השבת אבדה (לפנים משורת הדין) - שיעור וחזרה

נושא "השבת אבדה" מוכר לנו מתכנית "יחיד וחברה". בָּהֶקְשֵר של החוברת שלנו אנחנו עוסקים בְּקטע קצר ממנה, שבו בא לידי ביטוי הרעיון של "לפנים משורת הדין". הסיפור הקטן בסיום הסוגיה חשוב, כי הוא מדגים מקרה יוצא דופן של "לפנים משורת הדין", ועוד נדבר על כך.

1. רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא;

אמר ליה: מצא כאן ארנקי, מהו?

2. אמר ליה: הרי אלו שלו.

3. בא ישראל ונתן בה סימן, מהו?

4. אמר ליה: חייב להחזיר.

5. תרתי?!

6. אמר ליה: לפנים משורת הדין,

7. כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא, ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי - שתא לפנים משורת הדין.

The Gemara relates: Rav Yehuda was moving along behind Mar Shmuel in the market where pounded grain was sold. Rav Yehuda said to Shmuel: If one found a purse [arnakei] here, what is the halakha? Shmuel said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rav Yehuda asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Shmuel said to him: The finder is obligated to return it. Rav Yehuda asked: These are two contradictory rulings. Shmuel said to him: By law, it belongs to him. When I said the finder is obligated to return it if he learns the identity of the owner, that was beyond the letter of the law. This is like that incident where Shmuel’s father found these donkeys in the desert and returned them to their owner after the passage of twelve months of the year, as he acted beyond the letter of the law.

נחלק את הקטע הזה לשלושה חלקים:
א. הפתיחה, ה-Setting, העמדת הדברים בפתיחת הסיפור.

ב. הדו-שיח ההלכתי בין שמואל רב יהודה.

ג. הסיפור בסיום, על אביו של שמואל שמצא חמורים.

א. הפתיחה

נשים לב לשתי הדמויות, שמואל ורב יהודה. (החרוצות והחרוצים יוכלו לקרוא עליהם כאן וכאן). שמואל, שלא הוסמך לרבנות, היה חכם בבלי וממנהיגי הקהילה שם. ישב בעיר נהרדעא. (ביחד עם רב - קִרְאוּ עליו כאן - הוא נחשב למייסד הלימוד בבבל. שמואל מייצג את שיטת הלימוד הבבלית, ורב - את השיטה הארצישראלית, של לימוד המִשְׁנָה. רב היה זה שהביא את המשנה לבבל, ולמעשה התחיל את הלימוד שלה שם).

רב יהודה היה תלמיד של שניהם, של שמואל ושל רב.

כאן בסיפור, נשים לב שרב יהודה, התלמיד, הולך אחרי שמואל, המורה שלו. כך נהוג. הם נמצאים בבבל, במקום שרובו זרים, בשוק - מקום שבו מי שאיבד משהו, בוודאי מניח שאין לו מה לחפש את אבדתו. המוצא - רשאי להניח שהמאבד התייאש, ולכן מותר למוצא לקחת את האבדה ואין לו מה להכריז עליה. מה גם שזה שוק של נכרים, שאינם חלק מן ההלכה, ואין להם מחויבות להשבת אבדה.

נסכם: רב יהודה, התלמיד, הולך אחרי שמואל, המורה, בשוק בבבל.

ב. הדו-שיח ההלכתי

שלב ראשון: רב יהודה שואל את שמואל מהו הדין בארנק שנמצא כאן (= בשוק של נכרים בבבל). התשובה המיידית והפשוטה היא "הרי אלו שלו". כפי שכתבתי קודם, היהודים אינם חייבים בהשבת אבדתם של הנוכרים (כשם שאלו אינם חייבים באבֵדָתָם של היהודים), וכשאָבֵדָה נמצאת בשוק מותר למוצֵא להניח שהמאבד התייאש ממנה, ולכן מותר למוצֵא לקחת את האבדה.

שלב שני: בשלב השני רב יהודה מַקְשֶׁה על המורה שלו: ומה אם מסתבר שהמאבד הוא יהודי, והרי הוא בא ועומד וטוען שהאבדה שלו?
כאן חשוב להעיר שאם אנחנו זוכרים היטב את החומר שלנו מ-"יחיד וחברה", אז במקרה כזה התשובה תהיה "נעשה כצוֹוֵחַ על בֵּיתוֹ שֶׁנָפָל ועל ספינתו שטבעה בים" - כלומר, אין לו מה לעשות! לא מאמינים? קראו בעצמכם:

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן.
אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

בא ישראל ונתן בה סימן, מהו?

אמר ליה: הרי אלו שלו.

- והלא עומד וצווח!

- נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים...!

The Gemara relates: Rava was moving along behind Rav Naḥman in the tanner’s market, and some say in the marketplace frequented by the Sages. Rava said to Rav Naḥman: If one found a purse here, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that in this case as well, the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked: But isn’t the owner justifiably standing and screaming that the purse belongs to him? Rav Naḥman said to him: He becomes as one who screams to no avail about his house that collapsed or about his ship that sank in the sea.

