Ki Tissah Ladies' Shiur 2020 Version 2

(לא) וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־ה' וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹקֵ֥י זָהָֽב׃ (לב) וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃ (לג) וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃ (לד) וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃ (לה) וַיִּגֹּ֥ף ה' אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ (ס)

Exodus 32:31-40

(31) Moses went back to the LORD and said, “Alas, this people is guilty of a great sin in making for themselves a god of gold. (32) Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!” (33) But the LORD said to Moses, “He who has sinned against Me, him only will I erase from My record. (34) Go now, lead the people where I told you. See, My angel shall go before you. But when I make an accounting, I will bring them to account for their sins.” (35) Then the LORD sent a plague upon the people, for what they did with the calf that Aaron made.

רש"י על שמות ל״ב:ל״א

(א) אלקי זהב. אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ לָהֶם, שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם זָהָב וְכָל חֶפְצָם, מַה יַּעֲשׂוּ שֶׁלֹּא יֶחֶטְאוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה אֶת בְּנוֹ וּמְקַשְּׁטוֹ וְתוֹלֶה לוֹ כִּיס בְּצַוָּארוֹ וּמַעֲמִידוֹ בְּפֶתַח בֵּית זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא:

Rashi on Exodus 32:31

(1) אלהי זהב GODS OF GOLD — Moses emphasized the word “gold” as some excuse for their sin: It is You who have caused them to do this, for You gave them gold in abundance and everything they wished; what else were they likely to do if not to sin? A parable: this may be compared to a king who provides his son with food and drink, attires him with beautiful garments and hangs a money-bag round his neck and then deliberately places him at the door of a house of ill-fame! What else is the son likely to do if not to sin!? (Berakhot 32a)

ברכות ל״ב א:ח׳

מַאי ״וְדִי זָהָב״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ ״דַּי״ — הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל.

Berakhot 32a:8

We must clarify: What is the meaning of and Di Zahav? The Sages of the school of Rabbi Yannai said that Moses said the following before the Holy One, Blessed be He, to atone for Israel after the sin of the Golden Calf: Master of the Universe, because of the gold and silver that you lavished upon Israel during the exodus from Egypt until they said enough [dai]; it was this wealth that caused Israel to make the Golden Calf.

ברכות ל״ב א:ט׳

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

Berakhot 32a:9

Establishing a general moral principle, the Sages the school of Rabbi Yannai said: A lion does not roar standing over a basket of straw from which he derives no pleasure, but he roars standing over a basket of meat, as he only roars when satiated.

ברכות ל״ב א:י׳

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי — אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

Berakhot 32a:10

Similarly, Rabbi Oshaya said: This is comparable to a person who had a lean, but large-limbed cow. At one point, he fed it lupines, a choice food, and soon thereafter the cow was kicking him. He said to the cow: Who caused you to begin kicking me if not the lupines I fed you? Here, too, the sin was caused by an abundance of good.

ברכות ל״ב א:י״א

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן. הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?!

Berakhot 32a:11

The Gemara offers another analogy: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is comparable to a person who had a son; he bathed him and anointed him with oil, fed him and gave him drink, and hung a purse of money around his neck. Then, he brought his son to the entrance of a brothel. What could the son do to avoid sinning?

ברכות ל״ב א:י״ג

וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהֶם וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל״.

Berakhot 32a:13

And if you wish, say instead that it is derived from here: “And Jeshurun grew fat and kicked” (Deuteronomy 32:15). Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where in the Torah is it derived that the Holy One, Blessed be He, ultimately conceded to Moses that the reason for the sin of the Golden Calf was indeed the riches lavished upon Israel? As it is stated: “And I gave them an abundance of silver and gold, which they used for the Ba’al” (Hosea 2:10).

בן יהוידע על ברכות ל״ב א:ב׳

אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר. קשא למה הוצרך להביא שלשה משלים בזה?

ונראה לי בס"ד שיש

שוגג קרוב למזיד, כמו ענין לוט בלילה השניה שכבר ידע בראשונה ששתיה תביאהו לחטא זה, למה שתה בשניה,
והב' מזיד גמור, שעושה העון מדעת שלימה מתחלה ועד סוף אך עושה לתיאבון,
והג' פשע ומרד, שאין לו הנאה בדבר וחוטא להכעיס,

ולכן כנגד המזיד שעושה מדעת לתאבון, הביא משל הארי שדורס ואוכל לתאבון,
וכנגד המרד שאין לו הנאה וחוטא, הביא משל הפרה שבועטת ואין לה הנאה מזה,
וכנגד שוגג הקרוב למזיד הדומה לענין לוט בלילה השניה, הביא משל הבן שהרחיצו וסכו וכו', והושיבו על פתח זונות דאף על פי שבעת שישב על הפתח עדיין לא עשה העבירה, עם כל זה נתפס הוא בכך, דהיה לו לחשוב בדעתו שסוף יבא לידי עבירה ממש, דהמקום ההוא גורם כך בודאי.

