להרגיש בבית

'בית זה אומר כבר הכול' אומר השיר. בדף זה נסתכל אל תוך הבית פנימה ונבחן מה יש בין ארבעת כתליו, מה הם מכילים ועד כמה מדינת ישראל היא 'בית'. דף לימוד זה הוא חלק מדפי לימוד שנכתבו על ידי המדרשה באורנים עבור פרויקט 'נפגשים בשביל ישראל'.

דיון
פתיחה והסבר
דף לימוד זה הוא חלק מסדרת דפי לימוד שנכתבו על ידי המדרשה באורנים עבור פרויקט 'נפגשים בשביל ישראל'.
בכל שנה באביב, החל משנת תשס"ו (2006), יוצאים מטיילים מגילאים ומרקעים שונים למסע לאורך שביל ישראל ולעומק התרבות היהודית והישראלית.
דפי הלימוד שנוצרים במדרשה באורנים מלווים את המסע ונלמדים בתחנותיו. הם מחברים בין נופיה הפיזיים של הארץ לנופיה התרבותיים והחברתיים, ומעלים לדיון שאלות על עצמנו כחברה וכעם.
דפי הלימוד לא בהכרח קשורים ישירות לתחנות המסע, החיבורים נעשים באורח טבעי וספונטני על ידי המנחים והלומדים. הלימוד יכול להיעשות כמובן בכל מקום, גם בין כתליו הסגורים של בית המדרש, אבל אנחנו מזמינים אתכם לצאת למסע בשבילי הדעת, המחשבה והרגש; להתנסות בלימוד בחיק הטבע, בין כותלי הקַניונים והוואדיות; לחוות את השילוב שבין הארץ ותרבותה תוך כדי הליכה.

עמוס עוז מתוך: סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, 2002, עמוד 231
בבוקר השכם, אני אפילו יכולה בדיוק להגיד לך תאריך ושעה, זה היה בדיוק שלושה ימים לפני סוף שנת שלושים ושמונה, יום רביעי עשרים ושמונה בדצמבר שלושים ושמונה, קצת אחרי חג החנוכה, דווקא היה יום צלול מאוד וכמעט בלי עננים, בשש בבוקר כבר התלבשתי חם, סוודר ומעילון, ועליתי על הסיפון והסתכלתי בקו העננים האפור שממול. אולי שעה הסתכלתי וראיתי רק כמה שחפים. ופתאום, כמעט בבת אחת, מעל לקו העננים הופיעה השמש החורפית ומתחת לקו העננים צצה העיר תל אביב: שורה אחרי שורה של בתים מרובעים בצבע לבן, לגמרי לא דומים לא לבתי עיר ולבתי כפר בפולין ובאוקראינה, לגמרי לא דומים לרוֹבנוֹ ולא לוורשה ולא לטריאסט, אבל דומים מאוד-מאוד לתמונות שהיו תלויות בכל כיתה של "תרבות", מהגן עד הגימנסיה, וגם לציורים ולצילומים שהמורה מנחם גלרטר היה מראה לנו. ככה שהייתי גם מופתעת וגם לא מופתעת. אני לא יכולה לתאר איך השמחה עלתה לי בבת אחת לגרון, פתאום אני רק רציתי לצעוק ולשיר, זה שלי! זה הכול שלי! זה באמת הכול שלי! משונה, איך אף פעם בחיים שלפני זה, לא בבית שלנו, לא בגן עצי-הפרי שלנו, לא בטחנת הקמח, אף פעם לא היתה לי הרגשה כל-כך חזקה של שייכות עמוקה כזאת, שמחת בעלוּת, אם אתה מבין מה שאני מתכוונת בזה. אף פעם בחיים, לא לפני אותו הבוקר ולא אחרי זה, לא היתה לי שמחה מהסוג הזה: הנה סוף-סוף כאן יהיה הביתה, הנה סוף-סוף כאן אני אוכל לסגור את הווילונות לשכוח את השכנים ולעשות רק כמו שאני רוצה. כאן אני לא מנומסת ולא מתביישת מאף אחד ולא דואגת מה האיכרים יחשבו עלינו ומה הכמרים יגידו ומה האינטליגנציה תרגיש כלפינו, ולא מחויבת להשתדל לעשות על הגויים רושם טוב. אפילו כשקנינו את הדירה הראשונה, בחולון, או את זאת, ברחוב וייזל, לא הרגשתי כל-כך חזק כמה טוב להיות בעלת בית. וזאת היתה ההרגשה שמילאה אותי אולי בשבע בבוקר, מול עיר שבכלל עוד לא הייתי בה, מול ארץ שבכלל עוד אפילו לא דרכתי, מול בתים לבנים משונים שלא ראיתי כמוהם אף פעם בחיים! אתה אולי לא כל-כך מבין את זה? זה נראה לך קצת מגוחך? או טיפשי? לא?

