רֽוּחַ־אִ֭ישׁ יְכַלְכֵּ֣ל מַחֲלֵ֑הוּ וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה מִ֣י יִשָּׂאֶֽנָּה׃
A man’s spirit can sustain him through illness; But low spirits—who can bear them?
רוּחֵיהּ דְגַבְרָא תְּסוֹבַר כֻּרְהֲנֵיהּ וְרוּחָא מְכִכְתָּא מַן נַטְעִינֵיהּ:
רוח איש. רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה:
רוח איש. רוח השכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף כי היא מנהגת את הגוף בבריאתו ואף כי בחליו אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון מי ישאנה כי אין הגוף נושא אותה להחזיקה כי אם היא את הגוף:
וְכֵן עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפֹּלֶת, אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת. אֵיזֶהוּ דֶבֶר, עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלשָׁה מֵתִים בִּשְׁלשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶבֶר. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין זֶה דֶבֶר:
And so too a city which has a plague or [its buildings] collapse that city fasts and they sound a blast, but those [in the places] around it fast but do not sound the alarm. Rabbi Akiva says: they sound the alarm but do not fast. What constitutes a plague? If in a city that can supply five hundred foot-soldiers and three deaths occurred on three consecutive days, behold this constitutes a plague, less than this is not a plague.
צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין ולא יתן פס ידו תחת שחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע ולא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון שמא יפול אדם על חודה וימות: הגה וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור (ב"י בשם הש"ס) ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה (שם) וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (רמב"ם) ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים) עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה) וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז:
One must refrain from putting coins in one's mouth, lest it's covered with dried saliva of those afflicted with boils. He should not put the palm of his hand in his arm pit, lest his hand touched a metzorah or a harmful poison. He should not put a loaf of bread under his armpit, because of the sweat. He should not put a cooked item or drinks under the bed, since an evil spirit rests on them. He should not stick a knife in an esrog or a radish, lest one fall on its edge and die. Hagah: Similarly, he should be careful of all things that cause danger, because danger is stricter than transgressions, and one should be more careful with an uncertain danger than with an uncertain issur. They also prohibited to go in a dangerous place, such as under a leaning wall, or alone at night. They also prohibited to drink water from rivers at night or to put one's mouth on a stream of water and drink, because these matters have a concern of danger. It is the widespread custom not to drink water during the equinox, and the early ones wrote this and it is not to be changed. They also wrote to flee from the city when a plague is in the city, and one should leave at the beginning of the plague and not at the end. And all of these things are because of the danger, and a person who guards his soul will distance himself from them and it is prohibited to rely on a miracle in all of these matters.
אלו דברים צריך נטילה במים. הקם מהמטה והיוצא מבית הכסא. ומבית המרחץ. והנוטל צפורניו. והחולץ מנעליו. והנוגע ברגליו. והחופף ראשו וי"א אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת. ומי שמפליא כליו. והמשמש מטתו. והנוגע בכנה. והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח. ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו:
The following things require washing the hands in water [after them]: One who rises from bed, goes out of the bathroom, or of the bath house, one who cuts his nails, takes off his shoes, touches his feet, or washes his head, some say: also one who goes among the dead, or touched the dead, one who cleanses his clothes of lice, has sexual intercourse, touches a louse, or touches his body with his hand. Anyone doing any of these and not washing his hands, if he is a scholar, his studies are forgotten, and if he is not a scholar, he goes out of his mind.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
The LORD spoke to Moses, saying:
צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃
Instruct the Israelites to remove from camp anyone with an eruption or a discharge and anyone defiled by a corpse.
מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃
Remove male and female alike; put them outside the camp so that they do not defile the camp of those in whose midst I dwell.
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
The Israelites did so, putting them outside the camp; as the LORD had spoken to Moses, so the Israelites did.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת.
Abaye responded and said: One should not say this, as it was taught in the school of Rabbi Yishmael that from the verse, “And shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19), from here we derive that permission is granted to a doctor to heal. The practice of medicine is in accordance with the will of God.
ר' שמעון בן מנסיא אומר (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם
Rabbi Shimon ben Menasya said: It is stated: “And the children of Israel shall keep Shabbat, to observe Shabbat” (Exodus 31:16).The Torah said: Desecrate one Shabbat on his behalf so he will observe many Shabbatot. Rav Yehuda said that Shmuel said: If I would have been there among those Sages who debated this question, I would have said that my proof is preferable to theirs, as it states: “You shall keep My statutes and My ordinances, which a person shall do and live by them” (Leviticus 18:5), and not that he should die by them. In all circumstances, one must take care not to die as a result of fulfilling the mitzvot.
על מי מחללין שבת. ובו ט סעיפים:
כל פיקוח נפש דוחה שבת והזריז הרי זה משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה מכבין כדי שלא תעבור:
כל פיקוח נפש דוחה שבת והזריז הרי זה משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה מכבין כדי שלא תעבור:
1. All cases of saving a life supersede Shabbat, and he who hurries in these matters is praised. Even if there is a fire in a different yard and there is concern that it will move to this yard and cause danger, we put it out to ensure that it does not spread.
עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דָּי:
If a pregnant woman smelled [food on Yom Kippur], they feed her until she feels restored. A sick person is fed at the word of experts. And if no experts are there, they feed him upon his own request until he says: enough.
התם כי אמרה הוינא בהדיה שבקינן לה הכא אף על גב דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה והרי מוכה שחין דאף על גב דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה דתנן חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו וקתני
but there, with regard to the blemishes specified in the mishna, if she says: I want to be with him, we leave her alone with him and do not force a divorce, whereas here, in the case of a woman who has not given birth, even though she says: I want to be with him, we do not leave her alone, as her husband is neglecting the mitzva to be fruitful and multiply. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of a husband afflicted with boils, where even though she says: I want to be with him, we do not leave her alone with him. As we learned in the mishna: Apart from a situation where her husband is afflicted with boils, because it consumes his flesh. And yet this halakha is taught in the same mishna as the others, which indicates that our above analysis is incorrect.
אבל דברי רבותינו ז"ל שאמרו (ברכות לג) אטו יראה מלתא זוטרתי היא ואמרו אין לגבי משה מלתא זוטרתי משל וכו' צריכין ישוב. לפי שנראה שהם ז"ל אינם מתרצים זאת הקושיא על הדרך שתרצתיה. אבל הם רוצים לומר מפני שהיה אצל משה דבר קל להשיגה היה אומר אותו בזה הלשון כאלו היה קל אצלם. וכבר כתבתי למעלה שיש לתמוה על זה שאין ראוי שישער האדם מה שיעשהו זולתו במה שיש בו מן הקלות והקושי שיש בו אצל עצמו אבל כפי מה שיש בו אצל זולתו, אבל אין זה ממה שיקשה. כי אמנם יתכן מה שכתבתי בדבר שהוא קל אצל אומרו וא"א שיהיה קל אצל זולתו. אבל זה הענין יש לו טבע אחר שהוא ענין שיוכל כל אדם להשיגו. ואשר השיגו שופט ומשפטו אמת שהוא ענין נקל להשיג בבחינה שכל הטורח והעמל שטרח להשיגו אינו נחשב למאומה כנגד הדבר הנשגב אשר השיג. עד שמי שיצייר אותו על אמתתו מאשר יחשוק הענין הנכבד ההוא גם בעת טרחו לא יהיה עליו לטורח. כענין שנאמר (בראשית כא) ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. ומי שלא יצייר הענין ולא יבחנהו יראה אצלו דבר קשה להשיג. עם היות שעל דרך האמת הוא דבר נקל ג"כ בחקו. וזה דומה למי שיבחן מלאכה אחת מהמלאכות ומצאה קלה. שהוא אומר ליתר האנשים אשר יחשבוה לכבדה מאשר לא בחנוה. והוא מודיע אליהם ואומר דעו נאמנה שהיא מלאכה קלה. זהו דעתי בדברי רבותינו ז"ל, ומ"מ אמרו וידעתם היום ושאר הפרשה נקשרת יפה במה שפירשתי. ותתפרש גם כן בדרך ההוא על דרך רבותינו זכרונם לברכה. שאין ספק שכאשר תקרינה בעולם מצוקות ותלאות, הוא יותר נקל לאדם לשוב לבוראו למי שאינו שב בעתו בעונה הזאת בזמן הזה. על החיל אשר נגע השם בלבם לפשפש במעשיהם ולשוב בתשובה הן בעבירות שבין אדם למקום הן בעבירות שבין אדם לחברו:
But the above-cited words of our sages (Berachoth 33b): "Is fear of the L-rd a small thing? Yes, to Moses it is a small thing. The situation is analogous to a man's being asked for a large vessel, etc." — these words still demand explanation. For it would seem that our sages are not answering this question along the aforementioned lines but that their intent is to say that since Moses found it easy of attainment he portrays it as such, as though it were easy for them. And I have already written above that this is cause for wonder, for it is not reasonable to gauge what is easy or difficult for another by what is easy or difficult for oneself. A closer look, however, will show that there is no cause for question. For our reservation applies only in respect to something that is easy to the speaker and not possibly easy to the one he is addressing, but this state [fear of the L-rd] is of an entirely different nature, being within the capabilities of all men. And the man who has attained it describes it truthfully as easy of attainment in the respect that all of the exertion and toil expended in its attainment are as nothing compared to the exalted thing that is attained; so much so, that one who pictures it to himself in all the glory of its exaltedness will not find its pursuit toilsome even in the very midst of his toils to attain it, as in (Bereshith 29:20): "And they were but as a few days in his love of her." But one who does not picture and discriminate it as such will see it as extremely difficult of attainment, though in truth it be very easy in point of its nature. This can be compared to one's having tried out a certain occupation, having found it easy, and telling others who think it difficult because they have not tried it out: "Believe me, it is quite easy." This is how I interpret the words of our sages. In any event, Moses' saying "And know this today" and the rest of the parshah are seen to be cogently interconnected according to our interpretation. And the verses may also be understood according to our sages' interpretation. For there is no doubt that when the world is visited with distress and adversity it is easier for a man to return to His Creator. How much more so should we return, in our time and in our epoch when the L-rd has smitten such a multitude, to examine our deeds and repent both of those sins between man and his Creator and those between man and his fellow man.
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
When the people saw that Moses was so long in coming down from the mountain, the people gathered against Aaron and said to him, “Come, make us a god who shall go before us, for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.”
יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃ (ס)
Oh, let Your dead revive! Let corpses arise! Awake and shout for joy, You who dwell in the dust!— For Your dew is like the dew on fresh growth; You make the land of the shades come to life.
וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, מַאי וְכֵן נָגֹזוּ, וְנָגֹזוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, דָּא הוּא רֵישָׁא דִקְרָא דְאִיהוּ שְׁלָם, אוּף הָכָא שְׁלָם. וּמַאי אִיהוּ, דָּא צְדָקָה. בְּגִין דִּצְדָקָה דָא הוּא שָׁלוֹם, וּמַאן דְּאַסְגֵּי בִּצְדָקָה, אַסְגֵּי שְׁלָם לְעֵילָא, וְאַסְגֵּי שְׁלָם לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, דְּגָזְזֵי מָמוֹנְהוֹן בִּצְדָקָה. וְעָבָר, וְעָבְרוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וְעָבָר. אֶלָּא דָּא הוּא דִינָא דְרוּגְזָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ו:כ׳) עַד יַעֲבָר זָעַם, עָבַר דִּינָא מֵעֲלַיְיהוּ.