Ben Yehoyada on Berakhot 32a:2

Extensive commentary on the Aggadic portions of the Talmud, authored by the famed Sephardic Halakhic authority, Rabbi Yosef Hayyim of Baghdad (Ben Ish Chai).

Which category of sin would you compare the sin of the Jewish people to?
Why?

הושע ב׳:י׳

(י) וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל׃

Hosea 2:10

(10) And she did not consider this: It was I who bestowed on her The new grain and wine and oil; I who lavished silver on her And gold—which they used for Baal.

רש"י על הושע ב׳:י׳:א׳

(א) לא ידעה. לא שמה אל לבה והראית עצמה כלא יודעת:

Rashi on Hosea 2:10:1

...

אור החיים על שמות ל״ב:ל״א:א׳

חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה:

Or HaChaim on Exodus 32:31:1

חטא העם הזה, "This nation has committed a very grave sin, etc." It is possible that with these words Moses alluded to something we have learned in Sotah 3, that no one commits a sin unless his brain had first malfunctioned, i.e. that he was out of his mind. This represents a defect in his spiritual life-force, his נפש. By saying חטא, Moses meant that the people's spiritual makeup had lacked an essential ingredient. This was the reason that they made a molten image for themselves. This is one of the arguments man will use after death when he faces His Maker and has to account for his sins in this life. He will claim that when he committed a sin he was not of sound mind. Although he will be punished, seeing he himself was the cause of being of unsound mind, his punishment will not be as severe as if he had been of perfectly sound mind at the time he comitted the sin.

אסתר ד׳:ט״ז

(טז) לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃

Esther 4:16

(16) “Go, assemble all the Jews who live in Shushan, and fast in my behalf; do not eat or drink for three days, night or day. I and my maidens will observe the same fast. Then I shall go to the king, though it is contrary to the law; and if I am to perish, I shall perish!”

סוטה ג׳ א:ד׳

ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות שנא' (במדבר ה, יב) איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב

Sotah 3a:4

Reish Lakish says: A man commits a transgression only if a spirit of folly [shetut] enters him, as it is stated: “If any man’s wife goes aside [tisteh]” (Numbers 5:12). The word tisteh is written with the Hebrew letter shin, affording an alternative reading of tishteh, which is related to the term for folly, the word shetut.

חידושי אגדות על מסכת סוטה ג׳ א:ב׳

אא"כ נכנסה בו רוח שטות כו' תשטה כתיב כו'. דאי מלשון נטייה ה"ל למכתב כי תטה ואי מלשון סוטה כמו עשה סטים שנאתי ה"ל למכתב בס' כי תסטה וע"כ דרשוהו מלשון שטות ובמ"ר מייתי לה דכתיב נואף אשה חסר לב וגו' והיינו כי המנאפת מפתה אותו גם בדברי שטות והוא עושה רצונה אבל מלישנא דתלמודא אין אדם עובר עבירה כו' משמע דבכל עבירה יש ללמוד כן והיינו שהרוח מטעה ומשטה אותו מדרך טובה לדרך רעה וק"ל:

Chidushei Agadot on Sotah 3a:2

...

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ס״ו:ג׳:ג׳

וְעַל־כֵּן כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה: וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא (שמות ל״ב:ל״ג), וְהֱשִׁיבוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ וְכוּ' (שם) – בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה, שֶׁיַּעֲשֶׂה לְמַעַן שְׁמוֹ הַגָּדוֹל הַמְּשֻׁתָּף בִּשְׁמֵנוּ. כִּי מֵאַחַר שֶׁשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ מְשֻׁתָּף בִּשְׁמֵנוּ, נִמְצָא כְּשֶׁיַּעֲנִישׁ אוֹתָם, נוֹגֵעַ אֶת עַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה י:): הוּא אֵינוֹ שָׂשׂ וְכוּ', כִּי נוֹגֵעַ בְּעַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, כִּי שְׁמוֹ מְשֻׁתָּף בִּשְׁמֵנוּ כַּנַּ"ל.

