סימן ב' - אשה המעוברת ממלאך לענין מצוות פריה ורביה
א. נשות המלאכים מספר בראשית האם יצאו ידי חובת פריה ורביה בילדים שהולידו, ודין הנבעלת לשד. ב. האם אשת אליהו הנביא מותרת להינשא, והמוליד בת ים מדולפין האם יצא ידי חובת פ''ו. ג. ענין איסור הוצאת שמות המלאכים בפה אפילו בעת הלימוד.
(א) במסכת נדה (סא,א) מבואר שסיחון ועוג היו בני המלאך שמחזא''י, [אין להזכיר שמות המלאכים בפה, ועיין לקמן בסוף הסימן באות ג'] ומבואר בתרגום יונתן (בראשית ו,ד) וכן ברש''י (במדבר יג,לג) ששמחזא''י ועזא''ל הם שני המלאכים המפורסמים שנפלו מן השמים בגלל שקטרגו על בני האדם כמבואר בהמון מדרשים (ועיין ילקוט שמעוני על התורה סי' מ''ד וביאור הסולם להקדמת הזוהר אות קנ''ו שהאריך בביאור סוגיית שני המלאכים).
והסתפקתי האם אשת שמחזא''י יצאה ידי חובת פריה ורביה, שהרי לפני מתן תורה גם אצל הגויים היה שייך מצוות פריה ורביה כמבואר בגמרא (סנהדרין נט,ב), או שמא היא לא יצאה ידי חובה כי לא דיברה התורה למלאכי השרת. ובדין מלאך הבא על אשה מבואר בשו''ע (אהע''ז ו',ח') שאשה נשואה שנבעלה לבהמה לא נאסרה על בעלה, וכתבו שם הבאר היטב (סקי''ד) והברכי יוסף (סק''י) בשם המהר''ם מלובלין (סי' קט''ז) שהוא הדין לאשה שנבעלה לשד שאינה אסורה לבעלה, והברכי יוסף שם הביא ראיה מהסיפור בירושלמי (שבת ח,א) על חסיד אחד שרוח פיתתה אותו ונדמתה לו לאשה יפה ולאחר מכן התחרט על שהרהר בה, ואמרה לו שלא יצטער כי הוא לא נכשל באשה משום שהיא רק רוח, ומכל זה משמע לכאורה שאין אצלם שום קשר של ייחוס, כי אם היה יוצא וולד מאותה ביאה לא היה קשר בינו לאמו כלל.
(ב) אך ראיתי בשו''ת תרומת הדשן שנשאל (ח''ב סימן ק''ב) האם אשת אליהו מותרת להינשא שכן אליהו עלה השמימה בסערה אך לא ממש נפטר, והשיב תרומת הדשן שאשת אליהו מותרת, כי דווקא אשת רעהו אסרה התורה ולא אשת מלאך שכולו רוחני ולא גופני, והביאו רבינו (מצווה ר''ה אות ג' ד''ה וגם) עיי''ש, ומדבריו משמע שלמלאך שמחזא''י דינו כאיש רגיל שכן עכשיו הוא גופני ולא רוחני, ולכן אין לו דין מלאך כלל, ולכן נראה לענ''ד שהאם של סיחון ועוג יצאה ידי חובה כי לא משנה מאיזו ביאה הגיעו הילדים, כדברי הגמרא (יבמות צח,א) שאיסורי עריות אצל גויים שייך דווקא באחים מצד האם, כי התורה הפקירה את הייחוס של גויים [1]לאביהם, ומכיוון שלא אכפת לנו מי האב, לא משנה אם דינו כמלאך או אדם, והאם יוצאת ידי חובה.