באחת-עשרה בבוקר ירדנו עם המזוודות לסירת מוטור והספן שהיה שם, מין גוי אוקראיני גדול ושעיר כזה, מיוזע כולו, מפחיד קצת, אבל ברגע שאני אמרתי לו יפה תודה באוקראינית ורציתי לתת לו מטבע, הוא צחק ואמר לי פתאום בעברית צחה, בובה'לה, מה אתך, לא צריך, אולי את במקום זה תיתני לי איזו נשיקונת קטנה?
© כל הזכויות שמורות למחבר

דיון
"הנה סוף סוף כאן יהיה הביתה" איזה מין בית היא מחפשת?

יונה וולך, מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992
הַבַּיִת עוֹמֵד וּמִסְּבִיבוֹ יֵשׁ עֵצִים וַאֲנִי לֹא בַּבַּיִת אֲנִי לֹא בִּפְנִים

כָּכָה חָלְפוּ הַרְבֵּה יָמִים וְהִצְטַבְּרוּ לְשָׁנִים

כָּל זֶה וַאֲנִי הִנֵּנוּ לִרְגָעִים מְזֹהִים

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים כְּאִלּוּ מוּבָלִים

אֲנַחְנוּ עוֹד נִכָּנֵס לְשָׁם יִהְיֶה לָנוּ נָעִים

אֵיךְ נָתַנּוּ כָּכָה לַעֲשׂוֹת מֵעַצְמֵנוּ עוֹבְרִים

וּבְעֶצֶם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת אֵלֶּה שֶׁשָּׁבִים

אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת פֹּה מַמָּשׁ לִהְיוֹת אֲרוּגִים

אֲנַחְנוּ לְכָל זֶה קְרוֹבִים אֲפִלּוּ מִשְׁפַּחְתִּיִּים

הֲרֵי הָיִינוּ אֲדוֹנִים פֹּה לִזְמַנִּים אֲרֻכִּים

אֵיךְ שֶׁלֹּא הָיָה הָלַךְ אָז לִבֵּנוּ אֵי אַחֲרֵי הֲבָלִים
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il

דיון
האם יש לכם, במדינת ישראל של היום, תחושה של 'הביתה'?

אמנון שָמוֹש,מתוך "סיפורים מבית-ספר עממי", בתוך קנה וקנמון, הוצאת מסדה, 1979
אסרתי על אמא לדבר אתי ערבית ברחוב. כשהיתה מתקשה במציאת המלה העברית היתה פונה לצרפתית לעזרה; וגם אז הייתי מסמיק ובוחן בדאגה אם יש סביבנו מי ששומע אותה בקלקלתה. הדיבור הערבי הסגיר את מוצאי. אמת ניתנה להיאמר, גם חברִי שליין השׁביע את אביו שלא יפנה אליו באידיש בפני החברים. אך זו רק מחציתה של אמת; ומחציתה השנייה, שאידיש התהלכה כגבירה (מזדקנת) בחוצות תל-אביב ושפת בני-הגר צרמה אוזניהם של בני אדם מן היישוב. בושה וגאווה התנצחו והתמרפקו בתוכי; לא נתנו לי מנוח. [...]
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה

דיון

• מה ההבדל בין תחושת הבית שמתוארת אצל עוז, ובין התיאור של אמנון שמוש?

• האם הבית הישראלי יכול להכיל את כל מה שמביאים אליו יושביו?