Likutei Moharan, Part II 66:3:3

And so, when Moshe said: “But if not, please wipe me out” (Exodus 32:32), God answered him: “He who has sinned against Me, I will wipe him out” (ibid. :33). Moshe requested that God do it for the sake of His Great Name, which is associated with our name. And since God’s Name is associated with ours, it follows that when He punishes them, He harms Himself, as it were. Therefore, our Sages, of blessed memory, taught: He does not rejoice… (Megillah 10b), because He harms Himself, as it were, for His Name is associated with our name.

רש"י על שמות ל״ב:ל״ד:ג׳

וביום פקדי וגו'. עַתָּה שָׁמַעְתִּי אֵלֶיךָ מִלְּכַלּוֹתָם יַחַד, וְתָמִיד תָּמִיד כְּשֶׁאֶפְקֹד עֲלֵיהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם מְעַט מִן הֶעָוֹן הַזֶּה עִם שְׁאָר הָעֲוֹנוֹת; וְאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בָּהּ קְצָת מִפִּרְעוֹן עֲוֹן הָעֵגֶל (סנהדרין ק"ב):

Rashi on Exodus 32:34:3

וביום פקדי וגו׳ AND IN THE DAY WHEN I VISIT [I WILL VISIT THEIR SIN UPON THEM] — At present I listen to you and will refrain from consuming them all at once — but ever and ever throughout the ages, when I am visiting them for their sins I shall visit them at the same time for a little of this sin in addition to their other sins for which I am then punishing them. Indeed no punishment ever comes upon Israel in which there is not part payment for the sin of the golden calf (cf. Sanhedrin 102a).

שמות ל״ב:י׳-י״ד

(י) וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ (יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה' אֱלֹקָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה' יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ (יב) לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ (יג) זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃ (יד) וַיִּנָּ֖חֶם ה' עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ (פ)

Exodus 32:10-14

(10) Now, let Me be, that My anger may blaze forth against them and that I may destroy them, and make of you a great nation.” (11) But Moses implored the LORD his God, saying, “Let not Your anger, O Lord, blaze forth against Your people, whom You delivered from the land of Egypt with great power and with a mighty hand. (12) Let not the Egyptians say, ‘It was with evil intent that He delivered them, only to kill them off in the mountains and annihilate them from the face of the earth.’ Turn from Your blazing anger, and renounce the plan to punish Your people. (13) Remember Your servants, Abraham, Isaac, and Israel, how You swore to them by Your Self and said to them: I will make your offspring as numerous as the stars of heaven, and I will give to your offspring this whole land of which I spoke, to possess forever.” (14) And the LORD renounced the punishment He had planned to bring upon His people.

רש"י על שמות ל״ב:י׳:א׳

הניחה לי. עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְהוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִּי? אֶלָּא כָּאן פָּתַח לוֹ פֶּתַח וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ – שֶׁאִם יִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם לֹא יְכַלֵּם (ברכות ל"ב):

Rashi on Exodus 32:10:1

הניחה לי LET ME ALONE — So far we have not heard that Moses had prayed on their behalf and yet He says “let Me alone!” which implies a refusal to his entreaty! But by saying this He opened the door to him (offered him a suggestion) intimating to him that if he prayed for them He would not destroy them (Shemot Rabbah 42:9; cf. also Berakhot 32a).

ברכות ל״ב א:כ״א

אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהֻחֲלָה עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמִים.

Berakhot 32a:21

Rava, also interpreting this verse, said that Rav Yitzḥak said: The term vayḥal teaches that he caused the Divine Attribute of Mercy to take effect [heḥela] upon them.

ברכות ל״ב א:י״ט

״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁהֶחֱלָהוּ. וְרָבָא אָמַר: עַד שֶׁהֵפֵר לוֹ נִדְרוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״וַיְחַל״, וּכְתִיב הָתָם: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, וְאָמַר מָר: הוּא אֵינוֹ מֵיחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מְחִלִּין לוֹ.

Berakhot 32a:19

The Torah continues: “And Moses beseeched [vayḥal] before the Lord” (Exodus 32:11). Many interpretations were given for this uncommon term, vayḥal: Rabbi Elazar said: It teaches that Moses stood in prayer before the Holy One, Blessed be He, until it made him ill [heḥelahu] from overexertion. And Rava said: Moses stood in prayer until he nullified His vow, as the term vayḥal alludes to nullification of an oath. Here it is written vayḥal, and there referring to vows, it is written: “He shall not nullify [lo yaḥel] his word” (Numbers 30:3). And with regard to vows, the Master said: He who vowed cannot nullify his vow, but others, the court, can nullify his vow for him. Here, it is as if Moses nullified the Lord’s vow to destroy Israel.

