הדף מאת: שירה זיוון / מרכז יעקב הרצוג
הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא סימל לאורך הדורות את שנאת החינם שהובילה לחורבן בית המקדש. בלימוד זה נשווה בין שלוש גרסאות שונות לסיפור: הגרסה המעובדת לילדים מ'כה עשו חכמינו'; הסיפור המקורי ממסכת גיטין בבבלי; וגרסה נוספת המופיעה באיכה רבה. בכל גרסה מודגשים גוונים אחרים המעמידים במרכזם ביקורת שונה.
דיון
הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא סימל לאורך הדורות את שנאת החינם שהובילה לחורבן בית המקדש. בלימוד זה נשווה בין שלוש גרסאות שונות לסיפור: הגרסה המעובדת לילדים מ'כה עשו חכמינו'; הסיפור המקורי ממסכת גיטין בבבלי; וגרסה נוספת המופיעה באיכה רבה. נראה אילו תכנים הודגשו בכל גרסה ומה היה מושא הביקורת בכל אחת מהן.
הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא סימל לאורך הדורות את שנאת החינם שהובילה לחורבן בית המקדש. בלימוד זה נשווה בין שלוש גרסאות שונות לסיפור: הגרסה המעובדת לילדים מ'כה עשו חכמינו'; הסיפור המקורי ממסכת גיטין בבבלי; וגרסה נוספת המופיעה באיכה רבה. נראה אילו תכנים הודגשו בכל גרסה ומה היה מושא הביקורת בכל אחת מהן.
על קמצא ובר-קמצא, מתוך: כה עשו חכמינו: מאגדות חז"ל, א (עיבוד לגיל הרך: יוכבד סגל), הוצאת מורשת 1976, עמ' 67-70.
א. גרסא דינקותא: כה עשו חכמינו
בגלל עלבון ונקמה נשרף בית מקדשנו ונחרבה ירושלים עירנו. איך קרה הדבר? בזמן שבית-המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים שהיו גרים בבתים יפים. פעם ביקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום של שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח עמו. ולעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו: לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי!העבד לא הקשיב היטב, ולכן לא שמע יפה את שם האיש שעליו להזמינו. הלך העבד אל איש אחר, ששמו היה בר-קמצא, ואמר לו: אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין! אולם בר-קמצא לא היה חברו של העשיר. להפך! תמיד רב והתקוטט איתו העשיר ולא אהב אותו כלל. התפלא בר-קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: "מדוע הזמין אותי האיש? הלוא איננו חברים! אולי ברצונו להשלים איתי? אם כן, גם אני לא אכעס עליו עוד ואבוא לסעודתו!" לבש בר-קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב לו ליד השולחן בין שאר האורחים. מה טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עמו! אבל לא כך היה! כאשר הלך בעל הבית לברך את אורחיו, חיפש ביניהם את ידידו, את קמצא. ואת מי ראה? את בר-קמצא! מיד כעס, רץ אליו וצעק: מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי. קום מהר וצא מפה! בר-קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ורועד ענה: -כנראה בטעות הוזמנתי. אבל מאחר שבאתי, תן לי בבקשה לשבת פה, ואני אשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה. צעק בעל הבית עוד יותר: לא! אינני מסכים! לך מכאן! ביקש בר-קמצא מאוד: הנח לי רק הפעם. אשלם לך את החצי מכל הסעודה. -לא! לא! אינני רוצה! עזוב את ביתי מיד! התחנן לו בר-קמצא: -רק תרשה לי להישאר כאן עוד מעט. אשלם אפילו את הסעודה כולה! צעק העשיר: -אינני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה כרגע! והוא תפס את בר-קמצא בידו, הקים אותו בכוח מן הכסא וגרש אותו מן הבית. עכשיו כעס בר-קמצא מאוד מאוד. כל-כך העליב אותו בעל הבית בפני כל האורחים, ואף אחד מהם לא בא לעזרתו ולא ביקש מן העשיר להשאיר אותו! חשב בר-קמצא: "אתנקם בהם, בכולם! עוד יתחרט בעל הבית הזה, עוד יצטערו כל האורחים שלו! את בתיהם ישרפו באש!" ולא זכר בר-קמצא, שגם הוא יצטער בסוף, כי עם בתיהם של האחרים ייהרס גם ביתו! מה עשה? הלך למלך של הרומאים, ששלטו אז בארץ-ישראל, ואמר לו: אגלה לך סוד, המלך! היהודים שבירושלים מרדו בך! אינם רוצים שתהיה עוד מלך עליהם. רוצים הם במלך אחר! כעס המלך, שלח צבא רב (חיילים רבים מאוד) והם באו לירושלים, שרפו את בית-המקדש והחריבו את כל העיר.
