, and everything they heard they would would write on an arrow and shoot over the wall. So they reported that Rabban Yohanan ben Zakkai supported the Caesar. [Thus would he remind the men of Jerusalem, i.e., plead with them to acquiesce to Vespasian.] And after Rabban Yohanan ben Zakkai said this [to them] day after day, and saw that they would not accept his advice, he sent for his students, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua, and said to them: My sons, take me out of this place! Make me a coffin, and I will sleep in it. So Rabbi Eliezer held [the coffin] on one end, and Rabbi Yehoshua held it (on the other, and they carried him until the sun set, right up to the gates of Jerusalem. The gatekeepers said to them: What is this? They replied: A dead body – and you know that a corpse cannot remain overnight in Jerusalem. They said: If that is a dead body, go ahead and take it out [of the city]). So they took him out (and they were carrying him until sunset) until they came to Vespasian, and they opened the coffin, and [Rabbi Yohanan] got up and stood before him. He said: So you are Rabbi Yohanan ben Zakkai. Ask for whatever you wish, and I will give it to you. He replied: I ask nothing from you except for Yavneh. I will go there and teach my students, and I will establish prayer, and I will do all the mitzvot [mentioned in the Torah]. [Vespasian] replied: Go. All that you wish to do, you may do. [Rabbi Yohanan] said to him: Do you want me to tell you one thing? He said: Go ahead. He said to him: Take note; soon you will ascend to the kingship. How do you know? [Vespasian] said to him. [Rabbi Yohanan answered:] We have a tradition that the Holy Temple will not be taken by an ordinary man, but only by a king. For it says (Isaiah 10:34), “And the Lebanon tree will fall in its majesty.” They say that it was not (one or two or) three days until a letter came from [Vespasian’s] city announcing that the Caesar had died and they were appointing him to ascend to the kingship. They brought him a catapult and positioned it toward the walls of Jerusalem. Then they brought him cedar posts, put them in the catapult, and fired them against the wall until they made a breach. Then they brought him the head of a pig, put it in the catapult, and flung it toward the sacrificial portions that were on the [Temple] altar.
While Jerusalem was being taken, Rabban Yohanan ben Zakkai was sitting and waiting, and he trembled (before God), just as Eli sat and watched, as it says (I Samuel 4:13), “There was Eli, sitting on a seat on the side of the road, waiting, and his heart trembled because of the Ark of God.” When Rabban Yohanan ben Zakkai heard that Jerusalem was destroyed and the Holy Temple was burning in flames, he tore his clothes, and his students tore their clothes, and they cried and screamed and lamented.
שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר אתא צר עלה תלת שני הוו בה הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות איכא דאמרי שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא וחד אמר להו בדציבי ושבחו רבנן לדציבי דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי דאמר רב חסדא אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא שדרתה לשלוחה ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא אדאזל איזדבן אתא אמר לה סמידא ליכא חיורתא איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן אתא ואמר לה חיורתא ליכא גושקרא איכא א"ל זיל אייתי לי אדאזל אזדבן אתא ואמר לה גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן הוה שליפא מסאנא אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל איתיב לה פרתא בכרעא ומתה קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי (דברים כח, נו) הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה איכא דאמרי גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו כי הוה קא ניחא נפשה אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא אמרה האי למאי מיבעי לי והיינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) כספם בחוצות ישליכו אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר כי מטו לפיתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך דכתיב (ישעיהו י, לד) והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתיב (ירמיהו ל, כא) והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא בריוני דאית בן לא שבקינן אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון אישתיק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא (ישעיהו מד, כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה אדהכי אתי פריסתקא עליה מרומי אמר ליה קום דמית ליה קיסר ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא הוה סיים חד מסאני בעא למסיימא לאחרינא לא עייל בעא למשלפא לאידך לא נפק אמר מאי האי אמר ליה לא תצטער שמועה טובה אתיא לך דכתיב (משלי טו, ל) שמועה טובה תדשן עצם אלא מאי תקנתיה ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך דכתיב (משלי יז, כב) ורוח נכאה תיבש גרם עבד הכי עייל אמר ליה ומאחר דחכמיתו כולי האי עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי אמר ליה ולא אמרי לך אמר ליה אנא נמי אמרי לך אמר ליה מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא אלא בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא (ישעיהו מד, כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק מאי היא יומא קמא אשקיוה מיא דפארי למחר מיא דסיפוקא למחר מיא דקימחא עד דרווח מיעיה פורתא פורתא
The Roman authorities then sent Vespasian Caesar against the Jews. He came and laid siege to Jerusalem for three years. There were at that time in Jerusalem these three wealthy people: Nakdimon ben Guryon, ben Kalba Savua, and ben Tzitzit HaKesat. The Gemara explains their names: Nakdimon ben Guryon was called by that name because the sun shined [nakad] on his behalf, as it is related elsewhere (see Ta’anit 19b) that the sun once continued to shine in order to prevent him from suffering a substantial loss. Ben Kalba Savua was called this because anyone who entered his house when he was hungry as a dog [kelev] would leave satiated [save’a]. Ben Tzitzit HaKesat was referred to by that name because his ritual fringes [tzitzit] dragged along on blankets [keset], meaning that he would not walk in the street with his feet on the ground, but rather they would place blankets beneath him. There are those who say that his seat [kiseh] was found among the nobles of Rome, meaning that he would sit among them. These three wealthy people offered their assistance. One of them said to the leaders of the city: I will feed the residents with wheat and barley. And one of them said to leaders of the city: I will provide the residents with wine, salt, and oil. And one of them said to the leaders of the city: I will supply the residents with wood. The Gemara comments: And the Sages gave special praise to he who gave the wood, since this was an especially expensive gift. As Rav Ḥisda would give all of the keys [aklidei] to his servant, except for the key to his shed for storing wood, which he deemed the most important of them all. As Rav Ḥisda said: One storehouse [akhleva] of wheat requires sixty storehouses of wood for cooking and baking fuel. These three wealthy men had between them enough commodities to sustain the besieged for twenty-one years.