יז אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כ״ב:ה׳) "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים", אֵימָתַי אֵשׁ יוֹצְאָה? בִּזְמַן (שהעצים) [שֶׁהַקּוֹצִים] מְצוּיִין לָהּ, וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ", "וְאָכַל גָּדִישׁ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ", שֶׁנֶּאֱכַל גָּדִישׁ כְּבָר. תָּנִי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: (שם יב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כ״א:ח׳) "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע". בָּכִי רַב יוֹסֵף: כּוּלֵי הַאי נַמִּי לְאַיִן דּוֹמִין? אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: טִיבוּתָא הוּא לְגַבַּיְהוּ, דִּכְתִיב: (ישעיהו נ״ז:א׳) "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי־טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי־טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות י״ב:כ״ב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, כַּנֵּס רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר", וְאוֹמֵר: (ישעיהו כ״ו:כ׳) "לֵךָ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ", וְאוֹמֵר: (דברים ל״ב:כ״ה) "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה". מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי, בְּלֵילְיָא, אֲבָל בִּימָמָא לָא, תָּא שְׁמַע: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ". וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי [הֵיכָא] דְּלֵיכָּא אֵימָה מִגַּוָּאִי, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא אֵימָה מִגַּוָּאִי, כִּי נָפִיק יָתִיב בֵּינֵי אִינְשֵׁי בְּצַוְתָא דְּעָלְמָא, טְפֵי מַעֲלֵי, תָּא שְׁמַע: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה", אַף עַל גַּב דְּ'מֵחֲדָרִים אֵימָה', 'מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב'. רָבָא, בְּעִידָן רִיתְחָא הֲוָה סָכַר כַּוֵי, דִּכְתִיב: (ירמיהו ט׳:כ׳) "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ". תָּנוּ רַבָּנָן: רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית י״ב:י׳) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֵד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם", וְאוֹמֵר: (מלכים ב ז׳:ד׳) "אִם אָמַרְנוּ: נָבוֹא הָעִיר, וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם". מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי, הֵיכָא דְּלֵיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, אֲבָל הֵיכִי דְּאִיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, לָא, תָּא שְׁמַע: (שם) "לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אָרָם, אִם יְחַיוּנוּ נִחְיֶה". תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים. דְּכֵיוָן דְּיָהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא, מַסְגִּי לְהֶדְיָא. שָׁלוֹם בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּצִדֵּי דְּרָכִים, דְּכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא, מִחְבָּא חֲבוּיֵי וּמַסְגִּי. תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יִכָּנֵס אָדָם יְחִידִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו. וְהַנֵּי מִילֵי, הֵיכָא דְּלָא קָרוּ בֵּיהּ דַּרְדְּקֵי, וְלָא מַצְלוּ בֵּיהּ עֲשָׂרָה. תָּנוּ רַבָּנָן: כְּלָבִים בּוֹכִים, מַלְאַךְ הַמָּוֶת (בעיר) [בָּא לָעִיר]. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים, אֵלִיָּהוּ [הַנָּבִיא] בָּא לָעִיר. וְהַנֵּי מִילֵי, דְּלֵית בְּהוּ נְקֵבָה.
והרמב"ן הקשה כאן למה לא התפלל משה כאן שלא תהיה הנהגתם על ידי מלאך שהתפלל בזה אחר העגל כשאמר לו השי"ת ושלחתי לפניך מלאך ואמר אם אין פניך הולכים וגו'. ואחר שקבל הענין בכאן איך יבקש להרויח בעבור מעשה העגל לבטל דבר זה. ואין זה קשה אצלי כי השם ית' לא אמר למשה בכאן שיעלה מעליהם כמו שאמר למשה אחר מעשה העגל שאמר כי לא אעלה בקרבך וגו'. ואע"פ שאמר לו הנה אנכי שולח מלאך לא היה מתחייב מזה שלא יהיה ה' ית' שם, שהרי אמר ועברתי בארץ מצרים וגו' ודרשו רבותינו ז"ל אני ולא מלאך וגו', ואעפ"כ היו מלאכים משחיתים עמו כמו שדרשו במכילתא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' מגיד שמשניתנה רשות למלאך לחבל אינו מבחין וגו' שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. והענין לפי שעם היות שהקב"ה בעצמו ובכבודו עבר במצרים עם כל זה היו המלאכים השחיתים עמו כענין שנאמר (זכרי' יד) ובא ה' אלהים כל קדושים עמך. ולפיכך לא יתחייב ממה שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך שלא יהיה עמהם גם כן השם ית' בעצמו ובכבודו. ולמה יקשה יותר במה שאמר אליהם הנה אנכי שולח מלאך ממה שאמר ושלחתי את הצרעה. ואין במשמעות אחד משניהם שיעלה השם ית' מעליהם. אבל כמו שהצרעה תהיה כלי מפצו כן יהיה כלי משחתו המלאך. ולפיכך לא נצטערו בזה ישראל ולא משה כלל. אבל למטה כשאמר אליהם הענין בפירוש ואמר כי לא אעלה בקרבך וגו'. אז הבינו בפירוש הענין כמ"ש וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. שרוצה לומר שכאשר שמעו העם את הדבר הרע הזה והוא סור השגחת השם ית' מהם התאבלו על מה שנפקד מהם ולא שתו איש עדיו עליו:
And the Ramban questions here (Exodus 33:12) as to why Moses did not pray in this instance that they not be governed by an angel, as he did after they had made the golden calf, when the Blessed One said to him: "And I will send an angel before you," and Moses prayed before Him and said: "If Your presence does not go, do not take us up from here." And after he accepted this here, how did he think to profit through the incident of the golden calf and to nullify it? But this is not at all difficult to me. For the Blessed One did not tell Moses here that He would go up from them as He did in the incident of the golden calf, viz. (Ibid 33:3): "for I will not go up in your midst…" And though He told him "I will send an angel," it does not follow from this that the L-rd would not be there. For Scripture likewise states (Ibid 12:12): "And I will pass through the land of Egypt…," which our sages of blessed memory expounded (Mechilta, Bo 7): "I and not an angel…" And even so, angels destroyed along with Him, as they expounded (Ibid 11): "'And you, let no man go out from the door of his house until morning' (Exodus 12:22) — this indicates that when the angel has been authorized to destroy he does not discriminate [between the good and the wicked]…, as it is written (Isaiah 26:20): 'Go my people, come into your chambers…'" It is clear, then, that though the Holy One Blessed be He in Himself and in His majesty passed through Egypt, with all this, the angels destroyed along with Him, as it is written (Zechariah 14:5): "And the L-rd my G-d shall come, all the holy ones with You." Therefore, it does not follow from "And I will send an angel before you" that the Blessed One in Himself and in His majesty not also be there. Why should "And I will send an angel before you" present any more of a difficulty than (Exodus 23:28): "And I will send hornets before you"? But just as the hornets were to serve as the L-rd's mace, so would the angel serve as His instrument of destruction. And for this reason neither the Jews nor Moses were distressed by this at all. But later, when He told them explicitly "for I will not go up in your midst…," they were fully cognizant of what this imported, as it is written (Ibid 33:4): "And the people heard this evil thing, and they mourned, and no man put his ornaments upon him." That is, when the people heard this evil thing, the departure of G-d's providence form them, they mourned for what they had lost and did not put on their ornaments.
ויעמד בין המתים וגו'. אָחַז אֶת הַמַּלְאָךְ וְהֶעֱמִידוֹ עַל כָּרְחוֹ, אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ, הַנַּח לִי לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתִי, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה צִוַּנִי לְעַכֵּב עַל יָדְךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתָּה שְׁלוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ אֵין מֹשֶׁה אוֹמֵר כְּלוּם מִלִּבּוֹ אֶלָּא מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי הַקָּבָּ"ה וּמֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בֹּא עִמִּי וּשְׁאַל, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וישב אהרן אל משה; דָּ"אַ, לָמָּה בַקְּטֹרֶת? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְלִיזִים וּמְרַנְּנִים אַחַר הַקְּטֹרֶת לוֹמַר סַם הַמָּוֶת הוּא — עַל יָדוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, עַל יָדוֹ נִשְׂרְפוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ — אָמַר הַקָּבָּ"ה, תִּרְאוּ שֶׁעוֹצֵר מַגֵּפָה הוּא וְהַחֵטְא הוּא הַמֵּמִית (מכילתא שמות י"ז):
ויעמד בין המתים וגו׳ AND HE STOOD BETWEEN THE DEAD [AND THE LIVING] — He (Aaron) seized the Angel of Death and stopped him despite himself. The angel said to him, “Let me be, so that I may carry out my commission!” He (Aaron) answered him, “Moses has bidden me prevent you”. The angel replied, “I am the messenger of the Omnipresent whilst you are but the messenger of Moses!” Aaron retorted, “Moses does not say anything out of his own mind, but only at the command of the Almighty. If you do not believe me, behold, the Holy One, blessed be He, and Moses are at the entrance of the appointed tent; come with me and ask them!” This is the meaning of what is stated (v. 15): And Aaron returned unto Moses (i.e. returned together with the Angel of Death) (cf. Midrash Tanchuma, Tetzaveh 15 at end of תצוה). Another explanation is: Wherefore was the plague stayed by means of the incense? Because the Israelites were traducing and speaking ill of the incense, saying, “It is a deadly poison: through it Nadab and Abihu died; through it the two hundred and fifty men were burnt!” therefore the Holy One, blessed be He, said, You will see that it is also a means for restraining the plague, and it is only sin that brings death” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 17:5:3 on Exodus 17:5).
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֣יד אֶֽל־הָאֱלֹהִ֡ים הֲלֹא֩ אֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי לִמְנ֣וֹת בָּעָ֗ם וַאֲנִי־ה֤וּא אֲשֶׁר־חָטָ֙אתִי֙ וְהָרֵ֣עַ הֲרֵע֔וֹתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֗י תְּהִ֨י נָ֤א יָֽדְךָ֙ בִּ֚י וּבְבֵ֣ית אָבִ֔י וּֽבְעַמְּךָ֖ לֹ֥א לְמַגֵּפָֽה׃ (ס)
David said to God, “Was it not I alone who ordered the numbering of the people? I alone am guilty, and have caused severe harm; but these sheep, what have they done? O LORD my God, let Your hand fall upon me and my father’s house, and let not Your people be plagued!”
וכפר עליהם. רָז זֶה מָסַר לוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת כְּשֶׁעָלָה לָרָקִיעַ, שֶׁהַקְּטֹרֶת עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה, כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט):
וכפר עליהם AND MAKE AN EXPIATION FOR THEM — This secret the Angel of Death communicated to him (Moses) when he went up unto heaven to receive the Torah, viz., that the incense holds back the plague — as is related in Treatise Shabbat 89a.