רמב"ן על שמות ל״ב:י״א:א׳

למה ה' יחרה אפך הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (להלן פסוק לא), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י א). ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו (בשמו''ר מג ז ט) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו: ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם: והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלקים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר: ודעת ר''א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע''ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (בפסוק לא), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (בפסוקים יא~יג) מקצתה ואחרי הירידה (להלן בפסוק לא) יזכיר המקצת האחר (להלן פסוק לא) אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (מב א) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (פסוק ל), שימחול לכם: ....
ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלקיו (פסוק יא), ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (להלן פסוק לא):

Ramban on Exodus 32:11:1

...

ברכות ל״ב א:כ׳

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ״.

Berakhot 32a:20

And Shmuel said: The term vayḥal teaches that Moses gave his life, from the term ḥalal, a dead person, for Israel, as it is stated: “And if not, erase me, please, from Your book” (Exodus 32:32).

ברכות ל״ב א:ט״ז

״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאָדָם שֶׁהוּא תּוֹפֵס אֶת חֲבֵירוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחוֹל וְתִסְלַח לָהֶם.

Berakhot 32a:16

In an additional aspect of the sin of the Golden Calf, God told Moses: “Now leave Me be, that My wrath will be enraged against them and I will consume them; and I will make of you a great nation” (Exodus 32:10). Explaining this verse, Rabbi Abbahu said: Were the verse not written in this manner, it would be impossible to utter it, in deference to God. The phrase: Leave Me be, teaches that Moses grabbed the Holy One, Blessed be He, as a person who grabs his friend by his garment would, and he said before Him: Master of the Universe, I will not leave You be until You forgive and pardon them.

