(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
(1) When the people saw that Moses was so long in coming down from the mountain, the people gathered against Aaron and said to him, “Come, make us a god who shall go before us, for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.”
(א) כי בשש משה... בְּי"ו בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט)
(1) כי בשש משה [AND WHEN THE PEOPLE SAW] THAT MOSES DELAYED LONG — ...On the sixteenth of Tammuz Satan came and threw the world into confusion, giving it the appearance of darkness, gloom and disorder that people should say: “Surely Moses is dead, and that is why confusion has come into the world!” He said to them, “Yes, Moses is dead, for six hours (noon) has already come (בשש = בא שש) and he has not returned etc.” — Shabbat 89a (cf. Rashi and Tosafot there and Tosafot on Bava Kamma 82a ד"ה כדי).
(כה) דְּאָגָ֣ה בְלֶב־אִ֣ישׁ יַשְׁחֶ֑נָּה וְדָבָ֖ר ט֣וֹב יְשַׂמְּחֶֽנָּה׃
(25) If there is anxiety in a man’s mind let him quash it, And turn it into joy with a good word.
(משלי יב, כה) דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים
§ The Gemara explains another verse in Proverbs: “If there is care in a man’s heart, let him quash it [yashḥena]” (Proverbs 12:25). Rabbi Ami and Rabbi Asi dispute the verse’s meaning. One said: He should forcefully push it [yasḥena] out of his mind. One who worries should banish his concerns from his thoughts. And one said: It means he should tell [yesiḥena] others his concerns, which will lower his anxiety.
אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום שמא מחר בא ואיננו נמצא מצטער על העולם שאין שלו מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך רבים יהיו דורשי שלומך
The Gemara quotes additional statements from the book of Ben Sira: Do not suffer from tomorrow’s trouble, that is, do not worry about problems that might arise in the future, as you do not know what a day will bring. Perhaps when tomorrow comes, the individual who was so worried will not be among the living, and he was consequently upset over a world that is not his. Prevent a crowd from inside your house, do not let many people enter, and do not even bring all your friends into your house. Make sure, however, that a crowd seeks your welfare, and that you have many allies.
כתיב דואג וכתיב דוייג אמר ר' יוחנן בתחילה יושב הקב"ה ודואג שמא יצא זה לתרבות רעה לאחר שיצא אמר ווי שיצא זה
§ It is written in one verse: “Doeg the Edomite” (I Samuel 22:9), and it is written in another verse: “And the king said to Doyeig” (I Samuel 22:18). Rabbi Yoḥanan says in explaining the discrepancy: Initially, the Holy One, Blessed be He, sat and was concerned [doeg] that perhaps this person would emerge to undertake an evil path. After he emerged on that path, God said: Alas [vai], that person has emerged to undertake an evil path.
Implication- the value of anxiety can be found in its ability to prepare you for the eventual "Vaay", the actual negative thing you were worried about. Worry allows you to minimize the discrepancy between before and after the traumatic, anxiety inducing event.