והרמב"ן הקשה כאן למה לא התפלל משה כאן שלא תהיה הנהגתם על ידי מלאך שהתפלל בזה אחר העגל כשאמר לו השי"ת ושלחתי לפניך מלאך ואמר אם אין פניך הולכים וגו'. ואחר שקבל הענין בכאן איך יבקש להרויח בעבור מעשה העגל לבטל דבר זה. ואין זה קשה אצלי כי השם ית' לא אמר למשה בכאן שיעלה מעליהם כמו שאמר למשה אחר מעשה העגל שאמר כי לא אעלה בקרבך וגו'. ואע"פ שאמר לו הנה אנכי שולח מלאך לא היה מתחייב מזה שלא יהיה ה' ית' שם, שהרי אמר ועברתי בארץ מצרים וגו' ודרשו רבותינו ז"ל אני ולא מלאך וגו', ואעפ"כ היו מלאכים משחיתים עמו כמו שדרשו במכילתא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' מגיד שמשניתנה רשות למלאך לחבל אינו מבחין וגו' שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. והענין לפי שעם היות שהקב"ה בעצמו ובכבודו עבר במצרים עם כל זה היו המלאכים השחיתים עמו כענין שנאמר (זכרי' יד) ובא ה' אלהים כל קדושים עמך. ולפיכך לא יתחייב ממה שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך שלא יהיה עמהם גם כן השם ית' בעצמו ובכבודו. ולמה יקשה יותר במה שאמר אליהם הנה אנכי שולח מלאך ממה שאמר ושלחתי את הצרעה. ואין במשמעות אחד משניהם שיעלה השם ית' מעליהם. אבל כמו שהצרעה תהיה כלי מפצו כן יהיה כלי משחתו המלאך. ולפיכך לא נצטערו בזה ישראל ולא משה כלל. אבל למטה כשאמר אליהם הענין בפירוש ואמר כי לא אעלה בקרבך וגו'. אז הבינו בפירוש הענין כמ"ש וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. שרוצה לומר שכאשר שמעו העם את הדבר הרע הזה והוא סור השגחת השם ית' מהם התאבלו על מה שנפקד מהם ולא שתו איש עדיו עליו:
And the Ramban questions here (Exodus 33:12) as to why Moses did not pray in this instance that they not be governed by an angel, as he did after they had made the golden calf, when the Blessed One said to him: "And I will send an angel before you," and Moses prayed before Him and said: "If Your presence does not go, do not take us up from here." And after he accepted this here, how did he think to profit through the incident of the golden calf and to nullify it? But this is not at all difficult to me. For the Blessed One did not tell Moses here that He would go up from them as He did in the incident of the golden calf, viz. (Ibid 33:3): "for I will not go up in your midst…" And though He told him "I will send an angel," it does not follow from this that the L-rd would not be there. For Scripture likewise states (Ibid 12:12): "And I will pass through the land of Egypt…," which our sages of blessed memory expounded (Mechilta, Bo 7): "I and not an angel…" And even so, angels destroyed along with Him, as they expounded (Ibid 11): "'And you, let no man go out from the door of his house until morning' (Exodus 12:22) — this indicates that when the angel has been authorized to destroy he does not discriminate [between the good and the wicked]…, as it is written (Isaiah 26:20): 'Go my people, come into your chambers…'" It is clear, then, that though the Holy One Blessed be He in Himself and in His majesty passed through Egypt, with all this, the angels destroyed along with Him, as it is written (Zechariah 14:5): "And the L-rd my G-d shall come, all the holy ones with You." Therefore, it does not follow from "And I will send an angel before you" that the Blessed One in Himself and in His majesty not also be there. Why should "And I will send an angel before you" present any more of a difficulty than (Exodus 23:28): "And I will send hornets before you"? But just as the hornets were to serve as the L-rd's mace, so would the angel serve as His instrument of destruction. And for this reason neither the Jews nor Moses were distressed by this at all. But later, when He told them explicitly "for I will not go up in your midst…," they were fully cognizant of what this imported, as it is written (Ibid 33:4): "And the people heard this evil thing, and they mourned, and no man put his ornaments upon him." That is, when the people heard this evil thing, the departure of G-d's providence form them, they mourned for what they had lost and did not put on their ornaments.
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֣יד אֶֽל־הָאֱלֹהִ֡ים הֲלֹא֩ אֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי לִמְנ֣וֹת בָּעָ֗ם וַאֲנִי־ה֤וּא אֲשֶׁר־חָטָ֙אתִי֙ וְהָרֵ֣עַ הֲרֵע֔וֹתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֗י תְּהִ֨י נָ֤א יָֽדְךָ֙ בִּ֚י וּבְבֵ֣ית אָבִ֔י וּֽבְעַמְּךָ֖ לֹ֥א לְמַגֵּפָֽה׃ (ס)
David said to God, “Was it not I alone who ordered the numbering of the people? I alone am guilty, and have caused severe harm; but these sheep, what have they done? O LORD my God, let Your hand fall upon me and my father’s house, and let not Your people be plagued!”
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי פָּתַר קְרָאֵי בְּדָוִד, בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל לֵכָה. וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל מָרֵשָׁה. וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ, זֶה דָּוִד שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּפָּרֹכֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, יט): וַיַּךְ אֶלְחָנָן, זֶה דָּוִד שֶׁחֲנָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֶּן יַעֲרֵי, בֶּן שֶׁהָיָה גָּדֵל בַּיַּעַר, אֹרְגִים, שֶׁעָסַק בַּפָּרֹכֶת. דָּבָר אַחֵר, אֹרְגִים, שֶׁהָיוּ מַעֲלִין לוֹ אֶת הַהֲלָכָה וְהוּא אוֹרְגָהּ. דָּבָר אַחֵר, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין שֶׁהָיוּ אוֹרְגִין עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. (דברי הימים א ד, כא): לְבֵית אַשְׁבֵּעַ, שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פט, ד): כָּרַתִּי בְּרִית לִבְחִירִי, וְיוֹקִים, שֶׁקִּיֵּם לוֹ הַשְּׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב, יא): נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּהּ. וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא עִקַּר סַנְהֶדְּרִין מִשֶּׁל יְהוּדָה, מַאי טַעְמָא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, יב): חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב, שֶׁהָיוּ סוֹדְרִין אֶת הַהֲלָכָה בִּשְׁנַיִם, עַד שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ בְּנִקָּיוֹן כְּחָלָב. וְיוֹאָשׁ, שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מִן הַחַיִּים (דברי הימים א כא, יז): תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי. וְשָׂרָף, שֶׁהִזְכִּיר מַעֲשֵׂה שְׂרוּפִים, ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵינוּ. אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב, שֶׁבָּא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה. וְיָשֻׁבִי לָחֶם, שֶׁבָּא מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר זֶה דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר זֶה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע שֶׁנִּתְחַזֵּק עִם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר זֶה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁנִּטְפַּל עִם יוֹאָשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר זֶה יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל שֶׁהִתְפַּלְּלוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא לְהַחֲרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, זֶה בֹּעַז וְרוּת. וְישְׁבֵי נְטָעִים, זֶה שְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה דוֹמֶה כְּנֶטַע בְּמַלְכוּתוֹ. וּגְדֵרָה, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין שֶׁהָיוּ גּוֹדְרִים עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם, מִכָּאן אָמְרוּ לֹא מֵתָה רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה עַד שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹמֹה בֶּן בְּנָהּ יוֹשֵׁב וְדָן דִּינָן שֶׁל זוֹנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ב, יט): וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ זוֹ בַּת שֶׁבַע, וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה.
Rabbi Samuel the son of Nachmani interpreted these verses from Chronicles as referring to David. "The sons of Shelah son of Judah: Er father of Lecah (1 Chronicles 4:21)": that is the "father" president [father] of the court of Lecah. "Laadah father of Mareshah": leader of the court of Mareshah. "And the families of the linen factory": this is David who worked on the Temple's curtain; see it is written (2 Samuel 21:19): "And Elhanan": this is David whom the Holy One, blessed be He, was gracious to. "Son of Jaare": the son who became great in the forest (ya'ar). "Oregim" because he worked on the temple's curtain ('arag means "weave")". Another explanation: "Oregim" because they raised up to him the halakhah and he wove it together. Another interpretation: "Oregim": they are the Sanhedrin because they wove the words of the Torah with him. "At Beth-ashbea" " because the Holy One, blessed be He, made a vow (nishb'a) to him, as it is said: "I have made a covenant with My chosen one; I have sworn to My servant David (Psalms 89:4)". "And Jokim" Because he paid (qiyyem) a vow to him; see! it is written: "Hashem swore to David a firm oath that He will not renounce (Psalms 132:11)". "And men of Cozebah": Rabbi Azariah and Rabbi Yonatan and Rabbi Yitzchak son of Maryon and those who say that it was Rabbi Jose son of Rabbi Chanina: "The major part of the Sanhedrin was from Judah. What is this based on? As it is said: "His eyes are darker than wine; His teeth are whiter than milk (Genesis 4:12)": and they were sharp (sodrin) in halakhah like teeth and they produced it as pure as "milk". And Joash" because he did not care (nitya'es) about his life, as it is said: "Let Your hand fall upon me (1 Chronicles 21:17)". "And Saraf" because he recalled the work of the burned ones (srufim): "O Hashem, the God of Abraham, Isaac, and Israel, our fathers (1 Chronicles 29:18)". "Who made themselves husbands to Moab" because he descended from Ruth the Moabitess. "And Jashubi Lahem": because he came from Bethlehem in Judah. "And the records are ancient": Rabbi Ayyvu said: "This is David and Solomon who were joined before the Holy One, blessed be He in the building of the Temple. Rabbi Yehudah son of Rabbi Simon said: "This is Benaiah son of Jehoiada who participated with King Solomon in building the Temple". Rabbi Yehudah said: "This is Jehoiada the High Priest who participated with Joash in repairing the Temple. Rabbi Nehemiah says: "This is Jeremiah and Ezekiel who were joined before the Holy One, blessed be He, that he not destroy the Temple. ""These are the potters (yotzrim)": this is Boaz (tz) and Ruth (r) [as indicated by the letters of their names]. "And those be dwell in Netaim": This is Solomon because he was like one who plants (net'a) a kingdom. "And Gederah": these are the Sanhedrin because they enclosed (godrim) with him the words of the Torah. "They dwelt there in the king’s service": Based on what did they say the Ruth the Moabitess did not die until she saw Solomon the son of her son sitting and judging the case of the harlots. See! It is written: "And he had a throne placed for the queen mother": this is Bathsheba, "and she sat on his right (1 Kings 2:19)", this is Ruth the Moabitess.
קינן אי בשנכסי מבקר אסורין על חולה אפילו יושב נמי
GEMARA: With what are we dealing? If it is a case where the property of the visitor is forbidden to the ill person, even if he is sitting, this should also be permitted. If it is a case where the property of the ill person is forbidden to the visitor, even if he is standing, it should also not be permitted, as one derives benefit from entering the house. Shmuel said: Actually, it is a case where the property of the visitor is forbidden to the ill person, and it is in a place where one takes payment for visiting and sitting with an ill person and one does not take payment for visiting and standing with an ill person. Therefore, by sitting with the ill person the visitor provides him forbidden benefit by sparing him the expense of hiring another person to sit with him.
וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃
Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of his house until morning.