מאיפה לקוח המקור הזה? הסתכלו רגע בכותרת.

ומאיפה לקוח המקור שלנו, הסוגיה שאנחנו לומדים?

אם הסתכלתם היטב, בוודאי גיליתם שזה אותו מראה מקום כמו הטקסט של הסוגיה שלנו! שני הסיפורים אכן מופיעים ביחד, באותו המקום, בזה אחר זה, ומציגים שתי תפיסות שונות: התפיסה הקלאסית, הפשוטה, היא זו של רבא ורב נחמן: מי שאיבד משהו בשוק - יכול לצעוק עד מחר, המוצא יכול לקחת את אבדתו לעצמו.

אבל בסיפור שלנו יש כאן שינוי, חידוש: צריך להחזיר!

למה? מזדעק רב יהודה בפני המורה שלו, שמואל. והתשובה היא: לפנים משורת הדין. זה מקרה שאתה לא חייב לפעול כך, אבל ראוי לך לפעול כך. יש לך פְּטוֹר מלהחזיר, ראוי לך, מוסרי יותר, שתוותר עליו.

ג. הסיפור בסיום

בסוף מופיע בדרך אגב סיפור, אבל הסיפור הזה חשוב; הוא מתאר כיצד אביו של שמואל מצא חמורים במדבר (אולי שיירה שעברה שכחה אותם שם), ושמר אותם יותר מ-12 חודשים. הדברים הללו מתקשרים גם הם לחומר של "יחיד וחברה", לסעיף שנקרא "אבידה אוכלת", כלומר אבידה שגורמת לך להוצאות, להבדיל מאבדה שעושה, שהיא גם יצרנית ותורמת למוצא (למשל תרנגולת שמטילה ביצים, לעומת תרנגול, שרק אוכל). הנה התזכורת:

משנה - כל דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל,

ודבר שאין עושה ואוכל - ימכר,

שנאמר (דברים כב, ב) "והשבותו לו" - ראה היאך תשיבנו לו.

מה יהא בדמים?

ר' טרפון אומר: ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן;

רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו - אין חייב באחריותן.

גמרא - ולעולם?

אמר רב נחמן אמר שמואל: עד י"ב חודש. תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י"ב חודש, מכאן ואילך - שָׁם (עורך שמאות, מעריך) דמיהן ומניחן.

MISHNA: If one finds any living being that works and generates enough revenue to cover the costs of the food that it eats, it shall work and eat while in the finder’s possession. And any living being that does not work but it does eat shall be sold, as it is stated: “Then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2), indicating that the finder must see how best to return it to him. Since the owner must repay the finder for his expenditures, if feeding the animal costs more than its value, the finder’s keep-ing the animal in his possession will prevent the owner from recovering it. What shall be done with the money received from the sale of the animal? Rabbi Tarfon says: The finder may use it; therefore, if the money is lost, he is liable to pay restitution for it. Rabbi Akiva says: He may not use the money; therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it. GEMARA: The mishna teaches that an animal that generates enough revenue to cover the costs of the food that it eats shall work and eat while in the finder’s possession. The Gemara asks: And must he care for the animal forever? Rav Naḥman says that Shmuel says: He cares for the animal until twelve months pass. This is also taught in a baraita: If one finds any living being that works and generates enough revenue to cover the costs of the food that it eats, e.g., a cow or a donkey, he tends to them until twelve months pass. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. If one finds calves and foals, which are young and unfit for labor, he tends to them for three months, as they do not earn their keep. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. If one finds geese and roosters, he tends to them for thirty days. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The legal status of a chicken is like that of a large domesticated animal in that the eggs it lays suffice to cover the cost of its food, and therefore the finder keeps it for twelve months. This is also taught in a baraita: If one finds a chicken and a large domesticated animal, he tends to them for twelve months. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. If one finds calves and foals, he tends to them for thirty days. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner. If one finds geese and roosters and anything that costs more to tend to than the revenue generated by it, he tends to them for three days. From that point forward, one assesses their value, sells them, and places the money aside for the owner.

שוב, לכאורה אביו של שמואל לא היה צריך להמשיך להחזיק בחמורים - להאכיל אותם, לנקות אחריהם, להוציא אותם לסיבוב... והנה, למרות שהיה לו פְּטוֹר מָלֵא מלהמשיך להחזיק בהם ולשמור אותם עבוּר המְאַבֵּד, הוא המשיך לעשות זאת (אולי עד שאותה שיירה חזרה מהמסע הארוך שלה) - לפנים משורת הדין.

וכמו שאביו של שמואל עשה לפנים משורת הדין, כך שמואל עצמו פוסק לתלמידו, רב יהודה, שלפעמים יש לעשות לפנים משורת הדין.