להיות חופשי
הדף מאת: עמוס ינון / בית מדרש אלול
מי הוא האדם החופשי? הלימוד עוסק בשאלה יסודית זאת בעזרת שלושה הוגים: הרמב"ם, פרידריך ניטשה וברוך שׂפינוזה, אשר 'מתכתבים' זה עם זה ומציעים ראיות שונות על החופש האנושי ועל הבחירה ברע ובטוב.
רמב"ם, הלכות תשובה פרק ה
א. רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע" (בראשית ג, כב) - כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, "פן ישלח ידו" (שם).

ב.
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע [=קמצן או עשיר]; וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיהו אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב" (איכה ג, לח) - כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו; ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו, וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג, לט). וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו, "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'" (איכה ג, מ).

ג.
ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה - שנאמר "ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות, ואת הרע" (דברים ל, טו), וכתוב "ראה, אנוכי נותן לפניכם היום: ברכה וקללה" (דברים יא,כו): כלומר שהרשות בידכם; וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם - עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" (דברים ה, כה) - כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם.

ד.
אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמיים - היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק--"השופט כל הארץ, לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה). ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ, ויהיו מעשיו מסורין לו, וכי ייעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ובלא חפצו, והכתוב אומר "כול אשר חפץ ה', עשה: בשמיים ובארץ" (תהילים קלה, ו). דע שהכול בחפצו ייעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו. כיצד: כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו--ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו, וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות. לפיכך דנין אותו לפי מעשיו: אם עשה טובה, מטיבין לו; ואם עשה רעה, מריעין לו. הוא שהנביא אומר "מידכם, הייתה זאת" (מלאכי א, ט) לכם; "גם המה בחרו בדרכיהם" (ישעיהו סו,ג). ובעניין זה אמר שלמה "שמח בחור בילדותך ... ודע, כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" (קהלת יא, ט) - כלומר, דע שיש בידך כוח לעשות, ועתיד אתה ליתן את הדין.
Every man was endowed with a free will; if he desires to bend himself toward the good path and to be just it is within the power of his hand to reach out for it, and if he desires to bend himself to a bad path and to be wicked it is within the power of his hand to reach out for it. This is known from what it is written in the Torah, saying: "Behold, the man is become as one of us, to know good and evil" (Gen. 3.22), that is as if saying: "Behold, this species, man, stands alone in the world, and there is no other kind like him, as regards this subject of being able of his own accord, by his reason and thought, to know the good and the evil, and to do whatever his inclination dictates him with none to stay his hand from either doing good or evil; and, being that he is so, 'Lest he put forth his hand, and take also from the tree of life, and eat, and live forever'" (Ibid.)1Abodah Zarah, 16b; Megillah, 25a. G. Permit not your thought to dwell upon that which ridiculous fools of other peoples and a majority of asinine individuals among the children of Israel say, that the Holy One, blessed is He! decrees at the very embryonic state of every man whether he should be just or wicked. The matter is not so. Every man is capable of being as just as Moses our Master or as wicked as Jeroboam, wise or incony, merciful or human, miser or philanthropist, and so in all other tendencies. There is none to either force things upon him or to decree things against him; either to pull him one way or draw him another way, but he alone, of his own free will, with the consent of his mind, bends to any path he may desire to follow. It is concerning this that Jeremiah said: "Out of the mouth of the Most High proceedeth not the evil and the good" (Lam. 3. 38),2I am amazed that the English version of the American Jewish Publication Society, too, makes this sentence interrogatory. G. which is as if saying, the Creator decrees not that man should be either good or bad. Now, this being so, the consequence hereof is that the sinner alone brought harm upon himself. It is, therefore, meet that he should lament and shed tears because he sinned, and because of what he did to his soul and rewarded it with evil. Even this is the meaning of the succeeding Verse: "Wherefore doth a living man complain, or a strong man? Because of his sins" (Ibid.)3The English version in all existing translations is entirely opposed to what was an accepted doctorine by all medieval and modern Hebrew scholars. I corrected it to harmonize the texts. G. Again, he continues, in the succeeding Verse seeing that it all is in our power, and we did all the evil of our own free will and accord, it is, indeed meet for us to turn in repentance and abandon our wickedness, for our free will is in our hands now as well as at the time we committed the sins saying: "Let us search and try our ways, and return to the Lord" (Ibid.