(יב) וְכֵיצַד מוֹסִיפִין עַל הָעִיר. עוֹשִׂין בֵּית דִּין שְׁתֵּי תּוֹדוֹת וְלוֹקְחִין לֶחֶם חָמֵץ שֶׁבָּהֶם וְהוֹלְכִים בֵּית דִּין אַחַר שְׁתֵּי הַתּוֹדוֹת וּשְׁתֵּי הַתּוֹדוֹת זוֹ אַחַר זוֹ וְעוֹמְדִין בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצִלְצָל עַל כָּל פִּנָּה וּפִנָּה וְעַל כָּל אֶבֶן (וְאֶבֶן) שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר (תהילים ל ב) "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" וְגוֹ'. עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְסוֹף הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתוֹ וְעוֹמְדִין שָׁם. וְאוֹכְלִים שָׁם לֶחֶם תּוֹדָה אַחַת מִשְּׁתֵי הַתּוֹדוֹת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׂרֶפֶת. וְעַל פִּי הַנָּבִיא שׂוֹרְפִין אֶת זוֹ וְאוֹכְלִין אֶת זוֹ:
(א) ומה שכתב ועומדים בכנורות ובנבלים וכו'. ... ורבינו לא כתב אלא ארוממך ה' כי דליתני וצריך טעם למה ובשלמא מה רבו צרי איכא למימר דלא נאמר אלא באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם לא אמרינן ליה אבל יושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה וי''ל דמזמור יושב בסתר עליון נמי אינו ענין לאומרו אלא כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' יפול מצדך אלף וגו':
(י) הבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין:
(ג) וכתבו הטור ושולחן ערוך שאומר: "יושב בסתר עליון וגו'”, והוא נקרא שיר של פגעים שמגין מפני המזיקין (שבועות ט"ו:), ואומר: "ד' מה רבו צרי" עד "לד' הישועה", ואומר: 'ברוך ד' ביום ברוך ד' בלילה ברוך ד' בשכבנו ברוך ד' בקומנו, ויאמר ד' אל השטן יגער ד' בך השטן וגו', ד' שומריך... מעתה ועד עולם בידך אפקיד רוחי וגו', יברכך ד' עד וישם לך שלום, ואומר 'השכיבנו' עד סמוך לחתימה עכ"ל.ומבואר בשבועות שם דרבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגני, כלומר והיה ישן מתוך פסוקים אלו. ופריך הש"ס: והא אסור להתרפאות בדברי תורה, ומתרץ: להגן שאני, כלומר כשהוא חולה ושיתרפא על ידם – אסור, כי אין מתרפאין בדברי תורה, כמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מעכו"ם דין י"ב וזה לשונו: "שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות. אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים - הרי זה מותר" עכ"ל, ונתבאר ביורה דעה סימן קע"ט, והרי עיקרו של קריאת שמע שעל המטה הוא רק כדי להגן מן המזיקים.ומה שהש"ס לא פריך על זה, משום דקריאת שמע קורין תמיד לחובה, אין תימא על קריאתן גם להגן, אבל אלו הפסוקין שאין קריאתן לחובה כלל היה סבור שאסור, ומתרץ דגם זה מותר (תר"י בפרק קמא דברכות), וגם הרי"ף הביא זה בפרק קמא שם.