א. גרסא דינקותא: כה עשו חכמינו
בגלל עלבון ונקמה נשרף בית מקדשנו ונחרבה ירושלים עירנו. איך קרה הדבר? בזמן שבית-המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים שהיו גרים בבתים יפים. פעם ביקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום של שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח עמו. ולעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו: לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי!העבד לא הקשיב היטב, ולכן לא שמע יפה את שם האיש שעליו להזמינו. הלך העבד אל איש אחר, ששמו היה בר-קמצא, ואמר לו: אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין! אולם בר-קמצא לא היה חברו של העשיר. להפך! תמיד רב והתקוטט איתו העשיר ולא אהב אותו כלל. התפלא בר-קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: "מדוע הזמין אותי האיש? הלוא איננו חברים! אולי ברצונו להשלים איתי? אם כן, גם אני לא אכעס עליו עוד ואבוא לסעודתו!" לבש בר-קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב לו ליד השולחן בין שאר האורחים. מה טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עמו! אבל לא כך היה! כאשר הלך בעל הבית לברך את אורחיו, חיפש ביניהם את ידידו, את קמצא. ואת מי ראה? את בר-קמצא! מיד כעס, רץ אליו וצעק: מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי. קום מהר וצא מפה! בר-קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ורועד ענה: -כנראה בטעות הוזמנתי. אבל מאחר שבאתי, תן לי בבקשה לשבת פה, ואני אשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה. צעק בעל הבית עוד יותר: לא! אינני מסכים! לך מכאן! ביקש בר-קמצא מאוד: הנח לי רק הפעם. אשלם לך את החצי מכל הסעודה. -לא! לא! אינני רוצה! עזוב את ביתי מיד! התחנן לו בר-קמצא: -רק תרשה לי להישאר כאן עוד מעט. אשלם אפילו את הסעודה כולה! צעק העשיר: -אינני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה כרגע! והוא תפס את בר-קמצא בידו, הקים אותו בכוח מן הכסא וגרש אותו מן הבית. עכשיו כעס בר-קמצא מאוד מאוד. כל-כך העליב אותו בעל הבית בפני כל האורחים, ואף אחד מהם לא בא לעזרתו ולא ביקש מן העשיר להשאיר אותו! חשב בר-קמצא: "אתנקם בהם, בכולם! עוד יתחרט בעל הבית הזה, עוד יצטערו כל האורחים שלו! את בתיהם ישרפו באש!" ולא זכר בר-קמצא, שגם הוא יצטער בסוף, כי עם בתיהם של האחרים ייהרס גם ביתו! מה עשה? הלך למלך של הרומאים, ששלטו אז בארץ-ישראל, ואמר לו: אגלה לך סוד, המלך! היהודים שבירושלים מרדו בך! אינם רוצים שתהיה עוד מלך עליהם. רוצים הם במלך אחר! כעס המלך, שלח צבא רב (חיילים רבים מאוד) והם באו לירושלים, שרפו את בית-המקדש והחריבו את כל העיר.
דיון
• לפי גרסה זו, כלפי מי מופנית הביקורת המרכזית?
• לפי גרסה זו, כלפי מי מופנית הביקורת המרכזית?
דיון
ב. קמצא ובר קמצא: המקור ממסכת גיטין בבבלי
הסיפור המקורי מופיע במסכת גיטין בתלמוד הבבלי (דף נה-נו), בהקשר השאלה על מה חרבה ירושלים: אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [=מהו שכתוב] (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? - אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים [=על קמצא ובר קמצא שחרבה ירושלים]. בטרם נמשיך לקרוא נתעכב על פסוק זה מספר משלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"
ב. קמצא ובר קמצא: המקור ממסכת גיטין בבבלי
הסיפור המקורי מופיע במסכת גיטין בתלמוד הבבלי (דף נה-נו), בהקשר השאלה על מה חרבה ירושלים: אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [=מהו שכתוב] (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? - אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים [=על קמצא ובר קמצא שחרבה ירושלים]. בטרם נמשיך לקרוא נתעכב על פסוק זה מספר משלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"
- הציעו דרכים שונות לפרש פסוק זה, בהתאם לפיסוקו?
- מה המשמעות של "מפחד תמיד"?
- מה המשמעות של "מקשה לבו"?