There were certain zealots among the people of Jerusalem. The Sages said to them: Let us go out and make peace with the Romans. But the zealots did not allow them to do this. The zealots said to the Sages: Let us go out and engage in battle against the Romans. But the Sages said to them: You will not be successful. It would be better for you to wait until the siege is broken. In order to force the residents of the city to engage in battle, the zealots arose and burned down these storehouses [ambarei] of wheat and barley, and there was a general famine.
With regard to this famine it is related that Marta bat Baitos was one of the wealthy women of Jerusalem. She sent out her agent and said to him: Go bring me fine flour [semida]. By the time he went, the fine flour was already sold. He came and said to her: There is no fine flour, but there is ordinary flour. She said to him: Go then and bring me ordinary flour. By the time he went, the ordinary flour was also sold. He came and said to her: There is no ordinary flour, but there is coarse flour [gushkera]. She said to him: Go then and bring me coarse flour. By the time he went, the coarse flour was already sold. He came and said to her: There is no coarse flour, but there is barley flour. She said to him: Go then and bring me barley flour. But once again, by the time he went, the barley flour was also sold. She had just removed her shoes, but she said: I will go out myself and see if I can find something to eat. She stepped on some dung, which stuck to her foot, and, overcome by disgust, she died. Rabban Yoḥanan ben Zakkai read concerning her a verse found in the section of the Torah listing the curses that will befall Israel: “The tender and delicate woman among you who would not adventure to set the sole of her foot upon the ground” (Deuteronomy 28:56). There are those who say that she did not step on dung, but rather she ate a fig of Rabbi Tzadok, and became disgusted and died. What are these figs? Rabbi Tzadok observed fasts for forty years, praying that Jerusalem would not be destroyed. He became so emaciated from fasting that when he would eat something it was visible from the outside of his body. And when he would eat after a fast they would bring him figs and he would suck out their liquid and cast the rest away. It was one such fig that Marta bat Baitos found and that caused her death. It is further related that as she was dying, she took out all of her gold and silver and threw it in the marketplace. She said: Why do I need this? And this is as it is written: “They shall cast their silver in the streets and their gold shall be as an impure thing; their silver and their gold shall not be able to deliver them in the day of the wrath of the Lord; they shall not satisfy their souls, neither fill their bowels” (Ezekiel 7:19). §
The Gemara relates: Abba Sikkara was the leader of the zealots [biryonei] of Jerusalem and the son of the sister of Rabban Yoḥanan ben Zakkai. Rabban Yoḥanan ben Zakkai sent a message to him: Come to me in secret. He came, and Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Until when will you do this and kill everyone through starvation? Abba Sikkara said to him: What can I do, for if I say something to them they will kill me. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Show me a method so that I will be able to leave the city, and it is possible that through this there will be some small salvation. Abba Sikkara said to him: This is what you should do: Pretend to be sick, and have everyone come and ask about your welfare, so that word will spread about your ailing condition. Afterward bring something putrid and place it near you, so that people will say that you have died and are decomposing. And then, have your students enter to bring you to burial, and let no one else come in so that the zealots not notice that you are still light. As the zealots know that a living person is lighter than a dead person. Rabban Yoḥanan ben Zakkai did this. Rabbi Eliezer entered from one side and Rabbi Yehoshua from the other side to take him out. When they arrived at the entrance of the city on the inside, the guards, who were of the faction of the zealots, wanted to pierce him with their swords in order to ascertain that he was actually dead, as was the common practice. Abba Sikkara said to them: The Romans will say that they pierce even their teacher. The guards then wanted at least to push him to see whether he was still alive, in which case he would cry out on account of the pushing. Abba Sikkara said to them: They will say that they push even their teacher. The guards then opened the gate and he was taken out.