ולקחתם אגודת אזוב כו'. הנה שמעתי אומרים כי שתי המזוזות הן כנגד זכות משה ואהרן והמשקוף כנגד הקב"ה אלא שבענותנותו ית' הקדים את משה ואת אהרן ואמר מזוזות תחלה. ומשה עשה את שלו והקדים המשקוף שהוא רמז להקב"ה והלא כמו זר נחשב לא יעשה הוא ית' זכר לאבות שנשבע להם כי אם למשה ואהרן לבדם ע"כ נכונו דברי רז"ל (ש"ר פ' י"ז) כי משקוף ושתי המזוזות הם כנגד אברהם יצחק ויעקב:
אגודת אזוב ג' קלחים קרוי אגודה קשה מנא לו י"ל מדכתיב ואגודתו על ארץ יסדה והיסודות הם ד' אש ורוח ומים ועפר ואמר הכתוב שאגודה דהיינו ג' יסודות אחרים על ארץ יסדה כלומ' על יסוד העפר אלמא ג' יסודות קרי להו אגודה אף כאן ג' קלחים קרויין אגודה:
רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וַאֲגֻדָּתוֹ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:כ״ב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב. מַאי קָא מַיְירֵי. דְּכַד מִתְחַבְּרָאן כַּחֲדָא, וְאִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ, כְּדֵין שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, וְנַהֲרָא לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא פָּלַח פּוּלְחָנָא, וְאַקְרִיב קָרְבְּנָא, וְאַקְטַר קְטֹרֶת, וּמְכַוִּון מִלִּין לְקָרְבָא כֹּלָּא כַּחֲדָא. כְּדֵין כְּתִיב, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
יז אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כ״ב:ה׳) "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים", אֵימָתַי אֵשׁ יוֹצְאָה? בִּזְמַן (שהעצים) [שֶׁהַקּוֹצִים] מְצוּיִין לָהּ, וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ", "וְאָכַל גָּדִישׁ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ", שֶׁנֶּאֱכַל גָּדִישׁ כְּבָר. תָּנִי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: (שם יב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כ״א:ח׳) "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע". בָּכִי רַב יוֹסֵף: כּוּלֵי הַאי נַמִּי לְאַיִן דּוֹמִין? אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: טִיבוּתָא הוּא לְגַבַּיְהוּ, דִּכְתִיב: (ישעיהו נ״ז:א׳) "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי־טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי־טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות י״ב:כ״ב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, כַּנֵּס רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר", וְאוֹמֵר: (ישעיהו כ״ו:כ׳) "לֵךָ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ", וְאוֹמֵר: (דברים ל״ב:כ״ה) "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה". מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי, בְּלֵילְיָא, אֲבָל בִּימָמָא לָא, תָּא שְׁמַע: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ". וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי [הֵיכָא] דְּלֵיכָּא אֵימָה מִגַּוָּאִי, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא אֵימָה מִגַּוָּאִי, כִּי נָפִיק יָתִיב בֵּינֵי אִינְשֵׁי בְּצַוְתָא דְּעָלְמָא, טְפֵי מַעֲלֵי, תָּא שְׁמַע: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה", אַף עַל גַּב דְּ'מֵחֲדָרִים אֵימָה', 'מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב'. רָבָא, בְּעִידָן רִיתְחָא הֲוָה סָכַר כַּוֵי, דִּכְתִיב: (ירמיהו ט׳:כ׳) "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ". תָּנוּ רַבָּנָן: רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית י״ב:י׳) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֵד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם", וְאוֹמֵר: (מלכים ב ז׳:ד׳) "אִם אָמַרְנוּ: נָבוֹא הָעִיר, וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם". מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי, הֵיכָא דְּלֵיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, אֲבָל הֵיכִי דְּאִיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, לָא, תָּא שְׁמַע: (שם) "לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אָרָם, אִם יְחַיוּנוּ נִחְיֶה". תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים. דְּכֵיוָן דְּיָהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא, מַסְגִּי לְהֶדְיָא. שָׁלוֹם בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּצִדֵּי דְּרָכִים, דְּכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא, מִחְבָּא חֲבוּיֵי וּמַסְגִּי. תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יִכָּנֵס אָדָם יְחִידִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו. וְהַנֵּי מִילֵי, הֵיכָא דְּלָא קָרוּ בֵּיהּ דַּרְדְּקֵי, וְלָא מַצְלוּ בֵּיהּ עֲשָׂרָה. תָּנוּ רַבָּנָן: כְּלָבִים בּוֹכִים, מַלְאַךְ הַמָּוֶת (בעיר) [בָּא לָעִיר]. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים, אֵלִיָּהוּ [הַנָּבִיא] בָּא לָעִיר. וְהַנֵּי מִילֵי, דְּלֵית בְּהוּ נְקֵבָה.
ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם וכו' נ"ל בס"ד ענין זה רומז לטהרת ישראל מן העונות שהם מזיד הן מצד המעשה הן מצד הדבור הן מצד המחשבה והוא כי אזוב גי' י"ז וטבילו בדם הרי כאן צירוף מזי"ד שהוא י"ז ד"ם ואמר והגעתם על שתי מזוזות רמז לשתי ידים ששם המעשה והמזוזות דוגמת שתי ידים זקופין ועל המשקוף הוא רמז לראש שבו הפה ששם הדיבור והמוח ששם המחשבה:
ולקחתם אגודת אזוב, ובזוה"ק אגודת אזוב למה בגין לבערא רוח מסאבא מבינייהו, הגם כי אין לנו עסק בנסתרות, מה טובה דאזוב שיהי' בו סגולה זה לבער רוח מסאבא, מ"מ יש לקרב זה לפי פשוטו, דהנה אזוב הוא השפל מכל העשבים היפוך הארז, כברש"י החוטא שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ובשלמה המלך ע"ה מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, והנה כתיב אני את דכא אשכון ושפל רוח, וידוע דכל מציאת רוח מסאבא הוא מפאת ההסתר, וכשהם מרגישין הארה אלקית הם בורחים ונמסים כהמס דונג מפני האש, וזה היתה ענין גאולת מצרים כאמרם ז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, היינו שהגאולה נסתעפה ממה שנגלה עליהם וכו', וכענין שכתוב הנה ה' רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים מפניו, וע"כ מפאת אזוב המורה על שפלת רוח שזה מעון לשכינה מחבער רוח מסאבא:
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:
Rabbi Halafta of Kefar Hanania said: when ten sit together and occupy themselves with Torah, the Shechinah abides among them, as it is said: “God stands in the congregation of God” (Psalm 82:. How do we know that the same is true even of five? As it is said: “This band of His He has established on earth” (Amos 9:6). How do we know that the same is true even of three? As it is said: “In the midst of the judges He judges” (Psalm 82:1) How do we know that the same is true even of two? As it is said: “Then they that fear the Lord spoke one with another, and the Lord hearkened, and heard” (Malachi 3:16). How do we know that the same is true even of one? As it is said: “In every place where I cause my name to be mentioned I will come unto you and bless you” (Exodus 20:21).
אל תאכלו ממנו נא. שֶׁאֵינוֹ צָלוּי כָּל צָרְכּוֹ קוֹרְאוֹ נָא בְלָשׁוֹן עֲרָבִי:
אל תאכלו ממנו נא DO NOT EAT OF IT HALF-DONE — flesh that is not roasted as much as it should be is called נא in the Arabic language (cf. Pesachim 41a).
Iggerot Mosheh's analysis of Rashi's view leaves a serious question unresolved. As recorded in Exodus 12:9, the paschal sacrifice must be roasted and cooking the sacrifice in water is explicitly forbidden. The Gemara, Pesaḥim 41a, declares that cooking the paschal sacrifice in the thermal "waters of Tiberias" does not constitute a transgression of the negative commandment prohibiting cooking in water. Eglei Tal, Melekhet Ofeh, sec. 44, notes the obvious difficulty. If cooking by means of the heat of the sun is merely an uncommon or unusual mode of cooking it must nevertheless be categorized as being intrinsically a form of cooking. Unlike the rule with regard to Sabbath prohibitions, unusual forms of cooking are included in the prohibition regarding preparation of the paschal offering.17See, however, R. Elchanan Wasserman, Koveẓ Shi ‘urim, Ketubot 60a, who asserts that unusual acts are not only outside the ambit of Sabbath prohibitions but are also excluded from other biblical prohibitions. Thus, he argues, there is no biblical prohibition against cooking the paschal offering by means of solar heat. The same is true with regard to heat derived from the sun: Just as cooking in the “waters of Tiberias” on Shabbat is not biblically forbidden since the heat is derived from an unusual source so is cooking the paschal sacrifice in the “waters of Tiberias” excluded from the biblical prohibition. Cf., R. Benjamin Silber, Oz Nidberu, I, no. 34. If so, cooking the paschal sacrifice in the "waters of Tiberias" should constitute a transgression of the prohibition against cooking the sacrificial animal. Eglei Tal explains that, in terming solar cooking an "unusual" form of cooking, Rashi intends to indicate that cooking by means of solar heat is intrinsically different from conventional cooking, i.e., for halakhic purposes, solar heat and heat of a fire are regarded as qualitatively different. Hence, preparation of food by means of solar heat does not constitute "cooking," not because it is not analogous to the cooking performed in the construction of the Tabernacle, but because, by definition, it is not "cooking." There can be no question that, according to Eglei Tal, microwave cooking is similarly, by definition, not to be regarded as cooking; microwaves are even less similar in nature to a flame than are solar rays.18See also R. Gedaliah Rabinowitz, Torah she-be-’al Peh, XXIV (5743), who attempts to explain the “unusual” nature of solar cooking in another manner.
עיר שהקיפוה עובדי כוכבים או נהר [וכן] ספינה המטורפת בים [וכן] יחיד הנרדף מפני עובדי כוכבים ומפני ליסטים ומפני רוח רעה כולם אין רשאין לסגף [את] עצמן בתענית שלא לשבר את כחן וכן היה ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית [שמא יפול על הצבור ויהיו צריכים לפרנסו] מעשה ואמרו לחסיד אחד התפלל וירדו גשמים התפלל וירדו גשמים א"ל כשם שהתפללת [וירדו] גשמים כך התפלל [וילכו] להם אמר להם צאו וראו אם [עומד] אדם בקרן אפיל [ומקשקש את רגלו בנחל קדרון] אנו מתפללין שלא ירדו גשמים אבל בטוחים אנו שאין המקום מביא מבול לעולם שנא' (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול וגו' (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' רמ"א מבול של מים אין אבל מבול של אש ושל גפרית יש כדרך שהביא על הסדומיים שנאמר (בראשית י״ט:כ״ד) וה' המטיר על סדום וגו' רבי יהודה אומר מבול של כל בשר אין אבל מבול של יחידים יש כיצד נפל לים טבעה ספינתו בים ומת הרי הוא מבולו רבי יוסי אומר מבול של מים אין אבל מבול של דבר לעובדי כוכבים לימות המשיח יש שנא' (זכריה י״א:י׳) ואקח את מקלי את נועם וגו' מהו אומר ותופר ביום ההוא.
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְטִיר הַקְּטֹרֶת עַל מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל ז) "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים". לֹא הִקְטִירוּ בַּבֹּקֶר יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם אֲפִלּוּ הָיוּ מְזִידִין. וְאֵין מְחַנְּכִין מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם:
אש תמיד למאי אתא מבעי ליה לכדתניא (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה לימד על מערכה שניה של קטורת שלא תהא אלא על המזבח החיצון
The Gemara notes that there is an additional mention of the altar fire, which has not yet been explained: The phrase “a perpetual fire”(Leviticus 6:6), for what halakha does it come to teach? It is required for the halakha that was taught in the following baraita: The verse states: “A perpetual fire shall be kept burning on the altar, it shall not go out” (Leviticus 6:6). This teaches about the second arrangement of wood to produce coals for the incense, that it is set up only on the outer altar.
אֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא עַל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר וְזִבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה. אֲבָל עוֹלוֹת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין מִמּוֹתַר תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁל צִבּוּר אֵין אוֹמְרִין שִׁירָה עֲלֵיהֶן. וְכֵן נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה:
עֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶן הִיא שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹמְרִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְיִהְיוּ מֵהֶן שׁוֹעֲרִין לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי הַמִּקְדָּשׁ וּלְהָגִיף דַּלְתוֹתָיו. וְיִהְיוּ מֵהֶן מְשׁוֹרְרִין לְשׁוֹרֵר עַל הַקָּרְבָּן בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ז) "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם". אֵי זֶהוּ שֵׁרוּת שֶׁהוּא בְּשֵׁם ה' הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה. וּמָתַי אוֹמֵר שִׁירָה עַל כָּל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר הַחוֹבָה וְעַל שַׁלְמֵי עֲצֶרֶת בְּעֵת נִסּוּךְ הַיַּיִן. אֲבָל עוֹלוֹת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין הַצִּבּוּר לְקַיִץ לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַנְּסָכִין הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן. אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה:
Their function was to guard the Temple. Some of them acted as gatekeepers, to open the gates of the sanctuary and to shut its doors; while some served as singers, to chant during the daily offerings.— —
לֵוִי הָאוֹנֵן מֻתָּר לַעֲבֹד וּלְשׁוֹרֵר. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן בְּכָל יוֹם לוֹמַר שִׁירָה עַל הַקָּרְבָּן וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם וְאֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא בַּפֶּה בְּלֹא כְּלִי שֶׁעִקַּר הַשִּׁירָה שֶׁהִיא עֲבוֹדָתָם בַּפֶּה. וַאֲחֵרִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם מְנַגְּנִין בִּכְלֵי שִׁיר. מֵהֶן לְוִיִּם וּמֵהֶן יִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִין הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה. שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל הַדּוּכָן אֶלָּא מְיֻחָס. וְאֵין אֵלּוּ הַמְשׁוֹרְרִים עַל פִּי הַכֵּלִים עוֹלִין לְמִנְיַן הַשְּׁנֵים עָשָׂר:
— — There were never less than twelve Levites standing on the platform daily to chant during the sacrificial service, but their number could be increased without end. They sang by word of mouth alone, without instrument, because the singing as a form of service is essentially restricted to vocal music. However, there were others standing there and playing musical instruments; some were Levites, and some lay Israelites of distinguished birth, eligible to marry off their daughters into priestly families, for none but of distinguished lineage might ascend the platform. Those who used musical instruments when they sang were not included among the twelve.
מאי סימניה דלפן עיניה ודייבי נחיריה ואיתי ליה רירא מפומיה ורמו דידבי עילויה ומאי אסותיה אמר אביי פילא ולודנא גירדא דאגוזא וגירדא דאשפא וכליל מלכא ומתחלא דדיקלא סומקא ושליק להו בהדי הדדי ומעייל ליה לביתא דשישא ואי לא איכא ביתא דשישא מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא
The Gemara inquires: What are the symptoms of ra’atan? His eyes water, his nose runs, drool comes out of his mouth, and flies rest upon him. The Gemara further inquires: And what is his cure to remove the insect found in his head, which is associated with this illness? Abaye said: One takes pila and ladanum [lodana], which are types of grasses; and the ground shell of a nut; and shavings of smoothed hides; and artemisia [kelil malka]; and the calyx of a red date palm. And one cooks them together and brings the patient into a marble house, i.e., one that is completely sealed. And if there is no marble house available, the one performing the treatment brings the patient into a house whose walls have the thickness of seven bricks and one small brick.
ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה עד דרפיא ארעיתא דמוחיה וקרע למוחיה ומייתי ארבע טרפי דאסא ומדלי כל חד כרעא ומותיב חד ושקיל בצבתא וקלי ליה דאי לא הדר עילויה
And the one performing the treatment pours three hundred cups of this mixture on the patient’s head until his skull is soft, and then he tears open the patient’s skull to expose his brain, and brings four myrtle leaves and lifts up each time one foot of the insect that is found on the patient’s brain, and places one leaf under each foot of the insect so as to prevent it from attempting to cling to his brain when it is forcibly removed, and subsequently takes it with tweezers. And he then burns the insect, because if he does not burn it, it will return to him.
מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה רבי אלעזר לא עייל באהליה רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר (משלי ה, יט) אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא
Rabbi Yoḥanan would announce: Be careful of the flies found on those afflicted with ra’atan, as they are carriers of the disease. Rabbi Zeira would not sit in a spot where the wind blew from the direction of someone afflicted with ra’atan. Rabbi Elazar would not enter the tent of one afflicted with ra’atan, and Rabbi Ami and Rabbi Asi would not eat eggs from an alley in which someone afflicted with ra’atan lived. Conversely, Rabbi Yehoshua ben Levi would attach himself to them and study Torah, saying as justification the verse: “The Torah is a loving hind and a graceful doe” (Proverbs 5:19). If it bestows grace on those who learn it, does it not protect them from illness?
כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃
When you take a census of the Israelite people according to their enrollment, each shall pay the LORD a ransom for himself on being enrolled, that no plague may come upon them through their being enrolled.
(ח) שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנֻיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה. מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. וְשֶׁלֹּא לִטֹּל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָאָה. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה:
(ט) חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה, בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:
(8) Seven kinds of punishment come to the world for seven categories of transgression:When some of them give tithes, and others do not give tithes, a famine from drought comes some go hungry, and others are satisfied. When they have all decided not to give tithes, a famine from tumult and drought comes; [When they have, in addition, decided] not to set apart the dough-offering, an all-consuming famine comes. Pestilence comes to the world for sins punishable by death according to the Torah, but which have not been referred to the court, and for neglect of the law regarding the fruits of the sabbatical year. The sword comes to the world for the delay of judgment, and for the perversion of judgment, and because of those who teach the Torah not in accordance with the accepted law.
(9) Wild beasts come to the world for swearing in vain, and for the profanation of the Name. Exile comes to the world for idolatry, for sexual sins and for bloodshed, and for [transgressing the commandment of] the [year of the] release of the land. At four times pestilence increases: in the fourth year, in the seventh year and at the conclusion of the seventh year, and at the conclusion of the Feast [of Tabernacles] in every year. In the fourth year, on account of the tithe of the poor which is due in the third year. In the seventh year, on account of the tithe of the poor which is due in the sixth year; At the conclusion of the seventh year, on account of the produce of the seventh year; And at the conclusion of the Feast [of Tabernacles] in every year, for robbing the gifts to the poor.
(ב) מִתְרַבֶּה. שֶׁכַּאֲשֶׁר יִקְרֶה שֶׁיִּהְיֶה דֶּבֶר בְּאֵלּוּ הַפְּרָקִים יִתְרַבֶּה אָז בְּעָוֹן אֵלּוּ, לְפִי שֶׁיִּקְרֶה בָּהֶם תָּמִיד הֶעָוֹן אֵצֶל קְצָת הָאֲנָשִׁים, וְהִנֵּה הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי הֶחְסִיר חַיּוּת הֶעָנִי וְגַם חָשַׁשׁ שֶׁכְּשֶׁיִּתֵּן שֶׁיֶּחְסַר לוֹ לַחְמוֹ כְּשֶׁיַּאֲרִיכוּ לוֹ חַיָּיו, לְכָךְ יַחְסְרוּ חַיָּיו וְתִשָּׁאֵר תְּבוּאָתוֹ לַאֲחֵרִים. וּמֵעַתָּה לֹא קָשְׁיָא עַל הַמִּשְׁנָה הַקּוֹדֶמֶת. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל:
(2) become more widespread, etc.: As when it happens that there is pestilence in those periods of time, it becomes more widespread then, due to the sin of these [people]; as [this] sin always happens in these [time periods] with some people. And behold, it is poetic justice; as [such a man] took away from the life of the poor person and also was concerned that if he would give, it would take away from his [own] bread if his life is lengthened. Hence, his life will be taken from, and his produce will remain for others. And from now, there is no objection at all from the previous mishnah - Midrash Shmuel.
(יד) וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣ים רחמו [רַֽחֲמָ֔יו] וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה׃ (טו) וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מָת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ (טז) וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְרֽוּשָׁלִַם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּאמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶן האורנה [הָאֲרַ֥וְנָה] הַיְבֻסִֽי׃ (ס) (יז) וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ (פ)
(14) David said to Gad, “I am in great distress. Let us fall into the hands of the LORD, for His compassion is great; and let me not fall into the hands of men.” (15) The LORD sent a pestilence upon Israel from morning until the set time; and 70,000 of the people died, from Dan to Beer-sheba. (16) But when the angel extended his hand against Jerusalem to destroy it, the LORD renounced further punishment and said to the angel who was destroying the people, “Enough! Stay your hand!” The angel of the LORD was then by the threshing floor of Araunah the Jebusite. (17) When David saw the angel who was striking down the people, he said to the LORD, “I alone am guilty, I alone have done wrong; but these poor sheep, what have they done? Let Your hand fall upon me and my father’s house!”
(א) הלכות ברכות השחר
דתניא היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וסמכוה על דרש הפסוקים והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא דהע"ה תקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג) הוקם על ע"ל בגימ' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות וע"כ תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום וצריך כל אדם ליזהר בהם והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים ברכות (מ.) ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו...
(ב) ר' אבהו אומר, תדע לך כח התשובה בא וראה מדוד מלך ישראל שנשבע הב"ה לאבות להרבות את זרעם כככבי השמים ובא דוד למנות את מספרם אמ' לו הב"ה דוד אני נשבעת לאבות להרבות את זרעם כככבי השמים ואתה בא לבטל דברי בשבילך נתנה הצאן למאכל ובשלשה שעות נפל מישראל שבעים אלף איש שנ' ויפלו מישראל שבעים אלף איש ר' שמעון אומ' לא נפלה מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש איש כתוב כאן ואין כתוב אנשים ושמע דוד וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר ונפל על פניו ארצה לפני ארון ברית ה'.
(2) Rabbi Abbahu said: Know thou the power of repentance. Come and see from David, king of Israel. For the Holy One, blessed be He, had sworn to the forefathers that He would multiply their seed like the stars of the heavens. And David came to count their number. The Holy One, blessed be He, said to him: David ! I have sworn to the forefathers that I would multiply their seed as the stars of the heavens. And thou comest to annul My word. For thy sake the flock is given over to destruction; and in three hours there fell seventy thousand men, as it is said, "And there fell of Israel seventy thousand men" (1 Chron. 21:14). Rabbi Simeon said: Only Abishai, son of Zeruiah, fell amongst the Israelites, for he was equal in his good deeds and his knowledge of the Torah to the seventy thousand men, as it is said, "And there fell of Israel seventy thousand men" (ibid.). "Men" is not written here, only "man." And David heard and rent his garments, and clothed himself in sackcloth and ashes, and he fell upon his face to the ground before the ark of the covenant of God.