ולפי זה הסתפקתי מה הדין בגוי או גויה לפני מתן תורה שהולידו מדולפין סירונית [בת ים], שכן בגמרא (בכורות ח,א) מבואר שדולפין החיה היחידה שמעברת ומתעברת מבני אדם, ונראה שהמוליד סירונית אינו מקיים מצוות פריה ורביה, שכן הגמרא (עירובין יח,א) מזכירה את אדם הראשון לגנאי על כך שהוליד ק''ל שנים שדים בזמן שפירש מאשתו, ואם בהולדת השדים הוא היה מקיים מצוות פ''ו היה לחז''ל לומר על כך, שכן המוליד ממזר בעבירה מבואר שקיים מצוות פ''ו ולכן אם המוליד סירונית היה מקיים מצוות פ''ו היה לחז''ל לומר כן למרות שהביאה על הדולפין אסורה.
וראיתי בשו''ת רבי חיים הכהן רפפורט (אהע''ז סי' ח') שהעלה לאסור אשת איש הנבעלת לשד מפני שבניגוד לבהמות משד האשה עלולה להתעבר כמו שמוכח מהגמרא (בבא בתרא עג,ב) על הורמין בן לילי''ת ופירש רשב''ם (עג,ב ד''ה ה''ג שמעין), ואית דאמר בי מלכא קיסר שהיה ירא שלא ייטול המלכות ממנו שהיה אותו שד מאדם הבא על השידה והיה דר בין האנשים. ואע''פ שכבר דחה את דבריו נכד המחבר שהיה תלמידו המובהק של רבינו בהגהות על השו''ת, שהרי מבואר בגמרא (גיטין סח,א) שאשמדאי בעל את נשות שלמה ולא מצינו ששלמה גירש אותן לאחר מיכן, אך מכל מקום יוצא מדבריו שהכח להוליד משפיע לענין גדרי פריה ורביה, שגם בממזר יוצאים ידי חובה כמו שכתב רבינו (מצווה א' אות ח' ד''ה וגם).
ועוד בענין מה שהביא רבינו על הורמין השד, שמעתי שיש דורשים על ראשי התיבות של השטן [סמא''ל] אשתו [לילי''ת] ובנו [הורמין] שיוצא ביחד סל''ה שאפילו הם כפופים לקב''ה, ולכן שכתוב במקרא סלה הכוונה לפי הדרש שאפילו השטן כפוף לה'.
(ג) ולענין הזכרת שמות המלאכים אסור באיסור מוחלט להוציא שמות אלו בפה, ואעתיק כאן מן המקורות לתועלת הלומדים. כתב הבן איש חי (תורה לשמה סי' תכ''ו), שאלה אם מותר להזכיר מלאך מט"ט [מטטרו''ן] בפה או לאו יורנו המורה לצדקה. תשובה וכו' וראיתי לרבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות בפרשת שמות (יא,ב) שכתב וז"ל, גם היה מורי זלה"ה [האר''י] נזהר מלהוציא מפיו שום שם משמות הקודש או של המלאכים אפילו אותם הכתובים בספרים ולא היה זוכר אותם באמצע הדרוש אלא בדרך זה כשהיה זוכר מטטרו"ן היה אומר מ"ם טי"ת [מ' ט'] וכשהיה זוכר סמא"ל היה אומר סמ"ך מ"ם [ס' מ'] וכן כיוצא בזה ועוד כתב, אמנם שמות המלאכים שהם נמצאים בבני אדם הנקראים בשמותם כגון מיכאל גבריאל מותר להזכירם ע"ש, על כן יש ליזהר במלאך מט"ט כמו שכתב הרב ז"ל [האר''י] וכן עמא דבר. וכעין דבריו הזכירו בספר קב הישר (פרק ו') ובשו''ת שבט הלוי (ח''ה קונטרס המצוות סי' ל''ד), עיי''ש.
[1] הוכחת הגמרא מזה ששני תאומים שמתגיירים פטורים מחליצה וייבום לאח השני שלהם למרות שהם בוודאות אחים, ומכאן מוכח שהתורה הפקירה את זרעם.