ובבבא בתרא בפרק י"נ (קכ"ז, א') אמר ר' יונתן ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף אלא שקדמתה לאה ברחמים ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה מאי קדמה לאה ברחמים דכתי' ועיני לאה רכות מאי רכות אילימא רכות ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות הצדיקים דבר הכתוב אלא אמר ר"א שמתנותיה ארוכות ארוכה בכהונה ארוכה בלויה ארוכה במלכות רבא אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת בני אדם שהיו אומרים ב' בנים יש לה לרבקה ב' בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן היתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת גדול מה מעשיו אמרו איש יודע ציד קטן מה מעשיו אמרו איש תם יושב אוהלים היתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה והיינו דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה מאי שנואה אילימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות הצדיקים הכתוב מדבר אלא מאי שנואה ששנואין מעשי עשו בעיניה מיד ויפתח ה' את רחמה. וביאור דבר זה, כי רחל היתה ראויה לצאת ממנה הבכור מצד שהיא עקרת הבית של יעקב, ומאחר שהיא עקרת הבית של יעקב גם כן ראויה להוציא הבכורה מרחל אלא דקדמתיה לאה ברחמים. ויש לך לדעת כי האדם אשר הוא מוכן לדבר שאינו טוב הוא בעל דאגה מבקש תמיד רחמים, ומפני כי היתה לאה ראויה לעשו היתה בעלת דאגה, ואף כי לאה לא ידעה דבר זה מ"מ מזל שלה ידע זה ומזלה היה בוכה, ולכך היה עיני לאה ג"כ רכות והיתה מבקשת רחמים שיתן הש"י לה זיוג הגון, ולפיכך מצד הרחמים הגיע לאה אל זה שנתן לה הבכורה, ובשביל הצניעות שהיתה ברחל, שמעלת הצניעות שהזרע בא ממקום פנימי נסתר קדוש ולפיכך ראויה היתה רחל לבכור שהבכור יש לו מעלת הזרע שהוא קודש. ותבין כי רחל שהיתה צנועה זכתה לבכור יוסף והוא נתברך עלי עין שאין העין שולט, גם נתברך בברכת וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים אין העין שולט בם אף זרעו של יוסף אין העין שולט בם, וכל זה בשכר צניעות שהיה ברחל, ודברים אלו מופלגים ועמוקים בחכמה מאוד:
Someone who is prepared for something not good is called a "worrier". And since Leah was expected to marry Esav she was a worrier... Therefore she was always praying for a better situation...
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
The LORD spoke to Moses, saying: Instruct the Israelites to remove from camp anyone with an eruption or a discharge and anyone defiled by a corpse. Remove male and female alike; put them outside the camp so that they do not defile the camp of those in whose midst I dwell. The Israelites did so, putting them outside the camp; as the LORD had spoken to Moses, so the Israelites did.
וְכֵן עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפֹּלֶת, אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת. אֵיזֶהוּ דֶבֶר, עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלשָׁה מֵתִים בִּשְׁלשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶבֶר. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין זֶה דֶבֶר:
And so too a city which has a plague or [its buildings] collapse that city fasts and they sound a blast, but those [in the places] around it fast but do not sound the alarm. Rabbi Akiva says: they sound the alarm but do not fast. What constitutes a plague? If in a city that can supply five hundred foot-soldiers and three deaths occurred on three consecutive days, behold this constitutes a plague, less than this is not a plague.
צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין ולא יתן פס ידו תחת שחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע ולא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון שמא יפול אדם על חודה וימות: הגה וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור (ב"י בשם הש"ס) ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה (שם) וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (רמב"ם) ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים) עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה) וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז:
One must refrain from putting coins in one's mouth, lest it's covered with dried saliva of those afflicted with boils. He should not put the palm of his hand in his arm pit, lest his hand touched a metzorah or a harmful poison. He should not put a loaf of bread under his armpit, because of the sweat. He should not put a cooked item or drinks under the bed, since an evil spirit rests on them. He should not stick a knife in an esrog or a radish, lest one fall on its edge and die. Hagah: Similarly, he should be careful of all things that cause danger, because danger is stricter than transgressions, and one should be more careful with an uncertain danger than with an uncertain issur. They also prohibited to go in a dangerous place, such as under a leaning wall, or alone at night. They also prohibited to drink water from rivers at night or to put one's mouth on a stream of water and drink, because these matters have a concern of danger. It is the widespread custom not to drink water during the equinox, and the early ones wrote this and it is not to be changed. They also wrote to flee from the city when a plague is in the city, and one should leave at the beginning of the plague and not at the end. And all of these things are because of the danger, and a person who guards his soul will distance himself from them and it is prohibited to rely on a miracle in all of these matters.