(א) ויעמד בין המתים וגו'. דָּ"אַ, לָמָּה בַקְּטֹרֶת? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְלִיזִים וּמְרַנְּנִים אַחַר הַקְּטֹרֶת לוֹמַר סַם הַמָּוֶת הוּא — עַל יָדוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, עַל יָדוֹ נִשְׂרְפוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ — אָמַר הַקָּבָּ"ה, תִּרְאוּ שֶׁעוֹצֵר מַגֵּפָה הוּא וְהַחֵטְא הוּא הַמֵּמִית (מכילתא שמות י"ז):
(1) ויעמד בין המתים וגו׳ AND HE STOOD BETWEEN THE DEAD [AND THE LIVING] — Another explanation is: Wherefore was the plague stayed by means of the incense? Because the Israelites were traducing and speaking ill of the incense, saying, “It is a deadly poison: through it Nadab and Abihu died; through it the two hundred and fifty men were burnt!” therefore the Holy One, blessed be He, said, You will see that it is also a means for restraining the plague, and it is only sin that brings death” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 17:5:3 on Exodus 17:5).
כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל איתחזי ליה א"ל אחוי לי דוכתאי אמר ליה לחיי א"ל הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא יהבה ניהליה כי מטא להתם דלייה קא מחוי ליה שוור נפל לההוא גיסא
When Rabbi Yehoshua ben Levi was on the verge of dying, they said to the Angel of Death: Go and perform his bidding, as he is a righteous man and deserves to die in the manner he sees fit. The Angel of Death went and appeared to him. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: Show me my place in paradise. He said to him: Very well. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: Give me your knife that you use to kill mortals, lest you frighten me on the way. He gave it to him. When he arrived there, in paradise, he lifted Rabbi Yehoshua so he could see his place, and he showed it to him. Rabbi Yehoshua jumped and fell into that other side, thereby escaping into paradise.
נקטיה בקרנא דגלימיה א"ל בשבועתא דלא אתינא אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר אמר ליה הב לי סכינאי לא הוה קא יהיב ליה נפקא בת קלא ואמרה ליה הב ניהליה דמיתבעא לברייתא מכריז אליהו קמיה פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי
The Angel of Death grabbed him by the corner of his cloak. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: I swear that I will not come with you. The Holy One, blessed be He, said: If he ever in his life requested dissolution concerning an oath he had taken, he must return to this world with the Angel of Death, as he can have his oath dissolved this time also. If he did not ever request dissolution of an oath, he need not return. Since Rabbi Yehoshua had in fact never requested dissolution of an oath, he was allowed to stay in paradise. The Angel of Death said to him: At least give me my knife back. However, he did not give it to him, as he did not want any more people to die. A Divine Voice emerged and said to him: Give it to him, as it is necessary to kill the created beings; death is the way of the world. Elijah the Prophet announced before him: Make way for the son of Levi, make way for the son of Levi.
אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא אמר ליה את הוא בר ליואי אמר ליה הן נראתה קשת בימיך אמר ליה הן אם כן אי אתה בר ליואי ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי
Rabbi Yehoshua ben Levi went and found in paradise Rabbi Shimon ben Yoḥai sitting on thirteen golden stools [takhtekei]. Rabbi Shimon ben Yoḥai said to him: Are you the son of Levi? He said to him: Yes. Rabbi Shimon said to him: Was a rainbow ever seen in your days? He said: Yes. Rabbi Shimon retorted: If so, you are not the son of Levi, as he is a completely righteous man. During the lifetimes of completely righteous people no rainbows are visible, as they are a sign that the world deserves to be destroyed by a flood; whereas the merit of the righteous protects the world from such things. The Gemara comments: And that is not so, for there was no rainbow seen at all during the lifetime of Rabbi Yehoshua, but he thought: I do not want to take credit for myself by presenting myself as such a righteous person.
רבי חנינא בר פפא שושביניה הוה כי הוה קא ניחא נפשיה אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל לגביה ואיתחזי ליה אמר ליה שבקי תלתין יום עד דנהדר תלמודאי דאמרי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שבקיה לבתר תלתין יומין אזל איתחזי ליה א"ל אחוי לי דוכתאי א"ל לחיי א"ל הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא אמר ליה כחברך בעית למיעבד לי
The Gemara relates a similar incident: Rabbi Ḥanina bar Pappa was a friend of the Angel of Death and would see him frequently. When Rabbi Ḥanina was on the verge of dying, they said to the Angel of Death: Go and perform his bidding. He went before him and appeared to him. He said to the angel: Leave me for thirty days until I have reviewed my studies, for they say: Happy is he who comes here, to paradise, with his learning in his hand. He left him, and after thirty days he again went and appeared to him. He said to the Angel of Death: Show me my place in paradise. He said to him: Very well. Rabbi Ḥanina said to him: Give me your knife, lest you frighten me on the way. The Angel of Death said to him: Do you wish to do to me as your friend Rabbi Yehoshua ben Levi did, and escape?
אמר ליה אייתי ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה דלא קיימתיה אמר ליה מי איכרכת בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה ואפילו הכי כי נח נפשיה אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא וגמירי דלא מפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרין בדרא
He said to him: Bring a Torah scroll and see: Is there anything written in it that I have not fulfilled? I am therefore worthy of entering Paradise alive, as did Rabbi Yehoshua ben Levi. He said to him: But did you attach yourself to those afflicted with ra’atan and study Torah, as he did? The Gemara comments: And even so, despite the fact that he was not equal to Rabbi Yehoshua ben Levi, when he passed away a pillar of fire separated him from everyone. And it is learned as a tradition that a pillar of fire separates in this manner only for one in a generation or for two in a generation.
קרב לגביה רבי אלכסנדרי אמר עשה בשביל כבוד חכמים לא אשגח עשה בשביל כבוד אביך לא אשגח עשה בשביל כבוד עצמך איסתלק אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים (אפילו אות אחת) אמר ליה רב אדא בר מתנא לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגריה ולא היא מיהוה הוה וההיא שעתא הוא דשדייה זיקא
Due to the pillar of fire they could not go near Rabbi Ḥanina bar Pappa to attend to his burial. Rabbi Alexandri approached him and said: Make the pillar of fire disappear in honor of the Sages. He did not pay attention to him. He said: Make it go away in honor of your father. Again he did not pay attention to him. Finally he said: Make it go away in your own honor, at which point the pillar disappeared. Abaye said: The purpose of the pillar of fire is to exclude him from the company of those who have not fulfilled even one letter of the Torah. Rav Adda bar Mattana said to him: It comes to exclude him from the Master himself, who does not have a guardrail for his roof. Rav Adda bar Mattana took this opportunity to rebuke Abaye. The Gemara comments: And that is not so as he in fact did have a guardrail, but the wind had just blown it off at that time.
אמר ר' חנינא מפני מה אין בעלי ראתן בבבל מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר של היזמי אמר רבי יוחנן מפני מה אין מצורעין בבבל מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת:
Rabbi Ḥanina said: For what reason are there no people afflicted with ra’atan in Babylonia? Because the Babylonians eat beets [teradin] and drink beer made from the hizmei plant. Rabbi Yoḥanan said: For what reason are there no lepers in Babylonia? Because they eat beets, drink beer, and bathe in the waters of the Euphrates, all of which are good for the body.
הדרן עלך המדיר את אשתו
May we return to you [chapter] “One who vows that his wife.”
וָֽאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥ית אֶת־כָּל־אוֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤יתִֽי לְךָ֙ שֵׁ֔ם כְּשֵׁ֥ם הַגְּדוֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃
and I have been with you wherever you went, and have cut down all your enemies before you. Moreover, I will give you renown like that of the greatest men on earth.
ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. אמרו בפסחים דף קי"ז ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים תני רב יוסף זה שאומרים מגן דוד והרב מהר"י פינטו ז"ל תמה דאין אומרים אלא מגן אברהם ואיך אומר שם הגדולים ותירץ דר"ל שם גדול אברהם מהגדולים שהם האבות ע"ש וק"ק דהכא בדברי הימים כתיב שם כשם הגדולים ולדידיה הול"ל שם גדול כדכתיב בשמואל. ועוד קשה על הרב ז"ל דלא ראה ח"ו דרשב"ם ז"ל נתקשה בזה ותירץ ע"ש. ואפשר לומר דמצינו בברכה מעין שבע שאומר מגן אבות בדברו הרי שאומר מגן על הגדולים שהם האבות וז"ש כשם הגדולים. ואפשר דעל זה שיבח דוד המלך ע"ה ואמר ואתה ה' מגן בעדי שאומרים מגן דוד כבודי ומרים ראשי שבשרתני שתקנתי אדם הראשון בצד מה וזה בחסדיך הגדולים והרבים:
ועשיתי לך שם כשם הגדולים. כמו שאמר למעלה ויצא שם דוד בכל הארצות וה' נתן פחדו על כל הגוים:
וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠קוֹם לְעַמִּ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּ֙יהוּ֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹא־יוֹסִ֤יפוּ בְנֵי־עַוְלָה֙ לְבַלֹּת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה׃
I will establish a home for My people Israel and will plant them firm, so that they shall dwell secure and shall tremble no more. Evil men shall not wear them down anymore as in the past,
לבלותו. ובספר שמואל כתוב למנותו והנה התר זה הספק הוא כי כמו זה היעוד המתמיד הוא תנאי כמו שבארנו בפרשת וישלח יעקב ולזה היה בזה היעוד תנאי שאם ישמרו בני ישראל דרך ה' והמלך שיהיה עליהם הנה ימשך להם הטוב שזכר שלא יוסיפו בני עולה לענותו כמו שענו אותו בימי השופטים כמו שנזכר בספר שופטים אך כשיחטאו לא יתקיים להם זה הברית ולא ישאר להם מהברית כי אם מה שהיה להם מפני האבות והוא שלא יכלו אותם האויבים וזה היה תקון שתקנו בזה היעוד המחברים זה הספר ברוח הקדש ועל כל פנים הנה לא יתישב זה היעוד לפי הלשון הנזכר בזה המקום לא בשיהיה זה היעוד שב לעת בוא הגואל כי ישיב ה' יתברך זה המקום לישראל על יד המלך שיצא מגזע ישי ויצא משרשיו:
וּלְמִיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהִכְנַ֖עְתִּי אֶת־כָּל־אוֹיְבֶ֑יךָ וָאַגִּ֣ד לָ֔ךְ וּבַ֖יִת יִֽבְנֶה־לְּךָ֥ יְהוָֽה׃
ever since I appointed judges over My people Israel. I will subdue all your enemies. And I declare to you: The LORD will build a house for you.