דיון
והנה הסיפור כפי שהוא מובא בתלמוד, המקור ולצדו התרגום לעברית:
והנה הסיפור כפי שהוא מובא בתלמוד, המקור ולצדו התרגום לעברית:
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה עמ' ב- דף נו עמוד א
מקור
דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא. עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא! נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
מקור
דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא. עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא! נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
קמצא ובר קמצא (בבלי, מסכת גיטין) תרגום
תרגום
היה אדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (אותו האיש לסעודה) ומצא את בר קמצא יושב. אמר לו (אותו האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום. חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
תרגום
היה אדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (אותו האיש לסעודה) ומצא את בר קמצא יושב. אמר לו (אותו האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום. חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
דיון
- איזה פרט מרכזי בסיפור המקורי, הושמט בגרסה המעובדת של "כה עשו חכמינו"? כיצד השמטה זו משנה את מוקד הביקורת בסיפור?
- מה פירושה של המילה "ענוותנותו", על פי ההקשר בסיפור?
- איזו משמעות מקבל כעת הביטוי "מפחד תמיד" ומיהו זה ש"הקשה את לבו"?
דיון
ג. בר כמצא ובר קמצורא: הגרסה מאיכה רבה
לסיפור קמצא ובר קמצא קיים מקור מקביל המופיע במדרש איכה רבה:
ג. בר כמצא ובר קמצורא: הגרסה מאיכה רבה
לסיפור קמצא ובר קמצא קיים מקור מקביל המופיע במדרש איכה רבה:
מקור
מעשה באדם אחד מגדולי ירושלים שעשה סעודה.
אמר לטלייה: זיל אייתי לי בר כמצא רחמי. אזל ואייתי ליה בר כמצורא סנאיה. על ואשכח דיתיב בין אריסטייה.
אמ' ליה: קום פוק, לך מן הכא!
אמ' ליה: לא תפקין בבוסרן.
אמר לית: לא אפשר דלא נפקת מן הכא!
אמ' ליה: אנא יהב טי מי כל הדין אריצטון ולא תפקין בבוסרן.
אמ' ליה: אנה יהב טימי דסעודתא ולא תפקין בבוסרן.
אמ' ליה: לית אפשר דלא נפקת מהכא!
והיה שם ר' זכריה בר אבקליס שהיה ספיק בידו למחות ולא מיחה.
מן דנפיק אמ': מה אנן נפק בבוסרן ושביק להון יתבין שליות? נחת ליה לגב מלכה, דכל קורבניא דהוון מקרבין מן כורש מלכא הוון. הדה היא, "די להון מהקריבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלן לחיי מלכא ובנוהי" [עזרא, ו, י].
אזל ואמ' ליה: אילין קורבניא דאת משלח להון אינון אכלין להון. נזף בית אמ' ליה: מילא בישא אמרת דאת בעי למימר שם ביש עליהן. אמ' ליה: שלח עימי קורבניא ושלח עמי ברנש מהימן ואת קיים על קושטא שלח עימיה ברנש מהימן ושלח עימיה קורבניא קם ההוא בלילה ויהב בהון מומין דלא מינכרין.
כיון רחמא יתהון כהנא, לא קריבינון. אמ' ליה: לית אנה מקריב להון, מחר אנה מקריב להון אתא יומא ולא קרבינון, אתא יומא ולא קריבינון. מיד שלח ואמ' למלכא: ההיא מילתא דאמר לך ההוא יהודאה קשיט הוא.
מיד שלח ואחריב היכלה
היא דא דביריאתא אמרין בין כמצא ובין כמצורא חרב מקדשא.
א' ר' יוסי בר ר' אבון: עינוותנותו שלו' זכריה בר אבקליס היא שרפה את ההיכל.
מעשה באדם אחד מגדולי ירושלים שעשה סעודה.
אמר לטלייה: זיל אייתי לי בר כמצא רחמי. אזל ואייתי ליה בר כמצורא סנאיה. על ואשכח דיתיב בין אריסטייה.
אמ' ליה: קום פוק, לך מן הכא!
אמ' ליה: לא תפקין בבוסרן.
אמר לית: לא אפשר דלא נפקת מן הכא!
אמ' ליה: אנא יהב טי מי כל הדין אריצטון ולא תפקין בבוסרן.
אמ' ליה: אנה יהב טימי דסעודתא ולא תפקין בבוסרן.
אמ' ליה: לית אפשר דלא נפקת מהכא!
והיה שם ר' זכריה בר אבקליס שהיה ספיק בידו למחות ולא מיחה.