אלו דברים צריך נטילה במים. הקם מהמטה והיוצא מבית הכסא. ומבית המרחץ. והנוטל צפורניו. והחולץ מנעליו. והנוגע ברגליו. והחופף ראשו וי"א אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת. ומי שמפליא כליו. והמשמש מטתו. והנוגע בכנה. והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח. ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו:
The following things require washing the hands in water [after them]: One who rises from bed, goes out of the bathroom, or of the bath house, one who cuts his nails, takes off his shoes, touches his feet, or washes his head, some say: also one who goes among the dead, or touched the dead, one who cleanses his clothes of lice, has sexual intercourse, touches a louse, or touches his body with his hand. Anyone doing any of these and not washing his hands, if he is a scholar, his studies are forgotten, and if he is not a scholar, he goes out of his mind.
וּמָרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֔ה וַיִּקְרַ֤ע מָרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר וַיֵּצֵא֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃ וַיָּב֕וֹא עַ֖ד לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י אֵ֥ין לָב֛וֹא אֶל־שַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ בִּלְב֥וּשׁ שָֽׂק׃ וּבְכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים׃ וַ֠תָּבוֹאינָה נַעֲר֨וֹת אֶסְתֵּ֤ר וְסָרִיסֶ֙יהָ֙ וַיַּגִּ֣ידוּ לָ֔הּ וַתִּתְחַלְחַ֥ל הַמַּלְכָּ֖ה מְאֹ֑ד וַתִּשְׁלַ֨ח בְּגָדִ֜ים לְהַלְבִּ֣ישׁ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֗י וּלְהָסִ֥יר שַׂקּ֛וֹ מֵעָלָ֖יו וְלֹ֥א קִבֵּֽל׃
When Mordecai learned all that had happened, Mordecai tore his clothes and put on sackcloth and ashes. He went through the city, crying out loudly and bitterly, until he came in front of the palace gate; for one could not enter the palace gate wearing sackcloth.— Also, in every province that the king’s command and decree reached, there was great mourning among the Jews, with fasting, weeping, and wailing, and everybody lay in sackcloth and ashes.— When Esther’s maidens and eunuchs came and informed her, the queen was greatly agitated. She sent clothing for Mordecai to wear, so that he might take off his sackcloth; but he refused.
רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃
But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children:
לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַֽ֭יהוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ כִּי־ה֭וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכוֹנְנֶֽהָ׃ מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־יְהוָ֑ה וּמִי־יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ׃ נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃ יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ׃ זֶ֭ה דּ֣וֹר דרשו [דֹּרְשָׁ֑יו] מְבַקְשֵׁ֨י פָנֶ֖יךָ יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃ מִ֥י זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְ֭הוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝הוָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה׃ שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃ מִ֤י ה֣וּא זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְהוָ֥ה צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה׃
Of David. A psalm. The earth is the LORD’s and all that it holds, the world and its inhabitants. For He founded it upon the ocean, set it on the nether-streams. Who may ascend the mountain of the LORD? Who may stand in His holy place?— He who has clean hands and a pure heart, who has not taken a false oath by My life or sworn deceitfully. He shall carry away a blessing from the LORD, a just reward from God, his deliverer. Such is the circle of those who turn to Him, Jacob, who seek Your presence.Selah. O gates, lift up your heads! Up high, you everlasting doors, so the King of glory may come in! Who is the King of glory?— the LORD, mighty and valiant, the LORD, valiant in battle. O gates, lift up your heads! Lift them up, you everlasting doors, so the King of glory may come in! Who is the King of glory?— the LORD of hosts, He is the King of glory!Selah.
ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה בית דין מכין ועונשין וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה ובית הכנסת ובית המרחץ וביהכ"ס רופא ואומן ולבלר (וטבח) ומלמד תינוקות משום ר' עקיבא אמרו אף מיני פירא מפני שמיני פירא מאירין את העינים:
And it is taught in a baraita: A Torah scholar is not permitted to reside in any city that does not have these ten things: A court that has the authority to flog and punish transgressors; and a charity fund for which monies are collected by two people and distributed by three, as required by halakha. This leads to a requirement for another three people in the city. And a synagogue; and a bathhouse; and a public bathroom; a doctor; and a bloodletter; and a scribe [velavlar] to write sacred scrolls and necessary documents; and a ritual slaughterer; and a teacher of young children. With these additional requirements there are a minimum of 120 men who must be residents of the city. They said in the name of Rabbi Akiva: The city must also have varieties of fruit, because varieties of fruit illuminate the eyes.
אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ (ס)
if he then gets up and walks outdoors upon his staff, the assailant shall go unpunished, except that he must pay for his idleness and his cure.
דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת.
As Rav Aḥa said: One who enters to let blood says:
May it be Your will, O Lord my God,
that this enterprise be for healing and that You should heal me.
As You are a faithful God of healing and Your healing is truth.
Because it is not the way of people to heal, but they have become accustomed.
Rav Aḥa is saying that people should not practice medicine as they lack the ability to heal; rather, healing should be left to God. Abaye responded and said: One should not say this, as it was taught in the school of Rabbi Yishmael that from the verse, “And shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19), from here we derive that permission is granted to a doctor to heal. The practice of medicine is in accordance with the will of God.
May it be Your will, O Lord my God,
that this enterprise be for healing and that You should heal me.
As You are a faithful God of healing and Your healing is truth.
Because it is not the way of people to heal, but they have become accustomed.
Rav Aḥa is saying that people should not practice medicine as they lack the ability to heal; rather, healing should be left to God. Abaye responded and said: One should not say this, as it was taught in the school of Rabbi Yishmael that from the verse, “And shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19), from here we derive that permission is granted to a doctor to heal. The practice of medicine is in accordance with the will of God.
רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא. הושִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה. וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכּותֵינוּ. תפילה בעד החולה: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי. שֶׁתִּשְׁלַח מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם. רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף לְחולֶה פב"פ בְּתוךְ שְׁאָר חולֵי יִשרָאֵל: כִּי אֵל מֶלֶךְ רופֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', רופֵא חולֵי עַמּו יִשרָאֵל:
Heal us, O Lord, and we shall be healed, save us and we shall be saved, for You are our praise. Bring complete healing to all our wounds, (Prayer for a sick person: May it be Your will in front of You, O Lord, my God and the God of my forefathers, that You quickly send a complete recovery from the Heavens - a recovery of the soul and a recovery of the body - to the the sick person, insert name, the son/daughter of insert mother's name, among the other sick ones of Israel.) for You are God and King, the faithful and merciful healer. Blessed are You, O Lord, Who heals the sick of his people Israel.
וַיֶּחֱלֶ֣א אָסָ֡א בִּשְׁנַת֩ שְׁלוֹשִׁ֨ים וָתֵ֤שַׁע לְמַלְכוּתוֹ֙ בְּרַגְלָ֔יו עַד־לְמַ֖עְלָה חָלְי֑וֹ וְגַם־בְּחָלְיוֹ֙ לֹא־דָרַ֣שׁ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֖י בָּרֹפְאִֽים׃ וַ
In the thirty-ninth year of his reign, Asa suffered from an acute foot ailment; but ill as he was, he still did not turn to the LORD but to physicians.
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים דבר אחר שהיו אוכלין אותו כשהוא חם דבר אחר מפני משאוי הדרך
Furthermore, with regard to the manna: The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked him: Why didn’t the manna fall for the Jewish people just once a year to take care of all their needs, instead of coming down every day? He said to them: I will give you a parable: To what does this matter compare? To a king of flesh and blood who has only one son. He granted him an allowance for food once a year and the son greeted his father only once a year, when it was time for him to receive his allowance. So he arose and granted him his food every day, and his son visited him every day. So too, in the case of the Jewish people, someone who had four or five children would be worried and say: Perhaps the manna will not fall tomorrow and we will all die of starvation. Consequently, everyone directed their hearts to their Father in heaven every day. The manna that fell each day was sufficient only for that day, so that all of the Jewish people would pray to God for food for the next day. Alternatively, they received manna daily so that they would be able to eat it while it was hot and fresh. Alternatively, they received manna daily due to the hardship of carrying on the journey. They did not stay in the same place all those years, and it would have been difficult for them to carry the manna from one place to another. Therefore, the manna fell wherever they went.