–40).4See Niddah, 16b; but the Maimoni doctorine does not contradict that text; you can not teach a brainless idiot wisdom, but a man with brains is often a charlatan; the choice is his. C. G. And, this matter is a great and component part, the very pillar of the Torah and its precepts, even as it is said: "See, I have set before thee this day life and good, and death and evil" (Deut. 30.15), and it is, moreover, written: "Behold, I set before you this day a blessing and curse" (Ibid. 11.26). This is as if saying, the power is in your hand, and whatever human activity man may be inclined to carry on he has a free will to elect either good or evil. And, because of this very subject it is said: "Oh, who would grant that they had such a heart as this, to fear Me, and to keep all my commandments at all times" (Ibid. 5.26). This is as if saying, that the Creator forces not the sons of man, and makes no decrees against them that they should do good or evil, but that it all is in their own keeping.5Since Maimoni no authority in Israel disputed this. G. Had the decree of God prompted man to be either just or wicked, or had there been a fundamentally inborn something to draw man to either of the paths, or to any one branch of knowledge, or to a given tendency of the tendencies, or to particular act of all actions as the astrologists maintain by their foolish inventions, how did He charge us by the prophets, to do thus and not to do such, improve your ways, and do not follow your wickedness, whereas man from his embryonic state already had a decree of his conduct issued, or his inborn nature draws him toward a given path of conduct from which he can not deviate? Moreover, what need would there be, under such circumstances, for the Torah altogether? And by what law, and under what system of justice could the wicked be punished, or the just rewarded? Shall the judge of the whole earth not exercise justice? Now, do not wonder and ask: "How is it possible for man to do what his heart desires, and have his entire course of action lodged within himself seeing that he can not do aught in the world without the permission of his Master and without His Will, even as the Verse says: "Whatsoever the Lord pleased, that hath He done, in heaven and in earth, in the seas and in all deeps" (Ps. 135.6)? Know all that man does is in accordance with His Will, although our actions are really in our own keeping. For example? Even as it is the Creator's Will that fire and air shall ascend upward, and that water and earth shall descend downward, or that the sphere shall revolve in a circle, and that other creatures of the universe should likewise follow their respective natural laws, as it was His Will for them to be, so was it His Will that man shall have the free choice of conduct in his own hand, and that all his actions should be lodged within him, and that he should be neither forced or drawn, but he, of his own free will and accord, as God endowed him with, he exercises in all that is possible for man to do. He is, therefore, judged according to actions; if he did good, his is rewarded with good; and if he did wrong, he is punished. This is in harmony with what the prophet said: "This hath been of your own doing" (Mal. 1.9); and: "According as they have chosen their own ways" (Is. 66.3); and of this very subject Solomon said: "Rejoice O young man, in thy youth, and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thy heart, and in the sight of thine eyes; but know thou, that for all these things God will bring thee into judgment" (Ecc. 11. 9); as if saying: "True, it is within the power of thine hand to do so, but thou art to render an accounting on the day of judgment".6See Shabbat, 156a; Maimonides, herein, does not deny the variations in human intelligence, nor native excellence of one and native shortcomings of another; what he maintains is that man is not governed in his conduct by natural laws, as is every creature below him. G.
על לוחות ישנים וחדשים 1, 2, 26, מתוך: פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא (תרגום ישראל אלדד), הוצאת שוקן תשל"ה, עמ' 189-191, 205-206
פרידריך ניטשה, על לוחות ישנים וחדשים (כה אמר זרתוסטרא)
כאן אשב ואצפה, סביבי שברי לוחות ישנים וגם חדשים חרותים-למחצה. אימתי שעתי תבוא?
---שעת ירידתי, שקיעתי: כי ברצוני עוד פעם אחת בלבד ללכת אל בני האדם. ולכך אצפה: כי יבואוני תחילה האותות, שאכן שעתי היא זו - והלא אלה האותות: האריה הצוחק עם להקת היונים.
בין כה ובין כה אדבר אל עצמי, כמי שלא אצה לו דרכו. אין איש שיספר לי דבר חדש: על כן הבה ואספר את עצמי לעצמי-