מן דנפיק אמ': מה אנן נפק בבוסרן ושביק להון יתבין שליות? נחת ליה לגב מלכה, דכל קורבניא דהוון מקרבין מן כורש מלכא הוון. הדה היא, "די להון מהקריבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלן לחיי מלכא ובנוהי" [עזרא, ו, י].
אזל ואמ' ליה: אילין קורבניא דאת משלח להון אינון אכלין להון. נזף בית אמ' ליה: מילא בישא אמרת דאת בעי למימר שם ביש עליהן. אמ' ליה: שלח עימי קורבניא ושלח עמי ברנש מהימן ואת קיים על קושטא שלח עימיה ברנש מהימן ושלח עימיה קורבניא קם ההוא בלילה ויהב בהון מומין דלא מינכרין.
כיון רחמא יתהון כהנא, לא קריבינון. אמ' ליה: לית אנה מקריב להון, מחר אנה מקריב להון אתא יומא ולא קרבינון, אתא יומא ולא קריבינון. מיד שלח ואמ' למלכא: ההיא מילתא דאמר לך ההוא יהודאה קשיט הוא.
מיד שלח ואחריב היכלה
היא דא דביריאתא אמרין בין כמצא ובין כמצורא חרב מקדשא.
א' ר' יוסי בר ר' אבון: עינוותנותו שלו' זכריה בר אבקליס היא שרפה את ההיכל.
There is a story about a certain man in Jerusalem who made a feast. He said to his slave: "Go and bring to me my friend, Kamtza. He went and bought him Bar Kamtza his enemy and he came and sat down among the guests. He saw him between his guests and said to him: "You are my enemy and you are sitting in my house! Get up and leave my house!" He replied to him: "Do not shame me and I will return to you the price of the feast". He said to him: "You must not recline". He said to him: "Do not shame me and I will return do you double of what I eat". He said to him: "You must not recline". He said to him: "Do not shame me and I will return the cost of this entire banquet". He said to him: "Get up and go!" Rabbi Zechariah son of Eukolos was there and it was in his hand to stop it and he did not stop it. He left from there and said to himself: "They are reclining and feasting extravagantly and I am going to go and press charges against them. What did he do? He went to the magistrate and said to him: "Those sacrifices which you send to the Jews to sacrifice, they eat them and they offer other ones, exchanging them". He did not care. He came back and said to him: "Those sacrifices which you send to the Jews to sacrifice, they eat them and they offer other ones, exchanging them. If you do not trust me, send with me an eparch and a sacrifice and you will know that I am not lying". When they were going, the eparch fell asleep and he got up and made all the animals secretly blemished. When the priest saw them he sacrificed other animals in their place. The representative of the king said: "Why did you not sacrifice those sacrifices"? He said to him: "Tomorrow". The next day came and he did not sacrifice them. He sent and said to the king: "The whole issue of the Jews is exactly as it was said". Because of this he came to the Temple and destroyed it. See! Because of this baraita they say: "Between Kamtza and between Bar Kamtza the Temple was destroyed". Rabbi Jose said: "The extreme humility and unwillingness of Rabbi Zechariah son of Eukolos burned the Temple". Another interpretation: Why were they precious? There was not one of them who bore a deaf child or blemished child.
בר כמצא ובר קמצורא (איכה רבה) תרגום
תרגום
מעשה באדם אחד מגדולי ירושלים שעשה סעודה.
אמר לנערו: לך הבא לי את בר כמצא אוהבי. הלך והביא לו את בר כמצורא שונאו.
בא [בעל הסעודה] ומצאו שיושב [בר כמצורא] בין האורחים.
אמר לו: קום צא מכאן!
אמר לו: אל תוציאני בבושה.
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
אמר לו: אני אתן דמי הסעודה [שלי] ולא תוציאני בבושה
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
אמר לו: אני אתן כפליים [מדמי הסעודה] ולא תוציאני בבושה.
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
אמר לו: אני אתן דמי כל הסעודה [של כל הסועדים] ולא תוציאני בבושה.
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
והיה שם ר' זכריה בר אבקליס שהיה ספיק בידו למחות ולא מיחה.
כשיצא אמר: האם אני יוצא בבושה ומשאיר אותם [את באי הסעודה, או את החכמים שבן אבקולס היה נציגם] יושבים בשלווה?! ירד אצל המלך, שכל הקרבנות שהיו מקריבים היו מכורש המלך, וזהו שכתוב, "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" [עזרא, ו, י].
הלך ואמר לו: הקרבנות הללו שאתה שולח להם הם אוכלים אותם.