אד"ש כמשפט לאוהבי שמו אל המתנדבים בעם לעשות צדקת ה' עם ארצו הקדושה לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות אה"ק תוב"ב אליהם תטוף מלתי ותזל כטל אמרתי לזרז לזריזים ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות א"י מדי שבת בשבתו ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב לערך שנה וכל כסף הקדשים אשר עלה על לב איש להתנדב בלי נדר לפרנסת אחינו יושבי אה"ק מדי שנה בשנה. כי הנה מלבד הידוע לכל גודל מעלת הזריזות בכל המצות הנאמר ונשנה בדברי רז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו' וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו' והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו וממנו למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה המגינה ומצלה בפירותיה בעוה"ז מכל מיני פורעניות המתרגשות כדכתיב וצדקה תציל ממות וכ"ש משאר מיני יסורים הקלים ממות כ"ש שטוב לנו גם בעוה"ז להקדימה כל מה דאפשר שהרי אדם נידון בכל יום:
אך גם זאת מצאנו ראינו בעבודת הצדקה מעלה פרטיות גדולה ונפלאה אין ערוך אליה להיות מעשה הצדקה נעשית בפעמים רבות וכל המרבה ה"ז משובח ולא בפעם א' ובבת אחת גם כי הסך הכולל אחד הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ששנו חכמים ז"ל והכל לפי רוב המעשה:
והנה מלבד כי הרמב"ם ז"ל ביאר היטב טעמו ונימוקו כדי לזכך הנפש ע"י רבוי המעשה הנה מקרא מלא דיבר הכתוב פעולת צדקה לחיים דהיינו שפעולתה וסגולתה להמשיך חיים עליונים מחיי החיים א"ס ב"ה לארץ החיים היא שכינת עוזינו שעליה נאמר ואתה מחיה את כולם והיא סוכת דוד הנופלת עד עפר וכמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם כו' כי באתערותא דלתתא להחיות רוח שפלים דלית ליה מגרמיה כלום אתערותא דלעילא ובפרט בהתנדב עם להחיות יושבי ארץ החיים ממש וד"ל. וכל משכיל על דבר גדול ונפלא כזה ימצא טוב טעם ודעת כמה גדולים דברי חכמים ז"ל שאמרו הכל לפי רוב המעשה דהיינו מעשה הצדקה הנעשה בפעמים רבות להמשיך חיים עליונים ליחד יחוד עליון פעמים רבות. והיינו נמי כעין מ"ש הרמב"ם לזכך הנפש כנודע מזוה"ק דשכינה נקראת נפש כי היא חיינו ונפשנו וכתיב כי שחה לעפר נפשנו. ולכן ארז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה להקימה מעפר מעט מעט עד כי יבא שילה:
לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דלתיך [דְּלָתְךָ֖] בַּעֲדֶ֑ךָ חֲבִ֥י כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד־יעבור־[יַעֲבָר־] זָֽעַם׃
Go, my people, enter your chambers, And lock your doors behind you. Hide but a little moment, Until the indignation passes.
אֵלוּ הֵן הַצָּרוֹת שֶׁל צִבּוּר שֶׁמִּתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם. עַל הֲצָרַת שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל הַחֶרֶב. וְעַל הַדֶּבֶר. וְעַל חַיָּה רָעָה. וְעַל הָאַרְבֶּה. וְעַל הֶחָסִיל. וְעַל הַשִּׁדָּפוֹן. וְעַל הַיֵּרָקוֹן. וְעַל הַמַּפּלֶת. וְעַל הֶחֳלָאִים. וְעַל הַמְּזוֹנוֹת. וְעַל הַמָּטָר:
1 These are the troubles of the community about which we fast and sound [trumpets]: About haters of Israelites making troubles for Israelites; about the sword (foreign troops); about a plague; about evil (dangerous) animals; about [the two main types of] locusts; about blight; about chlorosis; about collapse; about sicknesses; about [the lack of] provisions; and about the rain.
כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צָרָה מִכָּל אֵלּוּ. אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת עַד שֶׁתַּעֲבֹר הַצָּרָה. וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת אֲבָל מְבַקְּשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. וּבְכָל מָקוֹם אֵין צוֹעֲקִין וְלֹא מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. חוּץ מִצָּרַת הַמְּזוֹנוֹת שֶׁצּוֹעֲקִין עָלֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. אֲבָל אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ בַּחֲצוֹצְרוֹת בְּשַׁבָּת:
2 Any city that has one of these troubles should fast and sound [trumpets] until the trouble passes. And all surrounding it should fast, but not sound [trumpets]. However they should request mercy [of God] (pray) for them. And in every place, we do not cry out nor sound [trumpets] on Shabbat - as we have said. [This is] except for the trouble of [the lack of] provisions - for we cry out about it even on Shabbat. But we do not sound trumpets about it on Shabbat.
וְעַל הַדֶּבֶר. אֵי זוֹ הִיא דֶּבֶר עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים אֵין זֶה דֶּבֶר. הָיוּ בָּהּ אֶלֶף וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה אֵין זֶה דֶּבֶר. וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה. וְאֵין הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וְהַזְּקֵנִים שֶׁשָּׁבְתוּ מִמְּלָאכָה בִּכְלַל מִנְיַן אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה לְעִנְיָן זֶה:
5 About a plague - how is this? What is a plague? A city that has five hundred footmen and three of them are eliminated and died in three days - one after [the other] - this is surely a plague. If they were eliminated in one day or in four days, it is not a plague. If there were a thousand and six of them were eliminated in three days - one after [the other - this is] a plague. If they were eliminated in one day or in four days, it is not a plague. And so forth, according to this calculation. And women, minors and old men that have stopped from working are not in the count of the people of the province regarding this matter.
הָיָה דֶּבֶר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין שְׁאָר גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶן. הָיָה דֶּבֶר בַּמְּדִינָה וְשַׁיָּרוֹת הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת מִמֶּנָּה לִמְדִינָה אַחֶרֶת שְׁתֵּיהֶן מִתְעַנּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ:
6 [If] there was a plague in the Land of Israel, the rest of the exiles of Israel should fast about them. If there was a plague in a province and there are caravans coming from it to another province - both of them should fast, even though they are far from one [another].
עַל הֶחֳלָיִים כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁיָּרַד חלִי אֶחָד לַאֲנָשִׁים הַרְבֵּה בְּאוֹתָהּ הָעִיר כְּגוֹן אַסְכָּרָה אוֹ חַרְחוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהָיוּ מֵתִים בְּאוֹתוֹ הַחלִי הֲרֵי זוֹ צָרַת צִבּוּר וְגוֹזְרִין לָהּ תַּעֲנִית וּמַתְרִיעִין. וְכֵן חִכּוּךְ לַח הֲרֵי הוּא כִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ. וְאִם פָּשַׁט בְּרֹב הַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עָלָיו. אֲבָל חִכּוּךְ יָבֵשׁ צוֹעֲקִים עָלָיו בִּלְבַד:
13 About sicknesses - how is this? See that [if] a sickness came down upon many people in one city - such as diphtheria or violent fever and that which is similar to them - and they were dying from this sickness, it is surely a communal trouble. So we decree a fast for it and sound [trumpets]. And likewise do we fast and sound [trumpets] for damp scabs (chikhukh). But we only cry out for dry scabs.
והתניא ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות כגון חיכוך חגב זבוב וצירעה ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין מדצעקה בפה התרעה בשופרות
The Gemara raises a difficulty against this conclusion. But isn’t it taught in a baraita: And with regard to all other types of calamities than drought that break out, for example scabs, plagues of locusts, flies, or hornets, or mosquitoes, or infestations of snakes or scorpions, they would not sound the alarm, but they would cry out. From the fact that crying out is, according to all opinions, a prayer recited with one’s mouth, it follows that sounding an alarm must be with shofarot. This baraita indicates that sounding the alarm with shofarot is the response to a serious situation, whereas the Aneinu prayer is recited on less worrisome occasions.
רְאֵה בְעָנְיֵנוּ. וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וּגְאָלֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי גּואֵל חָזָק אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גּואֵל יִשרָאֵל:
See our affliction and contend for our strife, and redeem us quickly for the sake of Your Name, for You are a strong redeemer. Blessed are You, O Lord, Redeemer of Israel.
רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא. הושִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה. וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכּותֵינוּ.
Heal us, O Lord, and we shall be healed, save us and we shall be saved, for You are our praise. Bring complete healing to all our wounds,
ולא יסעו עד יום העלותו. אע״ג שכבר קיפלו בגדיהם והיו מוכנים לדרך מכ״מ לא נסעו עד יום העלות הענן. ואם לא כתיב עד יום העלותו. הייתי מפרש הא דכתיב ואם לא יעלה הענן שלא היה מכין עצמו לעלות כלל וא״כ לא הכינו עצמם לנסיעה כלל. אבל משעה שנתקפל למעלה והיו כבר מוכנים לצאת ס״ד שהלכו אפילו עוד לא הלך הענן. ע״כ כתיב עד יום העלוהו שלא זזו עצמם לצאת ממש עד שעלה הענן ממש:
לך עמי בא בחדריך. תשובה זו השיבהו לנביא לך עמי בא בחדריך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ד"א התבונן על מעשיך בחדרי לבך כך דרש רבי תנחומא:
פס'. אראנו. למלך המשיח. ולא עתה אשורנו ולא קרוב. זה אורך הגלות הזה הנמשך. ומה מהרה של הקב״ה תמני מאה ותרתי מנין ונושעתם שישבו ישראל בארץ קודם שגלו. ודבר שכתבו ולא עתה ולא קרוב לא כל שכן לכך נאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר. דרך כוכב מיעקב תאנא משום רבנן שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה אין בה מזון כל צורכה. שנייה חצי רעב משתלחין. שלישית רעב גדול. ברביעית לא רעב ולא שובע. בחמישית שובע גדול. ויצמח כוכב ממזרח והוא כוכבו של משיח והוא עושה במזרח ט״ו יום ואם האריך הוא לטובתן של ישראל. ששית קולות ושמועות. השביעית מלחמות, ומוצאי שביעית יצפה למשיח ויתגאו בני מערב ויבואו ויחזיקו מלכות בלא אפים ויבואו עד מצרים וישבו כל השביה. ובימים ההם יקום מלך עז פנים על עם עניו ודל (דניאל י״א:כ״א) והוא מחזיק מלכות בחלקלקות. ועל אותו הזמן אמר ישעיה (ישעיהו כ״ו:כ׳) לך עמי בוא בחדריך וגו'. אמרו חכמים רבי חייא צוה לדורו כשתשמעו שעמד מלך עז פנים לא תשיבו שם שהוא גוזר כל מי שהוא אומר אחד הוא אלהי העברים יהרג. והוא אומר נהיה כולנו לשון אחד ואומה אחת והוא מבטל זמנים ומועדים ושבתות וראשי חדשים ומבטל תורה מישראל שנאמר (דניאל ז׳:כ״ה) ויסבר להשנייה זמנין ודת ויתיהבון בידיה עד עידן עידנין ופלג עידן. עדן שנה. עידנין תרתי. ופלג עידן חצי שנה. אמרו לו מרי להיכן ננצל אמר להם לגליל העליון שנאמר (יואל ג׳:ה׳) כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה. (עובדיה א׳:י״ז) ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש. ומחץ פאתי מואב. אמר ר' הונא בשם ר' לוי מלמד שיהיו ישראל מקובצין בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלים לקיים מה שנא' (דניאל י״א:י״ד) ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. והוא עולה ובונה את בית המקדש ומקריב קרבנות והאש