בבואי אל בני האדם, מצאתים יושבים על גבי תדמית יהירה ישנה: כולם דימו כי מעידן-עדנים כבר ידוע להם מה טוב לו לאדם ומה רע.
כל הדיבורים בדבר הצדקות היו עניין ישן-נושן ויגע בעיניהם; ומי שביקש לו שנה ערבה, דיבר לפני שכבו על "טוב" ועל "רוע".
מרדימות זו טלטלתי אותם בלמדי: מה טוב ומה רע, טרם ידע איש - אלא אם כן היוצר!
--- ואולם ההוא הלא את מטרת האדם הוא יוצר, ולארץ ייתן טעמה ועתידה: ורק הוא היוצר את היות משהו טוב או רע.
וציוויתים להפוך את הקתידראות הישנות שלהם, ואת כל המקומות בהם תדמית ישנה זו מצאה מושב לה: ציוויתים למלא פיהם צחוק על כל מורי-המוסר הגדולים אשר להם ועל כל הקדושים והמשוררים וגואלי-העולם.
ולצחוק על חכמיהם הקודרים ציוויתים, ועל עלמי שהיה יושב כדחליל שחור-אימים עלי עץ החיים.
התיישבתי עלי דרך קברותיהם הגדולה בין פגרים ועיטים— וצחקתי על כל עברם ועל פארו המרקיב, המתפורר.
אכן, כדוגמת מוכיחים בשער ושוטים זעקתי זעקת שבר על כל גדלות וקטנות שבהם - על מיטב טובם כי קטן הוא, ואף רשעותם המרושעת ביותר כי קטנה היא! – כה צחקתי עליהם.
וכן זעקה וצחקה מקרבי כמיהתי החכמה, זו שבהרים נולדה, אכן חכמת פרא היא - זו כמיהתי הגדולה הומיית הכנפיים.
ותכופות גם סחפה אותי באמצע צחוקי, מפה והלאה, ומעלה-מעלה והרחק-הרחק: ואעוף כחץ, ואם בחלחלה, מבעד להתלהבות שכורת-שמש:
--החותה אלי עתידות רחוקים אשר אף חלום לא ראם , אלי נופי דרום לוהטים יותר מכל מה שחלמו אמנים מעודם: אלי מחוזות, שם אלים בחוללם בושים מכל כסות: -- -
-- וכי במשלים אדבר וכמשוררים אגמגם ואצלע: ואמנם איבוש על אשר בעל-כורחי עודני משורר! באשר כל התהוות דמתה עלי כמחול-אלים ומשובת אלים ותבל כולה פרוקת-עול, פרוצת-כל ובריחה חזרה אל עצמה. –
כאלים רבים שלעד בורחים זה מזה ומחפשים זה את זה, כאלים רבים שבאושר מתבודדים זה עם זה, ומסתודדים זה עם זה, שבים ומתיידדים זה עם זה:
באשר כל הזמנים דמו עלי כלגלוג-אושר על כך הרף עין, באשר הכורח היה החופש עצמו, מאושר בשחקו עם עוקצו על החופש: --
באשר שבתי ומצאתי את שטני הוותיק ואויבי בנפש, את רוח הכבדות וכל אשר יצר: כפייה, קביעה, הכרח, ועקב, ומטרה, ורצון וטוב ורוע: --
וכי לא מן ההכרח הוא שיהא מצוי מה שעליו נרקד ועליו נדלג? וכי לא מן ההכרח הוא שלמען קלי הרגליים, למען הקלים-מכל, מצויים יהיו חולדים וגמדים כבדים?—

הה, אחי! וכי במי טמונה הסכנה הגדולה ביותר לכל עתיד האדם? האם לא בצדיקים והישרים?
--בבחינת האומרים בפה ומאמינים בלב: "הלא אנו היודעים יושר וצדק מה הם, הלא גם עמנו הם: אבוי למי שעדיין מחפשם!"
ויהי אשר יהי הנזק אשר משמיציו של-עולם גורמים: נזקם הוא המזיק שבנזקים!
הה, אחי, לפנים היה מי שהציץ לתוך ליבם של הצדיקים והישרים ואמר: "הלא צבועי-פרושים המה". ואולם הוא לא הובן. אולם הצדיקים והישרים עצמם לא היו רשאים להבינו: רוחם שבויה במצפונם הנקי. כסל הישרים הוא פיקח עד-אין-חקר.
ואולם האמת זוהי: הישרים בהכרח צבועי-פרושים המה - אין להם ברירה!
הישרים מוכרחים לצלוב את מי שהמציא מידה-טובה לעצמו! זוהי האמת!

