Insight into Yachatz and the Identity of Matzah
מַגִּיד
מגלה את המצות, מגביה את הקערה ואומר בקול רם:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
The Recitation [of the exodus story]
The leader uncovers the matsot, raises the Seder plate, and says out loud:
This is the bread of destitution that our ancestors ate in the land of Egypt. Anyone who is famished should come and eat, anyone who is in need should come and partake of the Pesach sacrifice. Now we are here, next year we will be in the land of Israel; this year we are slaves, next year we will be free people.
אמר שמואל לחם עוני כתיב לחם שעונין עליו דברים תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה דבר אחר לחם עוני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה
Shmuel said that the phrase: “The bread of affliction [leḥem oni]” (Deuteronomy 16:3) means bread over which one answers [onim] matters, i.e., one recites the Haggadah over matza. That was also taught in a baraita: Leḥem oni is bread over which one answers many matters. Alternatively, in the verse, “leḥem oni” is actually written without a vav, which means a poor person. Just as it is the manner of a poor person to eat a piece of bread, for lack of a whole loaf,
How does a poor person eat? Some now and some later?
If one is poor how do they share?
"In Brooklyn there is an organization which delivers food packages to Holocaust survivors, very much like the food distributed by our Jewish Community Services. On one occasion a volunteer could not deliver a package, and the organization called another volunteer, who reluctantly agreed to make the delivery. Upon delivering the package to the survivor, the volunteer noticed she was looking at her in strange way. Finally she asked her, “Is there a reason why you are looking at me?”
“I do not mean to be rude, but are you related to Mrs. Schwartz?”
Startled, the volunteer answered, “In fact yes, that was my mother, of blessed memory?”
The survivor turned white, “Please sit down for a few minutes. I would like to tell you a story. Your mother and I were together in the concentration camp. In fact, we were in the same barrack. One day your mother came to me almost delirious from hunger. She told me that if she did not get more nourishment she was sure she would not make it through another day, and begged me to give her my ration. Now I am sure you know, we had absolutely nothing, and yet, when I looked into her eyes, I knew what your mother was saying was true. Although hungry myself, I gave her the small ration I had. The next day your mother came to me with tears in her eyes. She told me that I had saved her life, and that she did not know how she could ever repay this kindness.”
Hearing the story, the volunteer began to cry, as it dawned upon her that if it were not for this woman, she may have never been born.
The Holocaust survivor continued. “I live very modestly and have little. Life has not been easy for me. When you walked in I was reminded of this event in my life, an event that seems a lifetime ago. I see your mother standing before me again. Today- with you standing here before me and delivering this meal- the kindness has been repaid.”
This survivor embodied the message of the haggdah. “This is the poor man’s bread. Let all who are hungry come and eat.” The haggadah challenges us to go beyond our own suffering, our own needs, and to see the general good of all. It asks us to share whatever we have with others. It represents a vision fueled by the moral imagination that communities, countries, and our world can be transformed through hearts which beat in synchronicity with others, feeling the bonds that tie all of us together." Story as heard and recorded by Rabbi Fred Klein
What Can Chametz teach us now?
מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוֹ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹּת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.
This matsa that we are eating, for the sake of what [is it]? For the sake [to commemorate] that our ancestors' dough was not yet able to rise, before the King of the kings of kings, the Holy One, blessed be He, revealed [Himself] to them and redeemed them, as it is stated (Exodus 12:39); "And they baked the dough which they brought out of Egypt into matsa cakes, since it did not rise; because they were expelled from Egypt, and could not tarry, neither had they made for themselves provisions."
What were they doing baking bread! God commanded them to be ready to go, and actually commanded them to eat the Paschal offering with Pesach and Marror. Perhaps they did not believe they were going to go? Intense suffering can reduce our spiritual horizons.