יורדת מן השמים והוא מוחץ כל הכנענים. ויבא על ארץ מואב והורג את חציה והשאר שובה אותה בשביה ומעלים לו מס ועושה באחרונה שלום עם מואב שנאמר (ירמיהו מ״ח:מ״ז) ושבתי את שבות מואב וישבו ארבעים שנה לבטח אוכלים ושותים ובני נכר אכריכם וכורמיכם. וקרקר כל בני שת. שהוא מקרקר כל הכנענים שנקראים בשת. שנאמר (בראשית ד׳:כ״ה) כי שת לי אלהים זרע אחר. ואחרי כל כל זאת שומע גוג ומגוג ועולה עליהם שנאמר (תהילים ב׳:ב׳) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. והוא נכנס והורג אותו בחוצות ירושלים שנא (דניאל י״ב:א׳) והיתה עת צרה וישראל רואים כך ואומרים אבד משיח ממנו ושוב לא ישוב משיח אחר וסופדים עליו ארבע משפחות שנאמר (זכריה יג) וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד. והקב״ה יוצא ונלחם עמם שנאמר (שם) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וההרים ימושו והגבעות תמוטנה והר הזתים יבקע מחציו. והקב״ה יורד עליו וישראל נסים ונמלטים שנא' (זכריה יב) ונסתם גיא הרי. (שם) וזאת תהיה המגפה. וישראל גולים אחרי כן למדברי אגמות לרעות במלוחים שרשי רתמים מ״ה ימים וענני כבוד מקיפין אותם ושם ישראל יהו נחבאים וכל מי שיש בלבו הרהור רע על הקב״ה העננים משליכין אותו והכנענים הורגין אותו. ומישראל הרבה יצאו אל הכנענים ואותם לא יהיה להם חלק עם ישראל לעולם הבא אבל אותם העתידים להתענות במלוחים מ״ה ימים ולקץ מ״ה ימים בת קול אומרת להם רדו לבבל שנאמר (מיכה ד׳:י׳) ובאת עד בבל שם תנצלי. ובת קול מפוצצת שנית לכו לאדום ועשו שם נקמתי שנאמר (יחזקאל כ״ה:י״ד) ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל וישראל באין לרומי ובת קול יוצאה שלישית עשו בה כאשר עשה יהושע ביריחו והם סובבים את העיר ותוקעים בשופרות ובפעם השביעית מריעים תרועה (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונפלה חומת העיר והם נכנסים בתוכה ומוצאין את בחוריה מתים ברחובותיה שנא' (ירמיה יט) לכן [יפלו] בחוריה ברחובותיה וגו'. ואחרי כן הם קובצין את כל שללה וישראל מבקשין את אלהיהן ואת דוד מלכם ומיד נגלה עליהם מלך המשיח והוא אומר להם אני הוא מלך המשיח שהייתם מחכים והוא אומר להם שאו את הכסף ואת הזהב והם נושאים אותו ועולים שנא' (ישעיהו ס׳:ו׳) שפעת גמלים תכסך. ובת קול רביעית יוצאה ואומרת (שם ג) קול קורא במדבר. ובת קול חמישית אומרת (שם לה) לא יהיה שם אריה ובת קול ששית אומרת (שם מא) אתן במדבר ארז שטה והדס. ובת קול שביעית מכרזת (שם מ) נחמו נחמו עמי ואליהו מבשר לישראל (שם נב) מלך אלהיך ובת קול שמינית מכרזת ואומרת (שם מ) דברו על לב ירושלים. בת קול תשיעית אומרת (שם כו) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק. ובת קול עשירית אומרת (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם. ויהיו המתים שנאמר (ישעיהו כ״ו:י״ט) יהיו מתיך נבלתי יקומון. ואז יתקבצו הגליות שנאמר (שם) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ואז יתקיים דרך כוכב מיעקב. וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתקיים פסוק זה (שם יא) ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל וגו' בימינו ובימי כל ישראל:
וְזֶהוּ הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, שֶׁהֵם עַם קָדוֹשׁ כָּזֶה שֶׁשּׁוֹכְנִים לְבָדָד, שֶׁהֵם מְקַיְּמִים לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְיךָ בַּעַדְךָ חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (יְשַׁעְיָה כו) שֶׁהֵם מִתְבּוֹדְדִים בֵּינָם לְבֵין קוֹנָם וְשׁוֹפְכִים שִׂיחָתָם לְפָנָיו בְּכָל פַּעַם וְחוֹשְׁבִים בְּכָל יוֹם עַל אַחֲרִיתָם וְסוֹפָם הָאַחֲרוֹן וְעַל-יְדֵי זֶה הֵם בְּטוּחִים מִכָּל צַר וְאוֹיֵב וּמַסְטִין כִּי הֵם מַסְתִּירִים עַצְמָם בְּצֵל כְּנָפָיו יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים לב) אַתָּה סֵתֶר לִי וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב וְכוּ' (דְּבָרִים לג) בְּחִינַת כִּי אַתָּה ה' לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי (תְּהִלִּים ד) שֶׁעַל-יְדֵי בְּחִינַת בָּדָד, בְּחִינַת הִתְבּוֹדְדוּת, עַל-יְדֵי זֶה שׁוֹכֵן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח תָּמִיד כִּי מִי זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהֵם מַסְתִּירִים עַצְמָן אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת (שָׁם צא) לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם וְכוּ' וְכוּ' רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ כִּי הֵם שָׂמִים מְעוֹנם וְדִירָתָם וּמִבְטָחָם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּתָם שֶׁעוֹסְקִים לְסַלֵּק מַחֲשַׁבְתָּם מִכָּל הַהֲבָלִים שֶׁל זֶה הָעוֹלָם וּלְבַטֵּל רְצוֹנָם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְזֶהוּ (בַּמִּדְבָּר כג) וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, וְתַרְגּוּם יוֹנָתָן וִירוּשַׁלְמִי וּבְנִימוּס עַמְמַיָּא לָא מִתְעָרְבִין, שֶׁאֵינָם רוֹדְפִין אַחַר נִימוּסֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאַחַר רִבּוּי כְּלֵי בַּיִת וּכְלֵי כֶּסֶף וְתַכְשִׁיטִין וְכוּ' וּשְׁאָרֵי דְּבָרִים הַמַּרְבִּים הֶבֶל שֶׁלָּהֶם רַק מְסַלְּקִים כָּל מַחְשְׁבוֹתָם מִכָּל זֶה וּמִתְבּוֹדְדִין וְשׁוֹפְכִים שִׂיחָם בִּרְצוֹנוֹת טוֹבִים וְכִסּוּפִין חֲזָקִים וְגַעְגּוּעִים נִמְרָצִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְזֶה (שָׁם) מִי מָנָה עָפָר יַעֲקֹב, מִי יוּכַל לִמְנוֹת וּלְשַׁעֵר יִקְרַת קְדֻשַּׁת כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שֶׁדּוֹרְכִים עַל הֶעָפָר כְּשֶׁהוֹלְכִים לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּגוֹן לְבֵית כְּנֶסֶת וּלְבֵית מִדְרָשׁ וּלְקַבֵּל פְּנֵי רַבָּם בִּקְדֻשָּׁה וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחָם בְּהִתְבּוֹדְדוּת לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁמִּכָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שֶׁדּוֹרְסִים עַל הֶעָפָר נַעֲשִׂים תִּקּוּנִים וְשַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹתָם וּלְשַׁעֲרָם וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל (שָׁם) וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכֵן תַּרְגּוּם אוּנְקְלוּס וְיוֹנָתָן שֶׁנֶּאֱמַר עַל הָאַרְבָּעָה דְּגָלִים וְאֵלּוּ הָאַרְבָּעָה דְּגָלִים הֵם בְּחִינַת אַרְבָּעָה מַחֲנוֹת הַשְּׁכִינָה וְכוּ' שֶׁנִּמְשָׁכִין מִד' דְּאֶחָד שֶׁשָּׁם עִקַּר הַבִּטּוּל אֶל רְצוֹן הָאֵין סוֹף וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה וְשִׂיחָה וְהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר הַשִּיחָה וְהַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ לִהְיוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ, שֶׁיְּבַטֵּל כָּל רְצוֹנוֹתָיו לִרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְזֶהוּ בְּחִינַת מִשְׁפָּט שֶׁנִּזְכָּר בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר, אִם כָּךְ רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו וְכוּ' וּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ בְּסִימָן נט בְּחֵלֶק א שֶׁבְּחִינַת מִשְׁפָּט זֶה הוּא בְּחִינַת רָבוּעַ, בְּחִינַת חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, נִמְצָא שֶׁהַמִּשְׁפָּט שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַחְשֹׁב עִם עַצְמוֹ וְלִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ בֵּין קוֹנוֹ הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת רָבוּעַ, וְעַל שֵׁם זֶה בְּעַצְמוֹ נִקְרָא רָבוּעַ, כִּי עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּיחָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּהִתְחַזְּקוּת רְצוֹנוֹת טוֹבוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיֻּכְלַל בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת ד' דְּאֶחָד מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בִּבְחִינַת (יְחֶזְקֵאל לז) מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ, שֶׁמִּכָּל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם שֶׁנִּתְפַּזֵּר דַּעְתּוֹ לְשָׁם, יָשׁוּב מִכֻּלָּם לַד' דְּאֶחָד לְהִכָּלֵל בְּרוּחַ ה' שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי רוּחַ לְשׁוֹן רָצוֹן:
אלו דברים צריך נטילה במים. הקם מהמטה והיוצא מבית הכסא. ומבית המרחץ. והנוטל צפורניו. והחולץ מנעליו. והנוגע ברגליו. והחופף ראשו וי"א אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת. ומי שמפליא כליו. והמשמש מטתו. והנוגע בכנה. והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח. ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו:
The following things require washing the hands in water [after them]: One who rises from bed, goes out of the bathroom, or of the bath house, one who cuts his nails, takes off his shoes, touches his feet, or washes his head, some say: also one who goes among the dead, or touched the dead, one who cleanses his clothes of lice, has sexual intercourse, touches a louse, or touches his body with his hand. Anyone doing any of these and not washing his hands, if he is a scholar, his studies are forgotten, and if he is not a scholar, he goes out of his mind.
וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ (ס)
He drove the man out, and stationed east of the garden of Eden the cherubim and the fiery ever-turning sword, to guard the way to the tree of life.
וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃
Make two cherubim of gold—make them of hammered work—at the two ends of the cover.
וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
There I will meet with you, and I will impart to you—from above the cover, from between the two cherubim that are on top of the Ark of the Pact—all that I will command you concerning the Israelite people.
ודברתי אתך מעל הכפרת. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א'), זֶה הַמִּשְׁכָּן, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת, נִמְצְאוּ שְׁנֵי כְתוּבִים מַכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה, – בָּא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת וְגוֹ' (במדבר ז'), מֹשֶׁה הָיָה נִכְנָס לַמִּשְׁכָּן, וְכֵיוָן שֶׁבָּא בְתוֹךְ הַפֶּתַח, קוֹל יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם לְבֵין הַכְּרוּבִים, וּמִשָּׁם יוֹצֵא וְנִשְׁמָע לְמֹשֶׁה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (ספרי):
ודברתי אתך מעל הכפרת AND I SHALL SPEAK WITH THEE FROM ABOVE THE COVER — In another passage, however, it says, (Leviticus 1:1) “And God spake unto him out of the appointed tent, saying” — this is that part of the Tabernacle outside the partition veil whilst the ark and the cover were on the other tide of the veil — consequently we have two verses contradicting each other! But there comes a third verse and reconciles them: (Numbers 7:89) “And when Moses came into the appointed tent to speak with Him, he heard the voice speaking unto him from off the covering etc.” This verse explains exactly what happened. Moses came into the Tabernacle and as soon as he had passed the entrance a voice fell from heaven to the place on the cover which was between the cherubim, and from there it issued and was heard by Moses in the tent of meeting (outside the Holy of Holies; cf. Sifrei Bamidbar 58 and Rashi on Numbers 7:89).