ואולם האיש השני אשר את עצמם גילה, את ארצם, לבבם אדמתם של הצדיקים והישרים, הלא הוא זה אשר שאל: "את מי הם שונאים יותר מכל?"
את היוצר הם שונאים יותר מכל: את זה השובר לוחות וערכים ישנים, את השובר הם מכנים עבריין. כי הנה הישרים – אינם יכולים ליצור: הם תמיד ראשית הקץ: --
הם צולבים את מי שכותב ערכים חדשים על לוחות חדשים, הם מקריבים לעצמם את העתיד – הם
צולבים כל עתיד האדם! הישרים – מאז ומתמיד הם היו ראשית הקץ!
שפינוזה, "אתיקה", הקדמה לחלק ג: על מקור הריגשות וטבען, (תרגם: ירמיהו יובל) הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 193-194
ברוך שׂפינוזה, הקדמה לאתיקה חלק שלישי
רוב המחברים שכתבו על הריגשות ועל אורח חיי האדם נראים כעוסקי[ם] בדברים שמחוץ לטבע, ולא בדברים הנשמעים לחוקי הטבע המשותפים. אדרבה, דומה שהם משיגים את האדם בטבע כמן ממלכה בתוך ממלכה. שכן הם מאמינים שהאדם פורע את סדר הטבע יותר משהוא נשמע לו, ויש לו שלטון מוחלט על מעשיו, ואינו נקבע אלא על ידי עצמו. נוסף על כך, את הסיבה לחולשת האדם ולהפכפכנותו הם מייחסים לא לעוצמתו המשותפת (הכללית) של הטבע, אלא למי יודע איזה פגם בטבע האדם, שעל כן הם מקוננים עליו, לועגים ובזים לו או – מה שקורה על פי רוב – מקללים אותו. ומי שיודע להטיל דופי בחולשה של רוח האדם באופן חי ונמלץ יותר, נחשב למעין איש אלוהים.
אמנם לא חסרו אנשי מעלה (שעלי להודות בחובי הגדול לעמלם ולחריצותם), שכתבו הרבה דברים מעולים על דרך החיים הישרה והשיאו לבני התמותה עצות שיש בהן הרבה יישוב הדעת. אך למיטב ידיעתי שום אדם לא הגדיר עד היום את טבע הריגשות ואת כוחן, ומה הנפש יכולה לעשות כדי למתן אותן. ידוע לי שדקארט המהולל מאוד, אף על פי שגם הוא האמין שיש לנפש עוצמה מוחלטת על מעשיה, ניסה בכל זאת להסביר את ריגשות האדם מתוך סיבותיהן הראשונות, ובו בזמן להודות על הדרך שבה תוכל הנפש להיות בעלת שלטון מוחלט על רגשותיה; אך לפי דעתי לא הוכיח בזה אלא את חריפות כישרונו, כפי שאראה במקום המתאים.
בינתיים רצוני לחזור לאותם אנשים המעדיפים לקלל או ללעוג לריגשות בני האדם ולמעשיהם מאשר להבין אותם. אלה ודאי יתפלאו לראות אדם שבא ומקבל עליו לדון במידות הרעות של בני אדם ובחסרונותיהם בשיטה גיאומטרית, להוכיח בדרכי התבונה הוודאית דברים אשר לטענתם התבונה בוחלת בהם בתור דברי ריקנות, אבסורד ותועבה.
אולם טעמי ונימוקי עימי.

אין דבר הנעשה בטבע שניתן לייחסו כמידה רעה לטבע עצמו. הטבע אחד הוא תמיד, ומעלתו ועוצמתו פעולתו זהות בכל מקום. דהיינו: חוקי הטבע וכלליו, שהכול נעשה לפיהם והכול לובש ופושט צורה לפיהם, זהים תמיד ובכל מקום, ולכן הדרך שיש להכיר בה את טבעם של כל הדברים, יהיו אשר יהיו, גם היא חייבת להיות אחת וזהה. דהיינו: יש להכיר אותם מתוך חוקיו וכלליו של הטבע. ריגשות כגון שנאה, כעס, קנאה וכו' כשהן נבחנות כשלעצמן, נובעות מתוך [א]ותה הכרחיות ומאותה מעלה של הטבע כמו שאר הדברים היחידים. לכן הן מצביעות על סיבות מסוימות שמתוכן ניתן להבין אותן, ויש להם תכונות מסוימות שר[א]וי לנו להכיר אותן, בדיוק כמו שראוי שנכיר את תכונות הדברים שהעיון בהם מסב לנו עונג.
על כן באתי לדון בטבען ובכוחן של הריגשות, ובעוצמה שיש לנפש לגביהן, באותה מתודה שבה דנתי בחלקים הקודמים באלוהים ובנפש, ואעיין אפוא במעשי האדם וביצריו כאילו הייתה זו שאלה של קווים, משטחים וגופים.
דף הנחיות למנחה:
להיות חופשי-למנחה.doc