When Rabban Yoḥanan ben Zakkai reached there, i.e., the Roman camp, he said: Greetings to you, the king; greetings to you, the king. Vespasian said to him: You are liable for two death penalties, one because I am not a king and yet you call me king, and furthermore, if I am a king, why didn’t you come to me until now? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: As for what you said about yourself: I am not a king, in truth, you are a king, if not now, then in the future. As if you are not a king, Jerusalem will not be handed over into your hand, as it is written: “And the Lebanon shall fall by a mighty one” (Isaiah 10:34). And “mighty one” means only a king, as it is written: “And their mighty one shall be of themselves, and their ruler shall proceed from the midst of them” (Jeremiah 30:21), indicating that “mighty one” parallels “ruler.” And “Lebanon” means only the Temple, as it is stated: “That good mountain and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). And as for what you said with your second comment: If I am a king why didn’t you come to me until now, there are zealots among us who did not allow us to do this. Understanding that Rabban Yoḥanan ben Zakkai was prepared to ask him not to destroy the Temple, Vespasian said to him: If there is a barrel of honey and a snake [derakon] is wrapped around it, wouldn’t they break the barrel in order to kill the snake? In similar fashion, I am forced to destroy the city of Jerusalem in order to kill the zealots barricaded within it. Rabban Yoḥanan ben Zakkai was silent and did not answer.
In light of this, Rav Yosef later read the following verse about him, and some say that it was Rabbi Akiva who applied the verse to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: “I am the Lord…Who turns wise men backward and makes their knowledge foolish” (Isaiah 44:25). As Rabban Yoḥanan ben Zakkai should have said the following to Vespasian in response: In such a case, we take tongs, remove the snake, and kill it, and in this way we leave the barrel intact. So too, you should kill the rebels and leave the city as it is.
In the meantime, as they were talking, a messenger [feristaka] arrived from Rome, and said to him: Rise, for the emperor has died, and the noblemen of Rome plan to appoint you as their leader and make you the next emperor. At that time Vespasian was wearing only one shoe, and when he tried to put on the other one, it would not go on his foot. He then tried to remove the other shoe that he was already wearing, but it would not come off. He said: What is this? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Be not distressed or troubled, for good tidings have reached you, as it is written: “Good tidings make the bone fat” (Proverbs 15:30), and your feet have grown fatter out of joy and satisfaction. Vespasian said to him: But what is the remedy? What must I do in order to put on my shoe? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Have someone with whom you are displeased come and pass before you, as it is written: “A broken spirit dries the bones” (Proverbs 17:22). He did this, and his shoe went on his foot. Vespasian said to him: Since you are so wise, why didn’t you come to see me until now? Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: But didn’t I already tell you? Vespasian said to him: I also told you what I had to say.
Vespasian then said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: I will be going to Rome to accept my new position, and I will send someone else in my place to continue besieging the city and waging war against it. But before I leave, ask something of me that I can give you. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Give me Yavneh and its Sages and do not destroy it, and spare the dynasty of Rabban Gamliel and do not kill them as if they were rebels, and lastly give me doctors to heal Rabbi Tzadok.
Rav Yosef read the following verse about him, and some say that it was Rabbi Akiva who applied the verse to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: “I am the Lord…Who turns wise men backward and makes their knowledge foolish” (Isaiah 44:25), as he should have said to him to leave the Jews alone this time. And why didn’t Rabban Yoḥanan ben Zakkai make this request? He maintained that Vespasian might not do that much for him, and there would not be even a small amount of salvation. Therefore, he made only a modest request, in the hope that he would receive at least that much.
The Gemara asks: What was he requesting when he asked for doctors to heal Rabbi Tzadok? How did they heal him? The first day they gave him water to drink that contained bran [parei]. The next day they gave him water containing flour mixed with bran [sipuka]. The following day they gave him water containing flour. In this way they slowly restored his ability to eat, allowing his stomach to broaden little by little.
וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: ״נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמִינִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק״, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: ...יֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?! אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם״. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אוֹמֵר: ״שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם״.
A story is told about Rabban Yoḥanan ben Zakkai: When Rabbi Yoḥanan ben Zakkai fell ill his students entered to visit him. When he saw them, he began to cry. His students said to him: Lamp of Israel, the right pillar, the mighty hammer, the man whose life’s work is the foundation of the future of the Jewish people, for what reason are you crying? With a life as complete as yours, what is upsetting you? He said to them: I cry in fear of heavenly judgment, as the judgment of the heavenly court is unlike the judgment of man... I have two paths before me, one of the Garden of Eden and one of Gehenna, and I do not know on which they are leading me; and will I not cry? His students said to him: Our teacher, bless us. He said to them: May it be His will that the fear of Heaven shall be upon you like the fear of flesh and blood. His students were puzzled and said: To that point and not beyond? Shouldn’t one fear God more? He said to them: Would that a person achieve that level of fear. Know that when one commits a transgression, he says to himself: I hope that no man will see me. If one is as concerned about avoiding shame before God as he is before man, he will never sin.