משאת משה על אסתר ד׳:ט״ז:א׳

הנה כתבנו שסיפר לאסתר אשר קרהו והיא כי הגיד מרדכי אשר אמר ל אליהו שבכלל הסיפור היא כאשר העתקנו לשונו כי האבות ומרע"ה שאלו לאליהו על מה נתחייבו ואמר להם על שנהנו מסעודת אחשורוש. עוד הודיע לה כי היה צריך תיקון על ידה לכפר בעד שאול הגורם ביאת המן לעולם המחטיאם בסעודה על כן באה כרופא אומן ותאמר לו לך כנוס וכו' לימר א"כ איפה זאת עשה ותחת אשר כינסם המן אל המשתה אתה לך כנוס אל הצום ואל יעלה על רוחך לעשות ע"י שליח כ"א אתה בעצמך לך כנוס כי גם אתה מזרע שאול ותתקן את אשר עותו כי לא עת טכסיסי שררה לעשות ע"י שליח ועשה מדה כנגד מדה כי המשתה היה לכל העם הנמצאים בשושן הבירה גם אתה כנוס את כל הנמצאים בשושן וצומו וכו' לעומת האכילה ושתיה ההיא והנה ראוי לשים לב כי אחר אומרו וצומו לא ידע שלא יאכלו ולא ישתו וכן אומרו גם אני וכו' היל"ל נצום ולא אצום לשון יחיד וכן אומרו מלת כן מיותרת וכן אומר' כאשר אבדתי אבדתי מה ענינו ולמה הוכפל לפי הפשט זולת מאמרי רז"ל. אך הנה אמרו הנה המצאה גדולה לשתשמע התפלה היא להתפלל איש בעד רעהו כמשז"ל כי המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה הנה תשועתי בבואי אל המלך אשר לא כדת ותשועתכם לאשר שתית' אשר לא כדת באים כאחד שהיא בבואי לפני המלך שצריך למצוא חן להחיותני ולהחיות אתכם ולא יצדק בזה להיות אחד מב' הכתות נענה תחלה על כן צומו עלי ואני עליכם באופן נהיה נענים כא' וז"א וצומו עלי וגם אני ונערותי אצום כן כלומר כן ככם שכאשר אתם צמים עלי גם אני עליכם וז"א אצום כן ולא אמר נצום כי נערותיה לא ידעו בחינה זו לצום כן ומה גם אם לא מישראל היו כ"א שיתענו על דעתה והיא המכוונ' לכך ע"כ אמרה אצום כן לשון יחיד והנה מהנראה מרז"ל כי היו הצומות י"ד וט"ו וט"ז ויתכן אמרה וצומו עלי לומר צומו מיד היום יום י"ג שהוא שיפסיקו מבעוד יום ואח"כ ואל תאכלו וכו' וג' ימים ואפשר לפי זה כי לא אמרה שיצומו עליה רק מה שהתחילו בי"ג מבעוד יום וזהו וצומו עלי ואח"כ על עצמכם ואל תאכלו וכו' לעומת הסעודה כי בא לפי חשבון כאשר נבאר לפנים בס"ד ולמה כי ב' עבירות היו בסעודה כנ"ל אחד האכילה ב' השתיה והנה השתיה היתה חמורה מב' בחינות אחת שיש בה צד מע"ג כי היה יין נסיכם ב' שהיה ברצון כי בשתיה להיות כדת אין אונס שאם יאמר איש ישראל שדתו תמנענו אין אונס באופן כי היו כל שתויי יין מזידין מש"כ באכילה ע"כ צותה להתענות כנגד המשתה ולכוין באכילה לחוד ובשתיה לחוד כי במה שלא יאכלו יכוונו כנגד אשר אכלו בסעודה ואשר לא ישתו יכוונו לעומת אשר שתו ועל היות ביין בחינת זדון ורצון כי נאמר בו כדת אין אונס והם עברו על דת ועשו אשר לא כדת ע"כ ואני אבוא אל המלך אשר לא כדת וארגיש אימת מות לכפר בעדכם ולא אשים לב על מה שאני מסתכנת בבואי לפניו עם היות כי אשר לא יקרא ויבא אחת דתו להמית כי הלא גם כי ימיתני המלך אינני מפסדת בהליכה כי הלא גם כי אשיבה רגלי ולא אלך מתה אנכי כדברך כי אם החרש וכו' ריוח וכו' ואת ובית אביך תאבדי וא"כ כאשר אבדתי אם אמנע מלכת אבדתי בלכתי וע"כ טוב הוא ללכת כי זכות תחשב לי. עוד אפשר באומר' וכאשר אבדתי אבדתי כי הנה ארז"ל כי חנניה מישאל ועזריה כשגזר נ"נ יפלון ויסגדון הלכו אל יחזקאל ידרוש בעדם אל השם אם יצילם ולא שמע ה' אליהם והוא כי רצה לזכותם שיערו למות נפשם ולא יעשו ע"י הבטחה וכן אמרו והן לא ידיע להוי וכו' לומר אלקינו יכול לשזבותנא וכו' אך לא ע"מ כך אנו עושים כי והן שלא יצילנו ידוע להוי לך וכו' כי על דעת מות על קדוש ה' אנו באים ועל דרך זה אמרה אסתר וצומו עלי וכו' ולא שאסמוך על זה שיעשה לי נס ולא ימות המלך כ"א גם ע"מ למות אני עושה כי כל ישעו וכל חפץ הוא על ישראל אם אוכל לרפא להם כי ואני איני חוששת על עצמי כי כאשר אבדתי קצת מקדושת נפשי בהיותי נשואה לאחשורוש אבדתי גופי אם ימיתני שעל דעת כן אני באה: ובמה שכתבנו למעלה כי היו שני גואלים על ב' גופי עבירות שהיו ביד ישראל עון הסעודה ועון הצלם יכל אחד משניהם היתה זכותם מגינה על אחד מהנה ושמרדכי היה מגין על הסעודה ואסתר על הצלם כמז"ל מנין לאסתר מן התורה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' כי פנה אל אלקים אחרים וע"כ היה לה ההסתר פנים שהסתכנה ובזה אפשר כי כל דבר הסעוד' הנוגע אל מרדכי אמר לך כנוס וכו' וצומו לעומת אשר אכלו ושתו וגם אני לא אעזור כי אבוא אל המלך אשר לא כדת כנגד והשתיה כדת ועל דבר הצלם אחוש אם ימיתוני אם יהי' לי הסתר פני' כי כאשר אבדתי וגו' ואחשוב רמז לזה כי תיבות אבוא אל המלך אשר לא כדת עולה במספר קטן כתיבות במשתה אחשורוש במספר קטן עם כוללת התיבות. ותיבות וכאשר אבדתי אבדתי עולה במספר קטן עם הכולל כתיבות עון הצלם במספר קטן ועוד נכתוב לפנים בס"ד על דבר היות הצומות ג' ימים וגם היותה לילה ויום כענין משתה אסתר:

Masat Moshe on Esther 4:16:1

...