(א) ענין חמץ ומצה: ענין החמץ והמצה הוא כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי וביציאתם נגאלו ונבדלו. והנה עד אותו הזמן היה כל בחי׳ גופות בני האדם חשוך בחשך וזוהמא שהיה מתגבר עליהם וביציאה נבדלו ישראל ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה. והיינו כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם. הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם שגם הוא צריך שיהיה בו היצה״ר והנטיה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה להיות ממעטים בעצמם כח היצה״ר והנטיה החומרית והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר כי אין זה הנרצה בעה״ז. אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין שעי״ז יעמדו במדריגה הראויה להם. והנה זה עיקר ענינו של חג המצות ושאר מצוות הלילה הראשונה כלם ענינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא:
(ב) ענין חמץ ומצה: ענין הסוכה והלולב הוא כי הנה ענני הכבוד שהקיף הקב״ה את ישראל מלבד תועלתם בגשמיות שהיה לסכך עליהם ולהגן בעדם עוד היתה תולדה גדולה נולדת בהם בדרכי הרוחניות. והוא כמו שע״י העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ כך היה נמשך להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד נבדלים מכל העמים ומנושאים ומנוטלים מן העה״ז עצמו ועליונים ממש על כל גויי הארץ. ודבר זה נעשה בשעתו לישראל להגיעם אל המעלה העליונה הראויה להם ונמשכת תולדתו זאת לכל א׳ מישראל לדור דורים שאמנם אור קדושה נמשך מלפניו ית׳ ומקיף כל צדיק מישראל ומבדילו מכל שאר בני האדם ומנשאו למעלה מהם ומשימו עליון על כלם ומתחדש דבר זה בישראל בחג הסוכות על ידי הסוכה. ואור השם ב״ה מאיר על ראשם של ישראל ומעטירם באופן שתהיה אימתם נופלת על כל אויביהם ע״י נטילת הלולב ומיניו והוא מ״ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך וכבר היו משיגים זה הענין בגילוי מיד אלו לא היו החטאים מונעים אותו. אמנם עכ״פ מזדמן הדבר לצאת לפועל בזמנו ועל ידי פרטיות מצות הלולב בנענועיו והקפותיו משתלם ענין זה להתחזק שליטת השם ב״ה על ראשם של ישראל ולהפיל אויביהם לפניהם ולהכניעם תחתם עד שהם בעצמם יבחרו להיות להם לעבדים. והוא הענין שנא׳ אפים ארץ ישתחוו לך וכו׳ (ישעיהו מט כג) והלכו אליך שחוח בני מעניך וכו׳ (ישעיהו ס יד), כי כלם ישתעבדו להם וישתחוו להם לקבל על ידם אור מאור השם ב״ה השורה עליהם והנה תשפל כל גאותם ויכנעו תחת ישראל וישובו על ידם אל עבודתו ית׳ ולזה הולך כל ענין הלולב בפרטיו וכמ״ש:
(ג) חנוכה ופורים: ענין חנוכה ופורים הוא להאיר האור המאיר בימים ההם כפי התקונים שנתקנו בם. חנוכה בתגבורת הכהנים על הרשעים בני יון שהיו מתכונים להסיר ישראל מעבודת ה׳ ונתחזקו הכהנים ועל ידם שבו לתורה ולעבודה. ובפרט ענין המנורה לפי תיקוניה שהיו הקטרוגים נגד ענינה והחזירום הכהנים על בורים. ופורים לענין הצלתם של ישראל בגלות בבל וחזרת קבלת התורה שחזרו וקבלו עליהם לעולם כמו שאז״ל (שבת פח א) הדור קבלוה בימי אחשורוש ופרטי הענינם כפי פרטי התיקון:
(ד) שופר: אך ענין השופר בר״ה הוא כי הנה ביום זה הקב״ה דן את כל העולם כלו ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש דהיינו השנה החדשה. והנה נסדרים הסנהדראות ונערך הדין על כל היצור כפי סדרי הדין העליון וכמ״ש בח״ב והקטיגור מזדמן לקטרג כפי עונותיהם של בני האדם והנה צונו הקב״ה לתקוע בשופר והכונה בו להמשיך ההנהגה ברחמים ולא בתוקף הדין ולערבב הקטיגור שלא יקטרג. והנה כבר ביארנו בח״ב שכמו שאין מה״ד נותנת שיגיע טוב לבני האדם אם לא יזכו לו כן מחק המשפט עצמו הוא במעשים מן המעשים שיעשו בני האדם בהגמלם הגמול הראוי להם לפי ענינם שינוהג עמהם בכלל דינם ברחמים ובחמלה ולא ידוקדק עליהם בדקדוק גמור. וכענין מ״ש ז״ל (ר״ה יז.) כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו כי הרי זה מדה כנגד מדה כמו שהוא מוותר כך יוותרו לו ונמצא שמתנהגים עמו ברחמים וזה עצמו מדת משפט. ואמנם לא המעשה הזה לבד יגמל עד״ז אבל כל מעשה שתגזור החכמה העליונה עליו היותו ראוי ליגמל כך יגמל כך ומכלל זה מצוה זו של תקיעת שופר שנצטוו בה ישראל להיות ממשיכים עליהם ההנהגה ברחמים וכשישמרו אותה כראוי זה יהיה הפרי שילקטו ממנה. ואמנם פרט הענין היחס אשר לתקיעת השופר עם המשכת הרחמים תלוי בשרשי ההנהגה ויסודותיה כפי הדברים האמיתים שלה. והכונה בזה באמת לעורר אבות העולם להתחזק בזכותם לעורר את הרחמים ולפייס מדה״ד ולהגביר הטוב על הרע ולכפות כחות הרע וליטול הכח מהמקטרגים ולהתכוין שישתמש האדון ב״ה מרוממותו להנהיג בשליטת יחודו ולעבור על פשע וכל זה על ידי מצוה זאת כשיתחבר עמה תשובתם של ישראל כראוי. ופרטי כל ענין זה כפי פרטי התיקון בדרכיו:
(ה) יום הכיפורים: אמנם ענין יוה״כ הוא שהנה הכין האדון ב״ה לישראל יום א׳ שבו תהיה התשובה קלה להתקבל והעונות קרובים לימחות דהיינו לתקן כל הקלקולים שנעשו על ידיהם ולהסיר כל החשך שנתגבר על ידיהם ולהשיב השבים אל מדריגת הקדושה והקורבה אליו ית׳ שנתרחקו ממנה ע״י חטאתיהם. והנה ביום זה מאיר אור שבכחו נשלם כל זה הענין ואמנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל מה שנצטוו ליום זה ובפרט ענין העינוי שעליה מתנתקים מן הגופניות ניתוק גדול ומתעלים במקצת אל בחי׳ המלאכים ושאר כל פרטי הדברים כפי פרטי התיקון:
(ו) קריאת התורה: והנה צריך שתדע שמן התיקונים הגדולים שסידרו הנביאים לישראל היה ענין הקריאה בתורה וזה נכלל בב׳ בחינות. הא׳ קריאת ספר התורה על הסדר עד תומו וחוזר חלילה על דרך זה. והב׳ קריאת פרשיות מיוחדות בזמנים מיוחדים. וזה כי הנה ספר התורה הוא כלל מה שנמסר לנו ממנו ית׳ (להיותו) [להיותנו] הוגים בו שעי״ז תמשך לנו הארתו וכמ״ש בח״א ובחלק זה ג״כ פ״ב. והנה לקבל הארה זו בתמידות תקנו שנהיה הוגים בו במקהלותינו בתמידות על הסדר וזה מלבד ההגיון הפרטי הראוי לכל אחד ואחד בפרטו. והנה ע״י הקריאה התמידית הזאת מתמיד בנו אור קדושה הזאת וגם בזמנים המיוחדים כפי ענינם ראוי שנקרא הפרשיות הנוגעות לענינים ההם להחזיק הארת הימים על ידי כח התורה שהוא הכח היותר חזק שיש לנו:
(1) Regarding chamets and matsah: The content of chamets (unleavened grain products) and matsah is that until the exodus from Egypt, Israel was subservient to the other nations - a nation inside another. But in their exodus, they were redeemed and separated out. And behold that until that time, all the aspects of people's bodies were darkened by overpowering darkness and pollution. But with the exodus, Israel was separated, and their bodies were prepared to become pure and to be ready for the Torah and for [divine] service. And it was for this function that they were commanded about the destruction of chamets and the eating of matsah. Indeed, this is because the bread that is prepared for human sustenance is truly equal to the desired state of man. As the matter of leavening is that it is a natural thing in bread, in order for it to be easily digestible and have a good taste. Behold this is also that which follows from the proper nature of man, as he also needs that the evil impulse and the penchant for the physical (equated with leavening) be in him. Yet for a specific and determined time, Israel needed to refrain from chamets and to be sustained by matsah, so as to diminish the strength of the evil impulse and the penchant for the physical in themselves, and to enhance their drawing near to spirituality. Yet it would be impossible for them to always be sustained like that, since this is not what is desired in this world. However it is fit that they should keep this matter during the days designated for it. For through this, they will maintain the level appropriate for them. And behold this is the main content of the Holiday of Matsot (Passover). And the other commandments of the first night are all specific matters parallel to the details of that redemption.
Plagues- a lesson in humility
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
Rabbi Yehuda was accustomed to giving [the plagues] mnemonics: Detsakh [the Hebrew initials of the first three plagues], Adash [the Hebrew initials of the second three plagues], Beachav [the Hebrew initials of the last four plagues].
Abarvanel- Zevach Pesach (Commentary on the Haggadah)
Pharaoh’s response to Moses [when Moses first appeared], ...was a denial of God when he said, “Who is God that I should heed Him and let Israel go? I do not know God, nor will I let Israel go.” (Ex. 5:2)
1) “When he says, “Who is God” he denies God’s existence. 2)When he says, “That I should heed Him,” he denies God’s providence. That is God has ‘no voice’ nor does he command matters in this world. 3) And when he says, “I do not know God nor will I let Israel go,” he denies God’s power…. It is as if he says, “Even if God exists, it is not fitting that we should believe that He controls things in this world, and even if we believe in God’s providence, He is no more than a celestial prince who has control over one particular nation but has no power over other nations. Even if He is the god of Israelites, He has no power over me!”
First, Scripture states, “With this you shall know that I am God,” that is, “I am the first cause of all existence. This is proved by the first three witnesses: blood, frogs, and lice. Scripture states “a case can be valid based on the testimony of two or three witnesses.” (Deut. 19:15) That is why Rabbi Yehudah groups the three plagues together, detzach, to authenticate the foundation of faith.