נזף בו. אמר לו: לשון רע אתה אומר, שאתה מבקש להוציא עליהם שם רע.
אמר לו: שלח בידי קרבן ושלח עמי אדם מהימן, ואתה עומד על האמת.
שלח עמו אדם מהימן ושלח עמו קרבנות. קם ההוא בלילה ונתן בהם מומים שאינם ניכרים.
כיון שראה אותם הכהן לא הקריבם.
אמר לו [הכהן לשליח]: אין אני מקריב אותם מחר אני מקריב אותם. בא היום ולא הקריבם, בא היום ולא הקריבם.
מיד שלח ואמר למלך: הדבר ההוא שאמר לך היהודי ההוא אמת הוא.
מיד שלח והחריב את ההיכל. היא זו שהבריות אומרות: בין כמצא ובין כמצורא חרב המקדש. א' ר' יוסי בר ר' אבון – עינוותנותו של ר' זכריה בר אבקליס היא שרפה את ההיכל.
תרגום
מעשה באדם אחד מגדולי ירושלים שעשה סעודה.
אמר לנערו: לך הבא לי את בר כמצא אוהבי. הלך והביא לו את בר כמצורא שונאו.
בא [בעל הסעודה] ומצאו שיושב [בר כמצורא] בין האורחים.
אמר לו: קום צא מכאן!
אמר לו: אל תוציאני בבושה.
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
אמר לו: אני אתן דמי הסעודה [שלי] ולא תוציאני בבושה
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
אמר לו: אני אתן כפליים [מדמי הסעודה] ולא תוציאני בבושה.
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
אמר לו: אני אתן דמי כל הסעודה [של כל הסועדים] ולא תוציאני בבושה.
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן!
והיה שם ר' זכריה בר אבקליס שהיה ספיק בידו למחות ולא מיחה.
כשיצא אמר: האם אני יוצא בבושה ומשאיר אותם [את באי הסעודה, או את החכמים שבן אבקולס היה נציגם] יושבים בשלווה?! ירד אצל המלך, שכל הקרבנות שהיו מקריבים היו מכורש המלך, וזהו שכתוב, "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" [עזרא, ו, י].
הלך ואמר לו: הקרבנות הללו שאתה שולח להם הם אוכלים אותם.
נזף בו. אמר לו: לשון רע אתה אומר, שאתה מבקש להוציא עליהם שם רע.
אמר לו: שלח בידי קרבן ושלח עמי אדם מהימן, ואתה עומד על האמת.
שלח עמו אדם מהימן ושלח עמו קרבנות. קם ההוא בלילה ונתן בהם מומים שאינם ניכרים.
כיון שראה אותם הכהן לא הקריבם.
אמר לו [הכהן לשליח]: אין אני מקריב אותם מחר אני מקריב אותם. בא היום ולא הקריבם, בא היום ולא הקריבם.
מיד שלח ואמר למלך: הדבר ההוא שאמר לך היהודי ההוא אמת הוא.
מיד שלח והחריב את ההיכל. היא זו שהבריות אומרות: בין כמצא ובין כמצורא חרב המקדש. א' ר' יוסי בר ר' אבון – עינוותנותו של ר' זכריה בר אבקליס היא שרפה את ההיכל.
דיון
- בגרסה זו של הסיפור- כלפי מי מופנה עיקר משקלה של הביקורת? הסבירו את תשובתכם.
- האם משמעותה של המילה "ענוותנותו" שונה בהקשר זה? כיצד?
- איזו משמעות מקבל הביטוי "מפחד תמיד" ומיהו זה ש"הקשה את ליבו"?
- בכל שלוש הגרסאות לסיפור קמצא ובר קמצא, כמו גם בסיפורים האחרים המופיעים במסכת גיטין, לא מפנית אצבע מאשימה כלפי הרומאים שהם היו אלו שהחריבו את המקדש. כיצד נתון זה ממחיש את המסר המשותף לכל שלוש הגרסאות?
- הרב שטיינזלץ, בפירושו לסיפור קמצא ובר קמצא במסכת גיטין, מעלה את השאלה: 'הרי האיש שגרם לפורענות היה בר קמצא, ומה טעם הכניסו את שמו של קמצא [האורח האהוב אשר השל הבלבול לא הוזמן לסעודה] לכאן'? נסו לחשוב על תשובות אפשריות.
דף הנחיות למנחה:
הנחיות למנחה, קמצא ובר קמצא.rtf
הנחיות למנחה, קמצא ובר קמצא.rtf