דברים רבה ג׳:ט״ו

(טו) דָּבָר אַחֵר, פְּסָל לְךָ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (ויקרא ה, כג): וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַלּוּחוֹת לֹא הָיוּ מֻפְקָדִים אֶצְלֶךָ, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחֲלִיף אוֹתָן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הַלּוּחוֹת שְׁנִיִּים רִצָּה משֶׁה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מֶה עָשָׂה עָלָה לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעוּס אָמַר לוֹ בָּנֶיךָ חוֹטְאִין וְאַתְּ נוֹתֵן עָלַי קָטָרִיקֵי, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כָּעוּס עַל יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, לא לב): וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹקֵי זָהָב וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס, אֲנִי וְאַתְּ כּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶן, מִיָּד (שמות לג, יא): וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס אֶלָּא כְּשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן רוֹתְחִין הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנֵן, וּכְשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן צוֹנֵן הֱוֵי נוֹתֵן רוֹתְחִין. אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ יְהֵא, אָמַר לוֹ הֱוֵי חָל אַתָּה רַחֲמִים, מֶה עָשָׂה מִיָּד (שמות לב, יא יב): וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו וַיֹּאמֶר לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. אָמַר לוֹ וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מָרִים, חַלֵּה אוֹתָן. דָּבָר אַחֵר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ וּבְנוֹ שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּקִיטוֹן, וְהַפַּדְּגוֹג שֶׁל בְּנוֹ נָתוּן בִּטְרַקְלִין, הָיָה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ הַנִּיחוּ לִי שֶׁאֶהֱרֹג אֶת בְּנִי, אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו סָנֵגוֹרְיָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה (שמות לב, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל, אָמַר משֶׁה וְכִי תוֹפֵס אֲנִי בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, מִיָּד וַיְחַל משֶׁה. דָּבָר אַחֵר, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וּלְכַלּוֹתָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, עֲקֹר הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ עֲקֹר אוֹתָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נא, ו): שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת. תְּחִלָּה שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן וגו' וְאַחַר כָּךְ וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן, אָמַר לֵיהּ משֶׁה וַאֲפִלּוּ אַתָּה עוֹקֵר אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲקֹר, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְלֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ אֶלָּא בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יג): אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת שְׁמֶךָ. אָמַר לְפָנָיו משֶׁה, חֲשֹׁב אוֹתָם כִּסְדוֹם, מָה אָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם (בראשית יח, כו): וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם, וּוִתַּרְתָּ לוֹ עַד עֲשָׂרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, לב): אַל נָא יִחַר לַאדושם וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה, וַאֲנִי מַעֲמִיד לְךָ מֵאֵלּוּ שְׁמוֹנִים צַדִּיקִים. אָמַר לוֹ הַעֲמֵד, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים, דִּכְתִיב (במדבר יא, טז יז): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָֹּׂא הָעָם וְלֹא תִשָֹּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר פִּינְחָס וְכָלֵב, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, הֵיכָן עוֹד שְׁלשָׁה צַדִּיקִים, וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם הַלָּלוּ בַּחַיִּים וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לָהֶם בַּפִּרְצָה הַזּוֹ, יַעַמְדוּ הַמֵּתִים, אָמַר לְפָנָיו עֲשֵׂה בִּזְכוּת ג' אָבוֹת וַהֲרֵי שְׁמוֹנִים, (שמות לב, יג): זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה זְכוּת אָבוֹת, מִיָּד אָמַר לוֹ (במדבר יד, כ): סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. כֵּיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה וְרָאָה שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צַדִּיקִים חַיִּים וְלֹא הוֹעִיל כְּלוּם אִלּוּלֵי שֶׁהִזְכִּיר זְכוּת שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת שֶׁהָיוּ מֵתִים, הִתְחִיל אוֹמֵר (קהלת ד, ב ג): וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, דָּבָר אַחֵר (שמות לג, יג יד): זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ (דברים לב, לט): אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. אָמַר לוֹ משֶׁה, וְאִם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים חֲשֹׁב כְּמוֹ שֶׁהָאָבוֹת עוֹמְדִין וּמְבַקְּשִׁין עַל בְּנֵיהֶן, מָה הָיִיתָ מְשִׁיבָן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ משֶׁה הַדָּבָר הַזֶּה מִיָּד וַיִּנָחֶם ה' עַל הָרָעָה.

Devarim Rabbah 3:15

...